כשהתגייסתי ליחידת ה־14+ עשיתי את זה רק בשביל סאמר. היא תמיד היתה שם בשבילי: חברה, אחות גדולה, שומרת ראש, אמא. ולשנינו היה ברור שאם יקרה לי בחזית משהו רע, אז כל מה שהצלחתי להשיג ולחסוך בתקופת השירות יהיה שלה. אבל הבוקר, בדרך חזרה מהבית חולים לבסיס, שיניתי את הצוואה שלי, ככה שאם מחר אני עולה על מטען צד במבואות קייב או על כוונת של צלף בלב חומס, הכל הולך לסמל בייקר. סאמר לא תבין, אני יודע. הרי התגייסתי בשבילה. בשבילנו. והבייקר הזה הוא שמוק אמיתי, הבנאדם עשה לי בטירונות דברים שמגיע עליהם מכות. אולי אפילו כלא.