חלונות - מתוך תקלה בקצה הגלקסיה

האיש בחליפה החומה אמר לו שזה שהוא לא זוכר כלום זה בסדר, הרופאים הסבירו שפשוט צריך סבלנות. האיש הוסיף שהרופאים אמרו את זה לשניהם, ושהעובדה שגם את זה הוא לא זוכר — גם היא לגמרי בסדר, ככה זה כשעוברים כזאת תאונה. הוא ניסה לחייך ושאל את האיש אם הרופאים אמרו במקרה איך קוראים לו. האיש בחליפה נד בראשו לשלילה ואמר שכשמצאו אותו בשולי הכביש לא היו עליו תעודות מזהות, אבל בינתיים אפשר לקרוא לו מיקי. "בסדר," הוא אמר, "אין לי שום בעיה עם זה, בינתיים נקרא לי מיקי." האיש בחליפה הצביע על הקירות החשופים של דירת החדר נטולת החלונות. "זאת לא הדירה הכי יפה בעיר," הוא אמר בנימה מתנצלת, "אבל זה מקום מצוין להתאושש בו. בכל פעם שתיזכר במשהו," הוא הצביע על המחשב הנייד שניצב על שולחן הכתיבה, "תכתוב את זה כאן, שלא תשכח." ואז, בטון מלא בחשיבות עצמית, הוא הוסיף, "הזיכרון הוא כמו אוקיינוס. אתה תראה, לאט־לאט יתחילו לצוף דברים." "תודה, אני באמת מאוד מעריך את זה,״ אמר מיקי והושיט יד ללחיצת פרידה, ״ואגב, לא אמרת לי איך קוראים לך. או שאמרת ושכחתי."