אורחים

חלק ראשון

קפה

1

"בת כמה היא?"

הפועל הושיט את אצבעו אל הלחי הרכה, ונעמי כבשה את הדחף להירתע אחורה ולהרחיק ממנו את התינוק. "זה בן. קוראים לו אוּרי." ואחרי רגע, כשנוכחה שלא ענתה לשאלתו: "הוא בן שנה וחודשיים."

הפועל הינהן. היא לא היתה בטוחה עד כמה הבין את מה שאמרה לו. מאז חזרה מהגינה ומצאה אותו מטייח כאן, לפני שעה וחצי, לא החליפו יותר ממילים ספורות.

אבל הפועל הבין. הוא אמר, "שלום אורי," ושילב את שני אגודליו הבשרניים זה בזה, ונופף מול פניו של בנה בציפור אצבעות שהפעימה את הילד.

"לי יש ילדה. בת שנה וחצי. כל היום אומרת 'לא רוצה'." נעמי חייכה לדבריו. בתוכה נלפתה. כל מילה נוספת שאמר רק הבהירה לה כמה טובה העברית שבפיו. ואם כך, הרי ודאי הבין אותה מוקדם יותר, כשחזרה הביתה ומצאה אותו שם, והתקשרה ליובל לנזוף בו בלחש — "איך אתה מכניס לי פועל ערבי הביתה כשרק אני ואורי כאן." היא התקשרה ליובל מחדר אחר, והקפידה לנהל את השיחה בשקט, אבל כעת, כשניצבה בסלון מול הפועל, החלה לחשוש ששמע.

קודם לכן, כשסיימה את שיחת הטלפון וניסתה להסכין עם נוכחותו בבית, הציעה לו קפה. הוא השיב בחיוב, והיא היססה רגע במטבח בטרם בחרה עבורו קפסולה סגולה ממגש הקפסולות, והכניסה למכונה, והוסיפה צלחת עוגיות שכעת הבחינה שלא נגע בה.

"אתה לא אוכל?"

הפועל החווה לעבר המעקה, ששכבה ראשונה של טיח כיסתה את מחציתו. "כשנגמור עם הטיח נאכל עוגיות." גם היא עורכת עסקאות כאלה עם עצמה. בהכנה למבחני הלשכה הבטיחה לעצמה פרס קטן על כל נושא שסיימה לשנן. דיני עונשין — ופלה. דיני קניין — עוד ופלה. דיני נזיקין — שתי ופלות. הפועל נפנה בחזרה אל המעקה, ואורי השמיע זעקת מחאה. הפועל השיב אליו את פניו ונקש בלשונו — טאק־טאק־טאק — כמו שעושים לסוסים כדי להרגיע אותם, ואורי שב וחייך. נעמי רשמה לעצמה את הצליל הזה — טאק־טאק־טאק — תייקה אותו בקלסר "דברים שעשויים להרגיע את אורי כשהוא צורח", קלסר ששמו המלא והסודי היה: "דברים שאנשים זרים מצליחים להרגיע בעזרתם את אורי אבל כשאני עושה אותם רק גורמים לו לצרוח יותר".

הפועל הסתובב וחזר אל המעקה. היא עקבה אחריו בשעה שרכן לצד הדלי עם השפכטל, סמוך לעציץ הבוגנוויליה. טיפות קטנות של סיד ניקדו את העלים, כמו גשם של חלב. אורי התפתל כדי להיחלץ מבין זרועותיה. נעמי רכנה והניחה אותו, והוא פנה לעבר המרפסת. "לא חמוד, אי־אפשר לשם עכשיו." היא הרימה אותו רגע לפני שחצה את מסילת התריס, וניחשה את זעקות המחאה שלו שבריר שניה לפני שאכן נשמעו. "לוּלי, אנחנו לא הולכים לשם עכשיו, רק כשהחבר יסיים." הבכי של אורי הפך רם ונישא, וכרגיל, התרעומת עליו נהפכה לתרעומת על יובל. מאז שנולד היה לה מתג כזה בראש, שהסיט את זרם הטינה מהבן שלה לבעל שלה, הארקה של איבה. התינוק אמור לישון עכשיו את שנת הבוקר שלו, אחרת הוא הופך לפקעת עצבים. יובל יודע את זה, ובכל זאת הוא מביא לפה פועל שיטייח דווקא עכשיו. בשעת ההשכבה.

אז תשכיבי אותו לישון. מי מפריע לך. הקול השלֵו של יובל הידהד בתוך ראשה. היא לא היתה צריכה להתקשר אליו לעבודה כדי לדעת שזה מה שיגיד לה.

אולי לא נוח לי לשבת עם הציצי בחוץ כשאני לבד בבית עם פועל ערבי.

אולי הגיע הזמן שתפסיקי להרדים אותו על הציצי. הילד כבר בן שנה וחודשיים.

ודווקא בגלל זה הרימה כעת את התינוק המיילל בתנועה החלטית, הלכה לחדר השינה ופרמה את כפתורי החולצה באצבעות זריזות. השדיים שלה היו גדולים וכבדים, מלאים בחלב. סביב הפטמות התפשט זרם חשמלי עדין, שהופיע כל אימת שעמדה להיניק. אורי חדל לבכות והביט בה במבט כּמה, שאהבה, והיא התיישבה על כורסת ההנקה, כשלפתע זינקה ממנה ונעלה את הדלת. הילד מחה על העיכוב הזה בצווחת רודן, ונעמי שבה והתיישבה, מוחמאת ונרגנת בו זמנית. היא שיחררה את תפס החזייה, ואורי הסתער עליה בשקיקה.

היא נשענה אחורה והתרווחה על הכורסה. כמה שעות העבירה כאן, מאז שנולד, בעבותות האימהוּת. יובל צודק, היא חייבת להפסיק להרדים אותו על הציצי. הרי אורי בעצמו כבר מעדיף לשתות מבקבוק. אבל המילה הזאת, גמילה — הגודש שימלא את השדיים, המלאות הזאת שאף אחד לא יבקש ללגום ממנה, החלב המחמיץ בתוך החזה, מתייבש באין ביקוש — נעמי עצמה עיניים והניחה לאורי לשתות ממנה, אולי בפעם האחרונה. היה משהו נעים במחשבה הזאת. משהו עצוב ונפלא. היום אגמול אותו. השפתיים שלו נוגעות בפטמה שלי בפעם האחרונה. זו הפעם האחרונה שהוא שותה ממני. היא צפה בתוך המילים כמו בדייסה סמיכה, וידעה שלעולם לא תהיה יפה יותר מכפי שהיא עכשיו.

הדפיקה בדלת החרידה אותה. וגרוע מזה, היא העירה את אורי. עיניו כבר היו עצומות, וכעת נפקחו בבת אחת. לרגע שכחה איפה היא, איפה הם. כל כך הרבה ימים העבירה עם התינוק בבית, לבדה, תמיד לבדה, השקט עוטף את שניהם כמו בועה, העולם החיצון, דיווחי החדשות, הכֹל בגדר שמועה, צלילים רחוקים שבוקעים ממסכי הטלוויזיה בדירות השכנים, ונעלמים ברגע שבו היא מגיפה את התריסים.

ועכשיו הדפיקה הזאת, שמשלחת את אצבעותיה לכפתר את החולצה, טיפת חלב מרטיבה את החזייה. זה הפועל הערבי, הבינה כעבור רגע, הפועל הערבי דופק בדלת. ולמרות שלא נתן לה עד כה שום סיבה לפחד ממנו, בכל זאת נבהלה, למרות הטאק־טאק־טאק שעשה קודם בלשונו, למרות הציפור שברא לאורי באצבעותיו. כי מי זה בכלל האיש הזה שיובל הכניס לה הביתה. ואיך זה שיובל לא התעקש שהקבלן שמשפץ את מרפסות הבניין יגיע הנה יחד עם הפועל שלו, וישגיח עליו במלאכתו.

"גברת? סליחה, גברת?"

אל תפתחי לו. תחייגי ליובל ותגידי לו שיתקשר עכשיו — עכשיו — לקבלן שיבוא. או שיגיע לכאן בעצמו. אם רק היינו גרים בקומה ראשונה אולי אפשר היה לצאת מהחלון. אבל מקומה חמישית זה מסוכן. קולו של הפועל מעבר לדלת כבר העיר את אורי לחלוטין. הוא התנועע בזרועותיה — אלוהים, כמה שנאה את הפיתול הזה, המאבק הנואש של גופו להיחלץ ממנה — וכשהניחה אותו על הרצפה, נע לכיוון הדלת. ודווקא הכמיהה הזאת של בנה לעבר הפועל — לעתים נדירות ראתה אותו נלהב ככה לקראת אדם זר — דווקא היא שגרמה לנעמי לקום ולפתוח.

"סליחה, נרדמתי," אמרה, וגיששה על פניו, לראות אם ניחש, אם הבין שהיא פוחדת ממנו.

"אה, סליחה, סליחה גברת, סליחה."

הבהלה על פני הפועל הביכה אותה. הוא פוחד שאתלונן עליו, הבינה, שאדווח לקבלן שהפריע לי לישון. והכרת כוחה עליו, במקום שתרגיע אותה, דווקא ביישה. ולכן כשאמר, "הדלי נשפך, רציתי לשאול איפה יש סמרטוט," מיהרה להגיד, "לא נורא, הכֹל בסדר," במין עליצות משונה, על שסוף־סוף ניתנה לה הזדמנות להפגין את רוחב לבה. הם חזרו לסלון בתהלוכה — הפועל ראשון, נעמי אחריו, אורי מתברווז במאסף. הדלי עם הטיח שכב על צדו במרפסת, שלולית לבנה נקוותה בצד הבוגנוויליה ונזלה לאיטה לאורך הריצוף החדש.

"אני אביא סמרטוט," אמרה, ופסעה למטבח. הפועל המתין לה במרפסת. אורי היסס באמצע הדרך בין שניהם, ואז הכריע והחל לזחול לעבר הפועל, שחסם בגופו את המעבר לאזור המלוכלך, ונקש בלשונו טאק־טאק־טאק.

"הנה," אמרה כששבה עם הסמרטוט, והתכופפה לנקות. הפועל אמר, "לא, אני אנקה," ורכן לקחת ממנה את הסמרטוט, וקרבת גופו — בן גילה, הבחינה סוף־סוף — האיצה את פעימותיה. היא רחקה ממנו, מודעת מאוד פתאום לכפתור החולצה שלא הספיקה לרכוס כהלכה כשזינקה מהכורסה.

היא מיהרה למסדרון הריק, להיטיב את חולצתה. צליל ניפוץ הזכוכית מאחוריה הקפיץ אותה.

מרגע שנכנסה עם העגלה לביתה ומצאה בתוכו את הפועל, המתינה לקראת הצליל הזה בדיוק.

היא זינקה אחורנית, וראתה את התינוק לצד צלוחית העוגיות המנופצת.

"אורי! לא!"

הצעקה שלה הבהילה את התינוק. הוא החל לבכות, מוקף שברי זכוכיות. אבל הנחתי את הצלחת גבוה על השולחן, היא תגיד ליובל בערב, לא ציפיתי שהוא יצליח להגיע לשם עם היד. ויובל יגיד לה ברור, אי־אפשר לצפות הכֹל, ושניהם ידעו שבמשמרת שלו דבר כזה לא היה קורה.

אורי רכן קדימה, ביקש לזחול אליה בבכיו, כפות ידיו הקטנטנות בינות לשברי הזכוכית. היא זינקה לעברו, ובתוכה ההכרה הברורה שלא תספיק להגיע, שהוא ייפצע מהשברים בטרם תוכל להניף אותו למעלה.

טאק־טאק־טאק

הפועל ניצב על עומדו במרפסת מאחורי אורי, ונקש בלשונו בקול רם. הילד הפנה את ראשו, לחפש אחר מקור הרעש. זה עיכב אותו לשנייה, אבל שנייה היתה כל מה שנעמי נזקקה לו. "תפסתי אותך!" אמרה, והרימה אותו באוויר, ואורי שכח לגמרי מהעלבון, ומהבכי, וצהל בהפתעה כשהניפה אותו אל על. הפועל הביט בשברי הזכוכית ושאל איפה יש מטאטא, ונעמי היססה ואמרה, "רגע," והלכה להביא מטאטא כשאורי תחת בית שחייה, כי איך תוריד אותו על רצפת הסלון המכוסה בשברי זכוכית, ולתת אותו לפועל היא לא מרגישה בנוח. היא הביאה מטאטא, ויעה, הכֹל ביד אחת, התינוק בידה השנייה. הפועל ניצב מולה, מתעקש, ואמר, "גברת, תיתני לי לעזור," והושיט יד — למטאטא? לאורי? — ואורי הושיט אליו את ידיו השמנמנות.

נעמי רכנה לאסוף את שברי הצלחת. היא הרימה את העוגיות, שנותרו שלמות למרות הנפילה, וזרקה הכֹל לפח. היא טיאטאה את הסלון, פעמיים, התכופפה להציץ מתחת לספה ולכורסאות, שלפה מתחת לשולחן רסיס זכוכית, ואז שבה וטיאטאה, בשלישית. וכל הזמן הזה היה אורי בידיו של הגבר הזר, וכשהביאה את שואב האבק הגדול נצמד הילד לפועל לנוכח הרעש העז, ולא בכה.

"זהו, תודה, אפשר להוריד אותו." הפועל השתהה רגע בטרם הניח את אורי על הרצפה. אגודל בשרני, מנוקד בהבזקים לבנים של טיח, ליטף את הלחי של בנה, לחי רכה כל כך שנעמי עדיין התקשתה להאמין שיום אחד אכן יצמחו עליה זיפי זקן של חייל. ומקץ שבריר שנייה נוסף, הפועל הרפה מאורי, שפנה ללא היסוס לעבר האדניות שבמרפסת.

"אורי! לא!"

היא שנאה את הקול הזה שלה — גבוה, חמוּר — קול של אמהוֹת. "הוא כל הזמן מפיל דברים," התנצלה מול הפועל, "אי־אפשר להשאיר אותו שנייה לבד."

"גם נסרין," אמר הפועל, והיא עמדה לשאול מי זה נסרין, ואז הבינה שזו הבת שלו, הילדה בת השנה וחצי. והצטערה שלא שאלה לשמה עוד לפני כן, מיוזמתה, ואולי כתחליף לשאלה הזאת, המתבקשת, אמרה, "אני אביא צלחת עוגיות חדשה."

היא הושיטה לאורי צעצועים מהשידה והתפללה שיסכים להסתפק בהם ולו לכמה דקות, עד שתסיים לסדר מחדש את הסלון. אבל לילד היה הרגל מרגיז לזנוח את צעצועיו ולהעדיף על פניהם חפצים אחרים. שלשום שבר אגרטל אהוב במשיכת מפה. רק בנס נחת החפץ על הרצפה ולא על ראשו שלו. מזווית העין ראתה נעמי את הפועל שבמרפסת מוציא מכליו פטיש, והולם בו להוציא מסמר סורר מהמעקה. רושם ידו הגדולה האוחזת בפטיש הבהיל אותה אל המטבח. היא ערכה צלחת חדשה של עוגיות עבור הגבר העמל במרפסת. למה את פוחדת מהאיש הזה, למה את עדיין נרתעת. היא הגניבה לעברו מבט. שריריו בלטו תחת חולצתו המאובקת. גבו היה רחב מדי. האגודלים בשרניים מדי. היא החליטה לסמס ליובל שיבוא. כי היא אמא עכשיו, לא סתם אישה בעולם, ולאמא יש אחריות כלפי התינוק שלה. וגם אם הפועל הזה נראה לה דווקא בנאדם טוב, היא צריכה לשמור על הילד שלה מכל הדברים שיכולים לקרות בעולם המשוגע הזה בכלל, ובמדינה המשוגעת הזאת בפרט.

יובל יתעצבן, זה היה לה ברור. אבל החברים והמשפחה יצדיקו אותה. מאז הלידה היא בקושי יצאה מהבית, טיול לגינה בכל בוקר, וזהו. הלילות היו לבנים, רצופים קימות והנקות. הימים התקיימו בין המטבח לסלון, טבולים בחלב אם וברסק פירות ובמשחת החתלה. היא לא קראה חדשות והשתדלה לא לראות טלוויזיה. ביקשה להשאיר אותה ואת אורי עטופים בקרום חלבי.

אבל דבר אחד היא עדיין ידעה — זו לא תקופה שמשאירים בה לבד בבית אישה ותינוק עם פועל ערבי שבידו פטיש.

כשסיימה להניח את העוגייה האחרונה על צלוחית העוגיות החדשה, הציץ ראשו של הפועל מהמרפסת ושאל אם יוכל להשתמש בשירותים. "כן," אמרה, "כמובן." הוא הניח את הדלי עם השפכטל על המעקה. היא נסוגה למטבח, בררה ביד רועדת קפסולה חדשה, מוזהבת, לקפה נוסף שהחליטה להגיש לו. מהשירותים הגיע אליה צליל מביך. הוא לא משתין, הבינה, הוא מחרבן לה בבית. היא שלחה מבט אל נוזלי הניקוי שמתחת לכיור. ברגע שיעזוב את הדירה היא מסתערת עליהם. הכפפות הלבנות, אקונומיקה בריח לימון — היא לא יכלה לחכות עד הרגע שבו תוכל לקרצף את השירותים מסימני נוכחותו, מהריח שלו, התחת שלו שם על מושב האסלה שלה. על כורחה דמיינה אותו שם. אמש הניחה בשירותים סבון חדש בריח לוונדר, וכשהסירה את עטיפת הנייר מהסבון הלבן חשבה על עורו של אורי שעה שהיא מסירה ממנו את המגבת אחרי הרחצה. גם בקבוקון זכוכית עם מקל וניל הניחה אתמול בשירותים. ומגבת לבנה שקנו בגיחה האחרונה לאיקאה. מכונת הקפה טירטרה בקצב אחיד, שהחריש את הקולות שבקעו מהשירותים. האספרסו מילא את ספל הזכוכית הקטן. נעמי מיהרה להכניס קפסולה נוספת, להשאיר את המכונה פועלת, העיקר לא לשמוע אותו. ההמהום המבורך של המכונה סימא את אוזניה, היא אבדה בתוכו, רק אחרי רגע ארוך הבינה שאורי בוכה במרפסת.

היא מיהרה לעברו. בהיעדרה טיפס על עציץ הבוגנוויליה ורכן החוצה אל מעבר למעקה. כל גופה הצטמרר כשחשבה על מה שעלול היה לקרות לו. הדלי עם הטיח נפל על רצפת המרפסת. שלולית לבנה נקוותה על הריצוף והרטיבה את מכנסיו של הפעוט המייבב. גשם חדש של טיפות לבנות ניתז על העלים הסגולים.

"אורי! לא!"

הוא מחה ובכה, פיו האדום פעור לרווחה, חוטי רוק ניגרים ממנו. צווחותיו מילאו את אוזניה, ומבעד להן נוכחה לפתע שהיא שומעת צווחות אחרות. היא היטיבה אחיזתה בילד הנסער והביטה מעבר למעקה.

גבר היה מוטל על בטנו מתחת לבניין, כתם אדום הקיף את ראשו. עוברי אורח התגודדו סביבו. אישה זקנה צעקה, "תקראו לאמבולנס!"

נעמי זינקה לעבר הטלפון שעל השיש במטבח. הקולות הוסיפו להגיע מעבר למעקה — קולו הצרוד של השכן מהקומה למטה — הפילו לו פטיש על הראש! קולה של הזקנה מהבניין ממול — יש ערבים שמשפצים בקומה חמש! קול לא מוכר שזעק — תתקשרו למשטרה, זה פיגוע!

היא ניצבה קפואה. הטלפון בידה האחת, אורי מתפתל בידה השנייה. כעבור רגע הניחה אותו על הרצפה. הוא נאחז ברגלה, עדיין מתייפח, והיא כרעה לצדו, מלטפת את גבו בתנועה מכנית, עד שנרגע. מהשירותים הגיעה אליה שאגת המים המודחים באסלה. הדלת נפתחה והפועל יצא החוצה, כיבה את הוונטה הרועשת, פניו סמוקות קמעה ממבוכה על ששמעה אותו.

נעמי ניגשה לכיור, גבה אליו, ושטפה כלים בידיים רועדות. את ידעת שאורי כל הזמן מפיל דברים, ידעת שיש פטיש במרפסת. ולמרות זה השארת את התינוק לבד. רשלנות פושעת, נעמי, או, אם לשפוט לפי העיגול האדום סביב ראשו של הגבר למטה, גרימת מוות ברשלנות. שלוש שנים בכלא. שתי ופלות.

"יש כאן קפה ועוגיות," אמרה, מבלי להסתובב, ושמעה את הפועל הערבי מודה לה, והרגישה איך הוא מהסס רגע, כי הרי עוד לא סיים לטייח את המעקה בחוץ, אבל את בעלת הבית המציעה לו עוגיות בפעם השנייה אינו רוצה להעליב.

וכך עמד, הרי לא הזמינה אותו לשבת, נגס בעוגיית חמאה, לגם מהאספרסו, כך עמד עד שנשמעו יללות סירנות ברחוב, והלמות רגליים במדרגות, ודפיקה עזה בדלת. וכשנעקר החוצה בידי השוטרים — המום מכדי למחות, רק כשהגיעו למטה והכניסו אותו לניידת שמעה אותו צועק, "אבל למה? מה עשיתי?" — כשנגרר החוצה בידי השוטרים דידה אורי אל הדלת הפתוחה, והצביע עליו בכף ידו השמנמנה, התינוקית, ונופף לשלום.