תלויה על בלימה

הקדמה

השפה העברית עשירה במילים המתארות את תחום העשייה שבו אנשים עובדים למחייתם, כמו "עיסוק", "מקצוע", "משלח יד", "מלאכה", "אֻמנות" ו"עבודה". גם לשמות "תפקיד" ו"משרה" מובן קרוב. עם זאת, תרגום המילה הלועזית "פרופסיה" (profession) ומילים קשורות הנגזרות ממנה (כמו "פרופסיונליזם" ו"פרופסיונלי") נותר מאתגר. נוסף על כך שהשמות בעברית שהוזכרו אינם מהווים חלופה מדויקת, השימוש החוזר במילה הלועזית הוא מאולץ, במיוחד בדיבור יום־יומי, ועל כן עלול להתפרש כמתנשא. בשיחת חולין למשל, לא סביר שנשאל מכר או מכרה, ״היית רוצה לעבוד בפרופסיית ההוראה?״ המילים ׳פרופסיה׳ ו׳פרופסיונליזם׳ אף נותרו מחוץ לכותרת ספר זה, כיוון שאינן נגישות בקריאה ראשונית. "התנשאות" זו שמוציאה את המילה פרופסיה מהקשר החולין של השפה הדבורה איננה מקרית. היא למעשה מגלמת רבדים שונים של המשמעות הסמנטית של המושג. במובנה הבסיסי, פרופסיה מסמנת את ההכרה בקבוצה מקצועית מסוימת כמובחנת מקבוצות אחרות. בעצם הכרה זו, המושג פרופסיה מעלה את חשיבותה התרבותית של אותה קבוצה בעיני הציבור ומעניק לחברים ולחברות בה כוח חברתי, טובות הנאה וזכויות יתר כלכליות או אחרות. כשם שפרופסיה נבדלת משאר המקצועות, כך גם השימוש במילה פרופסיה נמצא במשלב לשוני המובדל מזה של שאר השמות. נבדלות זו מגולמת גם באטימולוגיה של המילה פרופסיה, שממקמת את ההיבט המוסרי של העבודה הפרופסיונלית במישור ערכי מובחן: מקור המילה במונח הלטיני "professus" שמשמעו שבועה בציבור. בעבר הרחוק, בוגרי הפרופסיות נשבעו אמונים למערכת של קודים אתיים המכוונים את עבודתם, וכיום אנשי המקצוע בפרופסיות מחויבים להם מבחינה משפטית. מטרת קודים אלו (לפחות ברמה המוצהרת) להגן על האינטרסים ועל הצרכים של מקבלי השירות ולבסס את האמון ביחסים עם אנשי המקצוע. אם כן, ההבחנה בין מילים, כמו "מקצוע", "מלאכה" ו"פרופסיה" מדגישה את הצורך להבדיל גם בין סוגי הקבוצות המקצועיות שהשפה מסמנת ולהבחין בערך התרבותי שמוענק להן בהקשרים חברתיים והיסטוריים שונים.

כדי לעבוד במקצוע, אנשי מקצוע רבים, בהם מורים, עורכי דין ונהגי משאית, נדרשים להוציא רישיון מיוחד. עבודתן של נשות מקצוע, כמו מנתחות, אחיות וטכנאיות רכב, מצריכה שליטה במיומנויות טיפול מורכבות ומדויקות. יש אגודות מקצועיות של עובדים סוציאליים, מהנדסים ומנהלי רכש. לקבוצות מקצועיות, כמו רופאים, חשבונאים וכמרים יש מונופול על הוצאת אישורים מוכרים הקשורים לשירות שהם מעניקים ללקוחות. ישנן פסיכולוגיות, פסיכותרפיסטיות, פסיכיאטריות ועובדות סוציאליות אשר מציעות ללקוחותיהן טיפול בתחומים קרובים זה לזה ולעתים אף חופפים. על אף הדמיון במאפיינים שונים בין קבוצות מקצועיות, לא כולן זכו להיות מוגדרות כפרופסיות. באופן מסורתי, מקצועות הרפואה, עריכת דין, כמורה, אדריכלות והנדסה הן דוגמאות לפרופסיות מובהקות. במקצועות כמו עבודה סוציאלית, סיעוד, מידענות והוראה הושקעו מאמצים רבים כדי שידמו לפרופסיות המסורתיות, אך לא נרשמה בכך הצלחה מלאה והן תויגו כ"סמי־פרופסיות". נוסף על כך, קבוצות של בעלי מקצועות חדשים יותר, כמו מתכנתים, מנתחי נתוני עתק או מומחים באבטחת מידע וסייבר, הצליחו להגיע להישגים מרשימים בשליטה על שוק העבודה, מבלי להיות מוגדרות כפרופסיות. אם כן, מהו אותו מאפיין מהותי המבדיל בין הפרופסיות לקבוצות המקצועיות האחרות? כפי שיתגלה בהמשך הספר ומבלי להכביר בהסברים כאן, המאפיין היציב ביותר המשותף להגדרות של פרופסיות שהוצעו בספרות הוא קיומה של מערכת משותפת של ידע מופשט, המשמשת לארגון ולהכוונה של העבודה המקצועית. מאפיין זה מבדיל את הפרופסיות גם מצורות אחרות של ארגון עבודה. למשל, במערכות בירוקרטיות, נהלים פורמליים ומבנים ארגוניים מכווינים את ההתנהגות של העובדים, ואילו בארגונים ניהוליים, אלו התחרות בין העובדים והעובדות והצורך להוכיח יעילות ויצרנות.

לאורך עשורים, האופנים שבהם עבודה מקצועית מאורגנת, מכוונת ומשמשת מקור כוח חברתי וארגוני בפרופסיות קיבלו תשומת לב מחקרית רחבה בתחומי הסוציולוגיה, הניהול וחקר הארגונים. המחקר הענף הניב פרסומים רבים שהכריזו על ״הפרופסיונליזציה של כולם״ (Wilensky, 1964), ״הפרופסיונליזציה של העבודה״ (Jacobs & Bosanac, 2006), וגם על ״סוף הפרופסיות?״ (Broadbent et al., 1997), ולאחרונה, על ״משבר בפרופסיות: העידן החשוך החדש״1 (Leicht & Fennell, 2023). ההתעניינות בסוגיות הקשורות לתהליכים המזוהים עם הפרופסיות צמחה גם במחקר על תחומים מקצועיים מוגדרים. כך למשל נחקרה והומשגה הפרופסיונליזציה של חשבונאות (Lee, 1995), סיעוד (Yam, 2004), ניהול (Reed & Anthony, 1992), כלכלה (Maloney, 1991), מדע (Battalio, 1994), ומדעי החברה (Coats, 1978); או הפרופסיונליזם של עיתונאים (Allison, 1986), עורכי דין (Mather et al., 2001), ספרנים (Luthmann, 2007), מורים (Hoyle, 1975; Stevenson et al., 2007) ועוד. מתוך גוף מחקרי זה, התפתחו מסורות גנריות שונות לחקר הפרופסיות, ולצידן המשגות ייחודיות במחקר על מקצוע זה או אחר, שנבעו פעמים רבות מיישום של מושגים ותיאוריות סוציולוגיות וארגוניות במחקר התחומי. העברה מושגית מעניינת זו, בין הדיסציפלינות במדעי החברה לבין תחומי המחקר המקצועיים, דורשת לעתים קרובות התאמה של הידע התיאורטי הגנרי למטרות המקומיות של המחקר היישומי שקרוב יותר לרחשי ההקשר של התחום. התאמה זו של ידע תיאורטי להקשר המקצועי אפשרה גם התפתחות מושגית תוך־תחומית, וכך נוצרו תיאוריות של פרופסיונליזם בתחום המקצועי. ספר זה מבקש להחיל מבט־על על האופן שבו תיאוריות של פרופסיונליזם ומרכיביו השונים התפתחו ויושמו במחקר החינוכי, תוך כדי התמקדות במקצוע ההוראה.

העניין בפרופסיונליזם במקצוע ההוראה איננו חדש למחקר החינוכי ובמשך עשורים רבים צבר תאוצה, בד בבד עם המחקר הסוציולוגי על הנושא. כך למשל מחקרו הקנוני של הסוציולוג דן לורטי (Lortie, 1975)Schoolteacher: A sociological study, שפורסם באמצע שנות ה־70 של המאה ה־20, צוטט בעשרות אלפי פרסומים מדעיים והפך לטקסט מופתי שרבים מרשמיו על עבודתם של מורים ומורות בבית הספר מרכזיים להבנתנו את אופי המקצוע גם כיום. חוקרי חינוך מובילים הקדישו לנושא תשומת לב רבה, ובאופן טבעי המחקר בסוגיות הקשורות לפרופסיונליזם בהוראה חבר לדיונים מרכזיים על הכשרת מורים, על פיתוח מקצועי שלהם, על ידע ומומחיות בהוראה, על מדיניות החינוך של מקצוע ההוראה ועל מאפייני כוח העבודה בהוראה והגורמים המשפיעים עליהם. בהסתכלות כוללת על ספרות זו, ניתן לומר לא רק שהיא רחבת היקף, אלא שהיא גם עשירה ומגוונת מבחינה קונספטואלית, הן ביישום התיאוריות הסוציולוגיות והארגוניות והן בהמשגות ייחודיות שעולות מתוך בסיס אמפירי ועבודה עיונית שנעשתה בהקשר החינוכי. לאור העושר הקונספטואלי והגיוון התיאורטי הללו, ארגון התכנים בספר זה היה מאתגר, ודרש לעתים קרובות קבלת החלטות ערכיות בעיצוב ההיגיון המנחה, בבחירת הסוגיות שייכללו בו או שלא יקבלו ייצוג, בניסוח העיקרון המארגן של התכנים בתוך הסוגיות הגדולות ובסדר הופעתם. למשל, נושא האתיקה כמרכיב מרכזי בתיאורטיזציה של פרופסיונליזם בכלל, ובחינוך בפרט, הושמט מתוך שיקולים פדגוגיים. נוסף על כך, הקורפוס המסיבי של המחקר האמפירי והעיוני בסוגיות הנידונות הצריך במקרים מסוימים סקירה מכלילה ומתמצתת, כדי לאפשר לקוראים ולקוראות לראות את היער מבעד לעצים. המעבר ממושגים גנריים בסוציולוגיה אל המחקר בחינוך דרש מבוא מספק על הגישות והתיאוריות הרחבות בתחום, אך בה בעת ננקט משנה זהירות כדי לא להעמיס או להאפיל על המיקוד במקצוע ההוראה. אל מול אתגרים אלו, הספר נכתב מתוך אמונה כי השדה המחקרי על סוגיות של פרופסיונליזם במערכות חינוך, בדגש על מקצוע ההוראה, מבקש שינהיגו בו סדר, כדי להנגיש אותו לקוראים ולקוראות בעברית המעוניינים בלמידה רחבה של התחום. הביטוי בכותרת הספר ״תלויה על בלימה״ מצביע על דבר משולל יסוד ומדגיש את החשש העולה לנוכח האתגרים בפרופסיונליזיה של מקצוע ההוראה שנחשפים בספר. עם זאת, ההקשר התנ״כי שמתוכו נלקח הביטוי (איוב כו, ז) מנכיח את הפליאה על הכוחות הרוחניים המחזיקים את היקום. זו מתכתבת עם הפליאה על היסודות ההומניסטיים שעליהם עומדת עבודת ההוראה גם לנוכח האתגרים. השילוב הייחודי בין חשש ופליאה מבטא את עמדתי המורכבת כלפי התפתחות ההוראה כמקצוע אשר מגולמת בדילמות השונות המובאות לאורך פרקי הספר.

הספר שלפניכם מחולק לשמונה פרקים המייצגים גישות, תיאוריות ומושגים בסוגיות מרכזיות בספרות המחקר על פרופסיונליזם במקצוע ההוראה: הפרק הראשון הוא מבוא תמציתי להתפתחות הגישות העיקריות לחקר הפרופסיונליזם ולמושגי היסוד בתחום הסוציולוגיה, הניהול וחקר הארגונים. בשל המרחק התחומי, שובצו בפרק דוגמאות מתוך המחקר החינוכי אשר מיישמות את התיאוריות והמושגים בכל גישה שנידונה. הפרק השני משרטט מפה קונספטואלית של המשגות מרכזיות בחקר הפרופסיונליזם בהקשר החינוכי ומסביר את עקרונותיהן של הגישות והתיאוריות שהתפתחו במחקר על מקצוע ההוראה. בעוד שני הפרקים הראשונים מספקים מבוא מושגי לתחום המחקר, שני הפרקים שלאחריהם מתמקדים במרכיבי ליבה מרכזיים של עבודה מקצועית בפרופסיות, שיש עליהם הסכמה רחבה בין גישות שונות. הפרק השלישי צולל לעומקו של מרכיב בסיסי של פרופסיונליזם בחינוך ומתמקד בידע המומחיות של מורים ומורות.2 מובאת בו סקירה של התיאוריות המרכזיות בנוגע לסוגיה זו ומוצגות בו דוגמאות מתוך המחקר שנעשה באמצעות תיאוריות אלו. הפרק הרביעי מעמיק במרכיב מפתח נוסף של פרופסיונליזם - אוטונומיה בעיסוק ההוראה. הפרק פורס את ההגדרות המגוונות שניתנו לאוטונומיה בעבודת ההוראה, מסכם את הידוע עליהן מתוך המחקר ודן בגורמים המשמשים כמנגנוני שליטה בעבודתם של מורים ומורות. שלושת הפרקים הבאים עוסקים בגורמים הקשריים רחבים שלהם השפעה רבה על פרופסיונליזם במקצוע ההוראה. הפרק החמישי סוקר את סוגיית המעמד של מקצוע ההוראה וקושר בין התפיסה החברתית של המקצוע בציבור לתחום הפרופסיונליזם. הפרק השישי מתמקד בסוגיית הניהול והמנהיגות לקידום פרופסיונליזם בארגון הבית ספרי ומתחקה אחר מחקר רחב היקף הקושר בין ממדים של מנהיגות לגורמים שונים בעבודה המקצועית של מורים בבית הספר. הפרק גם מציג מודלים של מנהיגות שמוסגרו בספרות כמקדמים פרופסיונליזם בעבודה החינוכית. הפרק השביעי בוחן את היחסים של סביבת מדיניות החינוך עם פרופסיונליזם בהוראה. נידונות בו גישות כלפי אסדרת מקצוע ההוראה במערכות חינוך בעולם וסוגים של אחריותיות שמופעלים על עבודת ההוראה, לרבות השלכותיהם על מקצוע ההוראה. אמנם לאורך כל הפרקים מובאות גם התייחסויות למחקר על מקצוע ההוראה בהקשר הישראלי, אך הפרק השמיני מתמקד בהקשר זה ובוחן את תהליכי הפרופסיונליזציה של מקצוע ההוראה בישראל בכמה זירות: זירת ההכשרה, זירת השכר וזירת ההתארגנות המקצועית.

יודגש כי בכתיבת הספר אין מטרתי להגיע לקביעה או לשיפוט בנוגע לאפיון מקצוע ההוראה כפרופסיה או להתוות דרך מיטבית אל עבר קידום הפרופסיונליזם בעיסוק החינוכי, בהקשר זה או אחר. יותר מכול, ספר זה מציע כי משימת הערכה שכזו היא סבוכה כשלעצמה, כיוון שבדומה למקצוע ההוראה, היא רוויה בקביעות מוסריות על מטרות החינוך. זאת ועוד, כמו כל מהלך מחקרי המצריך בחירה, בחינה כזו צריכה להיות מעוגנת בעדשה תיאורטית אחת מתוך רבות, שאילו יאומצו יובילו למסקנות שונות. הספר מעודד אפוא את הקוראים והקוראות לאמץ הסתכלות קקופונית על הסוגיות השונות, כדי לתת במה להערכות אלטרנטיביות, בהתבסס על המשגות תיאורטיות ונקודות מבט מגוונות.

פרק 1

מושגי יסוד וגישות בחקר הפרופסיונליזם

לחקר הפרופסיות היסטוריה אינטלקטואלית ארוכת שנים ומגוונת. תיאוריות מוקדמות מתחום הסוציולוגיה שהומשגו בגישה הפונקציונלית ביקשו להבין את המרכיבים המהותיים של פרופסיות ולהסביר את תפקידן בחברה. כשהסברים אלו נמצאו בלתי הולמים, הופיעו הסברים חלופיים של גישת הקונפליקט, שהמשיגו את הפרופסיות על בסיס הכוח שקבוצות מקצועיות מחזיקות בשדה החברתי והכלכלי. לאחר מכן, בגישה תהליכית־אקולוגית, החלו לזהות קבוצות חסרות כוח חברתי שעדיין נחשבו לפרופסיות, וההסברים התיאורטיים נעו לעבר תפיסה של הפרופסיות כתהליכים, כצורות שיח או כמערכות חברתיות. בשנות ה־90 של המאה ה־20, החלו חוקרים וחוקרות במנהל עסקים להתעניין בארגונים פרופסיונליים והתמקדו במאפיינים של חברות וארגונים של שירות מקצועי ובתפקידם בעסקים, במסחר ובמדיניות חברתית. תיאוריות עכשוויות בתחום זה צומחות מתוך גישה מוסדית ומחפשות הסברים ללכידות הפנימית של ארגונים אלו ושל מיקומם במערכות חברתיות רחבות.

פרק זה יעסוק בהגדרות של מושגי מפתח הקשורים למהות של פרופסיות, לתהליכי פרופסיונליזציה של העבודה המקצועית ולפרופסיונליזם בקבוצות מקצועיות. על בסיס אינטגרציה של סקירות סוציו־היסטוריות של התחום (Abbott, 1988; Evetts, 2011; Scott, 2008; Suddaby & Muzio, 2015), הרעיונות העומדים בבסיס הגדרות אלו יוסברו על רקע ההתפתחות הכרונולוגית של המסורות המרכזיות בחקר הפרופסיות.

מושגי יסוד בחקר הפרופסיות

הספרות בחקר הפרופסיות מעלה שלושה מושגים בסיסיים, הקשורים זה בזה: פרופסיה, פרופסיונליזציה ופרופסיונליזם. בפרק זה תיבחן משמעותם של מושגים אלו, כפי שעולה מתוך ההתפתחות ההיסטורית של תיאוריות שונות על קבוצות מקצועיות. הפרק יעסוק במושגים ובגישות מתוך חקר הפרופסיה ברמה הכללית, ולכן הדוגמאות שיופיעו בהמשך יובאו מהקשרים מקצועיים שונים, לאו דווקא מתחום החינוך.

מהי פרופסיה?

מקורו האטימולוגי של המושג "פרופסיה" (profession) הוא במילה הלטינית "professus" שמשמעותה "שבועה בציבור". באירופה של המאה ה־11, עם הקמת האוניברסיטאות שנלמדו בהן מקצועות, כמו תיאולוגיה, רפואה ומשפטים, הונהגה שבועה מקצועית לכל מי שסיים את לימודיו. בשבועה התחייבו לשימוש ביושר ובתבונה בידע שנלמד, לטובת שירות הפרט או הקהילה. מטרת ההצהרה, שלעתים אף נחתמה בכתב, הייתה להזכיר לאנשי המקצוע את כללי האתיקה המקצועית שלפיהם יש לפעול באופן מבוקר, ברוח ערכי המקצוע. בעידן המודרני, במקצועות רבים הוחלפה השבועה בקודים אתיים פורמליים המחייבים את אנשי המקצוע לפי חוק.

בימינו, המושג פרופסיה מייצג קטגוריה חברתית מובחנת וכללית של עבודה מקצועית (Evetts, 2011). קשה לספק הגדרה חד־משמעית לפרופסיה, היות שגישות שונות לחקר הפרופסיות ראו בהבניה מושגית זו תופעות ומשמעויות שונות. למשל יש שראו בפרופסיה מקצוע שהעיסוק בו כרוך בהתמחות ארוכה ובהכשרה אקדמית פורמלית המבוססת על גוף ידע מופשט וייחודי. לעומת זאת, היו שראו בפרופסיה קבוצה מקצועית ששומרת על תנאי עבודה מסוימים, על תגמול ועל סטטוס חברתי של עובדיה. ההגדרות השונות יובאו בהמשך הפרק, לרבות פירוט על גישות שונות לחקר הפרופסיות.

בעצם ההמשגה של פרופסיה (בשונה מ"מקצוע" או "משלח יד" שבאנגלית מכונים occupation), מובלעת ההנחה כי ניתן להבדיל באופן ברור בין סוגים שונים של עבודה מקצועית, על בסיס תבחינים מוגדרים. ההבחנה המושגית בין פרופסיה למקצוע גם מרמזת על היררכיה, ולפיה קבוצה המוכרת כפרופסיה היא בעלת ערך חיוני לחברה, ועל כן זכאית למעמד גבוה יותר. מקורן של הנחות אלו, כפי שנראה בהמשך הפרק, בגישה הפונקציונלית־מבנית לחקר הפרופסיות.

מהי פרופסיונליזציה?

בספרות, המושג "פרופסיונליזציה" (professionalization) לרוב מתאר את תהליך ההתהוות של קבוצה מקצועית, בחתירה להשגת סטטוס של פרופסיה (Abbott, 1988). גם כאן, ניתנים כמה הסברים לתהליך, על סמך הגישות השונות. על פי גישת הקונפליקט, הכוונה היא לאופנים שבהם נוצרת "סגירות חברתית" של הקבוצה המקצועית, כלומר תהליך של הצבת חסמים לכניסה למקצוע ולניעות בין מקצועות, כדי לשמור על האינטרסים המקצועיים של העובדים במונחים של שכר, כוח, מעמד ומונופול על תחום מומחיות ושירות. דוגמה לכך הם מהלכים שנוקטת קבוצה מקצועית כדי להביא לסטנדרטיזציה של ההכשרה המקצועית ולביסוס בחוק של ההסמכה לעיסוק במקצוע. לפי הגישה הפונקציונלית־מבנית, פרופסיונליזציה היא המאמצים של קבוצות מקצועיות לעצב עצמן באמצעות קביעת מטרות, קריטריונים ומאפיינים מבניים מסוימים אשר מוסכמים להיות נחלתן של פרופסיות. בגישה התהליכית־אקולוגית, מדובר בתהליך היסטורי שבו קבוצה מקצועית מתחרה בקבוצות אחרות על הכרה ציבורית ביעילות הטיפול שהיא מציעה לבעיה חברתית. בגישה המוסדית, מדובר בהתפתחות שבמהלכה מוסד פרופסיונלי מגבש את מטרותיו על פי מטרות של מוסדות חברתיים אחרים ובו בזמן מתנגד למהלכים שיכולים להחליש את קיומו, כדי להביא לשגשוג ולהרחבה של המערכת המוסדית כולה. רעיונות מורכבים אלו יוסברו בהרחבה בהמשך הפרק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*