שש מאות דייטים עם נשים

הקדמה

אינני סופר ומעולם לא כתבתי, אף לא למגירה. גם ספרות טובה, למעט "הזקן והים" ו"הנסיך הקטן" — כמעט שלא קראתי. אינני מחשיב את עצמי כאינטלקטואל, אפילו תעודת בגרות לא השלמתי. למעשה, השכלתי היחידה היא השכלה "ים תיכונית" — החבר'ה למדו, ואני ביליתי בים. הוריי היו אנשי מעשה, ולמיטב זיכרוני, כמעט שלא עסקו בבעיות ברומו של עולם, וכפי שתראו בהמשך, היו להם דאגות רבות אחרות לטפל בהן.

מהלך חיי הביאני בשנת 2008 לסיום קשר הנישואין עם אשתי, אֵם ארבעת ילדיי, לאחר עשרים וארבע שנות נישואין.

לאחר שעזבתי את הבית נרשמתי לשני אתרי היכרויות.

נולדתי בשנת 1951, ודי במהרה הבנתי שמציאת בת זוג מתאימה בגילי המתקדם תהיה משימה לא פשוטה כלל וכלל בין שלל הכרטיסים הווירטואליים שבאתר. הפתרון שמצאתי כדי להתמודד עם הבעיה היה מפגשים עם נשים רבות ככל האפשר מבין הנשים שנראו לי על פניו מתאימות.

ואכן, פגשתי נשים רבות. נתקלתי כמובן גם בסירובים רבים מצידן של נשים, אך דבקתי באמונתי ש"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), מי שאומר זאת הוא לא אחר מאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ומי אני שאחלוק עליו?

היו לי גם הצלחות, למשל קשר זוגי משמעותי שנמשך שלוש שנים וחצי עם רופאה בשם יונה המתגוררת באחת הערים באזור השרון. באחד הערבים הלכנו להרצאה של דוקטור מאוניברסיטת תל אביב שחקר את אתרי ההיכרויות. מסקנתו הייתה שהאתרים מתוכננים כך שאנשים יתבוננו, יתכתבו, ידברו וייפגשו עם אחרים, אך לרוב ירגישו שמישהו מפתה וטוב יותר ממי שכבר מצאו ממתין להם בין המוני השמות והפרופילים שבאתר; כך יוצרים בעלי האתרים מאגר של לקוחות המתפתים להישאר וממשיכים לשלם דמי מנוי.

לאחר ההרצאה ניגשנו אליו וסיפרנו לו שאנחנו ההוכחה לכך שהוא גם טועה וגם צודק. הוא טועה — כי הכרנו דרך אתר היכרויות וגם עזבנו אותו; הוא גם צודק — כי הייתי צריך לפגוש כמאה נשים עד שפגשתי את בת זוגי.

לפגישותיי הרבות עם נשים, שכל אחת מהן היא כמובן עולם ומלואו, הגעתי תמיד בליווי בת לוויה — הסקרנות.

הטיתי אוזן קשבת לסיפורי חייהן, גם כשהיה ברור שזוגיות לא תצמח בינינו, וכך נחשפתי לניסיון חייהן המרתק ולעולמן של נשים רבות.

משנאספו באמתחתי פנינים רבות של סיפורי חיים, חשתי צורך להעלות את סיפוריי על הכתב, וכדי להעניק להם את כבודם הראוי נרשמתי לסדנאות של כתיבת סיפורי חיים קצרים שיצרו הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי והנחתה בכישרון רב הסופרת עינב שור-דיעי, וכך נפתח לפניי אשנב לעולם שלא הכרתי.

הצצתי ונפגעתי.

התגלתה לפניי דרך חדשה, וציפיתי בהתרגשות לפגוש את עוברי האורח שייקרו בדרכי.

מובן שהיו גם ספקות ומכשולים רבים, אך לא עזבה אותי האמונה שהדברים היחידים שאני יכול לאבד הם כבליי (קרל מרקס). כפי שלא אפשרתי לנשים הרבות שלא מצאו בי עניין לרפות את ידיי מפגישות עם נשים נוספות, כך גם לא אפשרתי לחששותיי לעמוד בדרכי המאתגרת להוצאת ספר זה לאור.

ספר זה מיוחד באותנטיות שלו. לא אפשרתי לעצמי את החירות להפליג בדמיוני כדרכם של סופרים; ניסיתי לתאר בנאמנות מרבית את הסיפורים ששמעתי מנשים, וכפי שהבנתם, פגשתי לא מעט מהן.

אחרי הכול, אין גברים רבים שפגשו פנים מול פנים בדייטים יותר משש מאות נשים לאורך שמונה שנים (נטו) ומסוגלים לתאר את חוויותיהם במחיצתן.

הקפדתי על מקוריות הסיפורים, עם זאת מקצתם של השמות בדויים כדי לא לפגוע בפרטיות הנשים.

גם בסיפורים על חיי, שהם "הרגל השנייה" של הספר, התאמצתי לתאר דברים שקרו כהווייתם, כולל הסיפור הלא ייאמן על אימי שנפצעה קשה במלחמת העצמאות ו"זכתה" לככב בעמוד הראשי בעיתון "על המשמר" כאחת ההרוגות בהתקפה על קיבוץ משמר העמק; מה שהיה יכול להסתיים כסיפור עצוב של נפילה בקרב, התברר כטעות מצערת, במיוחד כשמוסיפים לכך את העובדה שפרשה זו אירעה שלוש שנים לפני יציאתי לאוויר העולם. כמו כן מופיעים בספר כמה מהגיגיי האישיים שנולדו במוחי הקודח במרוצת השנים.

הספר בנוי מסיפורים קצרים, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, לכן אפשר להתחיל לקרוא בספר בכל מקום שתבחרו; מטבע הדברים, בסיפורי חיים עניינים מסוימים חוזרים על עצמם לפרקים מזוויות שונות.

בכתיבת הספר לא הרגשתי צורך לקדם רעיונות נשגבים כלשהם, פשוט העליתי על הכתב סיפורים שעניינו אותי ושאני מאמין שיעניינו גם אחרים; בכל זאת ניסיתי להתייחס אל הדברים מנקודת מבט אוהבת ולא מבקרת.

הערה אחרונה: אין צורך להוריד מהמדף את המינגווי כדי לפנות מקום לספר זה. מטרתי היא לעורר עניין, לגרות למחשבה, להעלות חיוך ולהציג כמה חוויות מופלאות ואמיתיות עבור תודעת הרבים.

אם הצלחתי בכך — דייני.

 קריאה נעימה

יואב יהלום

תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ

תמונתה של אדווה מכפר סבא באתר ההיכרויות משכה את תשומת ליבי. יופייה הבולט ועיניה החודרות שידרו ביטחון עצמי רב ותחושה שאין בכוונתה להשפיל מבט בפני איש. שיחותינו הטלפוניות רק חיזקו הרגשה ראשונית זו.

בדרך כלל אינני מרבה בשיחות טלפון לפני שאני נפגש פנים מול פנים עם בת זוג פוטנציאלית כי ניסיון העבר לימדני שרוב הפגישות הראשונות שלי הן גם האחרונות.

עם אדווה פשוט נהניתי לדבר, ונשאר בי טעם של עוד. אדווה ציינה שיש לה הרבה מה לספר על אודות חייה והבטיחה לעשות זאת כשניפגש.

התראינו בכניסה למלון "מנדרין" בתל אביב, ומשם ירדנו לטיילת. פסענו לאיטנו לאורך שפת הים, ריח המים באפינו ושאון הגלים באוזנינו. דיברנו על הא ועל דא, וכעבור שעה קלה התיישבנו על הדשא המטופח, מול הים.

"אמרתְ שתספרי יותר על מה שעברת. כולי אוזן," אמרתי.

"נכון, אני פשוט לא יודעת מאין להתחיל," ענתה.

"אולי מההתחלה?" הצעתי.

ברגע שהחל סיפורה של אדווה, הוא קלח מפיה ללא מאמץ, ואני ישבתי מרותק והשתדלתי לא להפריע כדי לא לקרוע את חוט מחשבתה.

"התגרשתי לפני שלושים שנה כשהייתי בת עשרים ותשע בלבד. באותו הזמן שלושת הילדים שלי היו בגילים שבין שנתיים וחצי לשבע, ואני הייתי נשואה לגבר מקסים ומוכשר. גרנו בתאילנד לאחר שבעלי קיבל הצעה שלא יכולנו לסרב לה — ניהול מפעל גדול לפלסטיק בפרוור של בנגקוק. מצבנו הכלכלי אִפשר לי ליהנות מעזרה בעבודות הבית, ומצאתי עבודה במשרה חלקית בשגרירות ישראל כמתרגמת מעברית לאנגלית.

למרות געגועיי למשפחתי בארץ — חיי היו טובים, והיו לי חברים רבים בקהילה הישראלית המקומית. במבט לאחור לא היה דבר שהיה יכול להכין אותי לעומד להתרחש."

אדווה פסקה לרגע מדבריה ונאנחה: "באחד מערבי השישי בחצות קיבל בעלי שיחת טלפון, ומייד לקח את התיק שלו ואת המעיל ואמר שהוא מוכרח לצאת. לשאלתי לאן, ענה שחבר שלו דוד לא מרגיש טוב ומבקש את עזרתו. בתמימותי נטיתי להאמין לו, אף שבעבר הוא נעדר לא אחת ללא הסבר מספק."

חשתי באחת כיצד אדווה חוזרת לאחור ומתחברת לרגשותיה כאילו סיפורה התרחש אך אתמול. "האחרון לדעת שהוא במים הוא דג הזהב," לא התאפקתי ואמרתי.

"נכון מאוד," ענתה, "אבל הפעם החלטתי לבדוק. מה שבעלי לא ידע, וטוב שכך, שפגשתי את דוד במסיבת פורים בשגרירות, ומאז הוא לא חדל לחזר אחריי. אומנם הוחמאתי מכך וגם חיבבתי אותו, אבל הבהרתי לו חד משמעית שאני אוהבת את בעלי ושלא אבגוד בו. נזכרתי שהוא גם רמז לי שיש לו מידע כלשהו על בעלי, אבל אני ראיתי ברמזיו ניסיון להפריד בינינו, ולא ייחסתי חשיבות לכך. למוחרת התקשרתי לדוד ושאלתי אותו אם בעלי היה אצלו אתמול. השתיקה בצד השני לא בישרה טובות. 'את ואני מוכרחים להיפגש,' אמר דוד בנחישות ובקול ממתיק סוד, ולא ענה לשאלתי. הפעם הרגשתי שהוא באמת רוצה לעזור לי וקבענו להיפגש למוחרת בבית קפה. דוד לא בזבז זמן כשנפגשנו. הוא אמר לי: 'בעלך לא היה אצלי אתמול, אבל אני יודע איפה הוא היה.' ברגע שהמילים יצאו מפיו, הבנתי שחיי לא יישארו עוד כפי שהיו. שאלתי אותו: 'ואיפה הוא כן היה?' ודוד שאל אותי בחזרה: 'את מכירה את הפקידה הראשית התאילנדית במפעל של בעלך?' אמרתי: 'בטח שאני מכירה, אנחנו אפילו חברות, היא אוהבת אותי ויוצאת מגדרה בכל פעם שאני באה לבקר.' דוד התבונן בעיניי ואמר: 'אם כך, את לא היחידה שהיא אוהבת.'

שאלתי כשהלב שלי מתהפך: 'מה אתה מנסה להגיד לי?'

ודוד ענה: 'אני אגיד, אני אגיד, הרי בשביל זה התכנסנו. בעלך היה אצלה שלשום, ויש מצב שהוא אפילו רואה בה בת זוג.' אם חשבתי לרגע שזה הדבר הכי גרוע שהוא יספר, התברר שטעיתי בגדול. 'בעלך בקשר זוגי איתה בשלוש השנים האחרונות, ויש להם שני ילדים משותפים,' הנחית עליי דוד את המכה הסופית, ועולמי חשך עליי, כמו שאומרים.

דוד קם וחיבק אותי, אבל אני כבר לא הרגשתי דבר, וגם לא שאלתי יותר. הוא הזמין לי מונית, ונפרדתי ממנו בלי לומר מילה. אדלג על הימים שבאו אחר כך; הם היו קשים מנשוא. אחרי שהתאוששתי קצת, דרשתי גט וגם קיבלתי, ואני חייבת לציין שבעלי פיצה אותי בנדיבות רבה. לקחתי את שלושת ילדיי, נפרדתי מדוד, שבזרועותיו האוהבות ובמיטתו מצאתי קצת נחמה, וחזרתי לארץ. למדתי על בשרי שמה שלא שובר אותך, מחשל אותך.

כן, אני מודָה שהייתי במצב נפשי מעורער ושהמשכתי לתפקד בעיקר עבור ילדיי, אבל כיום אני במקום אחר לגמרי ומרגישה שלמרות הקושי, עברתי פאזה ואני נמצאת בדרגה גבוהה ובריאה הרבה יותר וכמובן אופטימית מאוד לגבי העתיד," כך סיימה אדווה את דבריה, ולי לא נותר אלא להתבונן בה בהערצה.