כובעים וחליפות

שומשום

חיים היה הולך למאפייה ברגל, היא היתה במרחק עשר דקות מהישיבה שלו, ככה שאת סדר שלישי הוא היה יכול ללמוד כמו שצריך.¹ הסדר הפורה ביותר אצלו היה סדר שלישי. הוא וצבי, החברותא שלו, היו לומדים ברצינות ולא קרה כמעט אף פעם שהם איחרו או הבריזו. בתשע אפס־אפס הם היו פותחים את הגמרות בדף, בעמוד ובשורה שעצרו אתמול, ולומדים בסנכרון מושלם, בהרמוניה ובמתינות, ולעתים רחוקות היו מוסיפים עוד איזה זמן מעבר לשעת סיום הסדר הרשמית. סדר שלישי הוא סדר קליל יותר. חיים וצבי היו לומדים בו גמרא, רש״י, תוספות וקצת ראשונים, וההספק שלהם היה טוב, כיאה לחברותא ותיקה. בימי חמישי בלילה הם היו מסיימים את הלימוד, מנשקים את הגמרות, מחזירים אותן למדף ואז צבי היה מלווה את חיים למאפייה. כי מדי ליל שישי² חיים היה עובד בפיזור שומשום על חלות במאפיית מענדי'ס. מה לעשות? יהודי צריך להתפרנס ממשהו, וחיים, שבא ממשפחה ברוכת ילדים ודלת אמצעים, לא רצה להכביד על הוריו גם בדמי כיס, ולכן היה דואג לעצמו. מאז שנהיה לבחור ישיבה אי־אז בגיל חמש־עשרה, הוא עבד בעבודות מזדמנות למיניהן. פעם באיזה קייטרינג שהיה עושה שבתות חתן למשפחות עשירות שבאות מחו״ל, פעם בכריכת ספרים בבית הכנסת השכונתי ופעם בלימוד ילדים את קריאת התורה לבר מצווה. אבל מאז שהוא קיבל את הג'וב במאפיית מענדי'ס הוא הרגיש מסודר. המאפייה היתה קרובה לישיבה ומאז ומתמיד היה לחיים חשוב שהעבודה לא תפגע לו בשטייגען,³ והתנאים במאפייה אפשרו את זה. דבר ראשון, מדובר במשמרת לילה, אחרי שעות הלימוד, משמרת שאחריה בא יום שישי שהוא גם ככה יום קצר. דבר שני, העבודה היתה יחסית קלה, ותוך כדי חיים היה יכול לשמוע בנגן mp3 שלו מוזיקה או שיעורי תורה של כל מיני רבנים שהוא אוהב. כמובן גם המשכורת היתה סבבה. זליג, מנהל המשמרת, היה נותן לו בסוף הלילה שש מאות שקל במזומן, שזה סכום שהיה בשביל חיים די והותר והספיק לו לנסיעות ולסיגריות ולבמבה נוגט שהוא כל כך אוהב. חלק מהכסף חיים היה שומר בקופסת פח קטנה עם מנעול ובערבי חגים היה קונה לעצמו חולצה או עניבה חדשה. לאחרונה הוא התחיל לברר על טיפול ליישור שיניים. זה אמנם לא זול, אבל יש לו כבר איזה סכום התחלתי.

לפני שבוע וחצי קרה משהו מרגש בחיים של חיים. הוא יצא לפגישת שידוך עם בחורה בשם נחמה שדווקא מצאה חן בעיניו. הם נפגשו כבר שלוש פגישות ונראה שהכיוון חיובי. הוא עדיין לא סיפר לה על זה שהוא עובד, הוא ידע שדבר כזה עלול להרתיע בחורת סמינר קלאסית ולכן חיכה קצת, כדי שתכיר אותו יותר במסגרת כללי הפורמט של השידוכים.⁴ מצד שני, חיים לא היה טיפוס שיסתיר דברים על עצמו, הוא היה בחור כן עם לב פתוח ובאמת, כשהרגיש כבר מספיק בנוח עם נחמה, הוא סיפר לה על העבודה במאפייה. נחמה שתקה רגע ארוך והסתכלה עליו במבט שהוא לא הכיר אצלה עד אותו הרגע, והוא קצת נלחץ וחשב שאולי זאת היתה טעות לספר, כי נחמה התחילה פתאום לשאול הרבה שאלות כמו, רגע, העבודה הזאת באישור של המשגיח שלך? וחיים ענה לה בכנות שלא, כי בישיבה אסור לעבוד, ונחמה שאלה, אבל מה, למה בחור ישיבה צריך לעבוד בכלל? וחיים ענה לה שזה בשביל לא להכביד על ההורים, שגם ככה פרנסתם דחוקה, ונחמה שאלה, ומה, הת״ת⁵ שלכם בישיבה לא עוזר לבחורים? וחיים נשם נשימה עמוקה וענה בקול שקט, שהת״ת דווקא כן עוזר אבל הוא לא מאמין בלקבל נדבות בזמן שהוא יכול להרוויח כסף בעצמו. ונחמה שמעה את התשובות של חיים והנהנה, אבל הפנים שלה לא האירו כמו קודם. חיים זיהה פתאום איזה סדק בתקשורת איתה, איזה חוסר ביטחון כזה שהשתלט עליה, והוא ניסה לרכך קצת ואמר שזאת כמובן עבודה זמנית, שלא פוגעת לו בלימוד וכולי וכולי, ונחמה הנהנה, אבל נראה שזה לא עזר במיוחד וככה הם סיימו את הפגישה וחיים ליווה אותה לתחנה ואמר לה להתראות, והיא עלתה לאוטובוס שנעלם במעלה קינג ג'ורג'.

אחרי שההורים של נחמה ביטלו את השידוך, חיים הסתובב בעולם אבוד ועצוב. הוא הרגיש שזה לא פייר, שמה בסך הכול הוא עשה? אז נכון שבחורי ישיבה בדרך כלל לא עובדים, ונכון שבחורת סמינר מן השורה יכולה להירתע מדבר כזה, אבל הוא היה בחור משכמו ומעלה, לא איזה בטלן שמחפש להעביר את הזמן. מה שהכי תסכל אותו היה שהוא ידע שנחמה בעצמה כבר ידעה מי הוא. כבר הכירה אותו למשך שלוש פגישות שלמות. היא שמעה ממנו על סדר היום שלו, על הלימוד, על התפילות, על שיעורי התורה שהוא שומע באוזניות, אפילו את שמות החברותות שלו היא הכירה. חיים היה משוכנע שאם זה היה תלוי רק בה, היא היתה בולעת את זה שהוא עובד במאפייה. בעולם מתוקן היא אולי אפילו היתה גאה בו ותומכת בו. הרי מה יותר מרשים מבחור שדואג לעצמו, שמפרנס את עצמו, שלא הופך לנטל על הציבור בלי סיבה. מצד שני, חיים ידע היטב באיזה עולם הוא חי. הוא הכיר את הסטיגמות ואת הכללים ואת מה שמקובל ומה שלא וגם הבין את נחמה, שנכנעה לתכתיבים המגזריים האלה. הוא לא הרגיש שיפוטי כלפיה. להפך. הרי מה היא תגיד לחברותיה אם ייוודע הדבר שארוסהּ הטרי עובד במאפייה? הלא זאת יכולה להיות עבורה בושה איומה. מה יגידו גיסיה החשובים, אם ישמעו שהגיס המיועד חורג מן המסגרת המקובלת? חיים חשב שוב שאם באמת העולם היה מתוקן, הוא היה מרים טלפון לשדכנית ואומר לה, תשמעי, אני מבין את מצב הביש שנקלענו אליו, אבל בחייאת, תני לי את המספר של נחמה ותני לי לשכנע אותה בעצמי שהכול יהיה בסדר, שאין לה מה לדאוג, שכל חלומותיה על בית של תורה יכולים להתגשם אם רק תיתן צ'אנס ולא תיתפס לטפל. ועם זאת, הוא ידע שזה עלול להזיק יותר מאשר להועיל. שכן לא מקובל שבחור יתקשר לבחורה סתם ככה באמצע החיים אף על פי שהם באו בקשרי שידוכין. ולכן הוא רק השתעשע במחשבות האלה ולא עשה איתן כלום. רק הסתובב מדוכא במסדרון הפנימייה, שתה תה, עישן בשרשרת ואכל מנות כפולות של במבה נוגט.

רגע לפני שנשבר סופית, הוא החליט לעשות מעשה, התקשר לזליג מהמאפייה, והודיע לו חגיגית שזהו. הוא מצטער והכול, אבל הוא לא יוכל להמשיך לעבוד אצלו. זליג לא הבין מה נפל על חיים ואמר לו, חיים, אני לא מוותר עליך! אתה חלק בלתי נפרד מהמאפייה שלנו ולא נמצא עוד מפזר שומשום כמוך בכל רחבי ירושלים. אבל חיים היה נחוש וסיפר לזליג את דבר השידוך שנפל. זליג שתק רגע ואז אמר, חיים, אני לא רוצה להתערב לך, אבל לדעתי, משפחה כזאת, שלא רואה את המעלות שלך ונתפסת לאיזו חריגה קטנה מן המקובל, היא לא המשפחה שהיית רוצה להתחתן איתה. אבל חיים כבר החליט ונפרד מזליג בכאב. אחר כך הוא התקשר לשדכנית והודיע לה בקול בוטח שהנה, הוא עזב את העבודה והוא מבקש להודיע זאת להוריה של נחמה ולחזור להיפגש איתה. השדכנית הלכה ובדקה וחזרה לחיים ואמרה לו שלצערה הרב את הנעשה אין להשיב והוריה של נחמה אמרו שמה שהיה היה, ואת הכתם אי־אפשר למחות, בבחינת מעוות לא יוכל לתקון, ונחמה שלהם כבר התקדמה הלאה לבירורים על הבחור הבא. חיים הבין שכלתה אליו הרעה וניתק את השיחה בעיניים דומעות. יום למחרת הוא התקשר שוב לזליג ואמר לו, זליג, אתה צדקת. המשפחה הזאת לא בשבילי. אני חוזר לשומשום. אבל זליג אמר, אוי ויי, חיים. אוי ויי. בדיוק לפני חצי שעה מצאתי מחליף למשמרת בליל שישי, בחור מאיזו ישיבה לנושרים שזה ממש הצלת נפשות להעסיק אותו בלילות, שלא יסתובב סתם ככה בכיכר החתולות ויעשה שטויות, ומילה זו מילה ואי־אפשר לבטל עכשיו את הסיכום איתו ועם אבא שלו. חיים הבין שהנה הוא יוצא קירח מכאן ומכאן. לא שידוך יש לו ולא עבודה ולא מוחין להתרכז עכשיו בלימוד. אז הוא יצא לטיול רגלי ברחובות ירושלים והתיישב בארומה והזמין אייס קפה ודפדף בעיתון שהיה מונח שם על השולחן. בעמוד האחרון הוא ראה מודעה שהכריזה על תחרות סיפורים קצרים נושאת פרסים כספיים. חיים חשב לעצמו שאולי יהיה נחמד לפרוק בכתיבה את הסיפור שעבר עליו ומי יודע, אולי אפילו להרוויח ממנו כמה שקלים. הוא תלש את המודעה מהעיתון, הכניס לכיס, לגם שלוק אחרון מהאייס קפה וחזר לישיבה.

השעה כבר היתה יחסית מאוחרת, סדר שלישי היה בעיצומו. לחיים לא היה שום עניין להיכנס לבית המדרש וללמוד, אז הוא גרר רגליים לכיוון הפנימייה. גם את התוכנית לכתוב את הסיפור שלו ולשלוח לתחרות בעיתון הוא דחה. לא היה לו חשק לכלום. רק להתקלח, ללבוש פיג'מה, לצלול למיטה עם איזה ספר ולהירדם כמה שיותר מהר. בדרך, במסדרון הארוך והטחוב שמחבר בין אגף בית המדרש לאגף הפנימיות, בא מולו גולדשטוף. גולדשטוף היה בחור גבוה מאוד ורחב מאוד עם ראש גדול וחיוך רחב ולב ענקי. חיים חייך אליו בנימוס ומלמל "ערב טוב" רפה, אבל גולדשטוף עצר אותו ואמר לו, היי, מה יש לך? למה אתה נראה ככה מעוך? וחיים אמר, לא, לא, אני בסדר, גולדשטוף. יהיה בסדר. אבל גולדשטוף לא נתן לו לעבור ואמר לו, חיים, תסתכל עלי. אתה לא בסדר, אני רואה. וחיים עשה תנועה כזאת עם היד שאומרת, לא משנה, אבל גולדשטוף לא הרפה וציווה, דאגה בלב ישיחנה, חביבי, ספר מיד מה עובר עליך! וחיים התלבט רגע אם לשתף את גולדשטוף ככה באמצע המסדרון בכל הקורות אותו בתקופה האחרונה ועוד לפני שהחליט, גולדשטוף שאל, תגיד, אתה אוהב ג'לי? וחיים שאל, מה, סוכריות ג'לי אתה מתכוון? וגולדשטוף אמר, לא, לא! ג'לי אורגינל! אדום כזה, רוטט, כמו שיש בבתי חולים! וחיים צחק ואמר, וואלה, שנים לא אכלתי כזה. אז גולדשטוף אמר, הווו! מצוין! בוא איתי. לפני שעה הכנתי ג'לי משובח שלא טעמת מימיך. גישמאק א זאך.⁶ וחיים אמר, עזוב, גולדשטוף. אני הפוך קצת. מעדיף ללכת להתקלח. אבל גולדשטוף התעקש ואמר שקצת ג'לי לא הרג אף אחד, בדיוק להפך, ג'לי יש לו סגולה לשמח לבבות. חיים הבין שאין לו ברירה והלך אחרי גולדשטוף לחדר שלו, וגולדשטוף שלף כוסות ג'לי מהמקרר ותקע בהן כפיות חד־פעמיות, הגיש אחת מהן לחיים ואחת שלק בעצמו. חיים הסתכל על הג'לי הקריר בכוס, ולרגע זה נראה לו דווקא כמו רעיון לא רע. אז הוא אכל כפית ג'לי אחת ועוד אחת, ובאמת, הג'לי עשה לו קצת מתוק בלב. במשך כל הזמן הזה גולדשטוף בהה בו בציפייה, וחיים שתק, אבל אז פקעה סבלנותו של גולדשטוף והוא הרעים, נווו! אתה רוצה שאני אתחנן שתספר לי מה קורה איתך? וחיים חייך חיוך מריר והתחיל מגולל באוזניו של גולדשטוף את כל הסיפור שלו, שהוא עבד מדי שבוע במאפייה ופיזר שומשום על חלות, ותוך כדי היה שומע שיעורי תורה שהיו מעיפים לו את הראש ופותחים לו אפיקים וממלאים אותו באהבת השם, אבל כל זה לא עניין את ההורים של נחמה, הבחורה שאיתה הוא יצא לארבע פגישות שידוך הכי טובות שהיו לו אי־פעם, וכמה שהוא לא ניסה, ואפילו התפטר מעצמו מהעבודה במאפייה, זה לא עזר וההורים של נחמה לא מוכנים יותר לשמוע ממנו. ועכשיו הוא גם בלי שידוך וגם בלי עבודה וגם בלי חשק ללמוד ולהתפלל וכלום ושום דבר, הכול תפל, הכול נראה רע ומר. וגולדשטוף הסתכל רגע ארוך על חיים והכריז, הכול מר חוץ מהג'לי! וחיים צחק ואמר, נכון, נכון. אחלה ג'לי. תודה, גולדשטוף. וגולדשטוף אמר, אין בעד מה. תבוא כל יום. וחיים באמת הרגיש איך הלב שלו קצת התנקה מהמועקה שאפפה אותו. גם בזכות הג'לי וגם בזכות הטבעיות של גולדשטוף, ובעיקר בזכות זה שהוא הוציא במילים את מה שעובר עליו. גולדשטוף אמר פתאום, וואלה, תשמע, חיים, זה באמת לא פשוט מה שעברת. מה יש להגיד. וחיים אמר, כן, לא פשוט. לא פשוט. ושניהם הסתכלו אחד על השני ושתקו. ואז שוב גולדשטוף אמר, תשמע, זה מבאס טילים הסיפור שלך. וחיים הנהן ואמר, כן, הא? וגולדשטוף אמר, מאוד. מאוד. וחיים אמר, בסדר, אתה יודע מה, בסוף יהיה טוב. וגולדשטוף אמר, בדוק. בדוק יהיה טוב. ואז הם שתקו עוד כמה דקות ארוכות עד שגולדשטוף קם מהכיסא המתנדנד שלו ושאל את חיים, מה, רוצה עוד אחד? וחיים הנהן, וגולדשטוף שלף מהמקרר עוד כוס ג'לי והושיט לחיים, שתחב בה את הכפית ואמר, תשמע, אחלה ג'לי זה. וגולדשטוף אמר, כן, הא?

שבועיים חלפו מאז שנחמה הורידה את השידוך עם חיים. שבועיים שבהם הוא היה שבור ומדוכדך ובקושי אכל ובקושי למד ובקושי חייך. אבל הזמן עושה את שלו והחיים בפנימייה הם אינטנסיביים ורועשים והמסדרונות מלאים המולה בריאה של נעורים ובאופן כללי אין יותר מדי אפשרויות לשקוע בדיכאון וברחמים עצמיים בין כותלי הישיבה. גולדשטוף לא הרפה מחיים והיה מביא לו לחדר מדי יום כוס ג'לי אדום, צבי החברותא שלו היה מגיע בכל בוקר לגשש מה קורה ואם יש אצלו שיפור במצב רוח, ויאיר היה מפעיל במערכת הסטריאו הכחולה שלהם שירים מקפיצים של אברהם פריד בפול ווליום ומתאמן בקדצ'קה.⁷ חיים היה נותן לכל ההתרחשות להתרחש ורוב הזמן היה מתחפר במיטה שלו וקורא עיתון ושומע באוזניות בלופ בלתי נגמר את ״השיר על התוכי יוסי״ של אריק איינשטיין. מדי פעם הוא היה יוצא למרפסת לעשן, אבל גם שם הוא לא היה מוצא שקט, כי המרפסת היתה משכנו הקבוע של אלישע, שהיה ידוע בתור הטיפוס החופר עלי אדמות, אז חיים היה סוחב רק כמה שאיפות מהסיגריה ומכבה אותה בכוס הפלסטיק העמוסה בדלים וממהר בחזרה לחדר שלו, למיטה שלו, לשיר על תוכי יוסי. עד יעבור זעם.

והנה, עברו עוד שבועיים, וחיים התעורר בוקר אחד בשעה מוקדמת מן הרגיל. כל חבריו לחדר עדיין ישנו במיטותיהם, והוא נטל ידיים במהירות וצחצח שיניים ולפתע הרגיש צורך עז להתגלח. הוא לקח את המכונה שלו והלך למראה הגדולה השבורה שהיתה מונחת על סטנד מאולתר במסדרון, וככה בתנועות סיבוביות ומהירות גילח את הזיפים המוזנחים שגדלו מאז הפעם האחרונה שהתגלח, לפני הפגישה הטרגית עם נחמה. אחרי הגילוח חיים הסתכל על עצמו במראה והרגיש הרבה יותר טוב ונכנס להתקלח בזרם המים הקפואים והתלבש במהירות והלך להתפלל בבית הכנסת השכונתי ברחוב שליד הישיבה. הוא הסיר את שעון היד שלו כבקי ורגיל כדי להניח תפילין והכניס אותו לכיס החליפה הפנימי ובכיס היתה מקופלת חתיכת נייר לא גדולה, והוא שלף אותה ומצא את המודעה שתלש מהעיתון עם הקול הקורא לתחרות הסיפורים הקצרים. חיים החזיר אותה לכיס והניח תפילין במהירות ונכנס להתפלל ובמשך כל התפילה חשב על זה שהוא רוצה לכתוב וכבר התחיל לדמיין מה הוא עושה בכל הכסף שיקבל על הזכייה, למרות שלא ממש ידע מה בדיוק לכתוב ואיך, והיו גם כמה בעיות קריטיות, כמו זה שהדדליין להגשה היה יום למחרת בחצות, ובישיבה לא היו אמצעי הקלדה והדפסה זמינים, והדבר הכי בעייתי היה שלחיים לא היתה תיבת מייל. אבל הוא לא אמר נואש וגלגל את התפילין וחזר לישיבה והכין קפה ולקח דפדפת ועט פיילוט 0.4 ועלה לעזרת הנשים הריקה והתיישב בפינה הכי רחוקה והתחיל לכתוב את הסיפור שלו בכתב ידו העגול והיפה. הוא כתב וכתב וכתב ואחרי שהטקסט היה פחות או יותר מוכן, הוא קרא אותו לעצמו בקול ואז קיפל אותו לשניים והתקשר למירי אחותו, בחורת הסמינר. מירי ענתה בבהלה ולא הבינה מה הוא מתקשר אליה על הבוקר, זה לא קרה אף פעם הדבר הזה. וחיים ניגש מיד לעניין ושאל אותה אם היא יכולה לעשות לו טובה ולהקליד לו משהו ואז לשלוח מהמייל שלה לאיזו כתובת מייל שהוא ייתן לה וכל זה צריך להיות היום ללא שום עיכובים. ומירי שמעה את השטף של חיים ואמרה לו, לא הבנתי כלום, אבל סבבה. מפה לשם חיים קבע עם מירי ברחוב כנפי נשרים ונתן לה את הסיפור שלו, ומירי התקשרה בערב ואמרה שהמשימה בוצעה והיא הקלידה את הסיפור ושלחה אותו, והאמת? היא אפילו הופתעה שאח שלה כותב כל כך יפה ומרגש. היא תמיד חשבה שהוא קצת טמבל. וחיים צחק ואמר לה, אני באמת קצת טמבל. ומירי אמרה, נכון. וככה הם סיימו את השיחה. יום למחרת בשעה שמונה בבוקר הפלאפון של חיים צלצל, מעבר לקו היתה מירי שנשמעה נרגשת במיוחד, וחיים אמר, נו! זכיתי בתחרות? ומירי צחקה ואמרה לו, לא ממש, אבל תקשיב רגע, והיא הקריאה לו את המייל החוזר שנשלח אליה לפנות בוקר:

חיים שלום,

הסיפור ששלחת אמנם לא מתאים לתחרות (לא שמת לב, אבל נושא התחרות היה ״הביטוס שסוע״. די ספציפי :)) בכל מקרה סקרנת אותי מאוד ואשמח אם תוכל לחזור אלי למספר 0587-118762.

אני רוצה להציע לך משהו.

בברכה,

מירה קלדרון, עורכת ראשית

חיים חשב לעצמו מה כבר יכול להיות. הוא הכתיב למירי דרך הטלפון מה לענות במייל החוזר. תכתבי ככה, הוא אמר. שלום וברכה. אני כותב כאן מהמייל של אחותי פשוט בגלל שאין לי מייל משלי. אם זה לא היה ברור מהסיפור, אני בחור ישיבה, ומסתמא שאת לא יודעת, אבל לבחורי ישיבה אין כל כך אפשרויות גישה לאינטרנט. מירי עצרה אותו ואמרה שלדעתה המילה ״מסתמא״ לא מתאימה. זאת מילה שרק חרדים משתמשים בה ולא בטוח שהעורכת הזאת תבין. אז חיים אמר, אוקיי, אוקיי, אז תשני את זה ל״מן הסתם״, ומירי שינתה וחיים המשיך, בכל מקרה, תודה רבה על התגובה, ואשמח לשמוע מה ההצעה שלך. זה מספר הטלפון שלי, לתשומת לבך זה מספר כשר, זאת אומרת שאני לא מקבל הודעות בכלל, רק שיחות. תודה רבה, כל טוב ויישר כוח עצום, חיים. מירי אמרה שלדעתה גם "יישר כוח עצום" מיותר ואפשר להסתפק רק בתודה רבה, וחיים הסכים והיא שלחה את המייל. בערב, כשחיים חזר לחדר שלו אחרי הלימוד של סדר ב', הוא הוציא את הפלאפון מהמגירה וראה שיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר. כמו כל חרדי מקצועי, הוא ידע לזהות מה מספר כשר ומה לא לפי הקידומת, והשיחה שלא נענתה אצלו היתה ממספר לא כשר בוודאות. הוא תיאר לעצמו שזאת בטח העורכת, אז הוא לקח אוזניות וסיגריות וקנה במכונת פחיות פחית ספרינג בטעם אגס ויצא אל הגינה הציבורית הקרובה לישיבה והתיישב על ספסל והתקשר בחזרה למספר הלא מוכר. כעבור שניים או שלושה צלילי המתנה נשמע מעבר לקו קול של אישה צרודה. שלום, חיים, נעים מאוד. זאת מירה. וחיים אמר, שלום, שלום. כן. נעים מאוד. בהחלט. ומירה אמרה, תקשיב, חיים, הסיפור שכתבת ממש נגע לי בלב. אז קודם כול, אני רוצה לומר לך, אפילו שאנחנו לא מכירים, שאני בטוחה שעוד תמצא את השידך המתאים לך. מירה אמרה את זה ״שידֶך״, וחיים הרגיש שהיא אומרת את זה כדי למצוא חן בעיניו ולהראות לו שהיא קצת יודעת סלנגים חרדיים כאלה, אפילו שבסביבה שלו אף אחד אף פעם לא אמר שידֶך. חיים אמר, תודה רבה, אני מעריך את זה. ומירה אמרה, עכשיו לענייננו. תגיד, חיים, אתה לומד בישיבה בירושלים, נכון? וחיים אמר, כן, בהר נוף. ומירה אמרה, אוקיי. מחר בבוקר יש לי פגישה בירושלים, במרכז העיר, ואחריה אני אשמח לשבת איתך לקפה, אם זה בסדר כמובן. וחיים התבלבל לרגע ואמר, אה... ומירה אמרה, אני אבוא לאן שנוח לך. איפה שהכי כשר. וחיים חשב שזה קצת מגוחך כל הקטע הזה שהיא מנסה למצוא חן בעיניו עם העניינים הדתיים. אבל הוא כמובן לא אמר כלום, רק חשש לפגוש ככה מישהי שהוא בכלל לא מכיר. אז הוא חשב עוד רגע ואמר, האמת היא שמחר בבוקר אני... יש לי חברותא מחר בבוקר, אני מצטער. לא נוכל פשוט לדבר ככה, בטלפון? ומירה אמרה, הכול בסדר. אני מבינה לגמרי. יאללה. אפשר בטלפון. וחיים אמר, שכויח. אני מעריך את זה. ומירה חזרה אחריו ואמרה, שכויח! היא השתעלה בכבדות ואז המשיכה, תקשיב, חיים, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל הדבר הכי מסקרן שיש הוא לקבל הצצה אותנטית לעולם לא מוכר. ככה אני הרגשתי כשקראתי את הסיפור שלך על השידוך שנפל. הרגשתי שאתה מספר לי בכנות ובגובה העיניים על העולם שלך, שעבורי, מבחוץ, נראה זר ומוזר ומנוכר. פתאום הרגשתי חמלה ואמפתיה ואפילו הזדהות עם הנפשות הפועלות ורצון אמיתי לשמוע עוד. אז מה שאני רוצה להציע, או יותר נכון לשאול, זה אם היית רוצה לכתוב טור שבועי למוסף שלי? טור שהוא למעשה כמו חלון שדרכו אפשר להביט על העולם החרדי. לא להציץ. להביט. על עולם הישיבות, השידוכים, הסמינרים. מה אתה אומר, חיים? תהיה לך יד חופשית כמובן לכתוב מה שאתה רוצה. כאן במערכת יערכו אותך לשונית והתשלום יהיה זהה בדיוק לזה שקיבלת במאפייה. רק שאצלי, במקום לעמוד לילה שלם ולפזר שומשום על חלות, תצטרך לשבת פעם בשבוע ולכתוב סיפור, מה אתה אומר? חיים שמע את ההצעה של מירה ושתק רגע ארוך. בסוף הוא אמר, אני שומע. שומע מה שאת אומרת. אבל אני אצטרך לחשוב על זה, בסדר? זה לא כזה פשוט. ומירה אמרה, אוקיי, יש לך את המספר שלי. אני מחכה. וחיים אמר, כל טוב, כל טוב, ומירה אמרה, שכויח! וככה נגמרה השיחה. חיים לגם שלוק מהספרינג אגס וחזר לישיבה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*