פרולוג
היא נולדה נסיכה, עם הבטחה למלכות.
כפית הכסף לא היתה מטפורית.
היא גדלה למלא את כל הציפיות, את כל ההבטחות וכל המשאלות של הוריה - מכל ילדיהם ביחד.
היא התבגרה חסרת פחד וללא מורא, מכוונת מטרה וחדורת שאפתנות. איש לא העז לומר לה שהשמים הם הגבול. לכול היה ברור שאת הגבול לעצמה רק היא תציב. אם בכלל. פה ושם.
היא ניווטה את חייה במסלול עצמאי ושונה, גם אם למראית עין צייתה לתכתיבי החברה ולכלליה.
היא היתה מאושרת. מסופקת. היא ידעה היטב איזה מחיר היא משלמת על כל בחירה שעשתה, ושילמה אותו ברצון ובהכרה צלולה. החיים, כך חשבה, בהחלט יפים.
ואז הגיחה המפלצת.
היא לא האמינה במפלצות. היא המשיכה בשלה.
תבואי, כתב לה מצדו האחר של הים האיש שנתן לה את שם משפחתו.
היא סירבה. מה לה וללוונט שבו הוא חי. מה לה ולחלום העוועים הציוני שלו. ובכלל, מה לה ולו.
אלא שהמפלצת לא התפוגגה. אור היום לא הבריח אותה מכנף החלום. להפך. היא התגלתה כסיוט שמתגשם, שמתחולל, שמחלל.
תבואי, כתב לה שוב האיש עם אותו השם, אסדר לך אישור מיוחד.
היא ידעה שעליה להחליט. שהזמן נגדה. שהפעם זה לא תלוי רק בה.
תבואי, הפציר בה שוב האיש, לפחות בשביל הילדה.
היא תמיד ידעה לקבל החלטות, קשות כקלות.
נבוא לבינתיים, כתבה לו, עד יעבור זעם.
הזעם לא עבר. הוא רק גבר והשתולל, חירב והרס והרג ורצח.
היא באה לבינתיים, ונשארה עד הסוף. ושום דבר כבר לא היה כפי שהיה.
הנסיכה שיועדה למלכות נותרה בלי כתר ובלי ממלכה. היא כבר לא מימשה את כל מה שהבטיחה לעצמה, וכל מה שהובטח לה הופר.
הלוונט נהפך למדינה, המדינה נהפכה בלית ברירה לבית. המרחק בין הבית החדש לבית הישן היה רב ועצום ממספר הקילומטרים שהפרידו ביניהם.
הציוני החולמני שהפציר בה לבוא, נחפז למות בטרם עת. ולה לא היה עוד לאן לחזור.
התברר שלפעמים מפלצות הן כן אמיתיות.
היא נשארה לבדה במקום שבו לא רצתה לחיות, עם הילדה, שלא ממש רצתה. שבשבילה באה.
הילדה גדלה ונהפכה בעצמה לאישה. שונה מאוד ממנה. וגם לה היה איש, יפה כמו האיש שלה, חולמני בדרכו, קצת כמו האיש שלה.
לילדה שגדלה והתחתנה עם איש, גם נולדה ילדה. היה צפוף בצריף, שנחשב גדול במונחי הארץ הצחיחה והמדינה הצעירה, אבל היא ידעה מהבית הרחוק שנלקח ממנה, עד כמה הוא קטן ועלוב. קטן ועלוב יותר מביתן הכרכרות בבית ההוא.
יחד עם הילדה והאיש והילדה שלהם, היא עברה לדירה בדמי מפתח מול הים. תמיד יכלה להשקיף מהחלון על הגלים ולדמיין שהיא חוצה אותם בכיוון ההפוך ממה שעשתה בפעם האחרונה.
מי יודע, אולי כשצמצמה את עיניה, יכלה לראות את קצה היבשת שמרכזה היה פעם הבית שלה.
היא מעולם לא התאבלה בקול, לא בכתה. לא על מתיה, לא על חלומותיה שנמחצו, לא על הזרות שתמיד הרגישה ולא על הבדידות שכפתה עליה המציאות צרובת השמש שבה ניטעה. לא על האכזבות ולא על המאכזבים, לא על כל מה שהיה, ולא על מה שלא היה.
היא תמיד זכרה מי היא. אישה חזקה, נחושה ומוכשרת שאף פעם לא נשברה; אבל הבינה שמול מפלצות זה לא כוחות, ולפעמים צריך קצת לוותר.
ורק על הדבר החשוב ביותר היא מעולם לא ויתרה. לא למפלצת, ולא לאף אדם או לכוח אחר. היא מעולם לא ויתרה על יצר החיים.
ואם היו שואלים אותה, היא תמיד היתה אומרת שהם יפים. גם כשהיו קשים וכואבים, ולא דומים בשום דבר למה שהיא חשבה שהחיים צריכים להיות.
פרק 1
עכשיו
בטעות חשבתי שיתמות מאוחרת בונה מראש חומה שמגִנה מהתפרצות של סערות נפש. הרי חלפו שנים מאז שהייתי ילדה, מאז שהייתי קטנה והוא היה גדול מהחיים. הרי הזמן לא עצר מלכת, תמונות דהו, הדחקות הסתירו וכיסו. והנה מתברר שכל זה לא משנה כלום.
רסיסי ילדותי מתנפצים ומתפזרים סביבי עכשיו. מנצנצים ומתעתעים, פוצעים ומבליחים, מסנוורים ומציפים בהפתעה.
כמו רסיסי זכוכית שאף פעם אי־אפשר לאסוף את כולם באבחת מטאטא אחת, ותמיד־תמיד צץ עוד אחד ועוד אחד, מתנוצץ בפינה לא צפויה, ננעץ בכף רגל לא מוכנה לכאב, מאדים בדם נבוך וצורב חלקת עור ופיסת מציאות, שובר עוד רגע של שגרה.
ככה פתאום הזיכרון הזה. של הפעם היחידה בחיים שבה ראיתי את אבא שלי בוכה.
אבא שלי, שאף פעם לא בכה על כלום ועל אף אחד.
שלא בכה משמחה וגם לא מצער. לא על הוריו ולא על אֶחיו, לא על חבריו הצעירים שנפלו ביותר מדי מלחמות ולא על חבריו הזקנים, שנכנעו למלחמות בחוליים ובמחלות; לא על קרבות אבודים שניהל כל חייו, לא על חלומות שהתנפצו אל סלעי מציאות שהתעלם מהם, ושב וניגף בהם שוב ושוב.
אבא שלי בכה רק פעם אחת בחיים. בהלוויה של סבתא שלי אילזֶה. אמא של אמא שלי, לא שלו. ככה, באמצע אולם ההספדים האפור מצער וחשוך מענני גשם של חודש ינואר, בלי שום הכנה מראש פרץ ממנו קול זר, זעקה קצרה וחדה, מלוחה מבכי, שבקעה מתוכו כמו מחיה פצועה, מופתעת מכאבה.
לרגע המום אחד לא הסתכלתי על הצרור הזעיר שהיה מוטל על האלונקה, הצרור שרק אתמול עוד היה אנושי, צרור חייה של סבתא שלי. ראיתי רק את פניו המתעוותות של אבא שלי.
סבתא שלי ידעה והבינה דבר או שניים על אבא שלי, מתִי. דברים שאמא שלי לא תבין לעולם, ודאי לא עכשיו, כששניהם כבר לא פה ואינם יכולים לדבר בשם עצמם, גם לוּ היו רוצים. ולא שהם אי־פעם רצו. שניהם העדיפו לשתוק הסברים, להניח לאחרים להבין בעצמם. או שלא.
נדמה לי ששניהם הבינו זה את זה באפיק סמוי מהתדרים הגלויים של החיים, סוג של הבנה שהולידה קרבה - גם אם לעתים כעוסה ונוטרת, אבל תמיד עמוקה ומכבדת בדרכה. קרבה של אנשים זרים לסביבתם קצת - או הרבה, גם אם נדמה שהם שייכים. קרבה שהאובדן גוזל, בקריעה גדולה וכואבת בנשמה.
פרק 2
1899
אף אחד לא חשב שתיוולד.
למעט, כמובן, הוריה.
מגדה ומרקוס רוזנברג היו משוכנעים כי ההיריון המאוחר להפתיע, הוא נס אלוהי שאירע להם. מתנה משמים, אולי אפילו סוג של פיצוי. משום כך גם לא היה להם ספק שיגיעו לרגע הזה, בליל הסתיו היפה הזה, שצבע את עצי וינה בגוני אדום־זהוב־חום.
הכול יהיה הפעם מיוחד ושונה, הבטיח מרקוס למגדה. בכל זאת, לא רק המשפחה והחברים, העמיתים והידידים עקבו בעניין אחרי מהלך ההיריון, אלא הקהילה הרפואית כולה. שהרי לא בכל יום נקלט היריון ברחמה של אישה בת ארבעים ושמונה, ומתפתח כסדרו, כאילו מדובר באישה בת עשרים ושמונה. הפעם, הבטיח מרקוס, מגדה תלד בבית החולים המודרני בלב וינה, ובו תזכה לטיפול בשיטות ובאמצעים החדישים ביותר. הלידה, כך הבטיח להם ד"ר גלבמן, שטיפל בה - עמיתו הצעיר של ד"ר אוטו רייכספלד, אחיה של מגדה - החוויה תהיה שונה מכל הלידות הקודמות שעברה. "בכל זאת," אמר והבליע חיוך באחת מפגישותיהם בסוף הקיץ, כשכל הסימנים העידו שההיריון התקין לחלוטין יסתיים במועדו, "חלפו כבר שבע־עשרה שנים מאז ההיריון והלידה האחרונים שלך. זה נצח במונחי ההתקדמות הרפואית."
ד"ר גלבמן אמנם שב והבטיח להם לאורך כל חודשי ההיריון כי הוא מתנהל כתקנו וכסדרו, אבל דחק בהם להתקרב לבית החולים ככל שהתקרב מועד הלידה - ליתר ביטחון, כדבריו. הוא ידע שהנסיעה מהפרוור האמיד שבו התגוררה משפחת רוזנברג אל בית החולים שבלב העיר, עלולה להתארך ולסכן את היולדת המבוגרת שלו. על פי עצתו, מגדה השתכנה בשבועיים האחרונים במלון קטן ומהודר בלב העיר, מרחק דקות ספורות של נסיעה בכרכרה לבית החולים.
בשעת צהריים, כשמרקוס הגיע למלון, כפי שעשה בכל יום מאז השתכנה בו מגדה, היא חיכתה לו במבואה, כל מזוודותיה הארוזות לצדה ואוּטֶה, המשרתת הוותיקה, מרחפת בעצבנות שני צעדים מאחוריה.
"הגיע הזמן," אמרה למרקוס בחיוך שלֵו.
אישוניו התרחבו. הוא עטף אותה בזרועותיו והחניק בצווארה יבבת אושר. היא חיבקה אותו בחזרה ונשקה לראשו. אוטה העצבנית השפילה את עיניה אל חרטומי נעליה שהציצו תחת שמלתה ופכרה את ידיה. שרק לא תתחיל ללדת כאן, מלמלה בינה לבינה. כמי שליוותה את הגברת בשתי הלידות האחרונות, היא זוכרת היטב כמה מהירות הן היו. עברו אמנם כבר הרבה שנים, אבל בכל זאת. בעצם, בדיוק בגלל זה.
שאלוהים ישמור.
•••
אוטו רייכספלד מניד בראשו. עד לרגע האחרון, לפני חמש דקות, היה בטוח שזה ייגמר אחרת. שזה ייגמר רע. שלא ייתכן. שגם אם ההיריון הזה ייגמר בלידה, זאת תהיה לידת עובר מת, או לבטח פגום. כי איך ייתכן?
בהיסח הדעת הוא מיטיב את קשר העניבה שלצווארו. בכל שנותיו כרופא לא נתקל בדבר כזה. פלא, זה ברור, חריג רפואי יוצא מהכלל. כן, אולי עוד יכתוב מאמר על המקרה. הרי ערך לעצמו רשימות לאורך כל החודשים האחרונים. אין שום סיבה להניח לד"ר גלבמן הצעיר לקחת לעצמו את כל התהילה והקרדיט. בעיני רוחו הוא רואה את כותרת המאמר בכתב העת של אגודת הרופאים המיילדים באוסטריה - "ד"ר גלבמן מיילד בהצלחה אישה בת ארבעים ושמונה". רואה - ומתרגז. בשם אלוהים, הרי גלבמן זה מבוגר רק במעט ממה שהיה היום איגנץ, בנה הבכור של מגדה, לו היה חי.
לו היה חי, היה היום איגנץ איש צעיר, בן עשרים וארבע. ודאי היה עובד בחברה המשפחתית, ואולי כבר נשוי, אולי אפילו כבר אב בעצמו. אילו נותר בחיים, אולי מגדה לא היתה נהיית וַלדנית שכזאת, מתעקשת על עוד ילד ועוד אחד. אולי התינוקת שישנה עכשיו בחיקה לא היתה באה לעולם בנסיבות שבהן נולדה, אשר לבטח ראויות להיכנס לאיזשהו ספר שיאים רפואי.
עליו למהר לחדר ההמתנה, לבשר למרקוס שהלידה עברה בשלום ושנולדה לו בת. עוד בת. אוטו מעביר את כפות ידיו על פניו, כמו מחליק לרגע את קמטיו, מזדקף ונחפז לעבר המסדרון המוביל מחדרי הלידה אל חדר ההמתנה.
הדלת לחדר ההמתנה פתוחה. מרחוק הוא רואה את גיסו מצונף - עד כמה שגבר גדל מידות כמוהו מסוגל להצטנף - בפינת הספה המהוהה שבצד החדר, שמורות עיניו הכבדות שמוטות אל חלום כלשהו.
האיש הזה נרדם בכל מקום ובכל זמן, מהרהר אוטו בזעף בינו לבינו. פלא שהצליח להישאר ער די זמן בכל פעם כדי להוליד כל כך הרבה ילדים.
אוטו אינו קרוב אל גיסו, למרות קרבת מגוריהם, ואף שהם מרבים להתראות. הוא מעולם לא הצליח להבין באמת את האיש, או לחבבו. אוטו אפילו נטר למרקוס, שבניגוד לו - מעולם לא היה גבר מרשים במיוחד למראה, ובכל זאת התחבב בקלות על הבריות, היה אהוב להפליא על בני משפחתו, שהקיפוהו בחומה בצורה של אהבה והערצה, ועשה חיל בעסקיו. אוטו מעולם לא הבין את סוד קסמו של הדובון שהיה מרקוס, גם בצעירותו.
לימינו של מרקוס המתנמנם ישבו שני אנשים צעירים, משוחחים ביניהם בלחש. כמה הם דומים למגדה, חלף באוטו הרהור. בעיקר אדית, שגדלה ופרחה ונעשתה אישה צעירה, חיננית ורכת תווים.
"מה יגידו עליה חבריה," תבע אוטו ממגדה לפני חודשים, כשהיתה בראשית הריונה, "וגרוע מכך: מה יגידו המחזרים של אדית בת השבע־עשרה, כשיתברר שיש לה אח או אחות שזה אך נולדו? אינך סבורה שאת כופה עליה מבוכה גדולה?"
אבל מגדה התבצרה בשלה. "אל תטיף לי מוסר, אוטו," אמרה. "אדית אינה ילדה טיפשונת, והיא תדע להסביר את הסיפור של משפחתה. ומי שייבהל מתינוק במשפחתה, במקום להתפעל מגודל הנס הרפואי - עדיף שיתרחק מאיתנו עוד לפני שיתקרב," רשפה לעומתו.
כזאת היא מגדה. עקשנית. תמיד היתה, עוד מילדותם. כשהיו ילדים, הוא זוכר, היתה האומנת חוזרת ואומרת להוריהם שחבל על הבלבול שחל באופיים של האחים, ואשר בגינו הבת היא הנחושה והחזקה שעומדת תמיד על דעתה, בעוד הבן נוח מדי להשפעה ורכרוכי. אין פלא שהוא מתעב אפילו את זכרה של אותה אומנת, בעלת ריח הפה החריף, ששמה נשמט ממנו, ולא במקרה.
אדית רואה אותו עכשיו, ממלמלת משהו בתנועת ראש לאחיה אלפרד, הגבוה ממנה בראש, ושניהם ממהרים לקום. מההמולה, פוקח מרקוס עיניים ולרגע נראה אבוד. אבל עד שאוטו מגיע אליו הוא כבר מתעשת, מתרומם ממקומו ופורש את זרועותיו לצדדים בתנועת שאלה.
אוטו מכחכח בגרונו ומיטיב שוב את עניבתו.
"רבותי," הוא אומר, מתנדנד קדימה ואחורה על כריות כפות רגליו, הרגל עצבני ומגונה שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו.
מרקוס אינו יכול לשאת עוד את המתח.
"דבר, בנאדם," הוא רועם בבריטון הקטיפתי שלו לעבר אוטו, וגבותיו העבות מזנקות בחשש מעלה.
אוטו מתענג עוד רגע על שליטתו המוחלטת במידע ובנוכחים. "ובכן כך," הוא אומר ומיישיר סוף־סוף מבט אל מרקוס. "הלידה עברה בשלום, מגדה בסדר וגם" - והוא אינו מתאפק ועושה עוד פאוזה דרמטית אחת אחרונה בעודו מעביר את מבטו אל אדית ואלפרד - "גם התינוקת בסדר גמור."
מרקוס סוגר עליו בחיבוק דובי, מגושם. אדית ואלפרד מתחבקים בשמחה מהולה בהקלה.
אוטו נחלץ מזרועותיו של מרקוס וממהר ליישר את מקטורנו ואת עניבתו. הוא סולד מהפיזיוּת של משפחת אחותו - מאין נולדה אצלה החיבה לכל עודף המגע הזה? ואולי זה מסביר במשהו את כל הילדים האלה... הוא מתנער מהרהורו, יודע שברגע הזה אינו יכול לחמוק לחלוטין מכל החום הפיזי הזה, ונענה בגמלוניות לחיבוקיהם של אדית ואלפרד, זה אחר זה; ומתבונן בהם כמעט פוצחים במחול עם אביהם.
אפשר לחשוב שיש פה איזה הישג קבוצתי גדול, הוא מהרהר בזלזול. ההישג היחיד הוא הרפואי. העובדה שגופה של אישה בת ארבעים ושמונה הצליח להיות פורה וחסון דיו כדי לקלוט ולשאת היריון מלא ורגיל, וגם ללדת תינוקת בריאה לגמרי.
"דוקטור גלבמן יגיע בקרוב, אני מניח, למסור פרטים על הלידה ועל העוּבָּרית" - הוא מטעים במכוון, כמי שעדיין לא רואה בה תינוקת אמיתית - "כמו משקלה המדויק וכן הלאה." הוא מתבונן, משתאה, בגיסו הנרגש. אפשר לחשוב שזה ילדו הראשון, עוברת בראשו מחשבה מַסלידָה, "אבל אני יכול לומר שהכול התנהל כראוי," הוא פוסק בסמכותיות מקצועית שאף פעם אינו חדל להחצין. איש, לעולם, לא יוכל לומר לאחר מפגש איתו שלא היה לו ברור מיד כי אוטו רייכספלד הוא רופא.
"כן, מגדה היתה גיבורה כהרגלה," הוא ממשיך, "ובסך הכול, ה...מעברים" - הוא בוחר מילה ניטרלית, לא מקצועית מדי ולא אינטימית מדי - "אצלה כבר מורגלים בלידה מכל הפעמים הקודמות, והתינוקת גם לא הערימה קשיים או בעיות. היא החליקה החוצה בקלות, ואני אף התכבדתי בחיתוך חבל הטבור ובבדיקה ראשונה מהירה," הוא אינו מתאפק ומתגאה.
"ואיך היא?" שואלת אדית ועיניה נוצצות באותה ציפייה נרגשת שכבר ראה בעיניהן של אינספור נשים צעירות שטרם חוו לידה.
מה יאמר? תינוקת ככל התינוקות, שזה עתה הגיחה מן הרחם. קצת קמוטה, סמוקה, זעירה. די מכוערת.
אבל מי הוא שיגיד דבר כזה. אי־שם מזמן, בלימודי הרפואה, הדגישו מוריו את הצורך לנהוג פחות כרופאים ויותר כדיפלומטים ברגעים הללו. "לעולם אל תאמרו ליולדת או לבני משפחתה את דעתכם על מראה התינוק. כל התינוקות נראים לנו דומים - ובינינו, אבל רק בינינו, מכוערים," אמר להם אז בחיוך ד"ר הופשטט הדגול. "וכל התינוקות נראים מאוד מיוחדים לאמהות שלהם ולמשפחות שלהם. תגידו שהם בריאים ושלמים."
"היא בריאה ושלמה," משיב לה אוטו בטון סמכותי. "בחרתם כבר שם?" הוא מתעניין בנימוס מול גיסו.
מרקוס נראה מבולבל לרגע. "למי?" הוא שואל.
אוטו מגלגל עיניים. "לתינוקת כמובן," הוא משיב בקוצר רוח.
מרקוס פורץ בצחוק. "מגדה לא אמרה לך?"
אוטו שוקל להיעלב אך מניח לכך. מערכת היחסים בין אחותו לבעלה היתה ונותרה יוצאת דופן, בלשון המעטה, מראשיתה לפני עשרים וחמש שנה ועד היום. מימיו לא פגש זוג נשוי שלאורך שנים כה רבות הפגין - וככל הנראה גם הרגיש - קרבה ואינטימיות כמו השניים האלה, וחברוּת. ושותפות. אבל חייבים להיות יחסים נדירים ומיוחדים מאוד - ושמא אכן קיימת אותה אהבה שהכול כה מפריזים לטעמו בחשיבותה, וזאת התגלמותה - כדי שגבר בן חמישים ושש ואישה בת ארבעים ושמונה עוד יתאוו בכלל זה לזה, ואף יביאו יחד לעולם תינוק, בגילם ובמצבם, הורים לילדים בוגרים. אוטו אינו מבין את הקשר העמוק הזה, אף שלמד להכיר בקיומו - כשם שהכיר בעוד עיוותים של הטבע - ואף פעם לא הצליח להבין כיצד קרה הדבר לאחותו, שנולדה וגדלה באותו בית כמוהו.
לטעמו, דווקא הוא, האיש שיצא ידי חובתו בנישואים קצרים - תודה לאל על חסדים קטנים - לבתו של מנתח נודע, ומאז מותה בטרם תמה שנת נישואיהם הראשונה הוא חי בגפו באושר, בסיפוק ובסדר מופתי, דווקא הוא הממשיך האמיתי למורשת בית הוריו.
מה למורשת הזאת ולו, ולמשפחה מרובת הילדים וההמולה שהקימה אחותו עם הדוב־הטוב?
הוא מתנער וחוזר במחשבתו למגדה, שלא אמרה מילה על שם התינוקת. "לא," הוא משיב בקצרה.
"היא בטח לא רצתה שתצא החוצה ותגיד לי משהו כמו, מזל טוב להולדת הִילְדֶה," רועם מרקוס בעליצות, ואדית ואלפרד פורצים בצחוק.
בלתי נסבלים, חושק אוטו שפתיים. הִילדה הוא שמה של כלבת הפודל הקשישה והצולעת של מגדה.
אבל הוא משחק את המשחק. "כן, ברור שלא."
"השם שבחרנו לְבת הוא אילזה," אומר מרקוס ופניו אורות. "זה שם שכולו אצילות, ורוחניות ופתיחות. אי־אפשר להגיד אילזה בלי לחייך," הוא פוסק ושולח מבט נרגש אל אדית ואלפרד. "הקטנה הזאת תביא לנו אושר גדול," הוא רועם ולופת בכפותיו הגדולות והשעירות את ראשה העדין של אדית - אשר לרגע נראית כבובה זעירה שנלכדה בכפות ענק - ומדביק שתי נשיקות מצלצלות על לחייה.
אוטו מסב את מבטו מהם.
"מתי אוכל לראות את מגדה?" שואל מרקוס.
האם האיש הזה לעולם לא יבין קודים של התנהגות שאינם קשורים בכסף ובעסקים, תוהה אוטו בשאט נפש, אבל עוטה את החיוך המנומס ביותר שהוא מצליח להעלות. "כידוע לך, מרקוס יקר," הוא מטעים בהתנשאות ברורה, "מכיוון שמגדה היא אחותי אינני יכול לשמש כרופא המטפל בה, מסיבות של אתיקה מקצועית. לכן דוקטור גלבמן, הרופא המטפל בה, שכאמור יגיע בקרוב לדבר איתכם, הוא הכתובת לכל שאלותיכם. ברשותכם," הוא ממהר להוסיף, "אני איפרד מעליכם עכשיו וגם מאחותי. ערב טוב לכם," הוא אומר, קד קידה קלה ובתנועה חלקה מסתובב ופוסע במורד המסדרון בחזרה אל תוך המחלקה.
"כמצוותך, יקירתי," הוא פונה אל אחותו, שכמעט נעלמת במרחבי המיטה הצחורה, מתמזגת בלובן הסובב אותה. "בישרתי למרקוס, לאדית ולאלפרד. את חשה בטוב, יקירתי?" הוא רוכן לעברה בדאגנות מקצועית, נוטל את מפרק ידה וממשש את הדופק.
מגדה מצטחקת. כשהיא מחייכת, חושב אוטו בינו לבינו, היא כמעט נאה. כמו בעלה, גם היא מעולם לא היתה יפה אמיתית, תמיד היתה אישה קטנה ופשוטת תווים, אך משהו בשמחת החיים שהקרינה כבר מילדותה, משך אחריה שובל של חברים ומחזרים. "אל תדאג לי, אח קטן," היא אומרת לו בקולה הצרוד־צייצני - עוד מגרעת שאיכשהו, אצל מגדה, נהפכה לגורם מושך באופן שנפלא מבינתו - "תדאג בבקשה לאילזה הקטנה. שתקבל שירות של נסיכה כבר מעכשיו."
אוטו מזדקף, מעווה את פניו. "הרגע נולדה וכבר את מפנקת אותה?" הוא שואל.
מגדה נועצת באחיה מבט חודר. "הרגע התחולל פלא, אוטו," היא אומרת בטון שקול ומדוד שאין בו טיפת סנטימנטליות. "ופלא ראוי ליחס פלאי. תדאג שכך יהיה, כן?" והיא עוצמת את עיניה, לאות כי שיחתם תמה. תמיד היתה כזאת, רוטן לעצמו אוטו בדממה, עוד כשהיו קטנים. תמיד נחרצת, פוסקת, בטוחה שהיא צודקת ומאלצת אותו לפעול כרצונה.
הוא יוצא מחדרה, הולך לחדרו שבקצה המחלקה, אוסף את תיקו, מעילו ומגבעתו, ופונה לעבר חדר התינוקות. אילזה רוזנברג מונחת בעריסה הקטנה, צרורה במעטפת שמיכות רכה. הוא מהנהן לעבר האחות האחראית, שמצטדדת מולו וממלמלת ביראת כבוד, "דוקטור רייכספלד." הוא בוחן את הפעוטה. שום דבר בה אינו יוצא דופן. למעט אמה.
"זאת אחייניתי," הוא אומר לאחות. אין לו ספק שזו תעביר את המידע לשתי הסייעות הצעירות השומרות מרחק ועומדות בפינת האולם, אך אינן מסתירות את סקרנותן.
"מזל טוב, דוקטור," אומרת האחות ומחייכת.
"שימי לב אליה," מטעים אוטו ומיישיר אליה מבט מחמיר. "זאת תינוקת יוצאת דופן, למרות שנולדה בתום היריון מלא ותקין, שכן היולדת," הוא משתמש במונח המקצועי, "שהיא אחותי, הגברת מגדה רוזנברג, היא בת ארבעים ושמונה." הוא רואה את אישוניה של האחות מתרחבים בתדהמה. "כן, כן," הוא ממהר לחסום כל תגובה נשית־גועשת לטעמו, "זהו מקרה מאוד נדיר וחריג ויוצא דופן, מן הבחינה הרפואית המקצועית, ולכן כל המעורבים, ובמקרה זה מעורבות, ראויות להשגחה ומעקב דקדקניים במיוחד. תודה וערב טוב לך," הוא מסכם, מטה לעברה את מגבעתו ונפנה שוב לעבר העריסה.
אילזה רוזנברג ממשיכה לישון בשלווה.
אין לה מושג מה התחיל עכשיו.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
