50 מפתחות

זו לא עוד הקדמה משעממת

למה בעצם אני מוציא את הספר הזה?

זה מה שאני שואל את עצמי לאורך שלבי העריכה הסופית. למה בעצם לחלוק תובנות וסיפורים כל כך אישיים עם אנשים שמעולם לא פגשתי, וכנראה שלעולם לא אפגוש? מה בעצם מניע אותי? אין לי זמן מיותר או רצון למתג את עצמי כמומחה למשהו. אז למה אני משקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיות בכתיבה?

ולא זו בלבד. השם המקורי של הספר הזה היה ״50 מפתחות לחיים עם משמעות״, אבל כל הזמן שאלתי את עצמי - מי שָׂמְךָ? מי אני בכלל שאחלק עצות ממרומי 46 שנותיי? והאם באמת גיליתי את המפתח לחיים של משמעות? אולי ארשום על זה פטנט? אולי אהפוך לגורו להמונים? אולי אפתח כת ונגמור עם הסיפור?

יש לי אנטי מסוים לספרי הדרכה ועצות, לכן ״50 מפתחות: המדריך הלא־רשמי לחיים״ הוא השם ההולם ביותר. מצד אחד זה סוג של ספר־תובנות ואי אפשר לברוח מזה, אבל מצד שני - הוא לא רשמי, כך שמראש אין כאן חשיבות עצמית או הבטחות נוצצות. כי בואו, מיליונרים או מאושרים ב-30 ימים אתם לא תצאו מפה. מצד שני, עם כל הצניעות, קשה לי לדמיין מישהו שיסיים את 50 הפרקים ולא יצא עם Value כלשהו.

הספר הזה נולד מתוך משבר מסוים. תמיד חשבתי על משבר גיל ה-40 ש״לי זה לא יקרה״, אבל הוא הגיח במלוא עוצמתו. שנים עמוסות בפרויקטים ניהוליים של תוכן ודיגיטל, שלושה מתבגרים בעת ובעונה אחת, הורים שמתבגרים אף הם, סטרס הולך וגובר. ואז מלחמה, פינוי מהבית בצפון למשך כמעט שנתיים, ובאופן כללי התנפצות מסוימת של תפיסות, השקפות וקיבעונות.

ובתוך כל זה, כתבתי את עצמי לדעת. מצד אחד הרגשתי שיש לי מה להגיד, שיש לי מה לתת. אז כתבתי באתר ובעלון הידברות (שאותו אני גם עורך. סוג של נפוטיזם על סטרואידים), חשפתי ללא יותר מדי עכבות, שיתפתי, ניסיתי לתת תובנות שאליהן הגעתי לפעמים בדרך הקשה. הגעתי למאות אלפי קוראים מדי שבוע, וקיבלתי תגובות שהפתיעו וריגשו אותי כל פעם מחדש.

אז למה אני מוציא את הספר? בשתי מילים: כדי להשפיע. אני לא מתיימר לשנות את העולם או להפוך אתכם למושלמים, אלא בעיקר רוצה לתת לכם זווית ראייה אחרת, לגרום לכם לחייך ברגעים לא פשוטים, אולי להראות שאתם לא לבד. הספר הזה לא מתיימר לשנות את חייכם, אבל בהחלט יש מצב שתסיימו אותו קצת שונים ממה שהייתם כשקראתם את ההקדמה־הלא־משעממת.

ואם כבר הגענו עד לכאן, הרשו לי להודות לכמה אנשים שבלעדיהם הספר הזה (וגם אני) לא היינו כאן.

לאבא ואמא, על כל האהבה והאמון במהלך השנים. הכול בזכותכם.

לאסתר אשתי, מהאנשים הנדירים שכבר לא מייצרים היום - תודה על מי שאת.

לילדיי היקרים - איתמר, טליה, עילאי, זמיר וצוריאל - כל אחד מכם הוא נשמה עצומה. אוהב אתכם אהבת נפש.

שמעון, אחי היחיד - זכיתי בך. תודה.

תודה לאנשים שנתנו לי את ההזדמנויות הראשונות בקריירה, בתחנות שונות: מנחם אייזנברג, זיו ורענן אלוני, יובל נתן ושי גולדן.

תודה למנכ״ל הידברות, דוד תופיק, על הגב, הכנפיים והאמונה.

לרב זמיר כהן, שבזכותו חזרתי בתשובה והשתלבתי בארגון הידברות בשלל תפקידים.

לעובדי הידברות דיגיטל, מחלקה של שחקני נשמה אחד־אחת.

תודה גם לאיש החינוך שחזה שאהיה פועל בזבל; תודה למתחרה העסקי שתבע אותי ואת מקום העבודה ב-5 מיליון שקלים וגרם לי לראות את ההשגחה; תודה לנערים שהציקו לי בשנות התיכון, ומבלי לדעת גידלו אצלי את שריר האמביציה להצלחה; תודה למג״ד העצבני בפיקוד צפון, שהמחיש לי עד כמה צריך להיזהר משיכרון הכוח; ותודה לכל מי שהיה תחנה לא סימפטית בחיים. הייתם מהמורות לא נעימות, אבל יעילות בהחלט.

תודה לעמיחי ברהולץ, עורך ספרי היהדות בהוצאת ידיעות ספרים - עוד הוכחה לכך שאפשר להיות גם מקצוען וגם בן אדם בכרטיס אחד. תודה למעצבת יעל מיכלסון על כישרון גדול וסבלנות גם לטיפוסים טרחנים (אל תסתכלו עליי ככה, רק דייקתי).

תודה מיוחדת לכל מי שקרא את הטקסטים שלי במהלך השנים ולקח את הזמן להגיב, לשתף ולהחמיא. בלעדיכם לא הייתי יודע שיש למילים שלי כוח להשפיע.

והכי חשוב: תודה לך, הקב״ה, על השגחה מופלאה, נתינת משמעות ועל כל המתנות שהענקת לי בחיים - כולל הספר שאתם, קוראים יקרים, אוחזים בו ממש ברגע זה.

שנצא לדרך?

01

אל תשמרו טינה, גם אם יש לכם סיבה טובה
(או: על המנהל שחזה שאהיה פועל ניקיון)

אם נפגעתם מאמירות בוטות של אנשי חינוך, תשתדלו לקחת את זה בסלחנות ופרופורציה

הוא הביט בי במבט חודר. נקראתי אליו אחרי הפרעה כלשהי בכיתה. הייתי ילד די שובב, קצת מבולבל וחסר כיוון, והנה הגעתי שוב אל המפגש עם אותה דמות חינוכית שלא אציין את שמה ותפקידה, כדי לא להיגרר למחוזות השיימינג. למעשה, לא בטוח שהוא־עצמו זוכר את המקרה, אבל אני זוכר גם זוכר את השיחה שנחרטה בראשי. היום, אגב, אותה שיחה לא היתה יכולה להתקיים בשום צורה בעולם נורמטיבי. תוך דקה וחצי היא היתה מתגלגלת לקבוצת הווטסאפ של הורי כיתה ה', ואולי גם לאייטם עסיסי ב-Ynet.

נחזור אל אותה שיחה בבית הספר.

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, דודו?", הוא שאל והתרווח לאחור.

כיוון שלימודים לא היו בראש מעייני באותה תקופה, תיארתי לעצמי שלא אהיה פקיד בבנק או רואה חשבון. גם תפקיד של פועל במפעל טקסטיל לא בדיוק הסעיר את דמיוני, משום מה. התחלתי לחשוב - מה אני באמת רוצה להיות? ואז נזכרתי באדם - הזמר הכי מפורסם בישראל באותם ימים. צעיר, קול צרוד, בנדנה אדומה. בטח יש לו גם מלא כסף.

"אני, אהמממממ", כחכחתי (טוב, האמת היא שאני לא זוכר שבנקודה הזו בדיוק כחכחתי, אבל תנו לי רגע לנסות להכניס כאן קצת דרמה). "אני רוצה להיות כמו אדם".

"איזה אדם?", גבותיו כמו התחברו זו לזו.

"אדם, הזמר", עניתי בקצרה. "אין מוצא וזה".

הוא שוב התרווח בכסאו, כנראה חשב כיצד להגיב. ואז שאל בשקט, בשפתיים חשוקות, "אז אדם? אתה רוצה להיות כמו אדם?".

"כן", אמרתי בעליצות. רציתי להאמין לרגע שהוא מזדהה עם החלום שלי. אולי גם הוא מזמזם בהפסקות את "אין מוצא"?

פתאום התכרכמו פניו והוא האדים. "אתה רוצה להיות הזמר אדם, דודו?", וכאן זה הפך לצעקה של ממש, "פועל בזבל, זה מה שתהיה!".

אני כבר לא זוכר את המשך השיחה, אבל אני כן זוכר שבמקום להיעלב, להסתגר, לחרוט את האירוע הלא־נעים הזה כטראומה שתצדיק ירידה נוספת - לקחתי את זה למקום אחר, וניסיתי לשפר את ההתנהגות מכאן ואילך. שיפרתי את הלימודים וחשבתי יותר על העתיד. הוא הצליח לנער אותי דווקא בצעקה שנחרטה עמוק, ובהקשר חיובי דווקא.

עכשיו שיהיה ברור, לפני שתדווחו עליי לד"ר יצחק קדמן - אני לא בעד צעקות כלפי תלמידים רכים, כן? ובטח שלא לנבא שהם יעבדו בזבל (ולא שזה דבר רע. כל עבודה מכבדת את בעליה וכו'). יש ילדים שזה עלול לגרום להם לטראומות לאורך שנים. אבל במקרה שלי, בשורה התחתונה, במבחן התוצאה - הטלטול הזה עשה לי רק טוב, גם בדיעבד וגם בזמן אמת. הייתי צריך מישהו שיציב לי מראה, שיראה לי לאן חוסר הלימוד שלי עלול לקחת אותי. הייתי יכול לצאת כבוי ומתוסכל, אבל תודה לאל, לקחתי את זה למקום חיובי. למרות, ואולי בגלל, הצעקות והטחת הדברים.

היום אני רואה את אותו איש חינוך מדי פעם בהזדמנויות שונות. אנו משוחחים קצת כמו חברים מפעם, ואני לא יכול שלא לתהות אם הוא זוכר את אותה סצנה. אבל תוך כדי כך, בלב אני אומר לו תודה. אולי מקרים אחרים כאלה עבדו פחות טוב עם אחרים, אבל במקרה הספציפי שלי אני לא שומר לו טינה. בסוף שנינו טעינו לגבי התחזית (אני לא הפכתי לזמר פופ מצליח עם בנדנה - אבל גם לא לפועל בזבל. אבל לכו תדעו, יש לי עוד זמן עד לפנסיה, ואני גם לא מזייף במקלחת) - אבל צדקנו במהות. הוא בניסיון לנער אותי, ואני בהחלטה הלא־מודעת־לעצמה, לקחת את הצעקות החמוצות, ולקבל מהן לקח וביקורת עניינית.

אז מה המסקנה, בפרט כאדם בוגר? שצריכים לקבל ביקורת באהבה, גם אם היא באה באריזה עוקצנית ולא מספיק מלטפת. בתוך הביקורת החמוצה עשויות להסתתר המון תובנות, ובמקום לדחות אותה על אוטומט - אפשר וחשוב להוציא ממנה את העיקר, ולהשתמש בה כסוג של ביקורת בונה. לא פחות.

02

קחו את החיים בצניעות
(או: כך התמודדתי עם האגו)

הסביבה עשתה את הכל כדי שארגיש כמו איש חשוב. אז זרמתי

סוף 2003. ארוחה חגיגית במסעדה, לרגל 30 שנים ל"מידע 8" - המקומון הצפוני שערכתי באותה תקופה. סוג של מוסד פרובנציאלי שלקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות. לקראת סוף הארוחה והנאומים הנרגשים, חולקו מתנות מחויכות ע"י הבעלים. כל אחד מהעובדים קיבל מתנה שמשקפת את אופיו. גרפיקאית שהיתה מחוברת לטלפון כמו לאינפוזיה קיבלה טלפון צעצוע. מזכירה שאהבה לצעוק קיבלה מגאפון. ואני? אני קיבלתי מראת פרווה ורודה של גנדרנים, פלוס תג מוזהב שאפשר להצמיד לחולצה עם הכיתוב המונומנטלי "דודו כהן, עורך".

זו היתה דרכם - השנונה והמכאיבה, יש להודות - לשדר לי "היי, דודו - אתה עף על עצמך יותר מדי. תנחת קצת". ופייר? הם צדקו. הייתי ילד בתחילת שנות העשרים לחייו, שקיבל את עריכת המקומון הכי גדול בעיר מיד עם השחרור מהצבא, ובמקביל כתב גם ב"רייטינג" ו"מעריב". פתאום ראש העיר דאז הזמין אותי לבוא "לדבר, ככה סתם"; עסקנים ממולחים עלו אלי לרגל כדי להתחנן שאכניס למדור הרכילות תמונה "בלעדית" לרגל יום הולדתם ה-50; כתבים בגיל של סבא שלי חיכו בתור כדי שאתפנה אליהם, ובאופן כללי הסביבה עשתה את הכל כדי שארגיש כמו איש חשוב, ועל הדרך גם נתנה לי המון חומרים פוטנציאליים לסיטקום קורע על מערכת מקומון בפריפריה, שאולי עוד אכתוב יום אחד. חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרה צבאית ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז זרמתי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות.

השינוי בתפיסה הגיע עם החיבור ליהדות, ועם עוד כמה בעיות ועיכובים בחיים (בעיות פוריות, במילים אחרות), שגרמו לי להבין שגם אם השם שלי מתנוסס על כתבת השער של "תרבות מעריב", המשמעות האמיתית של זה אינה מהותית באמת. הרי מה זה משנה אם אני מצליח בקריירה, אבל בפועל הבית ריק מילדים? גם ההצלחות הכי גדולות, מתגמדות כשאתה מביט דרך החלון אל גן ילדים רועש ששכן למרגלות ביתנו בזמנו, בדיוק בעיצומו של חג הפורים. העיר צוהלת ושמחה, ומה שבא לי לשים זו מסכה. אף הצלחה חומרית לא יכול לנחם. מי שחווה את זה בוודאי יוכל להבין.

באופן לא מפתיע, בזכות הבית הריק (שהתמלא, תודה לאל, בלידת תאומים כעבור 3.5 שנים), התחלתי לקלוט את מקומי בעולם. הבנתי שבתי הקברות מלאים באנשים שהם "סיפור הצלחה מהדהד". וישנן דוגמאות רבות כאלה: הנער מהפנימייה שהצליח לפתוח עסק שווארמה משגשג והיום מתגורר בווילה; איש האחזקה שבהמשך הפך להיות סגן ראש העיר; שחקן הכדורגל שהתחיל כילד רחוב והיום משחק בליגת העל, וכן הלאה. לכל אחד יש כביכול סיבה להחזיק מעצמו. השאלה היא, עד כמה מתמסרים לרוח המלטפת של האגו, ועד כמה האדם מאמין לשקר הגדול מכולם, שהוא־הוא למעשה "האיש והאגדה".

ההתמודדות עם האגו לובשת כל פעם צורות שונות. אני זוכר את עצמי, בשנת 2015, ממתין מאחורי הקלעים לפני הופעה של עמיר בניון. נקראתי על ידי עמיר להנחות את ההופעה, שנערכה באולם ההופעות בעזריאלי מודיעין, ולמעשה לנהל איתו שיחות בין השירים. עמדתי שם נרגש. נזכרתי איך לפני 18 שנים, הגעתי להופעה של בניון בקריית שמונה, והנה היום אני מנחה את ההופעה שלו. הרגשתי את האגו מזדחל, ואז פסעתי במסדרון שמאחורי הקלעים לעבר חלון זכוכית ענק, שממנו השתקף הרחוב שבחוץ. הסתכלתי החוצה, ראיתי את העוברים ושבים חוזרים משגרת יומם. אוטובוסים פילסו את דרכם, והכל נראה שגרתי עד אימה. "קח פרופורציה", חשבתי לעצמי. "האולם כאן תכף מתמלא, אבל למעשה, 99.9999% מתושבי מדינת ישראל לא נמצאים כאן, ואפילו לא יודעים שעמיר בניון מופיע תכף. אז מה אתה מתרגש מכמה מאות אנשים? ובכלל, הם הגיעו לראות את בניון, בטח לא אותך". המחשבות האלה איפסו אותי מיד, והלכתי להנחות את המופע עם מתח טבעי, אבל בהחלט שלא עם גאווה. המוזיקה, כמו תמיד, היתה מצוינת. ההנחיה? הרבה פחות, למען האמת. פרשתי בשיא.

שיהיה ברור: הסכנה מהגאווה עדיין נמצאת אי שם בפינה, אורבת ולוטשת עיניים. לא אצהיר שאני נטול אגו, כי בכל זאת יש גבול לשקרים. לא הפכתי למלאך שרת. אבל היום האגו שלו נמצא עם רסן מהודק ועם המון פרופורציות.

גם אם קיבלנו משמיים כישרון מסוים או הצלחה נקודתית, צריכים לזכור: זו מתנת חינם מהקב"ה, ויהיה מאוד מוזר לחשוב שהכל הודות לכוחי ועוצם ידי. אפשר לומר הרבה דברים על הגאווה - וגם לי יש עוד דרך להתרחק ממנה - אבל בעיני היא בעיקר טיפשית. אין בה שום דבר חכם. אמנם כל אדם צריך להעריך את עצמו באופן בסיסי ומאוזן, כמובן, אבל לא לעוף על עצמו בשום אופן. תנו קפיצה למחלקה אונקולוגית בבית חולים כלשהו. יש שם המון אנשים שהיו בטוחים שהעולם לא יוכל לתפקד בלעדיהם. לאחר מכן תגיעו למחלקת טיפול נמרץ. אפשר גם סתם לקפוץ לבית אבות, ולבקש מהקשישים לספר כיצד פעם כבשו את העולם, כמה כסף עשו וכו'. מה כל זה שווה היום? מה כל זה היה שווה אז? ועד כמה חכם לתת משקל כל כך גדול לחומר ולכבוד, אם הכל מתפייד במהירות כל כך גדולה?

ולסיום, מניסיון עשיר בתחום, כמה סגולות בדוקות למי שסובל מאגו קשוח מדי: ראשית, תנסו להיזכר מדי פעם בחסרונות שלכם (שאותם בעיקר אתם יודעים). זה יאפס היטב ויזכיר שאתם לא האיש, ובטח שלא האגדה. שנית, זכרו שהעולם מלא באנשים שהצליחו בגדול, הרבה יותר מכם, בתחום העיסוק שלכם. וסגולה שלישית - חשבו על עוצמתו של הקב"ה, על גודלו של היקום, העולם, האנושות, שרשרת הדורות. כל אדם הוא עולם ומלואו, אבל סטטיסטית אנחנו באותה נשימה סוג של נמלה ביקום עצום. אז בואו, קצת פרופורציות. וצניעות.