בדמי ימיה

הקדמה
מטרות החיבור ושלמֵי תודה

"בדמי ימיה", יצירתו של ש"י עגנון שלא מכבר מלאו מאה שנה להופעתה, זכתה לפרשנויות רבות ומגוונות, אולם עיון חוזר ביצירה ובמה שנכתב על אודותיה במרוצת השנים מגלה שעדיין יש מה לחדש ולהוסיף. לחיבור הנוכחי מטרה כפולה:

מטרה עיקרית ראשונה היא לסייע לתלמידים ולקוראים אחרים בהבנת הסיפור, החל ברמה הלשונית הבסיסית ועבור בשאלות של ניתוח ופרשנות. כידוע, כתיבתו של עגנון רוויה בציטוטים והדהודים מהספרות היהודית לדורותיה, החל בספרי המקרא, עבור במשנה ובתלמוד, באגדה ובמדרש, בספרי התפילה והפיוט, ועד לספרויות החסידות, המוסר וההשכלה הקרובות יותר לזמנו, ואפילו לספרות היפה של "תקופת התחייה" שלה היה שותף. למרבית קוראי הספרות העברית בימינו הכרות שטחית למדי עם רוב היצירות הללו, והם נזקקים לסיוע צמוד בהבנת הנקרא והנרמז. מבחינה זו מצבם אינו שונה בהרבה מזה של לומדי עברית מחוץ לישראל. ואכן, לכתיבת חיבור זה התעוררתי בעקבות הוראת הסיפור לתלמידים מתקדמים באוניברסיטת דוֹשִׁישָׁה שבקיוטו. מתוך הצורך להסביר את הכתוב לתלמידים, לעתים מילה במילה, נתגלה לי העושר הרב הטמון בלשון הסיפור והתחוורו פרטים מאלפים שאינם מתגלים בקריאה רגילה או אפילו בקריאה לצורכי מחקר, שהיא לרוב בררנית ובוחנת בעיון רק חלקים מהטקסט הספרותי הנתון. בניגוד לרוב יתר סיפוריו של עגנון, כתובה יצירה זו בלשון מקראית ברובה, לשון שבה מתקשים מי שלמדו עברית מודרנית בלבד כשפה זרה. כיוצא בזה מצבם של תלמידי בתי הספר בארץ, שמידת היכרותם את לשון המקרא הולכת ומתמעטת, ואפילו קוראים שלשון זו אינה זרה להם יתקשו בחלק מהכתוב או יחמיצו חלק מהרמיזות הטמונות בו. לפיכך מצאתי לנכון לאמץ את הגישה המקובלת בחקר המקרא וטקסטים עתיקים אחרים, ולבדוק כל מילה ומילה בלשון הסיפור אחת לאחת, לאתר את מקורותיה – המקראיים או המאוחרים יותר – ולציין את תוצאות הבדיקה ביחס למרבית המילים. גם קוראים מנוסים, ואף חוקרים שלשונו של עגנון ומקורותיה נהירים להם, עשויים למצוא כאן מידע ופרשנות שיהיו עבורם בגדר חידוש. למטרה זו מוקדש חלקו השני של החיבור, הכולל הערות מפורטות, לשוניות ותוכניות, ליצירה לכל אורכה.

מטרה עיקרית שנייה של החיבור היא לרכז במקום אחד ובתמצית את מירב הדברים שנכתבו על "בדמי ימיה" במרוצת השנים. הקוראים המעוניינים עדיין יידרשו לקרוא את המחקרים במלואם, אבל כאן ימצאו הפניות ותקצירים, וכן התייחסויות למחקרים השונים ששולבו גם בחלקו השני של החיבור. כמו כן מצאתי לנכון להרחיב בשאלות שונות הנוגעות לרקע היצירה ותולדותיה. חלקו הראשון של החיבור הוא, אם כן, בבחינת מבוא, הכולל פרקים על מבנה היצירה ודמויותיה, מקומה ביצירות עגנון, הרקע הגאוגרפי וההיסטורי, לשונה, וכאמור גם סקירת המחקרים שנכתבו במרוצת מאת השנים של חיי היצירה. לקראת סופו של חלק זה מוצעים גם מספר עיונים מקוריים בהיבטים שונים הנוגעים לסיפור. כמו כן נבדקו והושוו בקפדנות שלושת הנוסחים הנדפסים של הסיפור, השונים במידה ניכרת אלו מאלו, והמידע העולה מההשוואה נמסר בתמצית במבוא ובפירוט בנספח. נספח שני מרכז את המילים והצירופים הלא־מקראיים בלשון הסיפור, ונספחים נוספים הוקדשו לעניינים אחרים.

חקר יצירת עגנון לבש במרוצת הדורות צורות שונות ומשונות, והפיתוי ליצור תמונה רחבה או לגלות מפתח פותח־כל עבור יצירתו הוא רב. עם זאת, בפתח ספרו מחשבות על עגנון כותב אבידב ליפסקר, בין היתר (א', עמ' 14):

הוויתור על תיאור המשמעות הגדולה של כתבי עגנון הוא תמיד מעשה מפצה ומנחם של התמסרות בענווה מדעית לאלפי ביאורים פְרָקטָליים כדרך שהגיש אברהם הולץ בחיבורו מראות ומקורות (שוקן, תשנ"ה) על הכנסת כלה. מאות בנות־קול דקות אלה מעוררות באורח פלא קול שותק של משמעות גדולה. הגדוּלה של הביאורים האלה נולדה מוויתור על הפרויקט של 'פשר עגנון', והיא מוליכה אל עגנון כפשוטו, כשם חיבורו של שמואל ורסס (מוסד ביאליק, תש"ס), כלומר אל ה'ממשי' שבו. זוהי פנייה חדשה אל מה שאינו בדיוני ואינו מומצא אלא נתון בהיסטוריה של הקהילה היהודית בטקסטים שלה.

אינני בטוח אם אכן כיוונתי לדעתו של ליפסקר, וחיבורי בוודאי אינו מתעלה לדרגת חיבוריהם של הולץ או ורסס, אבל כוונתי דומה, ותקוותי היא שהקוראים יפיקו ממנו את העניין וההנאה שהסבה לי כתיבתו. אבהיר עוד כי אני רואה בחיבור הנוכחי ספר עזר, שהקוראות והקוראים מוזמנים לעשות בו שימוש על פי צרכיהם השונים; אין הוא מתיימר לספק את מלוא התשובות לחידותיו של הסיפור, אלא להוות תמריץ לקוראים ולחוקרים להעמיק את עיונם ולגלות בו תובנות חדשות משלהם.

חיבור זה נולד ונכתב במקום ישיבתי בקיוטו, ורק במהלך שני ביקורי מולדת חטופים התאפשר לי לבקר בספריות ולאסוף שם חלק מהחומר שהיה נחוץ לעבודתי. לפיכך אסיר תודה אני כפליים לכל החברים שנענו לבקשותיי הטורדניות ממרחק ושלחו לי ברוחב לבם צילומי מאמרים, ואפילו השאילו לי ספרים מספריותיהם הפרטיות. יבואו על הברכה חברי הנאמנים פרופ' ניצה בן־דב ופרופ' עדו לנדאו, שניהם מאוניברסיטת חיפה, ופרופ' אבנר הולצמן מאוניברסיטת תל אביב. תודה מאליפה על שטרחו והשיבו על שאלותיי שלוחה לסופר פרופ' חיים באר, שיצירתו בכתב ובעל פה שימשה לי תמיד מקור השראה, וידידותו רבת השנים יקרה לי עד מאוד, ולפרופ' דוד אסף, בעל הבלוג "עונג שבת" הידוע בקיצור עונ"ש. תודות חמות גם לחברינו פרופ' יגאל שוורץ מאוניברסיטת בן־גוריון ופרופ' אבידב ליפסקר מאוניברסיטת בר־אילן על משלוח נדיב של ספרים בחקר הספרות העברית, משלהם ומשל אחרים, שהעשירו מאוד את ספרייתנו. על סיועם בתשובה לפניותיי, כמו גם על המידע הרב והחיוני שהם מנגישים לציבור, יבואו על הברכה שלושה מוסדות ירושלמיים נכבדים ועובדיהם המסורים: בית עגנון, ובמיוחד מנהל אגף המחקר שלו הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, האקדמיה ללשון העברית, ובעיקר איילת הראל, מרכזת מפעל המילון ההיסטורי, והספרייה הלאומית, ובמיוחד איש הספרייה דויד לנג. בִּתי האהובה שירה מלכה כהן סייעה לי רבות באיתור מאמרים וספרים ממקום לימודיה באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית. תודה עמוקה מכל לאשתי וחברתי, פרופ' עדה תגר כהן, חוקרת המקרא והמזרח הקדום – מלבד כישוריה וניסיונה בהוראת הלשון העברית כשפה זרה, ומי שהקימה את התוכנית האקדמית הראשונה והיחידה ללימודי היהדות ביפן – שכמעט כל הידוע לי בדקדוק עברי בא לי ממנה. עונג לי להודות גם לשתיים שלפני שנים רבות הכירו לי את יצירתו של עגנון והדריכו אותי בראשית צעדי בקריאתה: מורתי בבית הספר התיכון בירושלים רחל צורן, ואחותי האהובה חני בירן. תודה גם לתלמידי באוניברסיטת דושישה, שבזכותם התנסיתי בחוויה המיוחדת של קריאת הטקסט העגנוני ופיענוחו מילה אחר מילה אגב תרגומו הסימולטני ליפנית במאמץ משותף, תרגום שלצערי לא הועלה על הכתב, ונותר מרחף בחלל הכיתה, ואולי קצת גם בזיכרוננו.

תודה כפולה ומכופלת שלוחה לאלו מן החברים הנזכרים – בנוסף לעדה, לשירה ולחני – שהואילו גם לקרוא את כתב היד של חיבורי ולהעיר את הערותיהם החשובות. יבואו שנית על הברכה חיים באר, ניצה בן־דב, אבנר הולצמן, יוסף סאקס ויגאל שוורץ. תודה מיוחדת גם לפרופ' רוברט (אורי) אלטר, שהואיל אף הוא לקרוא את כתב היד. כמובן שכל טעות, מחסר או מעקש שנותרו בחיבור זה הם אך ורק עלי ועל צווארי.

חוב שאין שני לו אני חב לאחותי שולמית אמיר, שנענתה תמיד באהבה לכל בקשה פשוטה או קשה, ורבים מהספרים הנערמים על שולחני הגיעו אלי בזכות נדיבותה האינסופית. לאסוננו, שולמית נפטרה באורח פתאומי בחודש אלול תש"פ, והמחשבה שהיא לא תקרא את תוצאות עבודתי, ושלא אזכה לקבל את תובנותיה המחכימות ואת תמיכתה האוהבת, כמעט קשה מנשוא. חיבור זה מוקדש לזכרה, אשר לא יישכח מלב אוהביה הרבים. תיזכר לטוב גם חמותי המנוחה, יהודית תגר, שבזכות תמיכתה התאפשר פירסום ספר זה.

ולסיום, תודות מקרב לב לישראל כרמל ולחבר עובדיו, ובמיוחד לחזי ועקנין על עבודתו המסורה והקפדנית בהכנת הספר לדפוס, ולצלם אמן, גיסי היקר חנן שפיר, על תמונת הכריכה.

דב"כ

קיוטו, 2021-2018, 2025

ההפניות

מקרא

ספר, פרק (באותיות) ופסוק (במספרים) – בראשית א' 1

משנה ותוספתא

מסכת, פרק ומשנה – אבות א' א'

תלמוד בבלי

מסכת, דף ועמוד – סנהדרין א' ע"א (עמוד א') / ע"ב (עמוד ב')

תלמוד ירושלמי

מסכת, פרק והלכה – תענית א' ו'

מדרשים

מדרש, פרק, פסוק – בראשית רבה א' א'

כתבי עגנון

אלא אם כן צוין אחרת ברשימה הביבליוגרפית, ההפניות הן למהדורת "שוקן" 1998, שראתה אור בכריכה רכה ובעימוד חדש. כרכים נפרדים מצוינים באות בולטת, כגון על כפות המנעול; יצירות שנכללו בין אחרות באחד מהכרכים הללו צוינו במירכאות, כגון "סיפור פשוט".

ספרים ומאמרים הפניות ביבליוגרפיות ניתנו על פי שם המחבר; במקרים של יותר מחיבור אחד למחבר, נוסף גם קיצור שם החיבור (כותרת ראשית), במקרים בודדים שנת הפרסום; לפרטים מלאים ראו בביבליוגרפיה.

חלק א
מבוא

"בדמי ימיה" הוא מסיפוריו האהובים ביותר של עגנון. דורות של תלמידים קראו אותו בבית הספר, מיטב חוקרי יצירת עגנון צללו לעומקו, וכמה מבכירי הסופרות והסופרים העבריים בדורות הבאים הושפעו ממנו עמוקות. הסיפור אף הומחז והוסרט. סיפורה – החידתי במידה רבה – של תרצה, הנערה שבחרה להינשא לאהוב נעוריה של אמה המתה, סיפור שהיא מספרת בצורת זיכרונות, שאותם היא מעלה על הכתב בתקופת הריונה, מעורר שאלות פסיכולוגיות עמוקות, בה בעת שלשונו המתוחכמת של עגנון מותירה כר נרחב לפרשנים ולמבקרים להציע ניתוחים ספרותיים מגוונים. ולמען הדיוק, אין מדובר בסיפור אלא בנובלה, שהיקפה ומורכבותה עולים על אלה של סיפור קצר.

הנובלה ראתה אור לראשונה בשנת 1923 בכתב העת התקופה, שנדפס אז בוורשה, בימים בהם התגורר עגנון בגרמניה. כידוע, ש"י עגנון נולד כשמואל יוסף צַ'צְ'קֶס – או טשאטשקיס, בכתיב שהיה מקובל עליו – בשנת 1887 בעיירה בּוּצ'אץ' – היא "בוטשאטש", "ביטשאטש", "בוצץ", ובחלק מיצירות עגנון "שִׁבּוּשׁ" – שבגליציה המזרחית. חבל ארץ זה, שמקומו הגאוגרפי הוא במזרח אירופה אך תרבותית שאף גם אל מרכזה, נקרע מעל ממלכת פולין ההיסטורית עם חלוקתה בין שכנותיה במאה ה־18, והיה מאז חלק מהאימפריה ההאבסבורגית, עד ששב לזמן קצר להיות חלק מפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך כיום, כתוצאה מכיבושי ברית המועצות במלחמת העולם השנייה והתפרקות האימפריה הסובייטית, הוא בריבונות אוקראינה. שמואל יוסף היה הבן הבכור במשפחתו, ואחריו נולדו להוריו בן נוסף ושלוש בנות. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי החל מגיל שלוש, והִרבה בקריאה, ומגיל צעיר גם בכתיבה. בנוסף למקורות היהדות, לספרות ההשכלה ולעיתוני התקופה שקרא בעברית, וכן ספרים ועיתונים שנפוצו ביידיש, שהייתה שפת הדיבור העיקרית של היהודים במזרח אירופה, הוא קרא ספרות גם בגרמנית, שפה אותה למד מפי מורה פרטי ששכר לו אביו, ושלימד אותו גם מעט פולנית. שירים, סיפורים ומאמרים מפרי עטו התפרסמו בעיתונות העברית והיידית בגליציה מאז ימי נעוריו. בשנת 1908 הפליג לארץ ישראל, אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, הן מטעמים ציוניים והן כדי לחמוק מחובת הגיוס לצבא הקיסר, ואולי גם מסיבות אחרות, כגון שאיפה לעצמאות ולחופש יצירה. הוא התיישב ביפו, ובה החל להתפרסם כסופר עברי בולט ואף אימץ את שם העט "עגנון", שהפך ברבות הימים לשמו הרשמי. באוקטובר 1912 נסע לגרמניה, שם התגורר עד שנת 1924 ושם אף התחתן עם אסתר מרקס, נולדו שני ילדיו, נמצא לו פטרון בדמותו של זלמן שוקן, והתרחב פרסומו כסופר. בעקבות שריפה בדירתו, שכילתה את כתבי היד שלו ואת ספריו, שב לארץ ישראל המנדטורית והתיישב בירושלים, שבה חי עם משפחתו עד למותו בשנת 1970. בשנת 1966 עוטר בפרס נובל לספרות, והוא הסופר העברי היחיד עד כה שזכה בכבוד זה.

הרקע לסיפוריו של עגנון לא הוגבל למקום מגוריו בתקופה מסוימת. בעודו בגרמניה נכתבו מרבית יצירותיו על רקע מרחב ילדותו ונעוריו בגליציה, ביניהן חלקים גדולים מהרומן הכנסת כלה וכן סיפורים ונובלות, ובכללם "בדמי ימיה". יצירות על רקע חייו בגרמניה, כגון הרומן הקצר "עד הנה" והרומן שלא הושלם בחנותו של מר לובלין, כתב שנים רבות אחרי ששב לחיות בארץ ישראל. אמנם, בשנות חייו בארץ כתב שני רומנים רחבי־יריעה שעלילתם מתרחשת בה עצמה – תמול שלשום, והרומן שלא הספיק להשלים, שירה – אבל המשיך לכתוב גם יצירות שמתרחשות במזרח אירופה ובמיוחד בעיר הולדתו, בהן הרומנים "סיפור פשוט" ואורח נטה ללון, וכן סיפורים רבים, בכללם אלה שקובצו אחרי מותו בכרך עב־הכרס עיר ומלואה.

גרסאות הנובלה ומקומה בסיפורי עגנון

הנובלה נכתבה ופורסמה בתקופת פריחה מחודשת ביצירתו של עגנון. לאחר המחנק והקשיים שחווה בשנות מלחמת העולם הראשונה, במהלכה לא התאפשר לו לפרסם יצירות חדשות, הוא יצא עתה למרחב, ותוך שנים ספורות פירסם מגוון רחב של סיפורים חדשים, ועיבוד מחודש של סיפורים קודמים, חלקם בכתבי עת שונים וחלקם כספרים מצומצמים בהיקפם. יצירותיו בתקופה זו, שקדמו לפרסום "בדמי ימיה", כוללות נובלות וסיפורים שונים מאוד אלו מאלו ומגוונים בנושאיהם ובסגנונם, ביניהם "הַנִּדָּח" (פורסם בהתקופה ד', 1919), "אגדת הסופר" (ערכים, 1919), "פולין: אגדות מני קדם" (התקופה ה', 1919), "גבעת החול" (ספרון עצמאי, ברלין, 1920), "בנערינו ובזקנינו" (התקופה ו', 1920), "עובדיה בעל מום" (מקלט ה', 1921) ועוד, וכן גרעין הרומן הכנסת כלה (מקלט ב', 1920) (ראו עוד Band, p. 527). זוהי גם התקופה שבה נישא עגנון והתחילו חיי משפחתו, והתהדקו יחסיו עם אנשי רוח רבים, ביניהם מרטין בובר, גרשם שלום וחיים נחמן ביאליק. שלום סיפר שבתקופה זו עגנון "היה מאושר ושקוע בשטף של יצירה, וסיפור רדף סיפור" (דברים בגו, עמ' 470). עם בובר התחיל עגנון לערוך קובץ סיפורי חסידוּת, וגם עם ביאליק – ששהה אז בגרמניה אחרי שיצא מאודסה ולפני שעלה לארץ ישראל – הוא הרבה להתראות ולתכנן תוכניות (ראו חיים באר, עמ' 181 ואילך). תקופה זוהרת זו הסתיימה באופן פתאומי וטרגי כתוצאה מהשריפה בביתו, שאילצה אותו להתחיל הכל מחדש, אבל הנובלה "בדמי ימיה" שייכת עדיין לאותה תקופה זוהרת.

לגבי שנת פרסומה של "בדמי ימיה" נחוצה הבהרה, ונותר גם ספק קל. הנובלה נדפסה ב"ספר שבעה־עשר" של הרבעון האיכותי התקופה, כרך עב־כרס בכריכה קשה, שבדף השער שלו מצוין המועד "תשרי-כסלו תרפ"ג", כלומר עדיין בשנת 1922 (שנת 1923 התחילה בי"ג בטבת תרפ"ג). אולם בכל האזכורים של הנובלה מצוינת שנת הופעתה כ־1923, וייתכן שמועד זה נכון, מפני שבסוף כרך התקופה, בגב עמוד מס' 525, מופיע כיתוב בפולנית ובו מצוין שהכרך הודפס בוורשה בשנת 1923. כלומר, ייתכן שהמערכת ייעדה את הכרך לתחילת תרפ"ג ולשלהי 1922, אבל בפועל הוא נדפס אחרי מועד זה. מכל מקום, אפשר לקבוע במידה רבה של וודאות שכתיבת הנובלה נשלמה בשנת תרפ"ב/1922 ושבאותה השנה היא נמסרה לפרסום ואף סודרה לדפוס (בגלויה לש"ז שוקן מיום 6.5.1923 כתב עגנון: "ב'תקופה' האחרונה נדפס ספורי החדש 'בדמי ימיה', ג' גליונות דפוס", ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות, עמ' 136; אולי יש בכך אישוש להופעת הכרך ב־1923, אבל ההתכתבות בין עגנון לשוקן בשנה שקדמה לגלויה זו הייתה דלילה מאוד וקשה להסתמך עליה).

לאחר פרסומה הראשון בהתקופה שבה הנובלה ונדפסה בשני נוסחים שונים בכתביו המקובצים של עגנון. במהדורה הראשונה של כתביו, שנדפסה בארבעה כרכים בגרמניה על ידי הוצאת "שוקן" וראתה אור בשנת 1931, ושעוד שבעה כרכים נוספו לה בהדרגה במרוצת שני העשורים הבאים, נכללה הנובלה בכרך הרביעי, שכותרתו הייתה סיפורי אהבים. במהדורת שבעת הכרכים המחודשת של כתבי עגנון, שהדפיסה ההוצאה בישראל בשנת 1953, נכללה הנובלה בכרך השלישי, שנקרא עתה על כפות המנעול: סיפורי אהבים; קובץ סיפורים בשם על כפות המנעול הדפיס עגנון עוד בשנת 1922 בגרמניה, אבל תוכנו היה מצומצם בהרבה. בכל המהדורות של כתבי עגנון מאז 1953 ועד עתה – האחרונה היא הדפסה בעימוד חדש ובכריכה רכה שהפיקה הוצאת "שוקן" החל בשנת 1998 – פותחת הנובלה את הכרך על כפות המנעול: סיפורי אהבים. היא הודפסה פעמים רבות גם כספרון במהדורה לבתי הספר, עם סיפורים אחרים. להלן פירוט קצר של שלושת הכרכים הנזכרים:

(א) על כפות המנעול (1922): הכרך כולל שישה סיפורים, מתוכם שלושה – "אחות", "עובדיה בעל מום" ו"חופת דודים" – הופיעו גם בשני הכרכים הבאים, ואילו שלושת האחרים שובצו ברומן הכנסת כלה.

(ב) סיפורי אהבים (1931): כרך זה כולל שבעה סיפורים, ביניהם שלושת הנזכרים מהכרך הקודם, ושלושה שהופיעו גם בכרך הבא: "בדמי ימיה", "בנערינו ובזקנינו" ו"גבעת החול"; השביעי – "כיפורים" – הועבר לכרך אלו ואלו במהדורה הבאה של כתבי עגנון.

(ג) על כפות המנעול: סיפורי אהבים (1953): כולל עשר יצירות, שש מהכרך הקודם וארבע נוספות (ראו בפירוט להלן).

הכותרת על כפות המנעול לקוחה משיר השירים ה' 5: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל"; מילים אלו שילב עגנון ברומן "סיפור פשוט" (ראו עוד עליו להלן): "...הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה" (עמ' 152). יש לציין שמוקדם יותר חשב עגנון על כותרת אחרת לקובץ סיפורי האהבה שלו, אף היא משיר השירים, "עד שיפוח היום", על פי ב' 17-16: "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר"; זאת על פי מכתבו לפישל לחובר מתחילת שנת 1913 שבו ציין את הסיפורים שהתכוון לכלול בספר המתוכנן, והוסיף: "כי כלם לדבר אחד מכוונים" (מסוד חכמים, עמ' 87). לכותרת המשנה של הכרך, שכאמור הייתה כותרת ראשית במהדורת כתביו הראשונה, בחר עגנון בצירוף "סיפורי אהבים" – ולא "אהבה" – ועל כך העיר אריאל הירשפלד (עמ' 94; וראו גם עמ' 103):

המילה אהבים אינה מילה מקטינה כפי שהיא נשמעת בעברית העכשווית. במילה הזאת, על פי מקורותיה המקראיים (משלי ז' ח' [צריך להיות י"ח]; משלי ה' י"ט; הושע ח' ט'), כיוון עגנון להתרחשות הארוטית בפעולתה. כלומר, מהי אהבה כשהיא אינה בגדר רעיון מופשט, אלא היא פעולה ומעשה בבני אדם. עגנון כדרכו דייק ביותר במילים: אם האהבה הפכה סיפור, הרי היא כבר בגדר אהבים.

ארנולד בנד, לעומתו, מצא דווקא משהו אירוני בשימוש במילה "אהבים", והצביע על כך שברוב סיפורי עגנון האהבה לא מגיעה לידי מיצוי אלא מסתיימת בכאב ובכישלון (Band, p. 115; וראו גם ספרה של ניצה בן־דב, אהבות לא מאושרות). עם זאת, בביקורתו על ספרו של בנד טען דן מירון (עמ' 188-187) ש"סיפור אהבים" אינו אלא המונח הטכני שחידשו סופרי ההשכלה עבור "רומאן" כסיפור מעשה של אהבה. מכל מקום, במרוצת השנים העדיף עגנון להשתמש לכותרות ספריו בצירופים מן המקרא – אורח נטה ללון, תמול שלשום, האש והעצים, אתם ראיתם, עיר ומלואה – או מלשון חכמים – הכנסת כלה, אלו ואלו, עד הנה, סמוך ונראה, ימים נוראים – על פני צירופים שאינם מהמקורות. הבחירה במקרה זה בצירוף משיר השירים היא כמובן רבת משמעות, שכן זהו הספר המקראי המבטא בדרך אומנותית את נפתולי האהבה, תענוגותיה ומכאוביה. לשיר השירים היה מקום מרכזי בחווייתו האישית וביצירתו של עגנון כפי שכבר הבחינו חוקריו לא אחת (ראו, בין היתר, את ספרה של אילנה פרדס המוקדש לנושא זה תוך התמקדות ביצירות אחדות, וכן אריאל הירשפלד, עמ' 94-92). בדעתם של קוראי עגנון יעלו בוודאי יצירות רבות שבהן נמצא מקום חשוב למגילת האהבה המקראית ולמסורות שהתגבשו סביבה. לדוגמה, סיפורו החשוב הראשון של עגנון, "עגונות", שהוא אף הראשון שפרסם בארץ ישראל ובחתימת "עגנון", נפתח במדרש מקורי שנרקם סביב פסוקי שיר השירים, שלהם מקום נכבד גם בגוף הסיפור. "הנִדח", סיפור שעגנון עמל זמן רב על חיבורו (דן לאור, עמ' 134-132), והוא אף דומה מאוד בהיקפו ל"בדמי ימיה" ושייך לאותה תקופת יצירה, מסתיים בהתעלות אקסטטית, בשעה שהגיבור הצעיר מתחיל לקרוא בהתלהבות את שיר השירים ונִשמתו יוצאת כבר בהגיעו למילות הפסוק א' 4: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה" (עוד על כך להלן, "עיונים"; וראו גם את הסיפור "האיש לבוש הבדים", שאף בו מסתלקת נשמת הגיבור בעת קריאת פסוקי שיר השירים, ח' 7 במקרה זה, עיר ומלואה, עמ' 117). קריאת המגילה האמורה מתרחשת בבית הכנסת בליל שבת. המנהג לקרוא את המגילה כולה לפני תפילת קבלת שבת, שמקורו בקבלה, רווח בקהילות המזרח אך לא בקהילות אשכנז, להוציא קהילות חסידיות מסוימות. עגנון חווה את המנהג בילדותו, כמתואר בספרו עיר ומלואה (עמ' 41): "עם דמדומי חמה נכנסים לבית הכנסת ואומרים שיר השירים"; עגנון כתב כאן "בית הכנסת", אבל ייתכן שהכוונה איננה לבית הכנסת הגדול של בוצ'אץ' – אף שכך עשוי להשתמע במקום זה – אלא ל"קְלוֹיְז" הקטן יותר של החסידים, שבו נהג אביו להתפלל (לאור, עמ' 21). בסיפורו האוטוביוגרפי "הסימן" מספר עגנון: "העולם מכיר אותי שמחובשי בית המדרש הישן אני, אבל קודם שתקעתי אהלי של תורה בבית מדרשנו הישן נער מנערי הקלויז הייתי" (עיר ומלואה, עמ' 721; וראו גם "סיפור נאה של סידור תפילתי", אלו ואלו, עמ' 196). נקל לשער שאם אמנם השתתף עגנון מילדות בקריאת פסוקיו טעוני הארוס של שיר השירים מדי ערב שבת, השאירו מילותיהם רושם עז בנפשו. בנובלה "בדמי ימיה" יש למילות שיר השירים ופסוקיו נוכחות בולטת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*