על החיים ועל המוות

לילה לבן

הַכָּרִית וְהַסְּדִינִים

לְבָנִים

הַלְּבָנָה בָּרָקִיעַ מְלֵאָה

וּלְבָנָה

אֶלֶף שַׂרְעַפִּים מִתְרוֹצְצִים בְּרֹאשִׁי

הַכָּסוּף בְּלָבְנוֹ.

וְאֵינֶנִּי נִרְדָּם.

כְּבָר עָמֹק בַּלַּיְלָה

חֲצִי לַיְלָה

לָבָן.

מוחי

אֲבָנִים שְׁקוּפוֹת בְּעֵינַי הַמִּתְכַּהוֹת

חוּטִים מְהַדְהֲדִים בָּאֲפַרְכֶּסֶת הָאוֹזֶלֶת

הָעוֹר נִקְרָע נִפְרָם אָדֹם בְּעֶצֶב דַּלּוּתוֹ.

שְׁרִירַי נְמוֹגִים

דָּמִי מַלְבִּין

שְׂעָרִי דֶּשֶׁא מְיֻבָּשׁ.

רַק מוֹחִי

רֵעַ עַתִּיק יוֹמִין

אֵינוֹ אוֹמֵר נוֹאָשׁ.

אימא

כִּי הָאָדָם אֵינוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

הוּא בָּשָׂר וְנֶפֶשׁ

וְדָם, הַרְבֵּה דָּם

חַיִּים זוֹרְמִים בָּאָדָם עִם הַדָּם.

אִמָּא הָיְתָה אָדָם מָלֵא דָּם:

אָהֲבָה גֶּשֶׁם, טֶבַע, עֵצִים.

אֶת הַפְּרָגִים הָאֲדֻמִּים

נַרְקִיסִים לְבָנִים, רַקָּפוֹת וְרֻדּוֹת

אִמָּא אָהֲבָה מִלִּים, הֶסְפֵּדִים וּבְרָכוֹת

אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁל עַמִּיחַי,

נְבִיאָה

לְבִיאָה.

מְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבוּז לַהִתְלַבְּטוּת

מִלְּאָה יָמֶיהָ בִּפְעִילוּת וּבִבְדִידוּת

וְגַם יָשְׁרָה, יְשִׁירוּת יוֹשְׁרָנוּת בְּשֶׁפַע

חוּשׁ חָרִיף שׁוֹפֵט וּבִקָּרְתִּי.

וְעַד הַיּוֹם, בַּעֲרֹב יָמַי

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אָהֲבָה אוֹתִי.

אַף שֶׁלֹּא שֶׁלֹּא פָּרַחְתִּי בַּגִּנָּה

וְלֹא מַסְפִּיק חִבַּקְתִּי אוֹתָהּ

בָּגַרְתִּי לִהְיוֹת לְגַמְרֵי בִּדְמוּתָהּ.