המשטר הישן והמהפכה

פתח דבר

הספר המונח לפניכם כעת אינו מספר את תולדותיה של המהפכה, אירוע היסטורי אשר תואר כבר באופן מבריק מכדי שאוכל להעלות בדעתי לכתוב אותו מחדש. מדובר במחקר על מהפכה זו.

בשנת 1789 ביצעו הצרפתים את המעשה הגדול ביותר שעם כלשהו נטל על עצמו מעולם. הם עשו זאת כדי לחצות במובן מה לשניים את גורלם, כדי להפריד באמצעות תהום בין מה שהיו עד לאותה נקודה ובין מה שרצו להיות מנקודה זו והלאה. לשם כך נקטו הצרפתים מגוון אמצעי זהירות, ובלבד שלא יישאו שום דבר מעברם למצבם החדש: הם כפו על עצמם מגבלות רבות כדי לעצב את עצמם אחרת מאבותיהם, ועשו הכול כדי להיעשות בלתי מזוהים.

תמיד חשבתי שהצלחתם של הצרפתים במפעל זה הייתה פחותה מכפי שהאמינו אנשים מחוץ לצרפת, ואף מכפי שהאמינו הצרפתים עצמם. הייתי משוכנע כי מבלי להבחין בזאת נשאו הצרפתים עימם מהמשטר הישן את רוב הרגשות, ההרגלים והרעיונות שבסיועם הובילו את המהפכה שחיסלה את המשטר הזה, ושהם גם השתמשו – בניגוד לרצונם – בשיירי המשטר הישן לשם הקמתו של בניין החברה החדשה. לפיכך, אם נרצה להבין היטב את המהפכה ופועלה, עלינו לשכוח לרגע את צרפת הנמצאת לנגד עינינו כיום ולצאת לחקור את קִברה של צרפת שכבר איננה. כך ניסיתי לעשות בספר זה, אבל התקשיתי בכך יותר משיכולתי להאמין תחילה.

המאות הראשונות של המונרכייה, ימי הביניים ותקופת הרנסאנס, הולידו עבודות מחקר מקיפות ועמדו במרכזם של מחקרים מעמיקים מאוד. אלה הובילו לכך שנכיר את החוקים, את המנהגים ואת רוח הממשל והאומה בתקופות השונות האלה ולא רק את האירועים שהתרחשו בהן. עם זאת, איש לא נטל על עצמו את המעמסה של בחינת המאה השמונה עשרה בדרך זו ומקרוב כל כך. אנחנו מאמינים שאנו מכירים היטב את החברה מן המאה השמונה עשרה משום שאנו רואים בבירור את מה שנוצץ על פני השטח, משום שתולדותיהן של הדמויות המפורסמות ביותר שחיו בה עומדות לרשותנו לפרטי פרטים, ומשום שהכרנו את יצירותיהם של הסופרים הגדולים שציירו את התקופה הזאת באמצעות ביקורות מתוחכמות או רהוטות. ואולם יש לנו רק רעיונות מעורפלים – ולרוב שגויים – לגבי האופן שבו התנהלו כל העניינים הציבוריים, לגבי תפקודם האמיתי של המוסדות, לגבי מיקומם המדויק של המעמדות בינם לבין עצמם, לגבי מצבם של האנשים שעדיין לא נשמעו או נראו ורגשותיהם, ובסופו של דבר גם לגבי הדעות ומנהגי התקופה.

לקחתי על עצמי לחדור לליבו של המשטר הישן, שקרוב אלינו מאוד במניין השנים אבל המהפכה מסתירה אותו מפנינו.

לשם כך, לא זו בלבד שקראתי את הספרים הידועים אשר הולידה המאה השמונה עשרה אלא רציתי ללמוד יצירות רבות, שהן מוכּרות פחות לציבור הרחב ואף ראויות פחות שיכירו אותן. אבל בדיוק מכיוון שיצירות אלה נכתבו בכישרון מועט, ייתכן כי הן ייטיבו לחשוף את הדחפים האמיתיים של התקופה. עשיתי גם כמיטב יכולתי להכיר לעומק את התעודות הציבוריות שבהן יכלו הצרפתים להציג את דעותיהם ונטיותיהם ערב המהפכה. הפרוטוקולים של אסֵפות המעמדות, ובהמשך גם של האסֵפות המחוזיות, סיפקו לי ידע רב בעניין זה. נעזרתי בעיקר ב'מַחבָּרות' [cahiers] שהותירו שלושת המעמדות בשנת 1789. מחברות אלה, שבגרסתן המקורית מרכיבות רצף ארוך של כתבי יד, יישארו כמו צוואה של החברה הצרפתית הישנה, כמין ביטוי אחרון של תשוקותיה והפגנה אותנטית של רצונותיה האחרונים. מדובר במסמך היסטורי ייחודי, אבל גם בכך לא היה לי די.

במדינות שבהן המִנהל הציבורי כבר חזק נולדים מעט רעיונות, תשוקות ומכאובים, ונתקלים רק במעט רצונות ותשוקות אשר לא יופיעו במערומיהם מולו במוקדם או במאוחר. כאשר מבקרים בארכיונים הציבוריים של המדינה איננו רוכשים רק מושג מדויק לגבי שיטותיה – המדינה עצמה נחשפת בהם לגמרי. אם נשלח לאדם זר את כל התכתובות הסודיות שממלאות את קופסאות הארכיונים של משרד הפנים ושל תחנות המשטרה, הוא יֵדע עלינו באמצעותן יותר מאשר אנחנו נדע בעצמנו – ובמהרה. כפי שיתברר לאורך ספר זה, המִנהל הציבורי כבר היה ריכוזי, עוצמתי ופעיל במיוחד במאה השמונה עשרה. הוא סייע, מנע ואישר ללא הרף. הוא הבטיח הבטחות רבות לאזרחים ונתן להם דברים רבים. הוא השפיע באלפי דרכים שונות על גורלן של המשפחות ועל חייו הפרטיים של כל אדם ואדם, ולא רק על הדרך שבה נוהלו העניינים בדרך כלל. יתֵרה מזו, המִנהל הציבורי לא היה פומבי, ומכאן שהבריות לא פחדו לחשוף בפניו אפילו את חולשותיהם המוצנעות ביותר. העברתי אפוא זמן רב בבחינת מה שנותר מן המִנהל הציבורי בפריז ובמחוזות רבים.1

כפי שציפיתי, מצאתי כאן את המשטר הישן חי לגמרי; מצאתי את רעיונותיו, את תשוקותיו, את דעותיו הקדומות ואת מנהגיו. במסמכים האלה, כל אדם נתן דרור ללשונו ואִפשר לחדור למחשבותיו האישיות ביותר. בדרך זו הצלחתי לרכוש ידיעות רבות על החברה הישנה שלא היו זמינות לבני התקופה, כי מה שנמצא מול עיניי מעולם לא נחשף בפניהם.

ככל שהתקדמתי במחקר זה הופתעתי לראות בכל רגע ורגע בצרפת הישנה קווי אופי רבים המופיעים בצרפת של ימינו. מצאתי רגשות רבים שהאמנתי כי נולדו עם המהפכה, מגוון רעיונות שחשבתי עד כה כי נבעו ממנה, ואלפי הֶרגלים שנדמה כי היא בלבד הנחילה לנו. בכל מקום שבו נתקלתי בשורשיה של החברה העכשווית, נוכחתי כי הם נטועים עמוק באדמה הזקנה הזאת. ככל שהתקרבתי לשנת 1789 הבחנתי בבירור ברוח שגרמה להתגבשות המהפכה, שהובילה ללידתה ולצמיחתה. בד בבד ראיתי את תווי ההיכר של מהפכה זו נחשפים לנגד עיניי. היא כבר הכריזה על מזגה, על גאונותה – זאת הייתה היא עצמה. מצאתי לא רק את ההיגיון מאחורי מה שעמדה המהפכה לבצע בטווח הקצר, בפעולתה הראשונית, אלא גם את הניצנים של מה שתקים בטווח הארוך. שכּן למהפכה היו שני שלבים נבדלים בבירור: בשלב הראשון רצו הצרפתים לבטל את כל העבר, ואילו בשני אספו מחדש חלק מהדברים שהשאירו מאחוריהם. חוקים והרגלים פוליטיים רבים מהמשטר הישן נעלמו לפתע בשנת 1789 אך הגיחו מחדש כמה שנים לאחר מכן, כמו שנהרות מסוימים חודרים אל הקרקע ומופיעים מחדש במרחק מה, נושאים את אותם המים לחופים חדשים.

מטרתו המובהקת של ספר זה, שאותו אני מוסר לקהל הרחב, היא להבין מדוע המהפכה הגדולה הזו, שעמדה להתרחש בכל רחבי אירופה בעת ובעונה אחת, פרצה דווקא בצרפת ולא במקום אחר; למה היא הגיחה כמו מֵעצמה בתוך אותה חברה שעמדה לחסל; ולבסוף, איך יכלה המונרכייה הישנה להתמוטט באופן מוחלט ופתאומי כל כך.

בעיני רוחי, אסור ליצירה שעבדתי עליה לעצור בנקודה זאת. אם לא יחסר לי הזמן הדרוש לכך וכוחותיי יעמדו לי, בכוונתי לעקוב לאורך השתלשלות המהפכה הארוכה הזו אחרי אותם צרפתים שחייתי עימם בשעת הכתיבה באופן אינטימי כל כך תחת המשטר הישן, ושעוצבו על ידו; לראות איך הם השתנו בהתאם למאורעות אבל לא השתנו באופיים, ואיך הופיעו לנגד עינינו שוב ושוב עם תווי היכר שונים מעט, אבל שיכולנו לזהותם תמיד.

אצעד תחילה לצד האנשים האלה בתקופה הראשונה, בשנת 1789, כשליבם נמלא באהבת השוויון והחירות; כשרצו להקים מוסדות חופשיים ולא רק דמוקרטיים; כשרצו להכיר בזכויות האדם ולקדשן ולא רק להשמיד את זכויות היתר. אצעד עימם בימי העלומים, הלהט, הגאווה והתשוקות הנדיבוֹת והכּנוֹת שבני האדם יִנצרו לנצח את זכרם, גם אם נעשו בהם טעויות; ימים שימשיכו להדיר שינה מעיניהם של כל מי שירצו להשחיתם או להשתמש בהם לצורכיהם.

בזמן שאעקוב במהירות אחרי זרם המהפכה הזו אנסה להראות בגלל אילו אירועים, שגיאות ואכזבות זנחו הצרפתים את מטרתם הראשונה ואיך, משעה ששכחו את החירות, רצו רק להיעשות למשרתים שווים של שליט העולם; איך שלטון חזק ומוחלט יותר מאשר זה שהפילה המהפכה השתלט מחדש על כל הרשויות וריכז אותן אצלו, מחק את כל החירויות, שעבורן שילמו מחיר יקר כל כך, והעמיד במקומן את דימויָן הריק; שלטון שכּינה בשם 'ריבונות העם' את זכות הבחירה של בוחרים שלא זכו לקבל חינוך נאור, להתארגן ככוח פוליטי או לבחור על פי דעתם האישית; שלטון שכּינה בשם 'בחירה חופשית של מיסים' את הסכמתן של אסֵפות מושתקות או משועבדות; שלטון שנטל את יכולתו של העם למשול בעצמו, את העקרונות המבטיחים את שלטון החוק, את חופש המחשבה, הדיבור והכתב – כלומר את כל מה שהיה יקר ואצילי ביותר במסע הכיבושים של מהפכת 89 – אך המשיך להתהדר בשם המפואר הזה: 'מהפכני'.

אעצור ברגע שבו נדמה לי שהמהפכה השלימה את פעולתה וילדה חברה חדשה. מנקודה זו והלאה אבחן את החברה הזאת עצמה; אשתדל לאבחן במה היא דומה לחברה שקדמה לה ובמה היא נבדלת ממנה, מה איבדנו כשזיעזענו את כל היסודות ומה הרווחנו מכך; ולבסוף אנסה לראות מה צפוי לנו בעתיד.

שרטטתי כבר את החלק השני של יצירה זו, אבל הוא עדיין לא ראוי לעיניו של הקהל הרחב. האם אצליח להשלים אותו? אין לדעת. גורלו של היחיד מעורפל יותר מגורלם של העמים.

אני מקווה שכתבתי את הספר הזה ללא דעות קדומות. עם זאת, לא אטען שכתבתי אותו ללא שום תשוקה. כמעט כל צרפתי יחוש משהו בשעה שהוא מדבר על מדינתו ומהרהר בתקופתו. אני מודה אפוא שלאורך כל הזמן שבו חקרתי את החברה הישנה לפרטי פרטים, החברה החדשה נותרה לנגד עיניי. לא זו בלבד שרציתי לראות לאיזה כאב נכנע החולה, אלא איך הצליח להישאר בחיים ולא למות. פעלתי כמו אותם רופאים המנסים לשמוע את חוקי החיים בתוך כל איבר מת. מטרתי הייתה ליצור תמונה מדויקת במיוחד ובה בעת מלמדת. בכל פעם שנתקלתי אצל אבותינו באותן מעלות גבריות, שיכולות להיות שימושיות לנו כיום אך כבר אינן בנמצא כמעט – כמו רוח עצמאית אמיתית, נטייה למעשים גדולים, אמונה עצמית ואמונה במטרה – הבלטתי אותן. כך גם פעלתי כשנתקלתי בחוקים, ברעיונות ובמנהגי התקופה שצועדים בעקבותיהן של קלקלות הפועלות עוד בימינו לאחר שכילו את החברה הישנה; דאגתי להדגיש אותן כדי שניטיב להבין, לאור הנזק שקלקלות אלה כבר גרמו לנו, את הנזק שהן עוד עלולות לגרום לנו.

לפיכך עליי להודות שאיני חושש לפגוע באף אחד, בשום יחיד, בשום מעמד ובשום דעה או זיכרון – מכובדים ככל שיהיו. לעיתים קרובות עשיתי זאת – בצער, אבל ללא נקיפות מצפון. אני מקווה שהאנשים שפגעתי בהם יחשבו על המטרה הכּנה וחסרת הפּניות שאני רודף אחריה וימחלו לי בגללה.

אנשים רבים אולי יאשימו אותי שאני מציג נטייה קנאית לחירות, דבר מה שטוענים בפניי כי אינו מטריד עוד איש בצרפת.

ואולם אבקש מאותם האנשים שמפנים אליי ביקורת זו שיביאו בחשבון כי מדובר בנטייה ישנה מאוד שלי. כבר לפני עשרים שנה, כשדנתי בחברה אחרת, כתבתי כמעט מילה במילה את מה שהקורא עומד לקרוא כאן.

בלב אפלת העתיד נוכל לחשוף כבר שלוש אמיתות ברורות במיוחד. הראשונה: כל האנשים בימינו מוּנעים על ידי כוח לא ידוע, שאפשר לקוות לווסתו ולהאט את תנועתו אבל לא להביסו. לפעמים כוח זה דוחף את האנשים באיטיות לחיסול האריסטוקרטיה, ולפעמים הוא מזרזם לכך. השנייה: מבין כל החברות בעולם, אלה שיתקשו ביותר ולאורך זמן ממושך לחמוק משלטון מוחלט יהיו בדיוק אותן חברות שהאריסטוקרטיה אינה נמצאת בהן ולא יכולה עוד להימצא בקִרבן. השלישית: העריצות תוביל לתוצאות הקטלניות ביותר דווקא בחברות האלה, שכן יותר מכל סוג אחר של שלטון היא מעודדת את התפתחותן של כל אותן קלקלות שהחברות האלה רגישות להן במיוחד, ודוחפת אותן לכיוון שאליו נטו כבר באופן טבעי.

בחברות האלה, האנשים כבר אינם קשורים זה לזה באמצעות שכבת אוכלוסייה, מעמד, גילדה או משפחה, ולכן הם נוטים במידה רבה יותר להתעסק בעניינם האישי, רואים תמיד רק את עצמם ומסתגרים באינדיבידואליות דחוקה שכל מעלה ציבורית מוחנקת בה. במקום להיאבק בנטייה זו, העריצות הופכת אותה לבלתי נמנעת כי היא נוטלת מהאזרחים כל תשוקה משותפת, כל צורך משותף, כל הכרח להבין זה את זה וכל הזדמנות לפעול יחד, ולא מותירה מהם דבר. לצורך העניין, היא 'מגדרת' את האנשים בחייהם הפרטיים. אם האנשים נוטים כבר להתרחק זה מזה, העריצות מבודדת אותם; אם הם נעשים קרים זה לזה, היא מקפיאה אותם.

בחברות מסוג זה, שאין בהן שום דבר קבוע, הפחד לרדת במעמד והדחף לעלות מעמד מדרבנים ללא הרף כל אדם ואדם; ומכיוון שהכסף נעשה בהן לחותָם העיקרי שמדרג ומבדיל בין בני האדם, והוא סיגל לעצמו ניידוּת ייחודית – הוא עובר מיד ליד בכל רגע, משנה את תנאי חייו של הפרט, מעלה או מוריד משפחות – כל אדם כמעט ייאלץ לפעול במאמץ תמידי וחסר תוחלת כדי לשומרו או להשיג עוד ממנו. הרצון להתעשר בכל מחיר, הנטייה לעסקים, האהבה לרווח, החיפוש אחר רווחה גופנית והנאות חומריות הם התשוקות הרווחות ביותר בחברות האלה. אם שום דבר לא עוצר בעדן, תשוקות אלה מתפשטות בקלות בכל המעמדות, חודרות למעמדות שהיו זרות להם ביותר, ובמהרה מצליחות להרגיז ולדרדר אומה שלמה. שכּן עיקרה של העריצות מצוי בעידודן של תשוקות אלה ובהפצתן. התשוקות המייאשות האלה מסייעות לעריצות; הן מעסיקות את דמיונם של בני האדם הרחק מהעניינים הציבוריים, מסיטות אותו וגורמות לבני האדם לרעוד מפחד רק מן המחשבה על מהפכה. רק העריצות יכולה להעניק לתשוקות אלה את המחסה והצל הדרושים לפריחת החמדנות והמאפשרים לגרוף רווחים במרמה באופן שמערער אפילו את הבושה. תשוקות אלה היו עוצמתיות גם ללא העריצות, אך בזכותה הן שולטות.

מנגד, רק החירות יכולה להיאבק ביעילות בקלקלות הטבעיות בחברות האלה ולמנוע את המשך הידרדרותן במדרון שבו הן מחליקות. רק החירות מסוגלת לחלץ את האזרחים מן הבידוד שנגרם על ידי מצבם העצמאי ולחייבם להתחבר זה עם זה; רק החירות יכולה לחמם ולאחד אותם יום יום באמצעות ההכרח להבין זה את זה, לשכנע זה את זה ולמצוא חן זה בעיני זה בתוך הפעילות העסקית המשותפת. רק החירות יכולה לעקור אותם מפולחן הממון ומן הצרות הקטנות של ענייניהם הפרטיים, ורק היא גורמת להם להבחין ולחוש במולדת שמעליהם ומסביבם בכל רגע ורגע; רק החירות מחליפה את האהבה לרווחה חומרית בתשוקות עוצמתיות וגבוהות יותר, רק היא מעניקה לשאפתנות מטרות גדולות יותר מאשר צבירת הון ויוצרת את האור, שבאמצעותו אפשר לראות ולשפוט את הקלקלות והמעלות של הבריות.

החברות הדמוקרטיות שאינן חופשיות יכולות להיות עשירות, מעודנות, מעוטרות, מפוארות ואפילו עוצמתיות בזכות משקל ההמון ההומוגני שלהן; נוכל להיתקל בהן באיכויות פרטיות, באבות משפחה טובים, בסוחרים הגונים ובבעלי הון הזוכים להערכה; נראה בהן אפילו נוצרים טובים, שכן המולדת של האנשים האלה אינה בעולם הזה, והגדוּלה של דתם נטועה ביצירתם בתוך השחיתות המוסרית הגדולה ביותר ותחת השלטונות הגרועים ביותר – האימפריה הרומית, למשל, התמלאה בנוצרים כשהייתה בשיא ניוונה. אבל אסתכן ואומר כי מה שלא ייראה לעולם בחברות כאלה הם אזרחים בעלי שיעור קומה, ומעל לכּול אומה גדולה, ואינני חושש לטעון כי הרובד המשותף של הלב והרוח ימשיך להתמעט בהן כל עוד השוויון והעריצות הולכים יד ביד.

כך חשבתי וטענתי לפני עשרים שנה. עליי להודות גם ששום דבר שהתרחש מאז בעולם לא גרם לי לחשוב או לטעון אחרת. אחרי שהראיתי את דעתי הטובה על החירות, שבה החזקתי בשעה שעוד מצאה חן בעיני הבריות, ודאי לא יהיה זה רע אם אמשיך לדבוק בה גם בשעה שנזנחה על ידם.

אפשר גם לחשוב שמבחינה זו אינני שונה כל כך מרוב מתנגדיי, שאולי לא הניחו כלל שאנחנו דומים. שכן מיהו האדם שפל הרוח שיעדיף, באופן טבעי, להיות תלוי בגחמותיו של אדם אחר מאשר לעקוב אחרי החוקים שהוא עצמו תרם לביסוסם – וזאת בשעה שנדמה לו כי אומתו מחזיקה במעלות הדרושות לשם שימוש לטובה בחירוּת? לטעמי, לא קיים אדם כזה. אפילו העריצים אינם מכחישים שהחירות היא דבר מצוין; הם רק רוצים אותה לעצמם, וטוענים ששאר האנשים אינם ראויים לה. מכאן שאיננו חלוקים בדעותינו על החירות אלא נבדלים בהערכה שאנחנו רוחשים לבני האדם; ולפיכך אנחנו יכולים לומר באופן ודאי כי הנטייה שמראים לטובת שלטון אבסולוטי מקבילה בדיוק לבוז שחשים למדינה. אבקש אפוא שיניחו לי להמתין רגע קצר לפני שינסו לשנות את דעתי לגבי רגש זה.

בלי לקשור יותר מדי כתרים לראשי, נדמה לי שאוכל לומר כי הספר שרואה אור עכשיו הוא תוצר של עבודה גדולה במיוחד. שנה שלמה של מחקר נדרשה לי לכתיבת אחד הפרקים, אף על פי שהוא קצר למדי. יכולתי להכביד יתר על המידה את תחתית העמודים בהערות שוליים אבל העדפתי להוסיף רק מעט הערות ולמקם אותן בסוף הספר, לצד הפנָיה לעמוד שאליו הן מתייחסות. תוכלו למצוא שם דוגמאות והוכחות. אוכל גם להוסיף דוגמאות והוכחות נוספות, אם נדמה למי מקוראי הספר שראוי לדרוש אותן.