1.
לפני קצת יותר משבועיים
הלילה של צפון ישראל יכול להרגיש כמו ערפל רטוב. סמיך, מאיים לבלוע, אוגר סודות שלא תמיד כדאי לגלות. באותו הלילה, הערפל זחל בין העצים כמו נחש אפרפר, מכסה ומגלה לסירוגין את האדמה הטרשית שמתחתיו. העצים והיערות האלו לא היו עתיקים, תודות לאין ספור קרבות וקורבנות שהאדמה הזו גבתה. אבל השורשים העמוקים ביותר שלהם היו עתיקים כמו הזמן עצמו. וגם הכאב שלהם. בלילות כאלה, כשהירח מתחבא והחושך מוחלט, קל לדמיין שהצללים חיים. שהם נושמים. שהם רעבים.
סלאח מנסור ידע שהם באמת רעבים. בן שמונה־עשרה, עם גוף רזה ושרירי של מי שגדל בעבודה קשה, ועיניים כהות שראו קצת מדי מהעולם.
הוא רץ כמו שרק אדם שנלחם על חייו יכול לרוץ; בלי לחשוב, בלי להרגיש את הענפים שחותכים את פניו או את האבנים שקורעות את כפות רגליו היחפות. הדם שזלג מהשריטות התערבב עם הזיעה הקרה של פחד מוות. הוא לא העז להביט לאחור. הוא לא היה צריך. הוא הרגיש את זה רודף אחריו.
"אללה ירחם אללה ישמור עליי אללה יציל אותי..." הוא מלמל.
הוא לא באמת האמין שאללה יעזור לו, אבל הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר. כי כשרודפים אחריך ואתה יודע שאתה תמות הלילה, אתה לא באמת חושב.
***
על גבעה עזובה שהייתה אי בודד מוקף בים של חושך וצמחייה פראית, ניצבה עמדת שמירה צבאית. רשמית, השטח בה הוצבה העמדה לא היה שטח של מדינת ישראל. טכנית, לאף אחד לא היה אכפת. לא לאו"ם, לא למדינות השכנות. פיסת אדמה שלא שייכת לאף אחד, כי אף אחד לא רצה לקחת עליה אחריות.
העמדה הזו תגבה הלילה קורבן נוסף.
לירון רוטמן עמד בתוך העמדה, חייל בן תשע־עשרה שנראה כאילו יצא היישר מפוסט באינסטגרם של 'צה"ל שלנו החזק'; שיער קצוץ, חיוך של מי שבטוח שהעולם שייך לו, שרירים מטופחים. האפוד והנשק שלו היו זרוקים ברישול על הרצפה בעמדה, הפרה ברורה של כל נוהל אבטחה אפשרי. האור הפלורסנטי הבוהק של המבנה הרעוע היה כמו מגדלור מודרני באוקיינוס של צללים מתנועעים. אור הטלפון הקרין על פניו של החייל צל כחלחל שהפך אותו לרגע למסכה מוזרה.
"נו, מה אכפת לך?" התמקח עם רויטל בטלפון, בשיחת וידאו, קולו מתובל במבטא צפון תל־אביבי כבד שניסה להסוות פחד עמוק מהחושך שמסביב.
"תורידי רק את החולצה..." ניסה שוב, וקיבל ממנה דרך המסך חיוך מבויש.
אפליקציית המוזיקה שלו התחילה לעבוד פתאום, שולחת מנגינה רועשת שקטעה את הפלירטוט. משהו בהפרעה הזו, באקראיות שלה, גרם לצמרמורת קפואה לזחול לאורך עמוד השדרה שלו. אבל הוא דחק את התחושה הזו.
זה רק עוד לילה משעמם בשום־מקום הזה שהצבא קורא לו מוצב, שכנע את עצמו.
לא שלירון ידע מה זה המוצב הזה, הוא הרי מעולם לא נכנס פנימה. הוא רצה להתגנב מספר פעמים, אבל ידע שהמקום מצולם ומרושת היטב. הוא ראה את המצלמות ואת ארגזי הכבלים מנחושת שהותקנו לרוחב הקירות החיצוניים של החומה. לירון לא היה התלמיד הכי טוב שבעולם, וזו המעטה משמעותית בעובדות, אבל הוא הבין היטב באלקטרוניקה. היה לו חוש נדיר לרדידי מתכת דקים ולוחות מעגלים. והוא לא היה צריך לגייס את הכישרון החבוי שלו כדי לדעת שחומות המוצב הזה — מה שלא יהיה מאחוריהן — חשובות למישהו, איפשהו. אבל הוא לא ידע שבעוד כמה דקות, המשמרת המשעממת שלו תהפוך לסיוט שממנו הוא לא יתעורר.
החושך שמעבר לאור העמדה היה חי. כל פעם שלירון הרים את עיניו מהטלפון, הוא לא ידע שהרגיש את הנוכחות שלו; צפופה, מוחשית. כי בגיל תשע־עשרה, עם תג לוחם על הכתף ועם ורידים בולטים בשרירי זרועותיו, לא הייתה לו שום סיבה להקשיב לסימני האזהרה של העולם שמחוץ לטלפון שלו. אחרי הכל, הוא שרירי, הוא נאה, הוא לוחם — מבחינתו, העולם נוצר עבורו. כך הוא תוכנת להרגיש ולחשוב. גם אם העולם שסביבו היה יוצר עבורו שלטי אזהרה בניאון זרחני, לירון כנראה לא היה מפרש את הסימנים כהלכה. וכעת — השקט השתרר בבת אחת, כבד ומעיק. אפילו הרוח פסקה מלנשוב, כאילו היקום עצמו עצר את נשימתו. כשהמוזיקה פרצה מתוך הטלפון שלו במפתיע, לירון יכול היה להישבע שהיא נשמעה כמו צלילים מעוותים שהזכירה לו צרחות רחוקות. לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת מבחינתו — לירון הבין שהוא מפחד. אבל הוא לא העז להסגיר זאת מול רויטל.
"נו, תראי לי איזה פיטמה," קולו רעד קלות כשניסה להתעלם מהצינה שאחזה בו. "מה אכפת לך? אני אראה לך גם..."
ואז הלילה התפרק.
סלאח פרץ מהחשיכה כמו פגז אנושי — פניו מעוותות מאימה, בגדים קרועים, דם כהה זולג משריטות טריות. הצרחה שפרצה מגרונו של לירון הייתה בלתי מזוהה; לא קול של חייל קרבי, לא של נער צעיר, אלא בעתה בסיסית וטהורה.
הטלפון התנפץ על האדמה, מסך שבור משקף את הירח החיוור. ומתוך הפחד, הוא ניסה להיות חייל פתאום.
"מה כוס אמק...?!" הוא נאבק עם האפוד, אצבעותיו מסרבות לציית. הנשק היה זר בידיו, כבד כמו חטא. הוא לא ידע מה לעשות קודם.
"הלו! עצור יא בן זונה! עצור והזדהה!" הוא צעק. אבל סלאח המשיך לרוץ לעבר חומת המוצב, בתזזיתיות של חיה פצועה.
לירון רצה לרוץ אחריו ולתפוס אותו בכוח — נשק או לא נשק — ואז הגיע הקול; חרחור עמוק ורטוב, כמו נשימה דרך ריאות מלאות נוזל. הצליל עלה מהחשיכה שמאחורי לירון, קרוב. קרוב מדי.
"הלו...?" קולו נשבר.
"יש שם מישהו?"
התשובה הגיעה בצורה של נשימה כבדה, קרה על עורפו. לירון הסתובב, ובאותו רגע הבין שיש דברים גרועים יותר ממוות. אבל הוא לא ראה כלום. הוא רק הרגיש את זה.
הוא הרגיש שהלך עליו.
הרוח יללה בין העצים כשלירון הרים את הנשק בידיים רועדות, מנסה להיראות מאיים. האור מעמדת השמירה יצר צללים מעוותים על פניו המיוזעות. הוא דרך את הנשק בקושי רב, כי אצבעותיו לא הצליחו להישאר במקום מבלי לרעוד.
"על הזין שלי הוראות פתיחה באש, שומע?" הוא צעק אל החשיכה, קולו נשבר. "יש לך שלוש שניות לצאת החוצה לפני שאני מתחיל לרסס כאן!" המשיך, אבל הוא לא ידע על מי הוא צועק בכלל.
העלטה חיבקה אותו בנבזיות. והוא ידע עכשיו בוודאות שהוא לא צועק על הנער הערבי שחלף על פניו בריצת אמוק לפני כמה רגעים.
***
ליד החומה, סלאח חפר באדמה בייאוש. אצבעותיו דיממו, ציפורניו נשברו, אבל הוא המשיך לחפור כאילו חייו תלויים בכך. ואז — מצא פתח. משהו שנראה כמו מנהרה צרה. ייתכן ויצליח להזדחל דרכה. ייתכן ולא.
אבל הוא חייב לנסות.
הוא עצר לרגע, הסתובב להביט בחייל הצעיר שמאחוריו. מה שראה גרם לעיניו להיפער באימה טהורה.
***
לירון פסע החוצה מעמדת השמירה. אם היה יודע מה עומד באפלה המוחלטת שמולו, אולי היה נשאר בעמדה. אולי היה בורח הביתה, לרויטל. לחברים. למשחקי הכדורגל של שישי אחר־הצהריים. למפגשים בדירה של נהוראי, עם הבאנגים והפורנו דל התקציב במחשב. לארוחות השישי אצל אבא שלו, שעדיין התאושש מהמכה שחטף עם המניות המסריחות האלה. כל כך הרבה דברים שיכול היה לברוח אליהם.
ובמקום זאת, לירון פסע אל מחוץ לעמדה, והחליט שהוא יקבל צל"ש על תפקוד בעת חירום.
"שלוש!" צעק לירון, חיוך היסטרי על פניו.
"שתיים! א —״
המילה האחרונה הפכה לצרחה מקפיאת דם.
משהו משך אותו אל תוך החשיכה בתנועה אלימה, כה מהירה שהעין בקושי קלטה אותה.
הנשק נפל, וקול של עצמות מתרסקות מילא את האוויר.
"לירון? לירון, אתה שם?" הטלפון על האדמה עדיין פעל. קולה המודאג של רויטל בקע ממנו, רגע לפני שגל של דם כיסה את המסך וקיצר את המעגלים האלקטרוניים של המכשיר, משתיק אותה לנצח.
כל מה שנותר היה האפוד הקרוע, הנשק, וכף יד קטועה שעדיין אחזה בו, אצבעותיה מכווצות בתנוחה בלתי טבעית.
***
סלאח לא חיכה לראות יותר. הוא דחף את עצמו לתוך הפתח בכוח, דמעות זולגות על פניו. מאחוריו, קולות קריעת הבשר והחרחור התערבבו עם צרחותיו הגוועות של החייל.
הנער הערבי נעלם בתוך החומות של המוצב שאף אחד לא ידע מה הוא, בפינה נידחת ומבודדת בצפון הארץ, בפיסת אדמה שאף אחד לא רוצה באופן מוצהר ורשמי. הערפל זחל על פני האדמה, מכסה את שאריות הטרגדיה בשמיכה אפורה. הלילה המשיך, כפי שעשה תמיד.
***
ימים חלפו. איש לא התקרב לעמדת השמירה הנטושה. רק האדמה החומה העלתה ריח של דם ישן ופחד טרי. ועם חלוף השעות, גם הריח הזה נמוג לאיטו, כפי שקרה אלפי פעמים בעבר. המוצב מאחורי החומה נשאר שקט, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו חייל צעיר לא נקרע לגזרים במשמרת לילה. כאילו נער מבוהל שהגיח מאחד הכפרים השכנים לא נעלם במחילה מסתורית.
במהלך הימים האלה, אף נפש חיה לא התקרבה לאזור. אפילו הציפורים עקפו אותו במעופן. רק הרוח המשיכה לנשוב, מרשרשת בין העלים בקול שנשמע לפעמים כמו לחישות, ולפעמים כמו בכי חרישי. הנשק נשאר שם, חלוד ושותק, עם כף היד המאובנת עדיין אוחזת בו. הדם שהכתים את האדמה הפך לכתם חום־שחור, כמו צלקת על פני הקרקע. האפוד הקרוע התייבש והחל להתפורר לאט בגשם ובשמש. אבק ובוץ כיסו אותו במהרה, עד שנראה מרחוק כמו עוד שיח קוצני בנוף החום־ירקרק. והחומה של המוצב הזה עמדה איתנה וגבוהה כתמיד, שומרת את סודותיה.
יעברו עוד כמה ימים עד שמישהו בחמ"ל של יחידת המודיעין המתקדמת ביותר בישראל יניח דעתו לעובדה שלא התקבל שום מסר מעמדת השמירה שמחוץ למוצב 'זאקירון'.
ושאולי כדאי ליידע מישהו בנידון.
2.
בשבוע שעבר
ביום רגיל, חייל מת הוא מטבע עובר לסוחר במדינת ישראל. כתבים צבאיים מזנקים לזירה כמו אריות רעבים, עורכי חדשות מלקקים שפתיים, מהדורות נפתחות בדרמה מתוזמרת היטב. ביום רגיל, קצין נפגעים נוקש בדלת, חיילת עומדת מאחוריו כמו צל. לפעמים יצטרפו אליהם קצין או קצינה נוספים. בשנים האחרונות הנהלים התרופפו והפכו להיות מותאמים לשיקול דעת של מי יודע בכלל. ולא משנה כמה לובשי מדים עומדים בדלת, פניהם האטומות תמיד מספרות סיפור שההורים לא רוצים לשמוע. לובשי המדים יושבים, מחכים שההורים יעכלו. אבל הם לעולם לא יעכלו באמת. הכאב הופך להיות חלק מהמשפחה. בהמשך אותו יום רגיל, פוליטיקאים מתייצבים כמו בובות על חוט — ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל. לפעמים גם שרים שאין שום קשר בין המשרד שלהם ובין ענייני צבא וחיילים. כולם זורקים מילים ריקות על צדק, על נקמה, על שקט בגזרה. קולות בוחרים נספרים בשקט. ובערב אותו יום רגיל, הרשתות החברתיות ואפילו אפליקציות ההודעות המיושנות מתפוצצות ממסרים של אנשים יודעי דבר שמעמידים פנים שהם חלק מקליקה סגורה, שרשאית להעביר מידע לא אמין ולא מאושר, על מנת לעורר תרעומת ותעבורה בינארית לערוצים שלהם.
כל הדברים האלה קרו, קורים ותמיד יקרו ביום רגיל.
אבל בשבוע שעבר, זה לא היה יום רגיל.
בקצה גבעה חומה־ירוקה בצפון הארץ, איפה שהשמש מכה חזק מדי והאוויר כבד מסודות מודחקים, צעד גבר. שבעים שנותיו חרושות על פניו כמו מפת דרכים של כאב. הייתה זו גבעה שראתה הרבה קרבות במרוצת השנים, ובחלקם, הגבר הזה לקח חלק. הייתה זו הגבעה שאף אחד לא רצה, ומכורח הנסיבות, מדינת ישראל קיבלה עליה חזקה.
הגבר הזה, עמוס ריינס, הלך לאורך שביל עפר כמעט בלתי נראה, ויצא מיער פרוע שהוא הכיר יותר טוב משהיה רוצה. שלטי 'זהירות מוקשים' שתלה בעצמו לפני עשורים עדיין עומדים, דהויים אך מאיימים.
החייל מאחוריו נאבק להדביק את קצב צעדיו. צעיר מדי, ירוק מדי. מה שחיכה להם בקצה השביל היה פעם חייל. עכשיו זה היה פאזל מקאברי של בשר ודנ"א; מדים קרועים, יד אכולה למחצה, רגל תלושה, קסדה מוכתמת בדם שכבר השחיר. מכוסים באדמה יבשה של עונת מעבר שאינה קיץ, למרות שבישראל כל העונות מרגישות כמו קיץ.
עמוס שלף פינצטה והרים חתיכת מוח ורדרדה ויבשה. הריח היה מוכר; ריח של מוות ועצב, ומציאות שמסרבת להיות הגיונית. על פנים הקסדה היה כתוב שם; עמוס היה צריך לנקות חלקי מוח מלוכלכים על מנת לזהות את השם 'לירון רוטמן'.
עוד שיטוט מהיר של עיניו, ועמוס מצא את שחיפש: טלפון סלולרי, קבור באדמה, דם יבש עדיין מכתים אותו. עמוס הניח את הטלפון בתיק הגב שלו ונעמד.
לפני כמה שעות, רועה צאן בדואי מצא את השרידים של החייל לירון רוטמן. עכשיו הוא במעצר מנהלתי. עמוס דאג לכך. לא בגלל שהרועה היה אשם במשהו, אלא כי יש דברים שאסור שאיש ידע. כיוון שלמרות הסימנים לכך שזה היה עוד יום רגיל עם אירוע ביטחוני חמור בישראל — זה לא היה יום רגיל בכלל. ומכאן, שההורים של לירון רוטמן אפילו עוד לא קיבלו את הביקור מהקצין והחיילת. מבחינתם, בנם הבכור עדיין נמצא במשימת אבט"ש, במיקום
מסווג ללא קליטה. מבחינת הפוליטיקאים, אין סיפור ואין נאומים מוכנים.
אף אחד לא יודע מה קרה כאן לפני כמה ימים, ועמוס התכוון לשמור על זה ככה. היחידה ששאלה שאלות הייתה צעירה תמימה בשם רויטל, אבל היא והמשפחה שלה נשלחו במהירות אל מדינה אחרת, לנופש כפוי. הובהר להם שעליהם לשמור על שקט עד שמישהו יאשר. הם לא ידעו לעולם מי זה המישהו הזה. עמוס התכוון לשמור גם על זה ככה.
זה היה הדבר שעמוס הצטיין בו, יותר מהכל; לשמור.
הוא התבונן בחייל המתקרב, מתנשף מהטיפוס במעלה הגבעה. הוא ראה את המבט בעיניו כשהבחין בשרידים; תערובת של הלם, בחילה ופחד. החייל הצעיר הושיט יד רועדת לטלפון שלו.
"אתה רוצה לראות את הבית שלך בחיים האלה?" שאל עמוס במבט חמור סבר.
החייל המבויש נתן לעמוס את הטלפון שלו.
"עכשיו לך תעשה את העבודה שלך." אמר עמוס. אחרי שווידא שהחייל המשיך קדימה לתחום את האזור בסרטי סימון, עמוס טמן בכיסו את כרטיסי הסים והזיכרון מהטלפון של החייל.
אצל רוב האנשים במדינת ישראל, הספרה 'אחת' בזיכרון הטלפון היא חיוג מהיר לתא הדואר הקולי. אבל לא בטלפון של עמוס ריינס. כשחייג 'אחת', השיחה יצאה למספר טלפון שרק שבעה אנשים במדינה יודעים שקיים.
"שלומית, זה עמוס," קולו היה יבש כמו האדמה מתחת לרגליו. "תעבירי לי אותו בבקשה." המשיך, והמתין עד שהשיחה תעבור. בדרך כלל זה לוקח פחות מעשר שניות. עכשיו זה לקח אפילו פחות.
"כן, אדוני. זה מה שחשבתי. כן, אני מצטער שעליי להודיע לך ככה. זה בדיוק כמו ב־83'." הוא אמר. החייל הצעיר־מדי ניסה להבין עם מי עמוס מדבר.
"כן אדוני. הגיע הזמן. בהחלט, תודיע להם. אנחנו נרצה אותם כאן תוך ארבעים ושמונה שעות, לכל המאוחר. אה, ואדוני ראש הממשלה...?" אמר עמוס.
החייל נאלם דום.
"אדוני, יש לי כאן גפרור צעיר שיחזור ישירות למעצר. כן, לפחות מאה עשרים יום. עד שנדע יותר. תודה אדוני." עמוס ניתק את השיחה והביט בחייל המחוויר.
"מאה עשרים... יום? אמרת שאני אחזור הביתה, שאני לא אכנס לכלא?" שאל החייל.
"בפעם הבאה שאומרים לך בתדריך לא להסתכל," עמוס אמר, קולו קר כמו הרוח שהתחילה לנשב, "אז אל תסתכל. וחוץ מזה, אתה תראה את הבית שוב, כמו שהבטחתי. רק לא עכשיו."
החייל הנהן.
עמוס חיכה. החייל הבין מה שכח, ומיד הצדיע. עמוס שחרר אותו בהנהון.
הוא התקדם אל החומות, חולף על פני שאריות נוספות של מה שהיה פעם בן אדם. מאחוריו, החייל עמד קפוא, לא בטוח אם מה שראה היום היה אמיתי. הוא יישב בתא המעצר, ואם יהיה חכם וידע להנהן כשצריך למי שצריך, ייצא מהכלא הצבאי ללא חבורות נראות לעין, אחרי מאה ועשרים ימים של שתיקה כפויה. ואם יהיה בר מזל, ישכח את מה שראה כאן היום.
עמוס הוציא מכיסו קופסת סיגריות מעוכה, שלף אחת, והצית אותה בגפרור. מעולם לא השתמש במצת. מצתים יכולים להיגמר. גפרורים תמיד עובדים. בזמן שעישן את הסיגריה, השמש החלה לשקוע מאחורי החומה. הצללים התארכו, והאוויר התעבה בריח הלילה המתקרב.
עמוס הכיר את הריח הזה, משנים ארוכות של שירות עבור המדינה. בעיקר בלילות. הוא לא אהב לדבר על מה הוא באמת עושה, ומכריו המעטים ידעו שאין טעם לשאול. בפעם היחידה שבת זוג רגעית שאלה אותו אם הוא בשב"כ, הוא חייך וענה ש'הם היו מתים שהוא יפסיק להגיד להם מה לעשות'. היא לא האמינה לו. הוא הצטער כשגילה שהיא נהרגה בתאונת דרכים כמה שנים לאחר מכן. עד היום הוא חי עם הספק שאולי מישהו שמע את שיחת המיטה הזו, ולא היה מרוצה.
מצתים יכולים להיגמר, כמו מערכות יחסים, חשב לעצמו, וכיבה את הסיגריה עם הנעל. את הבדל, כמו תמיד, הוא שמר בכיס. אין טעם לזהם את הטבע עוד יותר ממה שהוא מזוהם כבר עכשיו. שנים של מלחמות זיהמו את האדמה, והעצים שסביבו גדלו עם שורשים ספוגים בדם.
עמוס הוציא את הטלפון שוב. היה עוד מספר אחד שהיה חייב לחייג אליו. היא תמיד ענתה. לא משנה השעה, לא משנה המצב. זה היה חלק מההסכם ביניהם. אם הטלפון מצלצל יותר מחמישה־עשר צלצולים, זה עמוס, והיא חייבת לענות. תמיד. הוא המתין עד שיחלוף הצלצול החמישה־עשר, ובחן את חומות המוצב 'זאקירון'.
והיא, כמובן, ענתה.