המורדת מהחולות 3 - הנוקמת בלהבות

1

מישהו קרא בשמי והעיר אותי משינה מסויטת.

כבר הושטתי את ידי אל האקדח, אך זיהיתי את פניה של שרה מעליי. ראיתי אותן במעומעם, כי העיניים שלי היו מטושטשות מעייפות.

הסרתי את האצבע מההדק. זה לא היה אויב. זו הייתה פשוט שרה, האחראית על בית הסתרים. היא אחזה במנורה קטנה, שהאירה רק את פניה. לרגע נראתה כראש שנותק מהגוף וריחף בחושך, כמו הראשים שראיתי בחלום, שהלך והיטשטש עכשיו, אחרי שהתעוררתי.

אימין עוטה את פניו של אחמד והולכת מרצונה אל בימת ההוצאה להורג.

שירה, בת דודתי, נאלצת לכרוע על ברכיה מול הסדן וצורחת בהתרסה.

אָיֶיט ממתינה למוות בעיניים אחוזות טירוף, אחרי שנשמתה רוקנה מגופה.

רָאנָה, הילדה־הדֶמְג'י, שהחזיקה את השמש בידיה ומתה מקליע תועה בקרב שהיא לא הייתה צריכה להילחם בו.

בָּאחי, שנשרף בידיו של אחי לנגד עיניי.

אימא שלי, שהתנודדה מהחבל בעיירה שביל־אבק, משום שירתה בבעלה, הגבר שממילא לא היה אבי.

אנשים שצפיתי במותם. אנשים שנתתי להם למות, ופניהם האשימו אותי.

אבל שרה הייתה ממשית. שרה הייתה עדיין בחיים. ולא רק היא.

כשהסולטן הציב מארב למחנה המורדים שבעיר, רבים נלקחו בשבי, אבל רק אדם אחד הוצא להורג.

אימין. הדֶמְג'י מחליפת הדמות שלנו.

כשאימין מתה, היא עטתה את פניו של אחמד, במטרה לתעתע בסולטן ובכל תושבי איזמן ולגרום להם לחשוב שהנסיך המורד כבר אינו בין החיים. בו בזמן הטילה דְלילָה אשליה שהסתירה את אחיה האמיתי, אשר נכלא עם שאר המורדים.

אחמד נשאר אפוא בחיים, וגם שָׁזָאד, הגנרלית שלנו, אם כי היא לא אהבה שכינו אותה בדרגתה. היינו זקוקים לה, היינו צריכים שתחזור ותנהיג אותנו בקרב נגד הסולטן. שרד גם רָחים, בן נוסף של הסולטן, שנטר טינה לשליט המהולל שלנו כי הוא הביא למותה של אימו. באמצעות רחים התכוונו להגיע אל גדודי הצבא שבהרים. ממילא נאמנותם מעולם לא הייתה נתונה לסולטן, אלא לרחים, מפקדם.

ועכשיו אני הייתי צריכה להציל אותם, ועוד קומץ מורדים שהצליחו להתחמק מהשבי באותו לילה. היה איתנו גִ'ין, הנסיך הסרבן שלנו, הייתה חָאלָה, הדֶמְג'י הבעייתית זהובת העור, היו אִיז ומָאז, התאומים מחליפי הדמות, והיה איתנו גם סֶם, הגנב הנוכרי שלא היה אמין לחלוטין. לא בדיוק צבא, אבל זה מה שנשאר לנו.

נרדמתי בכיסא בפינה כלשהי של בית הסתרים, המקלט האחרון שלנו באיזמן, ששארית המורדים נסוגה אליו. זוהר חיוור בקע מבעד לחלון ופיזז על פניה של שרה, והיה די בו כדי שאראה את קמטי הדאגה החרוטים בהן. שערה היה פרוע משינה טרופה, והחלוק הארגמני שלגופה נתלה רפוי על בגדי השינה שלה, כאילו קשרה אותו בחיפזון.

השחר עלה, כפי הנראה, אבל הגוף שלי היה עדיין כבד מתשישות, כאילו ישנתי רק שעות ספורות. הרגשתי שגם אם אישן שנה תמימה, לא אצליח להשיל את העייפות מעצמותיי. זו הייתה תשישות שנבעה מכאב ומצער. אזור הצלעות שלי עדיין כאב מהמאמץ שהפעלתי כשזימנתי את הכוחות שלי שעות אחדות קודם לכן, ולרגע פזלתי הצידה, כאילו אני עומדת לאבד את שיווי המשקל וליפול.

"מה קורה?" הקול שבקע מגרוני היה ניחר וצורמני. מתחתי את גופי הדווי, שעדיין כאב מהחתך שביצעה בו דודתי רק אתמול. רעה הכרחית, שנועדה לשלוף ממנו את הברזל שהסולטן טמן תחת עורי במטרה לחסום את הגישה אל כוח הדֶמְג'י שלי. "כבר בוקר?"

"לא. עדיין מאוחר בלילה. קמתי כי התינוק בכה." עיניי הסתגלו לאיטן לאור העמום וראיתי את התינוק שישן בשקע זרועה השמאלית. זה היה פָאדי הקטן, התינוק הדֶמְג'י של שירה, בת דודתי. אם היה צדק בעולם, הוא היה עם אימא שלו עכשיו, אבל גם ראשה של שירה הותז על הסדן. זכרתי את ההאשמה שהייתה במבטה של שירה בסיוט שלי. בנה יגדל בלי משפחה, והכול בגללי.

"כשהתעוררתי, היה..." שרה היססה. "נראה לי שעדיף שתראי בעצמך."

זה לא נשמע טוב. כיסיתי בידיי את העיניים העייפות שלי. מה עוד היה יכול להשתבש בשעות האחרונות? מאחורי העפעפיים שלי ראיתי שוב את ראשה של אימין צונח על הבימה ההיא. שמטתי את ידיי. מוטב להתמודד עם המציאות מאשר עם הסיוטים. "בסדר," אמרתי וקמתי לאט על הרגליים. "בואי תראי לי."

שרה ערסלה בזרועותיה את הדֶמְג'י הקטן, כחול השיער, והובילה אותי במדרגות האפלות והלולייניות אל הגג, שהעניק לבית הסתרים את שמו. הגן שעל הגג השטוח של הבית היה מוקף מכל עבריו בסבכות שופעות פרחים, שהסתירו את הבית מעיניים חטטניות ושמרו על ביטחונן של שרה ושל כל הנשים בחסותה.

עוד לפני שהגענו אל הגג ידעתי שמשהו לא בסדר. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, אבל בחוץ היה זוהר עמום, אדום כאור השחר. זה לא היה הגיוני. לא אמור להיות אור כזה קצת לפני חצות. אפילו לא בקיץ.

שרה הגיעה אל הגג לפניי, ומייד פסעה הצידה ופינתה לי מקום, כך שיכולתי להשקיף ממנו ללא הפרעה. עכשיו ראיתי על מה היא דיברה.

העיר איזמן הייתה מכוסה בכיפת אש.

להבות התנחשלו מעלינו מכל העברים, כמו קשת ענקית שנפרשה מעל העיר. אמנם הצלחתי לראות את הכוכבים שבצד השני, אבל זה היה כמו להסתכל מבעד לזכוכית מעוקמת. הם היו עמומים ומטושטשים. במערב ראיתי שהלהבות נוטות בקשת לכיוון חומות העיר, ובצפון הן השתפלו לעבר הים. לפתע עלה במוחי זיכרון מילדותי. ראיתי בעיני רוחי את אימא שלי עומדת במטבח שלנו, מטיחה כוס מעל חיפושית שזחלה על השולחן ולוכדת אותה בתוכה. הסתכלתי אז בסקרנות בברייה הזעירה שטיפסה על דופן הכוס, נסערת ומבולבלת. לכודה. עכשיו, כשנעצתי את מבטי בכיפת האש שמעלינו, הבנתי די טוב את החיפושית ההיא משביל־אבק.

"זה קסם," אמרה שרה בקול חמור והביטה בעיניים מצומצמות בכוכבים מבעד לבוהק הלהבות.

"לא." בעבר אולי גם אני הייתי חושבת כמוה, אבל זיהיתי את זה. זיהיתי את האש הרוטטת הזו, שהייתה בהירה מדי. זו לא הייתה אש טבעית לחלוטין. זו הייתה האש שראיתי במרתפים שתחת הארמון כשהג'יני פֶרֶשְתֶה נהרג במכונה של הסולטן. זו הייתה אותה אש גנובה שראיתי כיצד היא מציתה את העַבְּדָלִים, חייליו הממוּכּנים של הסולטן, שאפילו עכשיו סיירו ברחובות ושמרו על העוצר. "זאת תחבולה של ממציא." תיארתי לעצמי שזו יצירה חדשה של לֵיילָה, בתו הממציאה של הסולטן. המצאה שנועדה לשמור שנישאר כלואים כאן. אבל אף על פי שהדבר הזה היה חדש, הייתה לי הרגשה משונה שיש משהו מוכר בלהבות האלה.

ואז היתמרה חומה גדולה של להבות, שכיתרה את ההר ולכדה אותה שם לעולמי עד.

המילים הללו מכתבי הקודש צצו לפתע במוחי בשלמותן. בשש־עשרה השנים הראשונות לחיי חרטה העיירה שביל־אבק את כתבי הקודש במוחי, וכמו כולם, הכרתי את הסיפור על חומת עַשְׁרָה, המחסום האדיר העשוי מאש שמאחוריו נכלאה משמידת העולמות בתום המלחמה הראשונה.

רצח ישויות בנות אלמוות, החייאת רעיונות מכתבי הקודש. הסולטן באמת ניסה עכשיו לגלם את תפקיד האל.

אלא שבמקרה הזה, המטרה לא הייתה להגן עלינו מפני רוע נורא, ומעשיו היו רחוקים מלהיות מלאכת קודש.

רוע נורא לכד אותנו כאן.

לא הערתי את שאר שוכני הבית. רק את ג'ין, אף על פי שלקח לי די הרבה זמן למצוא אותו באחד החדרים הרבים של הבית. הוא נרדם בבגדיו במיטה לא מוצעת, וזרועו הייתה מוטלת על פניו כדי לסוכך עליהן מפני האור. לא נאלצתי אפילו לטלטל אותו. ברגע שהיד שלי נגעה בכתפו, עיניו נפקחו לרווחה. ידו לפתה את מפרק כף ידי בתנועה מכאיבה ואיימה לשבור אותו, עד שזיהה שזו אני.

הוא קילל בקְסִיחְיאנית, ריפה במהירות את אחיזתו והתיישב. ראיתי שהוא נאבק בתשישות ומשתדל להיות ערני. "הבהלת אותי, שודדת."

"אל תנסה להגיד לי שזאת הפעם הראשונה שנערה מעירה אותך באמצע הלילה." נימת הדיבור הקלילה שלי הייתה מאומצת. ביד ששוחררה מלפיתתו הסטתי קווצת שיער כהה מפניו כדי שאוכל לראות אותו בבירור. הוא היה זקוק לתספורת, אבל עבר הרבה זמן מאז התאפשר לנו להתפנק בהבלים כאלה, מאז שנאלצנו לברוח מהמחנה שלנו במדבר.

ג'ין אחז שוב ביד שלי, אבל הפעם בעדינות רבה יותר, ולרגע ראיתי בפניו צל של החיוך של פעם, החיוך שפירושו צרות פשוטות יותר מהצרות הנוכחיות שלנו, אבל מוחו העייף קלט מה אמרתי לפני שהספיק לנסח במילים את המחשבה שליוותה את החיוך הזה. "לא יכול להיות שעכשיו אמצע הלילה." הוא שלח מבט אל האור שהסתנן דרך החלון.

וכך פרח לו הרגע החטוף של הבריחה מהעולם שבחוץ.

המתנו בחרדה עד שהשחר האמיתי יעלה, ובינתיים סיפרתי לו מה שרה הראתה לי. יושבי הבית התעוררו לאיטם מסביבנו, ובזה אחר זה גם הם התעטפו בהרגשה מטרידה כשראו את כיפת האש. כולם הסתכלו עליי וביקשו תשובות שלא היו לי.

"איך זה נוצר? נוכל לעבור דרך זה? זה נועד להשאיר אותנו כאן?"

לבסוף הסתנן האור הראשון של השחר מבעד להינומת האש והורה על תום העוצר. עכשיו ג'ין ואני יכולנו לצאת.

הרחובות כבר המו אדם, גברים ונשים שיצאו בצעדים כושלים מבתיהם והביטו בשמיים האפופים להבות. כולם שאלו את השאלות שהמורדים שאלו אותי. ג'ין ואני התחמקנו מפניהם במהירות רבה ככל שהתאפשר לנו מבלי לעורר חשד. שנינו נעצנו את מבטינו במצפן שבידו של ג'ין. המצפן התאום לזה של אחמד. הוא היה על גופו של הנסיך המורד שלנו כשנלקח בשבי.

"הוא עדיין עליו." אמרתי את זה בקול כדי להיות בטוחה שזו אמת. פסענו במהירות ברחובות הסואנים. כשהתקרבנו אל הארמון, הרגשתי שאני מתחילה להתנשם. לשם נלקחו האסירים אתמול, לפני שאימין הוצאה להורג. אבל כשהתקרבנו אל הרחובות הרחבים והמפוארים יותר שהקיפו את הארמון, מחט המצפן לא נטתה לעבר חומות הארמון, אלא המשיכה להצביע דרומה.

עברנו על פני הארמון והרגשתי שהלב שלי נעשה כבד יותר עם כל צעד שהרחיק אותנו ממנו. עד כה הנחנו שהמורדים עדיין מוחזקים בין כותלי הארמון. הסתמכנו על זה, למעשה. כעת נותרה לי רק התקווה הקלושה שהם עדיין מוחזקים בעיר, שהמצפן של ג'ין יאתר את תאומו לפני שנגיע אל החומה.

הוא לא איתר אותו.

צבעם של השמיים שמחוץ לחומת האש השתנה מוורוד לזהוב כשהגענו אל השער הדרומי, שער זָאמָאן, שנקרא על שם הסולטן הראשון של מיראז'י. ממש מעבר לשער היתמרה חומת האש.

מקרוב היא נראתה מרשימה הרבה יותר מאשר כשעמדנו מתחתיה. הלהבות התפצחו והשתוללו בפראות. מדי פעם נורו מהן גיצים, כאילו האש רעבה להרס. כאילו היא תכלה כל דבר שיעז לנסות לחצות אותה.

והמצפן שבידו של ג'ין הצביע ישירות לעברה.

הם היו מחוץ לעיר. הסולטן שלח את האסירים אל מעבר לגבולות העיר והקיף אותנו בחומה. אנחנו היינו לכודים כאן, והם היו במקום אחר. הם נלקחו למקום כלשהו, שייכלאו בו עד יום מותם ללא משפט — הגרסה של הסולטן שלנו לחנינה.

חשנו בחום הלוהט שנשב מחומת האש עד אלינו. ג'ין הרים אבן מהרחוב והקפיץ אותה כמה פעמים בכף ידו. זה שיווה לו מראה צעיר, כמו ילד שעומד לעשות מעשה קונדס. ואז הוא יידה את האבן בחומה. היא לא קפצה שוב לעברנו, כפי שהיה קורה אם זו הייתה חומה רגילה, ולא עברה דרכה כאילו הייתה אש רגילה. האבן נשרפה והתפחמה תוך שבריר שנייה.

אם ננסה לעבור דרכה, אנחנו עלולים להישרף מהר אפילו יותר.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהסולטן מנסה למנוע מאיתנו להגיע אל האסירים, ובמקביל מנסה גם למנוע מאיתנו לברוח, כדי שיוכל לצוד אותי שוב ולגרור אותי בחזרה אל הארמון. אבל המחשבה הזו לוותה מייד בספק. ג'ין אמר את זה ראשון.

"זה לא הגיוני." הוא תחב יד לשערו והסיר את השימה שלו. הצצתי סביבי במהירות, כדי לראות אם מישהו מבחין בנו במקרה. "אם הוא חושב שאחמד מת, אז כל זה... לא יכול להיות שזה רק בגללנו."

ג'ין צדק. הרי אנחנו כבר הובסנו, לדעת הסולטן, ולכן פעולה בהיקף כזה נגדנו תהיה סתם בזבוז. "אז בשביל מה הוקמה כאן החומה הזאת, לדעתך?"

קיבלנו את התשובה לפני שקיעת השמש, ועד אז חיכינו בחרדה לידיעות מהארמון, למשהו שייתכן שהסולטן יאמר לעמו בנוגע לדבר הראשון שכולם ראו כשהקיצו משנתם.

אִיז ומָאז חגו סביב הארמון בדמות עפרונים והתעופפו בחזרה אל הבית, כל אחד בתורו, כדי לדווח לנו על ההתרחשויות. אבל הם לא דיווחו על שום דבר מעניין. כלומר, עד קצת לפני השקיעה.

הם חזרו יחד, שתי ציפורים בצבע חול שניסו לעקוף זו את זו בפראות בשמיים, עד שנחתו על הגג והפכו שוב לנערים.

"פולשים." אִיז דיבר ראשון, בעודו מנסה להסדיר את נשימתו. "פולשים שהגיעו ממערב."

"דגלים בצבעי כחול וזהב," הוסיף מָאז המתנשף, שהחזה שלו עלה וירד. חשתי שליבי מפרפר. הגָלָאנים. הגלאנים צעדו לעבר העיר. כובשי המדבר המוכרים מדי. הם באו לכבוש את הארץ שלנו אחת ולתמיד.

לשם כך נועדה החומה. לא כדי לשמור שנישאר בתוך העיר, אלא כדי לשמור שהם יישארו בחוץ.

העיר הייתה מוגנת. אבל אנחנו היינו לכודים.

2

הסולטימה בת האלמוות

לפני שנים רבות היו מדבר במצור וסולטן נטול יורש שיגן עליו.

למדבר היו אויבים רבים. הם באו ממזרח, ממערב ומצפון במטרה לכבוש את ערי המדבר, לשעבד את תושביהן ולגזול את כלי נשקם, כדי לצאת למלחמות אחרות בארצות רחוקות.

הסולטן ראה שהמדבר שלו מכותר מכל עבריו ושמניין חייליו קטן מזה של אויביו, ולכן זימן אל ארמונו את מלכי האויב, את המלכות ואת הנסיכים.

הוא קרא לזה הפסקת אש.

אויביו ראו זאת ככניעה.

זו לא הייתה הפסקת אש ולא כניעה. לאמיתו של דבר, זו הייתה מלכודת.

הסולטן שלח אל אויביו חיילים עשויים ממתכת ומקסם וכתש את מנהיגיהם לאבק.

רבים מאויבי הסולטן נסוגו, אבל האימפריה שהתפשטה בצפון שמעה שהסולטן הכריז על מלחמה נגדה והחליטה להיענות להכרזתו. הם זעמו על קטל מלכם וחייליו. ועל כן, הנסיך הצעיר והנמהר, שעמד לרשת את כס אביו, ציווה על גיסותיהם לצעוד אל עיר המדבר הגדולה ולהחריב אותה.

לסולטן נודע על האיום המתקרב. היו לו לא מעט בנים שהיה יכול לשלוח לקרב כדי להילחם בגייסות האויב שהתקרבו אל ארצו, אבל לא היה לו יורש. בנו הבכור מת בידי הנסיך המורד, שהיה אחוז קנאה וביקש את הכס לעצמו.

היו כאלה שטענו כך.

אבל אחרים טענו שהנסיך המורד לא היה בוגד, אלא להפך, שהיה גיבור. והגברים והנשים האלה הכריזו שהנסיך המורד הוא זה שצריך להגן על המדבר. לא אחד מבני הסולטן שגדלו והתחנכו בארמון, אלא הבן האובד שחזר מנדודיו, היורש האמיתי.

צבא האויב התקדם, אך הנסיך המורד נשבה ונכלא. העם זעק אליו שיושיע אותו, אך העם עצמו לא היה יכול להציל את הנסיך המורד. הוא הובל אל בימת ההוצאה להורג. ובני המדבר ידעו שכבר אין חשיבות לשאלה אם הוא מורד, בוגד או גיבור, כי הלוא כל בני האדם הם בני תמותה.

ובכל זאת, כשהגרזן הכה, היו בין הצופים כאלה שנשבעו שהוא לא נראה כבן תמותה רגיל, שהם חזו בנשמתו העוזבת את גופו באור יקרות והופכת למגן אש המקיף את העיר. הם לחשו שאפילו במותו נענה הנסיך המורד לזעקתם לעזרה. בדיוק כפי שעַשְׁרָה המבורכת נענתה לזעקת המדבר לפני אלפי שנים.

ואכן, עם בוא הפולשים, הם גילו את מתרס האש הכביר שהגן על העיר המדברית. לא היה ביכולתם לתקוף את העיר, ועם המדבר הילל את הנסיך המורד על שהגן עליו. הפולשים לא יכלו לעשות דבר, מלבד לצור על העיר ולהמתין עד שחומת האש תיפול, או עד שהסולטן ישלח לוחם דגול — נסיך ויורש — שיוביל את צבאו נגדם.

ביום הראשון למצור בא אליו בכיר הבנים שנותרו בחיים ושהיה סייף מצטיין, וביקש ממנו להעניק לו את הכבוד להוביל את צבאם לקרב נגד הפולשים שבשערי העיר, אך הסולטן סירב לו. הוא לא ידע אם הבן הזה ראוי.

ביום השני למצור ניגש אליו הבן השני, שהיה קַשָּׁת מוכשר, ושאל אותו אם יעניק לו את הכבוד להוביל את הצבא לקרב ולהמטיר חיצים על האויב המכתר אותם. אך הסולטן סירב שוב, כי לא היה בטוח שהבן הזה ראוי.

ביום השלישי בא אליו בנו השלישי, והסולטן סירב גם לו.

חלפו ימים, והימים הפכו לשבועות. שום יורש לא נבחר כדי להילחם באויבים, והתסיסה בעיר גברה.

הסולטן, שדחה את בקשותיהם של כל הבנים שהיו בוגרים מספיק להילחם, הכריז לבסוף שיורש חדש ייבחר באמצעות טורניר צבאי, כנהוג במדבר עוד מימי הסולטן הראשון.

המון רב נהר אל הארמון לצפות בטורניר והתקהל סביב המדרגות כדי להציץ במתחרים. הלוא כל אחד מהם היה עשוי להפוך לשליט שלהם. הסולטן הופיע מול עמו והודיע שאמנם הוא עדיין מתאבל על בנו הבכור, אך הוא מבין שמחובתו לבחור יורש חדש, למען העם והארץ.

אבל מייד לאחר שהסולטן פתח בדברים, שמע ההמון קול אחר.

הוא משקר.

זה היה קול של אישה. היא לא צעקה, היא לחשה. אבל הם בכל זאת שמעו אותה בבירור, כאילו דיברה באוזניהם. או בתוך מוחותיהם.

הקהל התבונן סביבו בתדהמה. אנשים חיפשו במבטיהם את האישה אמיצת הלב, שמעיזה לומר דבר כזה על שליטם הרם, ולפתע נגלה לעיניהם מחזה שלא יעלה על הדעת. האישה שאמרה את המילים הללו לא עמדה לצידם, אלא מולם, אחזה בידיה בראשה הכרות והצמידה אותו אל ליבה.

במקום שבו ראשה היה צריך להיות, הצוואר הסתיים בגדם מגואל בדם.

אלה שזיהו אותה העבירו את הידיעה מפה לאוזן, ועד מהרה התפשטה בקהל הצופים ההכרזה שהאישה שעומדת מולם היא הסולטימה המבורכת. רעייתו הנואפת של הסולטים, יורש העצר המת, שהוצאה להורג בצו בעלה.

ושבה מן המתים.

אף על פי ששפתיה לא נעו, כולם שמעו את דבריה.

הוא משקר, חזרה ואמרה, ושערה הפזור גלש על אצבעותיה. היא נעצה בקהל מבט חדור האשמה. ושקר הוא חטא.

מייד לאחר שהמילים יצאו מפיה, השמיים קדרו, וכשתושבי איזמן הרימו את עיניהם, התפרצה לעבר העיר סופת חול עצומה שכיסתה את השמיים, הסתירה את השמש והטילה צל כבד על הארמון, אף שהסולטימה המבורכת זהרה באור יקרות. כולם נרתעו בפחד מהסופה המאיימת שהנערה המתה הביאה על ראשיהם כגרזן העלול לצנוח ולהרוג אותם לנגד עיניה, ממש כשם שהיא נרצחה לנגד עיניהם. רבים צנחו על ברכיהם והתפללו לרחמים, אך לא ידעו אם הם מתפללים אל האל או אל הנערה המתה.

אבל הסולטימה המתה לא התעניינה ברחמים. רק באמת.

לא הנסיך המורד הרג את הסולטים. קולה היה צלול, למרות הרוח שנהמה והעיפה את החול מעל ראשיהם.

אבא שלו הרג אותו. ידה המגואלת בדם התרוממה והצביעה על הסולטן, שעמד בגזוזטרה, גבוה מעל בני עמו. ראשה נשמט מידיה וצנח על הארץ, כך שעיניה נעצו בו מבט זועם מלמטה, אבל קולה לא רעד לרגע. הוא רצח את הבן שלו בדם קר, בדיוק כמו שהוא הרג את האחים שלו ואת אבא שלו. הוא עומד עכשיו מולכם ומעמיד פנים שהוא מתאבל, אבל בעצם הוא מתכוון לשלוח בנים נוספים למות במלחמה נגד הפולשים שהוא הביא על העיר הזאת.

תושבי איזמן כרעו על ברכיהם מול החיזיון הפלאי הזה. הם האמינו לה. איזו סיבה יש למתים לשקר?

ואז הסולטימה הרימה את ראשה מהארץ וסובבה אותו כדי לנעוץ את עיניה בנסיכים שמאחוריה. אחד מהם צנח על ברכיו. אחר דרך את קשתו וירה חץ לעבר חזה המגואל בדם. החץ פילח את גופה של הסולטימה המתה כאילו נורה לתוך מים, ונחת מאחוריה על הארץ.

הסולטימה הביטה בחץ באדישות, ולאחר מכן הסבה שוב את מבטה אל הנסיכים, שעמדו חסרי אונים והאזינו לה.

יורש העצר לא ייבחר מקרב החבורה הזו של הנסיכים הלא ראויים. הסולטים האמיתי כבר נבחר, ובאתי לכאן עם אזהרה.

לאחר מכן יהיו כאלה שיתארו כיצד היא ערסלה את ראשה בידיה, כאילו הוא התינוק שנלקח מוקדם מדי מזרועותיה, התינוק שאביו לא היה בעלה, אלא ג'יני, כפי שאמרה השמועה. מובן שהג'ינים יבחרו באימו של אחד מבניהם כשליחה מעולם המתים.

הנסיך המורד הוא יורש העצר האמיתי, והוא חייב לשלוט במיראז'י. ולא - אף סולטן לא ישלוט בה. הארץ שלנו תדע מלחמה ותיכבש בידי הגדודים שממתינים בשערי העיר. האויבים שלנו ישסעו אותה, והיא תדמם תחת מגפיהם.

הסולטן הזה יכול להביא רק חושך ומוות. רק יורש העצר האמיתי של מיראז'י יוכל להביא שלום ושגשוג.

זעקה גדולה עלתה מהקהל, אך כולם שמעו את המילים שאמרה לאחר מכן.

הנסיך המורד יקום שוב.

הוא יביא שחר חדש. מדבר חדש.