ריטריט

העובדה הראשונה

הודיה שולמן ידעה שזה יהיה הריטריט האחרון שלה — העובדה הזאת היא שקר גמור באותה מידה שהיא אמת צרופה, ודווקא משום כך אני חייבת לפתוח בה. רק העובדה הזאת יציבה דיה כדי שאוכל להניח עליה את שאר הנתונים שינסו להסביר כיצד ייתכן שחמישים ותשעה אנשים, כולל הודיה שולמן, נשפו ושאפו ודיברו ואכלו וחשבו והלכו, בקיצור — חיו באותו בוקר, וזמן קצר לפני שירד הערב — כבר לא.

אני מניחה את העובדות האלו כי רק אני נותרתי בחיים; לכן רק אני יכולה לספר מה קרה שם, ובתוך כך לנסות להבין למה דווקא אני ניצלתי. אני מוכרחה לעשות את זה. אם לא אזכיר לעצמי מפעם לפעם איך צריך להסתכל על הדברים — אתעוור. יש אין־ספור דרכים למות, ומוות כתוצאה מעיוורון רוחני הוא ללא ספק המוות האומלל ביותר שאפשר לייחל לו. כשרוחֵך עיוורת את עלולה למות הרבה לפני שהפסקת לנשום.

העובדה השנייה

מזג האוויר היה מושלם בבוקר ההוא, היום השלישי בשבוע הראשון של נובמבר; האוויר היה טעון בריחות אביב הגם שהיו אלה שלהי סתיו. נסעתי בכביש החדש לַקיבוץ שאירח את הריטריט, וכל הדרך השארתי את שני החלונות הקדמיים פתוחים לרווחה. הרדיו שידר שירים ישראליים מכל הזמנים. משבי רוח נעימים הצליפו על פניי, שמש חמימה רפרפה על הלחיים. חלפתי על פני עצי אורן דשנים; בקרחת יער במרחק בלטה מצודת אבן עתיקה, שערפל הבוקר שיווה לה מראה אגדי.

כל הנועם הזה נמשך לאורך שני שירים עצובים שאהבתי. השיר שהגיע אחריהם הטעין אותי ברוגז — שום חופש לא קורן ממני כשאני אומרת את שמי, מיכל, שום חום לא זורם ממני כשאני מושיטה את ידי. החופש והחום נובעים מנשים שנאהבו בילדותן; עליהן יכתבו שירי אהבה ממבט ראשון, לא על נשים שגדלו בשנאה ובהזנחה ובמקום להשקיע באיזה תחביב נחמד טיפחו סוד. חוסר הצדק המקומם פער סדק בתודעתי בזמן סולו הגיטרה, מה שאִפשר למצפוני להסתנן ולחדש את נקיפותיו על כך שיום לפני כן בזבזתי יותר מדי כסף על סוודרים שלעולם לא אלבש. בחנות שמכרה רק סוודרים קניתי חמישה רק בגלל ההדפסים המצחיקים: חתולים יורים באקדחי לייזר, דולפינים מרכיבים משקפי שמש, לטאות קוראות ספרים, דובים רוכבים על גלגיליות, קרואסונים עם שפמים וכובעי ברט קורצים בעיניהם השמאליות.

לריטריט לבשתי חולצה שחורה מבד טריקו דקיק; לפני שיצאתי מהבית קיפלתי את שרווליה הקצרים עד שנחשפו הכתפיים. עד היום חם לי גם בחורף, אפילו ביום גשום אני עלולה להזיע, לכן לעולם אינני לובשת סוודרים. מומחה לרפואה סינית אמר לי פעם שאני סובלת מעודף יאנג. הוא הוסיף שזאת גם הסיבה לאי־השקט שצמוד אליי כמו זנב. מעניין אם היה משנה את האבחנה שלו לוּ הייתי מספרת לו על אחי.

בזמן שנעץ בי את מחטיו הדקיקות הסביר שמשמעות המילה יאנג היא "הצד המואר של ההר". דקה לפני כן אמר כבדרך אגב שיאנג היא האנרגיה הזכרית. זה העציב אותי יותר משהעליב. בתקופה ההיא דווקא נראיתי נשית מאוד: התאפרתי, ענדתי תכשיטים ולבשתי שמלות מתנפנפות בגווני פסטל. לאט־לאט הידרדרתי; לריטריט הגעתי עם שרידי נשיות אחרונים.

שאלתי אותו אם פירוש המילה יִין הוא הצד האפל של ההר, והוא אמר: "מוצל. הפירוש המדויק הוא הצד המוצל של ההר."

במשך שנים הייתה מופיעה לנגד עיניי בלילה אותה תמונה לפני שתודעתי הייתה מואילה להשתתק. רק כשהתמונה הייתה שלמה ורוחשת הייתי נרדמת: בכל המרחב רבץ הר גדול שחציו הימני עירום ומבוקע מיוֹבש, לוהט ומסנוור כמו פני הירח. בחציו השמאלי של ההר היה נעוץ עץ מִכְנָף נָאֶה אחד, שופע פרחים צהובים, שהטיל עליו צל. אבל הצל לא היה כבד, היה אפשר לראות בבירור את התמונה; לצד העץ נברא עולם קטן שלם, אם כי חף מאדם: היה שם אגם ובו ברווזים לבנים, שנעו במעגלים שסימנו אדוות עדינות. בשולי האגם צמח עשב ירקרק, מנוקד בפרגים אדומים ובסביונים צהובים. ארנבות שמנמנות חצו את המשטח הירוק, סנאים טיפסו על גזע העץ ונעלמו בסבך ענפיו. פרפרים לבנים וצהובים רחשו באוויר. כל זה לבלב בצד המוצל של ההר בה בשעה שחלקו המואר בהק מריקנות, מיובש ומצחיחות — אפילו קוצים לא פצעו את פני השטח בחלק הצרוב, אפילו לטאה לא זחלה שם.

נדרשו לי שנים לעקור את התמונה הזאת ולברוא אחרת במקומה. אלו היו שנים קפואות, נתונות למרותם של רגשי האשם. בשנים האלה לא עשיתי את מה שצריך: לקשור קשר זוגי, להביא ילדים לעולם. לא הייתי מודעת, לא פניתי לטיפולים הנכונים, ודאי שלא השתתפתי בריטריטים. את כל כוחי השקעתי בהשארת הראש מעל המים. התפרנסתי בדוחק ממצוקת החיות, בעיקר כעוזרת וטרינר — אצל כל וטרינר החזקתי מעמד חמישה חודשים בממוצע; עם מיחושיהן של החיות ועם פציעותיהן המגוונות התמודדתי ללא קושי, הבעיה שלי הייתה הווטרינרים. בעבודה בספארי התמדתי יותר, במיוחד במחלקת הפינגווינים האפריקניים, וייתכן שאם לא הייתי מקבלת את כספי הירושה לאחר שהתייתמתי כליל, הייתי מאכילה אותם עד עצם היום הזה.

בגיל ארבעים וחמש כבר לא עבדתי. יצאתי מהבית רק כשלא הייתה ברירה; עצמותיי חרקו, שומניי השתפלו ותודעתי הייתה רופסת. ובכל זאת אימצתי אז, ברגע חף מדעת, כלבה ושני חתולים. בגיל ארבעים ושבע הכנסתי הביתה עוד שני כלבים וחתול אחד. בגיל ארבעים ותשע פתחתי בביתי פנסיון בוטיק לכלבים ולחתולים; את המסלול הבטוח שהוביל לאופק מקצועי יכולתי למצוא רק כשהחרדות הכלכליות שלי נרגעו קצת; אם גם החרדות האחרות היו שוככות, לא הייתי יוצאת לָריטריט.

בפנסיון שלי אין מחלקות נפרדות. חשוב לי ששני סוגי היונקים יתאכסנו בביתי בו זמנית. גם כלבים שרדפו כל חייהם אחרי חתולים מתלקקים איתם כעבור יומיים לכל היותר. גם חתולים שדי היה להם לשמוע נביחה כדי שפרוותם תסמר נצמדים אצלי לכלב בתוך יום אחד. בפנסיון שלי מקבלים כלבי אלפא מעמד שווה בעדר, וכמוהם החתולים. כשמגיע זמנן של החיות לשוב לבעליהן מתחוללת בפנסיון מהומת אלוהים. החיות מסרבות לשוב לביתן, במיוחד אלה שהנהיגו את העדר לפני שהגיעו אליי.

במלאת שנה לפתיחת הפנסיון נסעתי לָריטריט בצפון.

לפיכך אני חייבת לספר לא רק כי אני חיה; אני חייבת לספר כדי להמשיך לחיות.

העובדה השלישית

כבשן סיד הוא תנור המשמש לייצור סיד באמצעות שריפת אבן גיר; מראהו החיצוני מזכיר מצודה. לצורך ייצור הסיד נשרף הגיר עד שהוא מגיע לטמפרטורה של 900 מעלות. אם בזמן השריפה מגיע התנור לטמפרטורה גבוהה מ־1,000 מעלות, הופך החומר לבלתי שמיש. שימוש בייצור סיד היה ידוע עוד בימי קדם, בין השאר לצורכי בנייה ולייצור פצצות. כבשני סיד פעלו בארץ מהעת העתיקה ועד סוף תקופת המנדט. הנביא ישעיהו ניבא: "וְהיו עמים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוצים כְּסוּחים בָּאֵשׁ יִצַתוּ". הכבשן לצד הדרך המובילה לקיבוץ פעל עד שנת 1948. הוא שכן אז בפאתי הכפר שחרב במלחמת העצמאות ושבשטחו הוקם הקיבוץ.

העובדה הרביעית

בדרך לקיבוץ חלפתי על פני כפרים ערביים. ריח קלוש של מדורות הסתנן לנחיריים. השעה הייתה רק שמונה וחצי בבוקר, אבל בטני כבר קרקרה מרעב. זכרתי היטב שבצהריים תוגש ארוחה צמחונית ולאורך כל היום כיבוד קל — שתייה חמה, עוגות ופירות. זה הודגש באימייל, אבל לא זכרתי אם נכתב שם משהו על ארוחת בוקר. מאז ומתמיד לא אהבתי לאכול בפרהסיה. ליד החיות אין לי כמובן בעיה, אבל כשבני אדם אוכלים יחד אני מרגישה שנחשפים בבת אחת יותר מדי פרטי מידע.

לא צורת האכילה שלהם מפריעה לי, גם לא הכמות שהם עורמים על הצלחת. האופן שבו הם ממתינים למנה שלהם, אם מדובר בהגשה רגילה, או לתורם ללקט לעצמם את המנות אם מדובר במזנון חופשי — שם נעוצה הבעיה; הדרך שבה הם ממתינים חושפת יותר מכפי שאני יכולה לשאת. שורש העניין ברור לי; כבר בילדותי התקשיתי להמתין לתורי. לכל הפחות חשתי נפסדת, לרוב חשתי מרומה או נלעגת. במסגרות החינוך הרבו לייחס את קוצר הרוח שלי לעובדה שאני בת יחידה. המורות הניחו שמכיוון שאין לי אחים אינני מצליחה למשול בדחף לסיפוק מיידי — הן כמובן לא הגדירו זאת באופן רהוט כל כך; בדרך כלל הן אמרו שאני "מפונקת" או "מופרעת" — שטות גמורה כמובן. הרבה יותר קשה לגדול בלי אחים. העול כבד, השעות שקטות, העור מתחספס או הופך דק. חוץ מזה, לא הייתי אמורה להיות בת יחידה. היה לי אח, וכפי הנראה אני הסיבה למותו.

ידעתי זאת מאז ומעולם; בשנות ההתבגרות לא הוצאתי את המידע מהבית, ואיש מלבד הוריי לא הזכיר לי אותו. חלקתי את רחם אמי עם אח תאום, בן זכר, אבל בעוד שאני נולדתי במשקל 3.700, סמוקה ושמנמנה, הוא נולד מת חמש דקות אחריי; ידעתי שנולד כחוש ומנוון. בימים ההם לא היו בדיקות אולטרה סאונד. אמי ידעה שהיא נושאת תאומים על פי מישוש הרופא, אבל לא ידעה שאחד מהתאומים הולך ומתנוון. לא היה לה שמץ של מושג על כך שאחותו משתלטת על כל המאגרים. הוזנתי באשמה חמש דקות מרגע יציאתי לאוויר העולם. התקפי הבכי של אמי, השתיקות האלימות של אבי, הכעס שספגתי על דברים של מה בכך — הילדוּת היא אוסף של תעלומות שמתנגשות זו בזו, וההתבגרות היא ניסיון מתמשך, לרוב עקר, לצמצם את נזקיהן תוך כדי פענוח; לילדוּת שלי אין עדים מלבדי. האם הייתי זוכה ליחס אחר מהוריי לו היו יודעים מבעוד מועד שרק אני אשרוד? האם היה זוכה אחי לילדוּת כמו שלי אם היה שורד הוא על חשבוני? האם הייתי היום מישהי אחרת אלמלא טיפחתי סוד בשנים המכריעות?

הקרקור בבטן ניער אותי מהמחשבות ועצרתי במסעדה קטנה בשולי כביש משובש. המקום היה נקי וקריר, ובעלת המקום, ערבייה כבת שישים ששערה היה עטוף במטפחת בהירה, קיבלה אותי בחיוך עדין. שאלתי אם אפשר לקנות משהו בפיתה, למשל חביתת ירק, והיא התנצלה שרק עכשיו פתחה, והוסיפה בעברית מצוינת שכל מה שהיא יכולה להציע לי זה פיתה עם סלטים. הנהנתי בהסכמה, והיא מילאה פיתה רכה וחמימה בחומוס ביתי ובסלט כרוב, חריף וחמוצים. תנועותיה היו מהירות אבל רכות. היא הזכירה לי דמות שאהבתי בילדותי, קרובת משפחה רחוקה. גם לאישה ההיא היה חיוך עדין וגם היא התהלכה בעולם בנדיבות נינוחה. שאלתי את האישה הערבייה אם היא זאת שהכינה את הסלטים. עיניה היו מלאות אור כשהשיבה בחיוב. המשכתי ושאלתי אם הקיבוץ רחוק. היא השיבה לי שהקיבוץ קרוב מאוד ועיוותה להרף עין את שפתיה. לפני שארזה את הפיתה שאלה אם אני אוכלת פה או לוקחת. השבתי שאני לוקחת. שילמתי, יצאתי החוצה, נכנסתי למכונית וחיסלתי שם את הפיתה בשש נגיסות גדולות.

העובדה החמישית

כשהפלגתי צפונה במכונית הלבנה שלי נזכרתי שוב במשל שסיפרה הודיה שולמן בהסכת שבעקבותיו נרשמתי באבחת רגע לָריטריט. הרושם שהותיר עליי היה עז ביותר; הרביתי להיזכר בו גם אחרי שגיליתי שמדובר בסיפור שחוק לעייפה שהופיע כמעט בכל אתר ניו־אייג'י ברשת. "איש הולך לו ביער, ופתאום הוא חש כאב נוראי" — בקול שהביע פליאת אין־קץ, חום וחיוניות, פתחה הודיה את ההסכת, שנושאו היה "החץ השני", מושג שטבע הבודהה והמחיש את העובדה כי בעוד הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא אפשרות — "מהר מאוד האיש הזה מבין שמישהו ירה בו חץ. האם זה יעזור לו אם ישאל את עצמו מי ירה בו ולמה? במה זה יועיל לו אם יתחיל להלקות את עצמו למה הלך דווקא בדרך הזאת ולמה דווקא לו קורים דברים כאלה? השאלות האלה, ההלקאה העצמית הזאת, היא החץ השני שהאיש הזה יורה בעצמו במו ידיו."

הקשבתי לסיפור בעיניים עצומות במיטה; הנייד שממנו בקע קולה של הודיה היה מונח על שידת הלילה. הייתי דחוסה בייאוש, אבל האופן האיטי שבו הגתה את המילים המתיק אותן והקל על עיכולן. אלפי חיצים מורעלים יריתי בעצמי, חשבתי בלי לתת את הדעת לכך שהמחשבה הזאת הייתה עוד חץ שיריתי בעצמי ברישול. שלא כמו אחי, שירה בי חיצים בנסיבות שעם הזמן הצלחתי לִצפות מראש, הנסיבות שבהן יריתי את החיצים בעצמי היו אקראיות, בלתי צפויות. חוק המקריות, כמו שטען אומן האוונגרד ז'אן ארפּ, יכול להיחוות רק בכניעה מוחלטת לַלא מודע, ואני עדיין הייתי רחוקה ממנה כמטַחֲווי קשת.

יומיים לפני כן אורן הפסיק לענות להודעות שהשארתי לו, גם לא להתנצלויות. היינו יחד בסך הכול חודש ושבוע, אני הייתי האשמה הבלעדית בפרֵדה שלנו. עשיתי את כל הטעויות האפשריות: הסתערתי עליו, חיטטתי בנשמתו, חיפשתי את הפצע שנעלם מעיניי. הנורמליות שלו הטריפה את דעתי. הוא היה כל כך מתוק; היה מניח את שתי ידיו הגדולות והחמות על כתפיי, כל יד הייתה אוחזת בכתף משלה, ואז היה עושה פרצוף מצחיק, בלתי אפשרי — למשל מוציא לשון ועוצם עיניים — ומושך אותי אליו במהירות עד שהייתי פורצת בצחוק. בסוף נשבר גם לו. אם לא הייתי איומה כל כך לא הייתי ישנה היום לבד, זה ברור.

הדיבורים של הודיה נגעו בי, הם העניקו למשמעות המרירה טעם של שוקולד חם. "האשמה נובעת מתודעה לא שקטה," המשיכה, "ותודעה כזאת חוגגת על האשמה כמו נשר שחוגג על נבֵלה. כשנשר אוכל נבלה הוא דוחף את הראש שלו אל הקרביים של הטרף — ככה התודעה מחטטת בנבֵלה, באשמה. אבל התודעה הזאת כבר עייפה, היא לא רוצה לאכול, היא רוצה לישון. במקום לכבות לה את האור בחדר ולכסות אותה, אנחנו צורחים עליה. בועטים בה. יורקים עליה —"

השתקתי את ההסכת וקמתי מהמיטה והלכתי לסלון. על כיסא העבודה מול המחשב רבצה אזמרלדה, חתולת טריקולור צעירה. היא לא הזיזה אפילו את קצה זנבה כשפקחה את עיניה הצהובות וגילתה אותי מעליה. רק יומיים הכירה אותי ובכל זאת לא חשה כלפיי שמץ של חשדנות או רתיעה. כשעצמה את עיניה בשנית קרצפתי קצרות את ראשה וביקשתי ממנה ברכּוּת ללכת משם. היא זינקה מהכיסא ונסה לחדר השינה. הקלדתי את שמה של הודיה שולמן במנוע החיפוש ושורה של ריטריטים עתידיים הבזיקה לנגד עיניי. בכולם הובטחו תרגילי מדיטציה שאינם דורשים ניסיון קודם, הפתעות והרצאות מעוררות השראה ו"מגוון כלים שיסייעו לך להתמודד עם אשמה מזיקה ולמלא את רגעי התעתוע בלְשַׁד החיים". הראשון היה עתיד להתקיים כעבור שבוע והוא נמשך רק יום אחד, לעומת אלו שבאו אחריו, שנמשכו יומיים או שבוע. ריטריט אחד ביוון נמשך אפילו שבועיים. מחיר הריטריט הקצר בַקיבוץ, שעתיד היה להתקיים כעבור שבועיים, היה סביר — 900 שקלים — והוא כלל ארוחה חלבית, כיבוד קל לאורך כל היום ו"נוף עוצר נשימה". מילאתי את פרטי כרטיס האשראי ללא שמץ היסוס, אף שמאז ומעולם בזתי לאנשים שמשתתפים בריטריטים. נסיעה למקום יפה כדי לכתוב, למדוט או לשתוק בקבוצה הייתה בעיניי פסגת האיוולת, תמצית הנרפוּת, בזבוז כסף משווע שאין לו אח ורע. ברגע מובהק של ייאוש נרשמתי, וכדרכם של רגעי ייאוש מובהקים, הוא היה חף מעקרונות ומהנחות יסוד ובלתי ניתן לחיזוי. לא עברה דקה מרגע ההרשמה וכבר נתקפתי בתחושת גֶרֶד מעיקה ומפושטת, מלווה בקוצר נשימה, דומה לזו שאני חשה לעיתים כשהאביב מגיח מהר מדי ויום הולדתנו מתדפק בפתח.