גיאגו גיבור ישראלי

פתח דבר

הספר על גיא נכתב מספר חודשים לאחר שגיא נהרג בשבעה באוקטובר 2023 בקרב גבורה על קיבוץ כיסופים.

הספר נכתב מסגרת מיזם סיפור.חיים שהוקם להנצחת החיילים, אנשי כוחות הביטחון והאזרחים שנהרגו במלחמת חרבות ברזל.

יצאתי למסע הכתיבה כשבוע לאחר השלושים יחד עם משפחת בזק, הסבים והסבתות, הדודים ובני הדודים, החברים של גיא מכוכב יאיר — מהצופים ומהצבא.

כולם נכנסו לליבי ולחלומות שלי — האנשים, הסיפורים על גיא, היומן שגיא כתב, החוויות של גיא עם חבריו. הרגשתי שגיא הוא גם חלק מחיי, שאני ממש מכירה אותו.

דמותו יוצאת הדופן של גיא, המתוארת דרך עיניהם של האנשים שכל כך אהבו אותו, כמו טוותה בעצמה את המילים בספר.

ברצוני להודות לכרמית, יובל, תמר עדי ולכל בני המשפחה המפוארת על פתיחת הלב ועל הזכות להכיר את הילד המופלא ויוצא הדופן — גיא בזק.

לחברים הטובים של גיא שליוו אותו בחייו, ולמפקדים בגדוד 51 של גולני, אני רוצה להודות לכם על שפתחתם את ליבכם והקדשתם זמן לספר על החוויות המשותפות שלכם עם גיא.

בתשע עשרה שנים ותשעה חודשים גיא חי חיים מלאים מוקף תמיד במשפחה אוהבת ובחברים רבים.

הרגישות של כרמית עם הנחישות והאומץ של יובל יצרו אצל גיא את היכולת הבין־אישית יוצאת הדופן. כמי שגדל בתוך מעגל של אהבה וביטחון קיומי, גיא גדל להיות אדם בעל ביטחון עצמי, תעוזה ויצירתיות.

גיא אהב פסטה, מוסיקה וסרטים. גיא אהב לנהוג באוטו לכל מקום בכל שעה.

גיא אהב לאהוב ואהב שאוהבים אותו.

הלבבות של האנשים הקרובים לגיא כמהים לשמוע ולו לעוד רגע קצר את הצחוק שלו, לספוג את האנרגיה שלו בחיבוק חזק ולראות אותו משתעשע עם חבריו.

הסיפור של גיא מתחיל בפריז שם נולד. הוא הגיע לכוכב יאיר בגיל חצי שנה, לאחר מכן נסע עם כל המשפחה לפולין וחזר לכוכב יאיר עם אנגלית, עם חברים מאירופה, ועם הרבה ידע במוזיקה, ציור וסקי.

גיא היה ילד שברח מבית הספר והמורה עצרה לו לטרמפ. גיא היה ילד שבילה ימים רבים אצל סבא אלי וסבתא שרי בזק שגרו ליד בית הספר, וטייל במקומות רבים בעולם עם סבא יוסי וסבתא מתי.

גאי ידע לתקשר ולהתחבר עם מגוון רחב של אנשים וילדים. גיא וחבריו היו נוסעים בלילות לטירה לבורקס, לתל אביב ולכפר סבא. ילד ללא פחד, ילד ללא חשש מה יגידו ויחשבו אנשים אחרים.

גיא היה ילד של חברים מכוכב יאיר, חבורה שכזאת, שמחברת לבבות.

גיא היה ילד שלכל מקום שהגיע מייד התחבר עם האנשים שבסביבה.

כשגיא נהרג, החברים ובני המשפחה רצו את גיא קרוב אליהם לנצח, וכך נולד הקעקוע ברוחו של גיא.

הספר ירד לדפוס, ועדיין, מדי יום, למרבה הצער, מתפרסמים שמות חדשים של חיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגים במלחמת חרבות ברזל.

גבורתו של גיא בזק בקיבוץ כיסופים בשעות הראשונות של המלחמה ראויה לאות גבורה.

הספר מוקדש לכל האהובים שהשאיר אחריו, ולאצ'י וסנדי, הכלבים שעדיין מחכים לו בבית.

ב 12 בינואר 2004 , הגיח גיא לאוויר העולם

גולנצ'יק מלידה. יובל הכניס את העץ של גולני הביתה וגיא הלך בעקבותיו

הָאוֹר שֶׁל גַּיְא
ילדות ונעורים

"הרצפה נועדה לאנשים"

בחודש הראשון של שנת 2004, בעיר האורות, העיר הרומנטית ביותר בעולם, ביום סגרירי ואפור, נולד תינוק שנודע כבר בחדר הלידה ביופיו המיוחד ובחיוכו הקורן.

מיד לאחר הלידה הוא נוחת על ראשו, מסתובב, מחייך ופורץ בבכי עוצמתי.

כרמית ויובל ההורים הטריים, שליבם התהפך ונשמתם כמעט פרחה באותו הרגע, לא יודעים שצפויות להם עוד הפתעות וריגושים למכביר מאותו זאטוט קטן.

אם לרגע נאמין לתיאוריה הגורסת שכשהנשמה מגיעה לעולם היא בוחרת למי להיוולד, ניווכח לראות שמדובר בנשמה שידעה לבחור לעצמה אמא שהיא כולה לב, אהבה, חוכמה ויופי. אמא כרמית נולדה למתי ויוסי, הסבתא והסבא הכי מסורים בתבל. הם מלווים את כרמית ואת אורן אחיה ואת כל המשפחה, שגדלה עם השנים, בכל צעד וצעד בחייהם. עוטפים אותם באהבה, סירים, עצות ומאפים. את כל האהבה שספגה, כרמית תעניק ליובל, לילדיה ולמשפחתה.

הנשמה בחרה גם את יובל, מפקד שהיה פעם חייל, וכילד היה שובב גדול ששמו הולך לפניו בישוב עומר.

יובל גדל עם אלי ושרי בדרום הארץ — אבא שעבד בתעשיות הביטחוניות ואמא שניהלה את חנות המתנות הראשונה בבאר שבע.

יובל גדל עם בועז, מיכל וחגית ועם הכלב הראשון שהגיע הביתה, כי ביום מעבר הדירה — מדירה לבית, הבטיחו לו כלב, והוא דאג לקיים את ההבטחה, כמו סימן לבאות שהבטחות מקיימים.

בגיל שמונה עשרה יובל הכניס הביתה את העץ של גולני.

וכך הנשמה של גיא בחרה באמא שמביאה איתה לעסקה, לצד כל שאר קסמיה, את תבונת הלב, ובאבא שמביא איתו את העץ של גולני מכוסה באבק השטח, עוטף בערכים ומלמד את בנו כיצד לתכנן ולבנות את הדרך שבה יבחר ללכת.

תמר הייתה זאת שהכריזה על שמו של הרך הנולד, גיא.

בני משפחות בודנר ובזק הגיעו לפריז לבקר את הרך הנולד. בין קרואסון לאנטריקוט, בין ביקור באייפל לביקור בשדרות שאנז אליזה, הם פינקו את התינוק השמח והסוער ואת אחותו הבכורה, בזמן שכרמית ויובל ביקרו באירועים שונים.

תבונת הלב והאסטרטג דאגו שכל אחד מצאצאיהם ייוולד במדינה אחרת. וילד שתוכנן כה בקפידה הגיע לעולם והוכיח להם שהם יכולים לתכנן. גיא, בשובבות המאפיינת אותו, בזמן מנוחת הצוהריים יחליק מכוניות מרוץ על גבינת קוטג' המפוזרת על הרצפה במטבח ויפצח בהסבר שזהו מרוץ סקי.

פורים אצל גיא לא נחגג רק פעם בשנה אלא בכל יום בשנה. הוא מסתובב מחופש ומדקלם דמויות מסרטי וולט דיסני כמו 'ספוג בררני'.

"הרצפה נועדה לאנשים." כך גיא היה אומר, כי בשבילו, כל דבר מעל גובה רצפה היה המקום האידיאלי להיות בו, לטפס עליו, לבדוק אותו.

כשלגיא מלאה חצי שנה, התמקמה המשפחה בכוכב יאיר, לצד הדודים — עליזה ובועז ומיכל ורותם.

החיים בכוכב יאיר שונים מאד מהחיים בפריז. זוהי קהילת משפחות ערכית, המשלבת בין איכות חיים של פריפריה — עם גינה ושולחן בחצר, שבילי אופניים ורחובות הולנדיים, לבין בידוד גאוגרפי, תלות בתחבורה ציבורית ושעות רבות בפקקים.

כבר בימי הגן, נפשם של ילדי החבורה נקשרה יחד, ובנדנדות בגני השעשועים הקטנים היו רוקמים מזימות. הם המשיכו יחד גם בטיולים המשותפים ובצופים. שמם הלך לפניהם בכל הנוגע לתעלולים, צחוק ומוזיקה טובה.

לאחר מספר שנים, המשפחה התעופפה לפולין לטובת הגשמת תוכנית של תבונת הלב והאסטרטג.

גיא ממשיך לפזר את קסמיו בכל מקום. בחיוך השובבי, במעשי הקונדס, בבדיקת טמפרטורת מי האגם, בסקי, באומץ לטפס על עצים ועל קירות ובאומץ להיות הסקייטרר הכי משוגע.

בפולין התחברו גיא ומאלו, שניהם היו התלמידים החדשים בכיתה, אחד מגרמניה, השני מישראל. מאלו מספר כי גיא היה זה שהראה לו איפה כל דבר נמצא בבית הספר, וכך נרקמה החברות ביניהם. החברות בין גיא ומאלו רקמה גם את החברות בין המשפחות, משפחת בזק ומשפחת אנטינג. גיא ומאלו היו בלתי נפרדים וביצעו יחד תעלולים רבים. באחד הימים, כשההורים אמרו להם שבאותו היום לא יבלו את אחר הצוהריים יחד, הם החליטו לברוח יחד. ההורים שלהם נאלצו לחפש אותם ביערות הקרובים לבית הספר.

במהלך השנים החברות של גיא ומאלו התקיימה באמצעות ההורים, עד שלכל אחד מהם היה כבר טלפון משלו.

קלאודיה הכינה למאלו ספר לכבוד יום הולדתו השמונה עשר. היא בקשה מגיא שישלח תמונה ומספר מילים. גיא שלח תמונה וכתב לו: 'כשיהיו לך רגעים קשים ולא נעימים, תמיד תזכור שאני עם נשק ומדים, משרת בצבא, ויש מישהו שסובל יותר ממך'.

מאלו מספר על האהבה לגיא, על החיבור החזק ביניהם ועל היכולת של גיא תמיד להצחיק ולהיות שובב. איך סרטים שאסרו עליו לראות, כי היו סרטי אימה או מלחמה, היה צופה בהם בסתר עם גיא, שרק חיפש משהו שאסור לעשות ואז היה מסתער עליו בשתי הידיים.

כשהמשפחה חוזרת לארץ, גיא חוזר מצויד בשק חדש מלא בחוויות ובחברים ותיקים וחדשים.

קסם החיוך של גיא ילווה אותו לכל מקום שילך, אך לא תמיד יציל אותו מנזיפה של מורה או מנהלת. וכך המפקד האסטרטג ומנהלת תבונת הלב החלו לקבל שיחות טלפון מבית הספר ומהחוגים. הם מנסים לדבר על ליבו, שינסה, ולו רק קצת, להיות כמו כולם. שייקח אחריות, שיבין ש"פה עושים ככה ושם עושים ככה". גיא מבין הכול ויודע שהם צודקים, אולם החיוך והקסם שמפוזרים לכל עבר מקנים לו יתרון יחסי מול האחרים, ואי אפשר לעמוד בפניו.

גיא אהב את החיים והייתה לו הדרך שלו להראות את זה —

בגלישת גלים בים, בהפקת מסיבות, בנגינה במגוון גיטרות וב'לשגע' את הבנות.

כששקטו לרגע הקונדסים נכנס הרעב, וכמובן נמצא את גיא טועם ואוכל — קרבונרות, בשר על האש, מלבי, בורקסים — כל המגוון והאפשרויות של אוכל, וכל הטוב הזה מלווה ביגר ובבירה קרה.

יכולתו של גיא להתחבר לאנשים ולהתחבב עליהם והיכולת הקונדסית שלו לעשות כל מיני תעלולים שונים ומשונים גרמה לאנשים בסביבתו לצפות לתעלול הבא שלו, וכמובן לסלוח לו על כל דבר שעשה.

מעשה שהיה כך היה.

יום אחד, כשגיא היה בן שלוש, הוא ישב תחת השולחן של סבא אלי וסבתא שרי מול כלבה שנבחה עליו בצווחות.

גיא יצא בזחילה, הסתובב אל קהל המבוגרים שישבו על הספות. "היא מפחדת," אמר בתבונה ובקול תקיף.

הוא ידע להתחבר לחברים גם באמצעות המוזיקה, גיא תמיד ידע מהו השיר הנכון לזמן הנכון.

הראשון בצופים, בשבט צור, להפר את השקט על ידי מוזיקה.

הראשון מהחבורה שלמד נהיגה ואהב לנסוע לכל מקום — לבורקס בטירה, למלבייה, לברים, למסעדות, לגלידה. המוזיקה באוטו חובה וגם הרבה שמחה.

גיא נודע בצחוק הגדול שלו, באהבתו למסיבות, באהבה

הגדולה של הלב שלו לענבל ולטיולים.

מאז שהיה בן שתים עשרה טייל גיא עם אבא יובל בשביל ישראל. מתנתקים לשלושה ארבעה ימים עם תרמיל על הגב ויוצאים למסעות. רק בדרום. גיא אהב את המדבר, את הצוקים ואת הנוף המדברי. ימים שלמים הם צעדו. מדי פעם היו מצטרפים אליהם חברים.

הפעם הראשונה שיצאו לטיול הייתה בשנת בר המצווה. ארבעה ימים של צעידה מאליפז ועד אילת. שבעים קילומטרים.

זו הייתה המשימה המסכמת של שנת בר המצווה של גיא. שנה קודם לכן נתנו לו ההורים, דף ובו שתים עשרה משימות. "היום אתה יוצא למסע," הם כתבו לו בדף, "מסע שיש בו נתינה, מסע שיש בו ריגושים, מסע שיש בו מעורבות ובעיקר יש בו לקיחת אחריות. זהו מסע המתרחש בחוץ אבל מוכוון כולו פנימה — מסע לתוך עצמך. צעד צעד, ממשימה למשימה תתפתח, תגדל, תתבגר. בעוד שנה, בטקס בר המצווה שלך נדע שהמסע הסתיים, שהתהליך הושלם."

התכנון וההכנות היו מפורטים. הם למדו את הציר, נסעו להטמין מים בחניון, ארזו ושקלו את הציוד ותכננו את הארוחות. גיא התרגש מאד לקראת המסע. "קמנו בבוקר מוקדם," מספר יובל, "והתחלנו לצעוד מאליפז לכיוון תמנע. היה חושך, השמש עדיין לא עלתה. אנחנו צועדים ואני רואה את גיא עוצר כל כמה דקות. המכנסיים נופלות לו, התרמיל לא יושב טוב על הגב. איך אנחנו הולכים ללכת שבעים קילומטר חשבתי לעצמי. פתאום נראה לי שכל האתגר הזה אולי גדול עליו. הגענו לכניסה לפארק תמנע עם הזריחה. הוצאנו ארוחת בוקר ועשינו קפה על הגזייה. סידרתי לו את התיק ואת המכנסיים והתחלנו לטפס את הצוקים של פארק תמנע. "אל תסתכל אחורה" אמרתי לו, "רק על הצעד הבא". נתתי לו להוביל, לבחור את הנתיב בטיפוס בין הסלעים. פתאום ראיתי איך הילד המצ'וקמק הופך לנחוש. צעד צעד, עוד מדרגה ועוד אחת. כשהגענו לקצה הצוק הרשיתי לו להסתכל לאחור, לראות את הדרך שעברנו. ראיתי את הגאווה על פניו. מאז הוא לא הסתכל לאחור. הלכנו ארבע מאות קילומטרים יחד במדבר. כמעט את כל המקטעים הדרומיים. ממסע למסע הוא התחזק, לקח את רוב המשקל וחיכה לי בסוף העליות. ראיתי אותו הולך ומתפתח לנגד עיניי, הופך מילד לנער, ומנער לגבר," מתאר יובל בגעגוע. "אני שמח על כל רגע שהיה לנו יחד, רגעים שהפכו לחוויות ולזיכרונות, אותם אנצור לעד בליבי."

אחת מהחוויות הכי זכורות ליובל הייתה השיטפון בנחל מדור.

בחופשת סוכות, כשהיה בן שש עשרה, הוחלט שהם עושים את הכרבולת, הקטע שנחשב הקשה ביותר בשביל ישראל כולו. תחילת המסלול באזור ירוחם וסיום במדרשה בשדה בוקר. שני קטעים קשוחים במיוחד. הפעם הצטרפו אליהם רועי לרנר, בועז ליבן ואורי פולק. חופשת סוכות היא תמיד בעונת המעבר הנתונה לשיגעונות מזג האוויר. וכך, אחרי שסיימו לתכנן את הכול לפרטי פרטים, הגיעה התחזית שצפתה שיטפונות באזור הדרום. אחרי בדיקות מדוקדקות שעשו עם חברים מיחידת החילוץ והסברים מפורטים לאימהות המודאגות, הוחלט שיוצאים. את הלילה עשו אצל מחמוד, במאהל בדואי ליד ערד. לפנות בוקר הוא הקפיץ אותם ב'דיפנדר' שלו לנקודת ההתחלה, ועוד לפני הזריחה התחילו לטפס את הכרבולת. הם רצים מקדימה ויובל נשרך מאחור. הם התקדמו מהר מהמתוכנן ואת ארוחת הבוקר כבר אכלו בפסגת הכרבולת הראשונה. מזג האוויר היה נפלא וקצב ההליכה מהיר. הם הגיעו לנחל עופרן ומשם ירדו בירידה תלולה לנחל מדור, שם תכננו את חניית הלילה שלהם. "הכול מצוין," הודיעו לאימהות המודאגות.

בירידה בנחל עופרן חלפו על פני נערים ממכינת 'אשר רוח בו' מלווים בצוות צילום של ערוץ 12 עם הכתבת יעל אודם. הם עוד לא ידעו אילו חוויות משותפות צפויות להם בהמשך.

הם הגיעו לחניון הרבה לפני התכנון. "אספנו את המים המוטמנים ובישלנו לנו ארוחת ערב מושקעת במיוחד. התמקמנו בנקיקים בתוך נחל מדור כדי להגן על עצמנו מפני הרוח והתארגנו לשינה. ציפה לנו למוחרת עוד יום הליכה ארוך בנחל צין."

החושך ירד מוקדם, ובמדבר נדמה היה שכבר אמצע הלילה, כאשר הגיע צוות מרשות שמורות הטבע והתריע מפני סופה מתקרבת. הם יצאו מהערוץ והתמקמו כחמישים מטר מעליו. "בתוך דקות ניתך עלינו גשם זלעפות והפכנו רטובים עד לשד עצמותינו. ואז שמענו רעש עמום של רעם מתגלגל. כהרף עין הפך ערוץ הנחל למסלול רפטינג סוער במיוחד. צוות הצילום של ערוץ 12 עלה מיד לשידור כדי להביא לצופים את המחזה הנדיר של שיטפון בשידור חי," מתאר יובל.

ארבעת האימהות שנשארו בכוכב יאיר מול מהדורת החדשות מגלות שמכל המקומות בעולם, מדווחים דווקא על שיטפון בנחל מדור. האימהות המודאגות לא ידעו שהכתבה יצאה לפועל בעזרתם של גיא, פולק, לרנר ובועז. האחד עוזר צלם, האחר עוזר לסאונדמן.

"דקות ארוכות עברו עד שהצלחנו ליצור קשר בטלפון הלווייני ולהרגיע את הרוחות בכוכב יאיר. אותו טלפון שימש אותנו להזעיק את מחמוד והדיפנדר ולחלץ ביחד איתנו את הצוות של ערוץ 12." "זה היה משוגע," סיכמה החבורה את החוויה, בזמן שנהנו מהשקשוקה של לאה פרג'ון שנתנה להם מקלחת ומיטה חמה בביתה בירוחם.

יובל הביט בגיא ובחבורת הנערים הצעירה בגאווה. שביל ישראל סיפק עוד חוויה מעצבת לאופי ולכישורים של גיא, והוא עמד בה בכבוד.

כשלושה חודשים לאחר שלחם בגבורה ונהרג הגיע יום הולדתו של גיא. יום הולדתו הראשון שבו לא נכח.

מחנכת הכיתה שלו, קרן, העבירה להורים, במלאת שלושים למותו, את רשימת עשרים הדברים שגיא רצה להספיק לפני גיל עשרים. המשימה הזו שהם קיבלו בתחילת כיתה יב פתחה צוהר לחלומות של גיא והפכה לצוואה שהוא הותיר אחריו.

הייתה שם רשימה של דברים שהוא רצה לעשות, את חלקם הספיק ואת חלקם לא.

אחד החלומות שלו היה למצוא את מנת הקרבונרה הטובה בישראל.

במהלך יום הולדתו העשרים של גיא התקיימה תחרות של מנת הקרבונרה הטובה ביותר במסעדת 'אמורה מיו' בתל אביב, שבעקבותיה הופק יין קברנה סוביניון מתוצרת יקב 'אדיר'. על תווית הבקבוק נכתב — "הטיפים של גיאצ'וק לחיים נכונים: תמיד להיות על הקצה, להישאר משוחרר ורגוע, לזרום, לא לפחד ליפול, לא להסס, תמיד להתחייב והכי חשוב, לא לשכוח ליהנות." שלומי, הבעלים של 'אמורה מיו' הגדיל לעשות וקרא למנת הדגל במסעדה 'הקרבונרה של גיא'.

ביום הולדתו העשרים הפיקו החברים מסיבת ענק כמו שגיא אהב. ממש כמו שהוא תכנן ורצה, אך לא הספיק. "אי אפשר להנציח ילד שמח בטקסים עצובים," אבא יובל אמר. "בואו נחגוג כמו שגיא היה רוצה," הוסיפה אמא כרמית.

כולם היו שם.

בכולם גיא נגע.

את כולם גיא הכיר.

לכולם היה זה המקום לקבל עוד קצת מגיא, כי גיא אהב את החיים והייתה לו הדרך המיוחדת לחוות אותם עם אהוביו.