השדכנית

1

שרה
1910

שדכנית בשירות העולם החדש והמוזר הזה

שרה הייתה בת עשר כשעשתה את השידוך הראשון.

היא נסעה במשך שבוע מקלראש, העיירה החסידית שבמולדובה, עם הוריה, אחותה הינדל ושלושת אחיה השובבים, לליפאיה שבלטביה, כדי לעלות שם על אוניית הקיטור הענקית שתיקח אותם לניו יורק. אל מול החוף המתעמעם לערפל מטושטש, ייללה הינדל בת השמונה־עשרה כמו תינוק שסובל מגזים. היא התייפחה על הכפר שהיא לעולם לא תראה עוד ועל הצעיר יפה התואר שנשאר מאחור. אִמה, שלא הייתה לה סבלנות לדמעות, הצביעה על המים שהקיפו אותם מכל עבר. "הים מלא מספיק," אמרה. "אם לא תפסיקי לבכות את תטביעי את הדגים."

הן עלו על הסיפון מהתא שלהן במחלקה השלישית — תא דחוס ומצחין מקיא ומלח. שרה חשבה שאוויר הים ירומם את רוחה, אבל גם תחת שמי התכלת לא נמצאה הקלה. לאחר שהספיגה את ממחטות אימה החלה הינדל להשתמש בקפלי חצאיתה. עפעפיה היו עכשיו ורודים, נפוחים ומגורים, אבל אפילו צערה לא העלים את יופייה. הצמות שגלשו על גבה היו כמשי מרוח בדבש.

אימן לחשה באוזנה של שרה: "לכי לחפש את אבא והביאי לי את הממחטה שלו. מהרי, לפני שהינדל תספיק להרוס לעצמה את הבגדים."

שרה יותר משמחה להיענות לבקשה ולהשתחרר לרגע מהיללות. פניו של אביה לא נראו בשום מקום, אך היא לא נבהלה מהמון. היא פילסה את דרכה על פני קבוצה של בחורים, שלפחות חצי תריסר מהם היו כפופים מעל ארגז עץ, הטילו מטבעות כסף וצחקו. הגבוה שביניהם קרץ כששרה עברה, אבל דווקא הנמוך הוא שמשך את תשומת ליבה.

הבחור עמד בנפרד משאר חברי הקבוצה, ובהה בשקט בתנועות הים. זקנו האדמדם היה קצוץ ומטופח בקפידה, חליפת הצמר שלו הייתה בלויה אך נקייה. שרה התבוננה בו קוטף מחוטמו זוג משקפיים, דולה ממחטה מכיסו ומתחיל להבריק את העדשות העגולות.

הוא עשה זאת בזהירות ובאיטיות, החזיק את המשקפיים כאילו חשש שיפגע בהם, כאילו היו כנפיים של ציפור פצועה ולא שתי דסקיות עשויות זכוכית קשיחה וצלולה.

תוך רגע עמדה שרה לידו והצביעה על הממחטה בבקשת עזרה. "אנא," אמרה במתיקות, "אני יכולה לשאול את הממחטה בשביל אחותי? היא עומדת שם, ליד המעקה. הנערה עם הצמות."

האיש מיקם שוב את המשקפיים על חוטמו והפזיל לעברה את מבטו. "ליד המעקה את אומרת? אני לא רואה למרחק כזה. העיניים שלי אינן חדות כפי שהן אמורות להיות. ובכל זאת, אשמח מאוד לעזור." משהו בליבה של שרה זע. היא ידעה שתשומת ליבם של רוב הגברים המביטים באחותה, נמשכת רק לעורה המושלם ולחמוקיים שמתחת לשמלתה. בכפר הקטן שהם גרו בו, כל גבר מעל גיל חמש־עשרה היה נזעק לעזרתה של הינדל בכל הזדמנות. הם נשאו את דליי המים שלה מהנהר והרימו תפוחי עץ שנפלו מעגלתה. שרה ראתה את חיוכיהם הטורפניים, את מבטיהם התאוותניים, את ידיהם הקרובות מדי. אבל הזר נמוך הקומה וקצר הרואי הזה התנהג בנימוס מושלם.

כשהיא הוליכה את האיש בכיוון המעקה, הגיחה השמש מאחורי ענן חולף. היא מצמצה פעם ואחר כך שוב. האם דמיונה תעתע בה או שמא רצועה יחידה של אור זהוב יצרה קו מהאחות הבכירה אל קצר הרואי שלידה? "שמי אהרון," אמר הזר, שהשתדל לא לפגר אחרי שרה.

שלושה חודשים אחרי כן, בניו יורק, נישאה הינדל לאהרון בבית כנסת שכל כולו היה חדר אחד ברחוב ריווינגטון. בקבלת הפנים הקטנה שהתקיימה על גג הבניין, היו נורות חשמל קשורות לעמודי עץ, ומגשים עמוסי עוגות הוגשו לאורחים. אימה של שרה סיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע שבתה הצעירה הייתה מי שיזמה את ההיכרות בין האוהבים הצעירים. "אתם מאמינים?" היא אמרה לאורחים. "שלחתי אותה להביא ממחטה, והיא חזרה עם חתן." כמה מהאורחים נענעו בראשיהם בהשתאות, אבל רובם חייכו או בירכו את הזוג הצעיר. יש לך ילדה כל כך טובה, אמרו. ממש ברכה למשפחה.

לאחר שאכלו את העוגה ושתו את השנאפס, אחז הרב — איש מוצק עם כובע פרווה רחב — בעדינות בידה של שרה ומלמל ברכה. "ספרי לי על האונייה," ביקש הרב שיינקופף. "עשרות גברים מחזיקים ממחטה בכיס. מדוע בחרת את אהרון? מדוע ביקשת דווקא ממנו לעזור לך?"

רגע ארוך חלף לפני ששרה השיבה. היא בחרה את מילותיה כאילו היו תפוחי עץ בשוק, שקלה כל אחת לפני שהגתה אותה. "הוא היה שונה מכל האחרים. האחרים הימרו במשחקי קלפים, אבל הוא עמד בנפרד. הוא צחצח את משקפיו."

"אה," אמר הרב. "אז הוא היה השקול והמשכיל שביניהם?"

שרה נענעה בראשה. "לא בדיוק. הוא לא נראה שקול, רק עני. והמשקפיים לא שיוו לו מראה של אדם משכיל. הוא ניגב מהם את האבק ובדק את העדשות. כשהפניתי את תשומת ליבו אל הינדל בפעם הראשונה, עיניו היו במצב גרוע כל כך, שהוא אפילו לא הצליח לראות אותה..."

"כלומר, בחרת מישהו שראה מעבר למראה החיצוני של אחותך?"

היא היססה. "חלקית," הודתה. שרה הבינה שהרב מבקש תשובות לשאלות שאינו יודע לשאול. היא ידעה שאת הדבר החשוב היא לא ראתה מייד כשפנתה אל החתן אלא רק אחר כך, והיא לא רצתה לשקר לרב, אבל לא ידעה איך להסביר לו את התופעה. בסופו של דבר היא התרוממה על בהונותיה ולחשה באוזנו את הסיפור.

כשתיארה את טיב האור שראתה, הרב לא נראה מופתע. במקום זאת עיניו נצצו מהאפשרות. "יש לך ייעוד," הוא אמר לשרה. "את עדיין צעירה, אז זה יצטרך לחכות."

"אני לא מבינה," אמרה. "למה אתה מתכוון?"

"האור שראית בין אחותך לבעלה לא היה תעלול של השמש. את בורכת בעיניים שיכולות לראות את אורן של נשמות תאומות שמבקשות זו את זו."

בין שדבריו של הרב, בין שהלגימות מהברנדי שאביה נתן לה, ובין שהבהובן של נורות החשמל המוזרות גרמו לכך, שרה הרגישה את פעימותיו של כאב ראש. קולו של הרב היה כגשם של שלהי אביב — רך, אך יציב ונחרץ. המילים שאמר התייצבו במוחה ונשארו עימה עד סוף ימיה.

"את שדכנית, שרה גליקמן. שדכנית בשירות העולם החדש והמוזר הזה."

2

אבּי
1994

בלילה שסָבָתָהּ שרה מתה, אבּי חלמה עליה בפרטים מדויקים ובוהקים. בחלומה של אבי שרה הייתה כפי שהייתה במציאות — אישה בגובה מטר וחצי, שמנמנה, בנעליים נוחות, מכנסיים שחורים וסוודר. עור פניה היה מקומט אבל רך, תלתליה היו צבועים בגוון בלונד שמפניה. אבי התעוררה בבוקר ושמעה את קולה של סבתה בראשה. יקרה לך משהו רע אם תחלמי עליי בבגדים טובים יותר? אולי תוכלי לעשות אותי גבוהה יותר או מרופדת פחות?

סבתא שרה הלכה לעולמה בשלווה בשנתה, עם חיוך על הפנים, ערמת עיתונים על שולחן הלילה שלה, צלחת ריקה של עוגה על הרצפה ליד מיטתה. ביום האחרון לחייה היא גמאה כחמישה קילומטרים ברגל בשכונת האפר וסט סייד. כשדיברה עם אבי בטלפון באותו ערב היא הזכירה שקבעה להיפגש לקפה עם שכנתה. "גברת לוויץ תבוא מחר בעשר. הבטחתי לה שאאפה את בַּבּקת הקינמון, אבל אני לא אוהבת למהר בבוקר, אז אפיתי שתיים היום אחרי הצהריים. אחת הכנסתי למקפיא בשבילך. אתן לך אותה כשתבואי ביום ראשון."

אבי שכחה מהבבקה עד בוקר המחרת, כשאימה התקשרה אליה לעבודה לבשר לה את מה שקרה. שרה לא השיבה לדפיקותיה של גברת לוויץ על הדלת, והשכנה המודאגת ביקשה משוער הבניין את המפתח. הכניסה לדירה של שרה הייתה חשוכה ודוממת. לא היו שם שום ריח של קפה מתבשל, שום פעילות, שום רעש. אמבולנס הוזעק, אבל כבר היה מאוחר מדי.

אבי נעלה את דלת חדרה במשרד והניחה לדמעות לזלוג על לחייה. היא התקשתה להאמין שסבתה איננה. ארבע־עשרה שנה לפני כן סבתא שרה זנחה את שנות הפרישה שלה בפלורידה כדי לעזור לאימה של אבי לגדל את שתי בנותיה. בחורפים, כשניו יורק האפירה והתכסתה שלג, נהגה אבי לשאול את סבתה אם היא מתגעגעת לחוף הים. אבל אפילו בימים המקפיאים ביותר הייתה סבתא שרה מחייכת ומנענעת בראשה. "את ואחותך הן השמש שלי," נהגה לומר. "בגילי למי יש חשק להידחס לבגד ים?"

אבי בהתה בתצלום הבודד שעל שולחנה — דיוקן שלה עם אחותה וסבתה, שצולם במסיבת יום ההולדת התשעים של שרה. בתמונה הן מרימות את כוסות השמפניה שלהן. אבי נתנה דרור לתלתליה הכהים הארוכים לגלוש בחופשיות, ואילו האנה עיטרה את גלי שערה הבהיר יותר בפרחים. סבתא שרה ישבה באמצע, מאוגפת משני הצדדים בנכדותיה, קורנת אל המצלמה.

אבי הצמידה את התמונה אל לוח ליבה וניסתה להעלות בראשה את קול סבתה — את המבטא הדהוי של העולם הישן שהשתמר בהגייתה, את הנעימות הנשכחות שנהגה לפזם לעצמה. אבי הניחה למחשבותיה לנדוד אל הפעם האחרונה שהן בילו יחד, יומיים קודם לכן, כשנפגשו לארוחת הצהריים הקבועה של יום ראשון. הגירושים של ניקול התפרסמו בחדשות, וסבתה, כמובן, העלתה את הנושא. שרה הייתה מוקסמת מהקריירה המשפטית של נכדתה, ותמיד גילתה התעניינות בפרטי עבודתה.

"קראתי היום כתבה על השחקנית והמיליונר. המשרד שלך מייצג את השחקנית, כן?" עיניה של סבתא נצצו כעיניו של ילד שובב.

"סבתא, את יודעת שאני לא יכולה לדבר על התיקים שלי. הם חסויים, נכון?"

שרה הרימה את ידה. "את לא צריכה להגיד מילה. יש לי שתי עיניים טובות ושתי אוזניים טובות. אני צופה בחדשות וקוראת עיתונים, אני כבר יודעת את כל מה שאני צריכה לדעת. הסיפור הזה עדיין לא נגמר בין שני אלה. בשום מובן."

אבי נאנחה בקול וכיסתה את פניה בשתי ידיה. "הרגע אמרת שקראת את כל הכתבות! איך את יכולה בכלל להעלות על דעתך שזה לא נגמר?"

"אני לא מאמינה לכל דבר שאני קוראת. את חושבת שכל מה שהם מפרסמים בדפוס נכון?"

"סבתא, אמרתי לך. אני לא יכולה לדבר על זה. כל מה שאני יודעת הוא שאני עובדת שתים־עשרה שעות ביום בשביל אנשים שלא רוצים להיות באותו חדר זה עם זה."

שרה עמדה במרחק מהספה ומילאה שוב את הספל של אבי בקפה, קודם שהתיישבה ונשענה שוב על כריות השֶׁניל. "חמודה, את חייבת להפסיק לעבוד כל כך קשה. כל המהומה הזאת תסתיים בלא־כלום. השניים האלה יישארו יחד ובזה ייגמר העניין."

"מישל ניקולס הייתה אצלנו במשרד שלוש פעמים בשבוע האחרון!"

שרה משכה בכתפיה ולגמה מהקפה שלה. "אני רואה מה שאני רואה, ואני יודעת מה שאני יודעת. לא יהיו שם גירושים. עכשיו את יכולה ללכת לבוסית שלך ולהגיד לה את זה."

"שאני אגיד לה מה דעתה המקצועית של סבתא שלי בעניין?" אבי שמעה סיפורים על ימי השדכנות של סבתה, אז כשהייתה צעירה בלואר איסט סייד, ומאוחר יותר, כאם צעירה אחרי המלחמה. שרה כבר לא עסקה במקצוע מעל ארבעים שנה, אבל היא עדיין אהבה להרצות על עניינים שבלב. אפשר שזו הייתה נקודה רגישה בין שתיהן, בייחוד כששרה ניסתה לתת עצה של סבתא לנכדתה הרווקה. זה היה הדבר היחיד שהן התווכחו עליו אי פעם.

"את יכולה לצחוק אם את רוצה, אבל כן, זו דעתי. אני זקנה אבל האינסטינקטים שלי עדיין טובים."

כשאבי לא השיבה המשיכה סבתה ואמרה, "למשל, אני יודעת מתי הנכדה שלי סובלת."

"סבתא, די. אני בסדר גמור. אמרתי לך, הכול בסדר גמור. אני אוהבת את הדירה שלי, יש לי חברים נחמדים, ולמזלי הטוב יש לי גם מקום עבודה מעולה."

"מזל יש למי שזוכה בהגרלה, לא כשעובדים שמונים שעות בשבוע."

אבי נאנחה. "לא שוב שעות העבודה שלי, בבקשה..."

"את לא יכולה לעשות עבודה כזאת לנצח. כל יום בעיטה בקישקעס..."

"אף אחד לא בועט לי בקישקעס, סבתא. אני עובדת קשה, זה נכון. העבודה הזאת לא תמיד הכי נעימה. אבל היא חשובה לי."

"מי אומר שהעבודה שלך לא חשובה? אני לגמרי בעד גירושים — לפעמים זה הכרחי. לא רק במקרים של אנשים כמו הורייך — אלא גם בשביל אנשים אחרים. אנשים שהיה להם פחות מזל..." היא השתתקה לרגע. "וברור שאף זוג שאני שידכתי לא התגרש."

"זה לא אומר שכולם חיו באושר. הזמנים השתנו."

סבתה של אבי אחזה את ידה בשתי ידיה, לחצה אותה קלות והצמידה אותה אל לחייה. "תקשיבי לי מתוקה, יש דברים שלעולם לא משתנים. את לא זוכרת את הסיפורים שסיפרתי לך פעם? הייתי צריכה לדאוג שתקשיבי יותר טוב." שרה נצמדה אל אבי ונאנחה. "יום אחד, יקרה ספקנית שלי, אני לא אהיה פה עוד, וכל הסיפורים האלה יהיו שלך. כשיגיע הזמן תנסי להיזכר מה לימדתי אותך. אולי תעשי כמה שידוכי אהבה משלך."

אהבה. "סבתא, את יודעת מה דעתי על זה. אחרי כל מה שאימא שלי עברה, אני כבר לא מאמינה בנישואים."

"אני יודעת. אני יודעת. אבל תקשיבי לי, מתוקה. מה שקרה בין הורייך לא היה אהבה. זה היה שידוך שלא היה צריך לעשות." 

***

אימה ואביה של אבי בישרו לבנותיהם שהם מתגרשים כשישבו בסנטרל פארק ואכלו גביע גלידה ענקי מעוטר בקצפת ושוקולד חם. "גלידת רומפלמאייר", ששכנה במלון סנט מוריץ', נודעה בסוגי הגלידה שיצרה, בעוגות המושקעות ובעיצוב המפואר של המקום. אחותה הצעירה של אבי אהבה שם את הכול — את הדובונים הצמריריים שעל השולחנות, את הקירות שנצבעו בוורוד בהיר. הביקור במסעדה היה רעיון של אביה, אבל אבי לא הלכה שולל. היא הייתה בת שתים־עשרה, וערנית לנעשה סביבה. היא ראתה את פסי הדמעות על לחיי אימה. היא שמעה את המריבות שהגיעו מחדר השינה של הוריה מדי לילה. וגרוע מכול, היא הבחינה בריח לא מוכר של בושם — שילוב סמיך של מושק ועלי כותרת — שנצמד אל מעיל הגשם של אביה. אף לא אחד מאלה שריחפו בחלל בית הקפה — ריחות של קקאו וחמאה, וניל וקינמון — לא יכול למחוק את זה שריחף בעקשנות במוחה של אבי.

לאבי לא הייתה שום אפשרות לדחות את הזמנתו של אביה ליציאה לבילוי, אבל הוא לא יכול לכפות עליה ליהנות מהאירוע. היא התבוננה סביבה בפנים חתומות, שעה שהגלידה שהזמין בשבילה התרככה ונמסה למרק בגביע. העור הקשיח של נעליה לחץ על בהונותיה והשתפשף בעקביה. סיכות הראש שהחזיקו את תלתליה הפרועים דקרו את הקרקפת שלה כאילו היו שיניים זעירות. למה הם התלבשו ככה? למה הם מעמידים פנים שהם חוגגים משהו? כל מה שקרה באותו יום היה משונה.

אבי הייתה בטוחה שגם אימה הרגישה כך. בוורלי, האישה הקטנה והחיוורת החזיקה ספל קפה שחור. משקה הולם לאירוע קודר. אביה של אבי הזמין מנה גדולה של מילקשייק מעוטר בקצפת ובראשה דובדבן. היה משהו לא מוסרי בהסתערות שלו על המנה המתוקה. בדרך כלל הוא נהג לדלג על הקינוח, אבל היום הוא התעקש שמדובר ב"אירוע מיוחד".

"בנות," פתחה אימן ואמרה, בלי לתת את הדעת לרעש שהוא הקים בשאיבת משקה הגלידה אל פיו. "לאבא ולי יש משהו שאנחנו רוצים להגיד לכן."

"רגע אחד, בֶּו." הוא שאב את מה שנשאר בגביע בקשית המפוספסת בוורוד ולבן ושלף שתי קופסאות קטיפה מכיס מעילו. "לפני כן יש לי מתנות בשבילכן." האנה הגיבה בקריאת שמחה למראה שרשרת הכסף עם התליון בצורת לב, אבל אבי הזדעפה והניחה את הקופסה שלה על השולחן.

"פיל," סיננה אימן מבין שיניה. "דיברנו על כך. הסכמנו שזה לא יום מתאים למתנות."

הוא גיחך והרים את ידיו אל כתפיו, כשכפותיהן משוטחות לפניו כאילו בתנועת כניעה. "תפסת אותי," אמר. "נראה שהפרתי את ההסכם."

"אל תעשה אותי לצד הרע שבסיפור," לחשה אימה של אבי. "אתה רצית בכך."

אבי חיפשה בפניו של אביה תשובות. היא ידעה שרבים ראו בו גבר נאה, שהופעתו (גובהו, לסתו המפוסלת, שערו הכהה) יצרה רושם של גבר נאה בן ארבעים ושתיים. אבל לאחרונה היא הבחינה בחלקים החבויים, המכוערים, בגבות המורמות בבוז, בלגלוג שבשפתיים. הוא התחיל להיראות אדם שונה.

האנה עדיין הייתה צעירה מכדי להבחין בכך, אבל אבי בחנה אותם עבור שתיהן. היא שמה לב לשינויים שחלו לאחרונה בהתנהגותו של אביה, בפתאומיות שבה השתנה מצב רוחו, כמו ספינה שהוסטה ממסלולה. היא שמה לב שהוא חוזר הביתה מאוחר מהעבודה בלילות כה רבים, שלא היה עוד טעם למנות אותם.

"אתה רוצה להתגרש, נכון?" אביה לא השיב והיא שאלה שוב.

"ששש," הוא היסה אותה בכעס. "תנמיכי את הקול." הוא קירב אליה את קופסת הקטיפה. "את לא רוצה לפתוח את המתנה שקניתי לך?" חיוכו היה זוהר ומאומן, ושיווה לו מראה שהתאים למנחה תוכניות בטלוויזיה יותר מלאביה.

"טוב," הוא הודה בתגובה לשתיקתה. "זה נכון. אמרתי לאימא שאני רוצה להתגרש." אבי הושיטה את ידה אל אחותה ולחצה אותה מתחת לשולחן בעת שהוא המשיך ודיבר. "לפעמים אנשים לא נשארים נשואים, אבל זה לא אומר שמישהו מהם אשם בזה. אני תמיד אהיה אבא שלכן ואנחנו תמיד נהיה משפחה."

"אתה תעזוב את הבית?"

"אני אשכור לי דירה משלי," אמר. "אתן תגורו עם אימא בימי השבוע וכל סוף שבוע שני תהיו אצלי."

אבי החליטה לא למחות — לפחות לא לפי שעה. פניה של האנה נפלו, עיניה הכחולות דמעו, ואבי לא רצתה להכאיב לה יותר. האנה לא אהבה להיות מוקד תשומת הלב. היא לא תרצה שבחדר מלא אנשים יראו אותה בוכה. אבי ידעה שזו הייתה הסיבה ליציאה המשותפת הזאת. אביה היה פחדן מכדי לבשר לבנותיו את הבשורה המרה בפרטיות.

כשיצאו מהמסעדה האנה ייבבה. "כואבת לי הבטן," היא אמרה, קודם שרוקנה את תכולת מעיה על מדרכת הבטון המחוטטת. עוברים ושבים עקפו אותם כדי להתרחק מהשלולית. אימם הוציאה מהתיק שלה ממחטת נייר נקייה, ניגבה להאנה את הפה והצמידה אותה אליה. "זה בסדר, מתוקה," היא לחשה. "בואי ניקח אותך הביתה." אביהן עצר מונית, אבל לאחר שאשתו ובנותיו נכנסו הוא אמר להן שילך הביתה ברגל. "אני זקוק למעט אוויר צח," הסביר במשיכת כתפיים.

אבי אמרה בליבה שגם הן היו שמחות למעט אוויר צח. אבל הבנות ואימן היו דחוסות במושב האחורי של מונית מעופשת, שעה שאביהן טייל בחופשיות בצינה שמתחת לשמיה של העיר. זאת הייתה הליכה של כשעה לכל היותר, אבל הוא חזר הביתה רק בסוף היום. כשנכנס לחדרה של אבי כדי לומר לילה טוב, היא העמידה פנים שהיא ישנה. הוא רכן מעליה כדי לנשק את מצחה, וסירחון הוודקה, הסיגריות והבושם הלא־מוכר שהיא לא יכלה לשכוח הגיע לאפה.

החודשים שבאו אחרי כן היו מלאי הפתעות לא נעימות: שליח בית המשפט שריחף מחוץ לבית הדירות שלהם. ארוחת חג ההודיה בלי אביהן, שביטל משום מה ברגע האחרון את השתתפותו. ארוחת בוקר של יום ראשון איתו בדיינר החביב עליהם, שנקטעה על ידי ריח מושק שהכה בנחיריה כמהלומת אגרוף.

"בנות," אמר אביה, שאחז בידו את ידה של גברת בלונדינית גבהת קומה. "זאת טניה."

שבוע לפני חופשת חג המולד הושיבה אותן אימן זו מול זו. עיניה היו אדומות מחוסר שינה והיא לעסה את שפתה התחתונה. "בקרוב יקרו כמה שינויים," היא אמרה.

"אילו שינויים?" שאלה האנה בקול רועד שהכמיר את ליבה. האם אין די בכך שאביהן עזב? כמה עוד שינויים צפויים להן?

בוורלי שקעה עמוק יותר בצווארון הגולף של הסוודר שלה, כמבקשת להסתתר מהאמת הלא נעימה. "הכול יסתדר בסוף, אבל עד אז אני אצטרך לחזור לעבודה. אני נפגשת מחר עם מי שהיה הבוס שלי בסוכנות הנסיעות."

אבי תמיד אהבה להקשיב לזיכרונות שהיו לאימהּ מהקריירה שלה: החופשות שהיא הזמינה בשביל הלקוחות שלה, הנסיעות המשפחתיות שלהם וחופשות ירח הדבש האקזוטיות. יום אחד, נהגה אימן לומר, ניקח אתכן להרפתקה. נטוס במחלקה ראשונה ונתאכסן במלון חמישה כוכבים. יגישו לנו שמפניה ויניחו לנו קוביות שוקולד בטעם מנטה על הכריות, המיטות יהיו רכות כל כך שלעולם לא נרצה לעזוב. אבי ידעה שלפני שנולדה אימה נהנתה מעבודתה בסוכנות הנסיעות. כשדיברה על הימים שעשתה בסוכנות, לחייה העלו סומק וקולה התרומם מהתלהבות. אבל עכשיו לא ניכר בה שום סימן של התלהבות — רק חיוורון רב מהרגיל, אדישות ולאות. סבתא שרה עקרה לפלורידה לפני שאבי נולדה, אבל היא באה לניו יורק כדי להיות איתן זמן מה.

למחרת, כשאביהן בא לקחת אותן לסוף השבוע, היו האנה ואבי פטפטניות פחות מהרגיל. הן לא ראו אותו במשך שבועיים תמימים, ואף שהבטיח לטלפן כל ערב, השיחות התדלדלו לפעמיים בשבוע.

"לא נראה שאתן שמחות לראות אותי," הוא אמר בחמיצות. בשעה שליוו אותו אל קצה המסדרון בכיוון שורת המעליות, נוכחה אבי שהוא נראה אחרת. הוא לבש ז'קט ספורט מקורדרוי בצבע חום בהיר, צעיף משובץ רך ונעליים שהיא לא ראתה מעולם. שערו, שטופל בידי הספר מדי שלושה שבועות, צמח ללא השגחה והיה סתור מלפנים ומאחור וסביב האוזניים. "השיער שלך ארוך," אמרה והביטה בו בתשומת לב.

"כן, אבל זאת האופנה החדשה של תספורות הגברים."

"ואף פעם לא ראיתי אותך עם צעיף."

"ממתי את מתעניינת כל כך בהופעה החיצונית שלי?" הוא שאל בכעס ולחץ בכוח על כפתור המעלית. "טניה עזרה לי לבחור כמה בגדים חדשים, בסדר?"

"בטח," השיבה אבי. "יש לך נעליים יפות." היא לא רצתה להיות ביקורתית, אבל באותו רגע היא חשבה על יום שלישי אחרי הצהריים, כשנעלי הבלט של האנה לא התאימו עוד, ואימה נראתה כמי שעומדת לפרוץ בבכי. היא לא אמרה למה, אבל אבי ידעה שאימן הייתה מוטרדת ממחירן של נעליים חדשות.

לאחר שיצאו שינה אביה של אבי את הנושא. "יש לי הפתעה בשבילכן," הוא אמר. הוא הוליך אותן על פני בניין הלבנים המרובע שהוא שכר בו דירה וצעד בביטחון בכיוון הסנטרל פארק. אחר כך הוא הוביל אותן דרך מבואת השיש המפוארת של בניין מרשים מהתקופה שלפני המלחמה. מאחורי מכתבת מהגוני היטה שוער במדים את כובעו בכיוונם. "ערב טוב, מר סילברמן," אמר השוער, ואבי תהתה איך האיש יודע את שמו של אביה.

בקומה השמינית פתח אביה של אבי את הדלת שנשאה את השלט 8D והדליק את האורות. רוב החלונות פנו אל הרחוב הצדדי, אבל אחד השקיף על השדרה ועל הפארק. אבי והאנה הצמידו את מצחיהן אל השמשה והביטו בצמרות העצים שהיו במרחק של שלושים מטרים מתחתיהן. "וואו," לחשה האנה. "זה כל כך יפה." אבי התנתקה מהחלון כדי לתור את שאר החדר. שטיח לבן ענקי כיסה את רצפות העץ המבריקות, ותריסר מראות במסגרות זהב מילאו את הקירות. צמד ספות זהות מעור רך בצבע קוניאק עמדו זו מול זו במרכז החלל, והפריד ביניהן שולחן קפה עשוי כולו זכוכית.

לפתע אמר אביהן, "רוצות לראות את השאר?" הוא הוליך אותן במסדרון עם רצפה מחופה בשטיח, על פני חדר רחצה משיש וסוויטת השינה הראשית. בסוף המסדרון היה חדר קטן יותר לבנות, מעוטר מהמסד עד הטפחות בערבוביה של דוגמאות פרחוניות — כיסויי מיטה ווילונות בצבע סגול־אפור בהיר ואפרסק, שטיח ירקרק וכיסא פלסטיק שקוף. "נכון שזה מהמם?" שאל אביהן בתובענות. "טניה עזרה לי לבחור את הרהיטים והפריטים האחרים ולסדר אותם בדירה."

אבי רצתה להגיד שהחדר עושה לה כאב ראש. היא רצתה לומר שהכול פה יותר מדי, כיסויי המיטה הפרחוניים, התסרוקת של אביה. אבל הוא קרן, ואחותה צחקקה, ומשום כך החליטה להמשיך לשתוק.

ביום ראשון בבוקר, כשישבו לאכול בייגלס וגבינת שמנת במטבח שלו, סיפר להן אביהן על הקידום שקיבל בעבודה. הכנסתו גדלה — במידה רבה מאוד, מה שאִפשר לו לקנות את הדירה החדשה שלו.

אבי נשמה לרווחה ברורה מאליה. "עכשיו אימא לא תצטרך לדאוג כל כך."

אביה הפסיק ללעוס. "לעבודה החדשה שלי אין שום קשר לאימא."

אבי לא הבינה מדוע הוא נשמע כועס כל כך. אימה הייתה זקוקה לכסף, ולו יש די והותר.

"אני לא מבינה," אמרה אבי. "אמרת שאנחנו עדיין משפחה."

"אחריותי היא לדאוג לך ולהאנה ולממן את הצרכים החיוניים שלכן. השופט יחשב כל סכום שאימא תקבל, בהתאם למשכורת שלי מאז נישאנו. את העבודה החדשה קיבלתי אחרי שנפרדנו. את מבינה?"

אבי לא הבינה. נראה לה לא הוגן שאביה יתעורר לנוף של הסנטרל פארק, ואימה תשכב ערה בלילה מרוב דאגה שלא תוכל לממן נעלי בלט. לפתע אבי לא רצתה לשבת ליד השולחן הזה, במטבח הלבן הזה שלא עמדה בו שום תחושה של בית.

השולחן התנדנד כשהיא דחפה את הכיסא שלה לאחור, וספל הקפה של אביה התהפך ונפל על הרצפה. הוא קפץ ממקומו כדי להביא מגבת או כל דבר שימנע מהנוזל החם ללכלך את האריח החדש והיוקרתי. הוא ראה רק את הלכלוך שהיא עשתה, והוא לעולם לא יכיר בזה שהוא בעצמו עשה. אבי הרגישה את הסומק שהציף את פניה מרוב כעס.

"אם הגירושים לא רשמיים, אז אתם עדיין נשואים, לא?"

"זה לא עובד ככה," אמר אביה בנחרצות. הוא אמר זאת בהתחמקות, כאילו זה אינו נוגע לה, כאילו לבחירות שהוא עשה לא הייתה שום השפעה על חייה. הוא אמר זאת כאילו הוא אינו חייב לה הסבר, כאילו היא צעירה וטיפשה מכדי להבין.

"אז איך זה כן עובד? אני רוצה לדעת." היא שילבה את ידיה על החזה.

הוא קם מהרצפה והזדעף למראה הכתמים שהשאיר הקפה שנשפך בחריצי הרובה הצרים. כשדיבר היה קולו משונן ונוקשה. הדברים שאמר אחר כך התמקמו במוחה ונטמעו בו עד סוף חייה.

"לכל הרוחות, אבי, תרדי ממני! את רוצה תשובות? לכי ותהיי עורכת דין לענייני גירושים!"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*