הרעיה הגרמניה

1

סופי

האנטסוויל, אלבמה
1950

"תתעוררי, גיזֶלה," מלמלתי וניערתי בעדינות את בתי כדי שתתעורר. "הגיע הזמן לפגוש את אבא."

אחרי כמעט יום שלם באוטובוס חם ומחניק הייתי כל כך עייפה שהעיניים שלי שרפו והעור שלי היה מכוסה בזיעה יבשה מכף רגל ועד ראש. ילד אחד ישן על ברכיי, והילדה השנייה נשענה עליי כשהיא שרועה על המושב. אחרי שלושה שבועות ארוכים של הפלגה בספינה ונסיעה ברכבות ובאוטובוסים, המסע הארוך שלי מברלין לאלבמה עמד סוף־סוף להסתיים.

בתי הצעירה הייתה תמיד קטנה ביחס לבני גילה, עם גוף רך ועגלגל וראש עם שיער ערמוני כמו שלי, ועם עיניו הכחולות בהירות של בעלי. במהלך החודשים האחרונים, פרץ גדילה פתאומי שינה את הופעתה. כעת היא הייתה גבוהה יותר ממני. הרכות הילדותית שלה נעלמה והותירה אותה גבוהה ורזה כמו מקל.

גיזלה נעה קלות ואז התרוממה למצב ישיבה. עיניה סקרו את המעבר באוטובוס לאורכו, כאילו היא מנסה לשחזר היכן היא נמצאת. לבסוף היא נפנתה בזהירות להביט דרך החלון.

"אימא. זה לא נראה כל כך משהו..."

נסענו לאורך רחוב ראשי רחב שבו היו חנויות קטנות ומסעדות. עד עכשיו האנטסוויל נראתה בערך כמו שציפיתי שתיראה — נקייה, מסודרת... ומופרדת.

הסלון של מיני. ללבנים בלבד.

תופרת לשחורים.

הקפה של עדה. הפנקייקים הכי טעימים בעיר. ללבנים בלבד!

כשהחלטתי לצאת למסע כדי להצטרף לבעלי באמריקה, ההפרדה הגזעית הייתה אחת מדאגות רבות שבאופן מודע דחיתי לזמן מאוחר יותר. כעת, כשניצבתי פנים אל פנים מול המציאות הקשה הזו, פחדתי מהשיחות שאצטרך לנהל עם ילדיי לאחר שננוח מספיק כדי לנהל שיחה פרודוקטיבית. הם היו צריכים להבין בדיוק מדוע השלטים האלה מעוררים בי חלחלה עזה כל כך.

"אבא אמר לנו שזו עיירה קטנה, זוכרת?" אמרתי בעדינות. "יש רק חמישה־עשר אלף איש בהאנטסוויל והיא שונה מאוד מברלין, אבל נוכל לחיות כאן חיים טובים. ומה שהכי חשוב, נהיה שוב ביחד."

"לא כולנו," מלמלה גיזלה.

"לא, לא כולנו," הודיתי בשקט. האובדן היה בשבילי כמו צל. מדי פעם דעתי הייתה מוסחת והייתי שוכחת שהוא שם. ואז הייתי מסתובבת ומרגישה שוב מחדש את ההלם שבא איתו. כך היה גם אצל הילדים שלי, בעיקר אצל גיזלה. כל שנה משנות חייה הושפעה מזוועות המלחמה, או מצער ושינוי.

לא יכולתי להתעמק בזה — לא עכשיו. עמדתי לפגוש את בעלי בפעם הראשונה אחרי כמעט חמש שנים, והייתי חרדה ונרגשת באותה מידה. הייתה לי התלבטות לגבי ההחלטה שלי להצטרף אליו בארצות הברית, מיליון פעמים או יותר מאז שהובלתי את הילדים לאותו אוטובוס ראשון בברלין, שהסיע אותנו לנמל המבורג, שם עלינו לאוניית הקיטור שעמדה לחצות את האוקיינוס האטלנטי.

השפלתי מבט אל הבן שלי. פֶליקס התעורר כשהערתי את אחותו, אבל הוא עדיין ישב על ברכיי, חיוור ושקט. היה לו ראש עם תלתלים בהירים ומוח סקרן כמו של אביו. עד עכשיו הם אף פעם לא היו באותה יבשת.

*

הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שיוּרגן נראה שונה. היה כמעט קיץ ובחוץ היה חם, אבל הוא לבש חליפה בצבע כחול בהיר עם חולצה לבנה ועניבת פרפר בצבע כחול כהה. בבית הוא אף פעם לא לבש חליפה בצבע הזה והוא לעולם לא היה בוחר ללבוש עניבת פרפר. ובמקום המשקפיים הרגילים שלו עם מסגרת הכסף, הוא הרכיב משקפיים עם מסגרות פלסטיק עבות. הם היו מודרניים והלמו אותו. ברור שהיו לו משקפיים חדשים — הרי עברו חמש שנים. למה המסגרות האלה הטרידו אותי כל כך?

לא יכולתי להאשים אותו אם הוא המציא את עצמו מחדש, אבל מה אם הגרסה החדשה הזאת של יורגן לא תאהב אותי, או שהיא מישהו שאני לא אוכל להמשיך לאהוב?

הוא עשה צעד קדימה כשירדנו מהאוטובוס, אבל לא עברה אפילו שנייה עד שגיזלה רצה אליו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.

"אוצר שלי," הוא אמר בקול צרוד מרֶגש. "כל כך גדלת."

היה אנפוף אמריקאי קלוש אבל מורגש במילים הגרמניות שלו, שצרם לי כמו המשקפיים החדשים.

יורגן קיבע את מבטו על פליקס, שהחזיק לי את היד כל כך חזק שהרגשתי את הדופק באצבעות שלי. הייתי לחוצה לגבי שני הילדים, אבל פחדתי על פליקס. עברנו לצד השני של העולם, למדינה שחששתי שתנהג בנו בחשדנות במקרה הטוב, או אפילו בעוינות. בשביל גיזלה ובשבילי, האיחוד מחדש עם יורגן היה סיבה מספקת כדי לקחת את הסיכון הזה. אבל פליקס היה לחוץ בחברת זרים במקרה הטוב, והוא הכיר את אביו רק דרך אנקדוטות ותמונות.

"פליקס," אמר יורגן כשזרועו עדיין כרוכה סביב גיזלה, והתחיל ללכת לעברנו. ראיתי שהוא מנסה להישאר רגוע, אבל עיניו נצצו. "בן שלי..."

פליקס פלט יללה מבוהלת והתחבא מאחורי הרגליים שלי. "תן לו זמן," אמרתי במהירות, והושטתי יד מאחוריי כדי לגעת בשערו של פליקס. "הוא עייף ויש הרבה דברים לעכל."

"הוא נראה בדיוק כמו..." קולו של יורגן נשבר. הכרתי היטב את הקושי. לתת שם לצער שלנו היה מכאיב, אבל היה חשוב לעשות זאת בכל מקרה. בננו גיאורג היה אמור להיות בן עשרים ולחיות את התקופה היפה ביותר בחייו. במקום זה הוא היה עוד חלל במלחמה שהעולם אף פעם לא יבין. אבל אני הגעתי להבנה שגיאורג תמיד יהיה חלק מהמשפחה שלנו, ובכל פעם שאזרתי כוח לבטא את שמו הוא קם לתחייה, לפחות בזיכרונות שלי.

"אני יודעת," אמרתי. "פליקס נראה בדיוק כמו גיאורג." זה התאים שבחרתי בשם "גיאורג" כשמו האמצעי של פליקס, מחווה לאח שהוא לעולם לא יכיר.

יורגן הרים את מבטו אל עיניי, וראיתי את עומק הצער שלי נשקף מעיניו. אף אחד לעולם לא יבין את האובדן שלי כמוהו.

ידעתי שהשנים שחיינו בנפרד הביאו איתן שינויים בלתי נתפסים בעולם ובכל אחד מאיתנו, אבל הקשר שלי עם יורגן לא ישתנה לעולם. הוא כבר שרד את הבלתי אפשרי, ועם המחשבה הזו מיהרתי לסגור את המרחק שבינינו.

גיזלה הוזזה בעדינות הצידה, וסוף־סוף זרועותיו של יורגן היו שוב סביבי. חשבתי שאהיה מכובדת וזהירה כשנתאחד מחדש, אבל ברגע שנגענו זה בזה, העיניים שלי התמלאו דמעות והוצפתי בגלים של אושר והקלה.

הייתי בצד הלא־נכון של העולם במדינה שלא בטחתי בה, אבל גם הייתי שוב בזרועותיו של יורגן, ומייד הרגשתי בבית.

"אלוהים אדירים," לחש יורגן בקושי, וגופו רעד כנגד גופי. "את חגיגה לעיניים, סופי פון מֶאייר רודס."

"תבטיח לי שאף פעם לא תיתן לי שוב ללכת."

יורגן היה מדען וידע לדבר בלי סוף, לפחות בנסיבות רגילות. פעם הוא היה מצביע בפניי על כל הסיבות שבגללן אי אפשר להבטיח הבטחה כזו בלב שלם, אבל עכשיו זרועותיו התהדקו סביבי והוא לחש לתוך השיער שלי, "זה יהרוג אותי לתת לך ללכת, סופי. אם יש דבר אחד שאני רוצה עד סוף החיים שלי, זה לבלות כל יום מהם איתך."

"הרבה מהשכנים שלנו הם גרמנים, רובם הגיעו להאנטסוויל רק בשבועות או בחודשים האחרונים, אז כולכם תתאקלמו ביחד. יש מחר מסיבה לכבודנו בבסיס שאני עובד בו, אז תפגשי שם את רובם," סיפר לי יורגן כשהסיע אותנו ברחבי העיר במכונית הפורד 1949 השחורה והמבריקה שלו. הוא הציץ בילדים במראה האחורית ועל פניו הבעת פליאה, כאילו אינו מאמין למראה עיניו. "יהיה לך טוב כאן, אני מבטיח."

עמדנו לגור בפרוור שקט עם הרבה עצים שנקרא מייפֶּל הִיל, בקטע רחוב קטן שהאמריקאים כינו "גבעת הכרוב החמוץ" כי הוא שימש כעת כבית לקבוצה של משפחות גרמניות. תרגמתי לילדים את שלטי הרחוב, והם צחקו מהסגנון הלא־מוכר. הרחוב החדש שלנו, שדרות החיפושית, שעשע את גיזלה יותר מכול.

"יש כאן מכת חרקים שצריכה להדאיג אותנו?" היא גיחכה.

"אני ממש מקווה שכן," לחש פליקס כל כך בשקט, שהייתי צריכה להתאמץ כדי לשמוע אותו. "אני אוהב חיפושיות."

כשיורגן נכנס עם המכונית לחניה לא יכולתי שלא להשוות את הבית הפשוט לבתים המפוארים שגדלתי בהם. זה היה בית חד־קומתי, עם מרפסת קטנה שהובילה לדלת הכניסה, שמשני צדדיה היו חלונות. הבית היה מחופה בלוחות אופקיים, וצבעו הלבן החל להתקלף. לפני הבית הייתה גינה, אבל עשבים שוטים גדלו בה פרא. לא היה בכלל דשא, רק עשב מפוזר בכמה מקומות, ושביל הבטון מהכביש למרפסת היה סדוק ולא ישר.

חשתי את עיניו של יורגן נחות על פניי כשהסתכלתי החוצה דרך השמשה הקדמית וקלטתי את המראה.

"צריך להשקיע פה קצת עבודה," הוא הודה, ופתאום לא היה בטוח בעצמו. "הייתי כל כך עמוס מאז שעברתי לכאן, שלא היה לי זמן להכין אותו לכבודך כמו שרציתי."

"הוא מושלם," אמרתי. יכולתי בקלות לדמיין את הבית עם שכבה טרייה של צבע ועם גינה פורחת שוקקת חיים, ואת גיזלה ופליקס מתרוצצים מסביב, מאושרים, מוגנים וחופשיים, ורוכשים חברים מקרב ילדי השכונה.

בדיוק אז הגיחה אישה מהבית שמשמאלנו, לבושה בשמלה די דומה לשלי ושערה הארוך קלוע בצמה עבה, בדיוק כמו השיער שלי.

"ברוכים הבאים, שכנים!" היא קראה בגרמנית וחייכה חיוך רחב.

"זו קְלאוּדיה שמידט," אמר יורגן בשקט כשהושיט יד לפתוח את דלת המכונית. "היא נשואה לקְלאוּס, מהנדס כימיה. קלאוס עובד איתי בפוׄרט בְּליס כבר כמה שנים, אבל קלאודיה הגיעה מפרנקפורט לפני כמה ימים."

חרדה פתאומית ומבחילה הציפה אותי. "הכרת אותו..."

"לא," קטע אותי יורגן כשקלט את המצוקה שלי. "הוא עבד במפעל בפרנקפורט והדרכים שלנו אף פעם לא הצטלבו. נדבר אחר כך, אני מבטיח," הוא אמר, הנמיך את קולו והחווה בראשו לעבר הילדים. הנהנתי באי רצון, וליבי המשיך לדהור.

היו כל כך הרבה דברים שיורגן ואני היינו צריכים לדבר עליהם, כולל איך בדיוק הוא הפך לאדם חופשי באמריקה. שיחות טלפון מאירופה לאמריקה לא היו זמינות לקהל הרחב, אז יורגן ואני תכננו את המעבר דרך מכתבים — שיחה זהירה בהילוך איטי שנדרשו כמעט שנתיים להביא אותה לכלל סיום. הנחנו שאת כל מה שנכתוב יקרא פקיד ממשלתי, אז אני לא שאלתי והוא לא הסביר איך הגיע לסידור הבלתי צפוי הזה באמריקה.

עדיין לא יכולתי לקבל תשובות, לא כשהילדים בטווח שמיעה, אז נאלצתי להסתפק בידיעה שהשכנים שלנו כנראה אינם מודעים להיבטים הגרועים ביותר של העבר שלנו.

יורגן יצא מהמכונית וניגש לברך את קלאודיה, ואני יצאתי מהצד שלי. כשהקפתי את המכונית כדי ללכת אחריו, הבחנתי בגבר שהלך בצד השני של הרחוב והביט בנו. הוא היה גבוה ורחב, לבוש במדים חומים בהירים, חסרי ייחוד, שהיו קטנים עליו לפחות במידה אחת או שתיים. נופפתי לו, כי הנחתי שהוא שכן גרמני, אבל הוא הגיב בבוז, נענע בראשו בגועל והסיט את מבטו.

הייתי מוכנה לעוינות כלשהי, אבל תגובתו של האיש הכאיבה לי יותר משציפיתי. לקחתי נשימה והרגעתי את עצמי. הולך רגל לא חברותי אחד לא יהרוס לי את היום הראשון בבית החדש שלנו — היום הראשון שלי שוב עם יורגן — אז הכרחתי את עצמי לחייך חיוך זוהר והקפתי את המכונית כדי לפגוש את קלאודיה.

"אני סופי."

היא הנהנה בהתלהבות. "מאז שהגענו בשבוע שעבר, בעלך לא הפסיק לדבר עלייך! הוא כל כך התרגש מזה שאת מגיעה."

"בהחלט התרגשתי." יורגן חייך חיוך רחב.

"את והילדים תבואו למסיבה מחר?" שאלה קלאודיה.

"כן, נבוא," אמרתי, והיא שוב חייכה חיוך רחב. חיבבתי אותה מייד. מצאתי הקלה במחשבה שאולי תהיה לי חברה שתעזור לי לנווט את חיינו החדשים.

"גם אנחנו," אמרה קלאודיה, אבל אז פניה נפלו קצת, והיא הצמידה את כפות ידיה לבטנה, כאילו כדי להרגיע כאב בטן. "אני כל כך לחוצה. אני מכירה שתי מילים באנגלית — שלום וסודה."

"זו התחלה," אמרתי וצחקתי בעדינות.

"פגשתי רק כמה מהנשים האחרות, אבל כולן באותה סירה. איך לעזאזל המסיבה הזו אמורה להצליח? נצטרך להישאר ליד הבעלים שלנו כדי שיוכלו לתרגם לנו?"

"אני יודעת אנגלית," אמרתי לה.

דיברתי שוטף בתור ילדה, לאחר שקיבלתי שיעורים מאומנות בריטיות, ואחר כך השחזתי את כישוריי בנסיעות עסקים עם הוריי. בבגרותי האנגלית שלי החלידה מחוסר דיבור, אבל זרם החיילים האמריקאים בברלין לאחר המלחמה סיפק לי אינסוף הזדמנויות להתאמן.

פניה של קלאודיה אורו שוב, וכעת היא מחאה כפיים. "תוכלי לעזור לנו ללמוד."

"יש לך ילדים? אני רוצה שגיזלה ופליקס ילמדו כמה שיותר מהר. אולי נוכל לעשות כמה שיעורים כולנו ביחד."

"יש לי שלושה," היא אמרה לי. "הם בפנים, צופים בטלוויזיה."

"יש לכם טלוויזיה?" אמרתי בהרמת גבות.

"גם לנו יש טלוויזיה," אמר לנו יורגן. "קניתי אותה בתור מתנה לחנוכת הבית לכולכם."

גיזלה התנשפה, והוא צחק והושיט לה יד. לא הופתעתי כשהיא משכה אותו מייד לעבר דלת הכניסה. מזמן היא חלמה שתהיה לנו טלוויזיה, אבל מותרות כאלה היו מחוץ להישג ידנו בברלין.

נופפתי לקלאודיה לשלום והלכתי בעקבות המשפחה שלי, אבל דעתי הייתה מוסחת כי חשבתי על מבט הגועל בעיניו של האיש שעבר ברחוב.

2

ליזי

מחוז דאלאם, טקסס
1930

כל היום חרשתי, ואפילו עשר דקות אחרי שירדתי מהטרקטור המשכתי להרגיש בידיים רעידות רפאים, כאילו אני עדיין אוחזת בהגה.

"עכשיו יֵרד גשם. זה בטוח," אמר אבא. הוא ואחי הנרי חרשו שדה אחר בעזרת הסוסים מוקדם יותר היום, אבל סוסים מתעייפים מהר יותר מטרקטורים, אז הם לקחו אותם לנוח באסם ובאו לסקור את העבודה שלי. "כשמעבדים את האדמה, זה חושף את הלחות שבעומק האדמה לשמיים. זה מה שמושך את העננים. הגשם בא אחרי המחרשה, בדיוק כמו שהשקיעה באה אחרי הזריחה. תזכרו את זה, ילדים. זה מדע שאפשר לסמוך עליו."

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא השמיע לנו את פנינת החוכמה הזו, ואני ואחי עבדנו בשדה עם אבא שלנו מאז שלמדנו ללכת, כך שהכרנו את התיאוריה בדיוק כמוהו. תמיד חרשנו פעמיים אחרי הקציר — קודם כדי לכתוש את פני השטח, לשבור את הקרום העליון לגושים קטנים. אחרי זה היינו עוברים על האדמה עם המשדדות, תהליך שריסק את הגושים הקטנים לגמרי והשאיר את האדמה עדינה ורכה כמשי, ואבא אמר שזה נותן לזרעים מקום לצמוח. קנינו את הטרקטור חדש לגמרי אחרי היבול השופע של 1929, והוא הפך את התהליך להרבה יותר קל.

אבל באותו יום, כשראיתי ענן אבק מתפשט מעל השדה, הרגשתי דקירה של חרדה. בדרך כלל ירד גשם בסתיו זמן קצר אחרי שחרשנו, בדיוק כמו שאבא אמר. אבל היה אמור לרדת גשם גם במהלך האביב והקיץ, ובאותה שנה נראה שהעננים שכחו איך לעבוד.

"אני מקווה שאתה צודק בקשר לגשם, אבא," אמרתי בזהירות. "נורא יבש בזמן האחרון."

"היובש בא והולך." אבא משך בכתפיו. "את תראי את זה בחיים. טוב, רע... מרגש, משעמם. בחיים הכול זה גאות ושפל בין שני הקצוות האלה, ולפעמים צריך פשוט לעבור את זה בסבלנות."

התאים לאבא לדבר כך. כל החיים שלו הוא עבר בין השינויים במצבי הרוח שלו. גם כשהמצב היה קל יותר, לפני השנה היבשה ההיא, לאבא היו ימים טובים וימים רעים, ואני, אימא והנרי היינו צריכים למלא את החסר כשהוא היה בדיכאון. אני אהבתי מאוד את אבא שלי, אבל הוא היה כל כך פסיבי לפעמים, שהוא כמעט הוציא אותי מדעתי. אני והנרי החלפנו מבט, וידעתי שאחי חושב אותו דבר.

"בואו נלך בחזרה הביתה," אמר אבא. "יש לנו בדיוק מספיק זמן לעבור דרך הבריכה לפני השקיעה."

נאנחתי כשכולנו טיפסנו לתוך הטרקטור. הפעם אבא נהג, והנרי ואני ישבנו על המשטח הקטן מאחור, ישובים נגד כיוון הנסיעה.

"יהיו פרות בבוץ," אמרתי ורכנתי קרוב כדי ללחוש לאחי באוזן.

גידלנו בעיקר תבואה, אבל היה לנו גם עדר קטן של פרות לבשר, וכשיכולנו לשאול פר כדי שיזדווג איתן, היו לנו גם עגלים למכירה וחלב לשתייה. הפרות חיו בשדה מלבני קטן בסמוך לחצר שלנו, עם בריכת השקיה גדולה בקצה. אחרי השנה היבשה, המים כמעט נעלמו מהבריכה והותירו רצועה רחבה של בוץ מעופש סביב קצותיה. אפילו זה התחיל להתייבש במהירות, אבל כל עוד הבוץ היה רטוב מספיק כדי שפרה תוכל לשקוע בו, הוא היה מסוכן כהוגן.

בכל זמן אחר אולי היינו מעבירים את הפרות לשדה אחר, אבל היינו צריכים לחרוש את השדות ולהכין אותם לזריעה, שפירושו לעקור את העשב שהיה יכול לשמש להן כמזון. ולא הייתה דרך קלה למנוע מהן להיכנס לבוץ הזה. כל יום במשך יותר משבוע נאלצנו לגרור ולשחרר מהבוץ לפחות פרה אחת.

"יש מים נקיים ממש שם," התלונן הנרי. התקנו בשבילן שוקת חדשה ליד הגדר, רק כמה עשרות מטרים משם. "למה לעזאזל הפרות הטיפשות האלה ממשיכות להיתקע בבוץ?"

"הן שותות מהבריכה הזאת מאז שהן נולדו, זה למה," אמרתי לו. "אנחנו צריכים להכיר בעובדות ולמכור אותן. בכל מקרה ייגמר לנו האוכל בשדה הזה מתישהו."

לא פרה אחת אלא שתיים היו עכשיו בתוך הבוץ — אחת הייתה בבוץ עד אמצע הרגליים, והשנייה הייתה קבורה עד מעל לכתפיים וחלשה אחרי שנאבקה כל היום.

במאמץ משותף הצלחנו אני, אבא והנרי לדחוף את הפרה הראשונה מתוך הבוץ הרדוד בידיים. מבצע החילוץ של הפרה השנייה היה מסובך יותר, כי היא הייתה עייפה מדי והתקשתה לעזור לעצמה. אבא כרך חבל סביב צווארה וקשר אותו לטרקטור. אני נהגתי בטרקטור לאט והרחקתי אותו מקצה הבריכה כדי למשוך אותה, בזמן שאבא והנרי עמדו בבוץ ודחפו אותה מאחור.

כולנו היינו מותשים, מטונפים וקצרי נשימה כשסיימנו, ומכוסים בשכבה עבה של בוץ שהסריחה מאוד ונדבקה לנו לעור למשך כמה ימים אחר כך.

"אנחנו צריכים למכור את הפרות," אמרתי.

אבא נאנח בקוצר רוח. "כל יום עומד לרדת גשם, ומהר מאוד הבריכה תתמלא שוב. ובכל מקרה, הפרות יבינו בסוף שיש דרך קלה לשתות בלי לסכן את החיים שלהן."

"טוב, איך שהדברים מתנהלים במחוז הזה, המחיר לראש עומד לרדת על בטוח," אמרתי.

"תשאירי לי את ההחלטות העסקיות," אמר אבא שלי בחדות. "אנחנו לא מוכרים את הפרות המחורבנות."

ועם האמירה הזאת הוא רקע ברגליו, עלה בחזרה לטרקטור ויצא אל האסם בלעדינו. זה היה בסדר גמור מבחינתי ומבחינת הנרי — הבית היה רק במרחק כמה מאות מטרים משם.

"אז בינתיים נמשיך לשלוף את הפרות מהבוץ כל יום מחורבן?" התלוננתי.

"הן יצטרכו ללמוד להשתמש בשוקת כשהמים יתייבשו לגמרי." הנרי משך בכתפיו, ואז הטון שלו התרכך. "את צריכה להפסיק לחשוב על הכי גרוע כל הזמן."

גנחתי והתחלתי ללכת לעבר הבית.

"את עקשנית כמו הפרות, ליזי," קרא הנרי אחריי וגיחך. התעלמתי ממנו והלכתי בכעס כל הדרך עד הבית. שטפתי את עצמי עד כמה שיכולתי במים קרים מהמשאבה הידנית. כשסיימתי אימא הביאה לי מגבת.

"מה גרם לאבא שלך למצב רוח ירוד כל כך?" היא שאלה בשקט.

"שוב שקעו פרות בבוץ בבריכה," מלמלתי ולקחתי בתודה את המגבת. "אמרתי לו שאנחנו צריכים למכור אותן."

"הוא משוכנע שהגשם תכף יגיע," היא נאנחה, ואז משכה בכתפיה בדרכה העדינה והסבלנית. "אבא עושה כמיטב יכולתו. כולנו עושים."

לא הצלחתי לישון באותו לילה. היו כל כך מעט דברים שהייתה לי שליטה עליהם. לא יכולתי להוריד גשם; לא יכולתי לגרום לאבא להכיר במציאות; לא יכולתי להזיז את הפרות הרחק מהבוץ.

המשפחה שלי השלימה עם כך שזאת בעיה שלא ניתנת לפתרון. אבל עמוק אל תוך הלילה, אני שקלתי את המצב והחלטתי שזאת לא חייבת להיות בעיה בכלל.

למחרת בבוקר חבשתי כובע עור רחב מעל שערי הג'ינג'י ומשכתי למעלה את הצווארון באחת מחולצותיו הישנות של הנרי כדי להגן על הצוואר שלי מהשמש. אחר כך לקחתי את חפירה וחזרתי לבריכה.

"מה לעזאזל את עושה?" שאל הנרי.

זו הייתה שעת צהריים אבל אני עדיין עבדתי, אז אימא שלחה אותו אליי עם קופסת אוכל וקצת מים. אם הייתי קצת מלוכלכת ביום הקודם, עכשיו הייתי מטונפת לגמרי אחרי שגרפתי בוץ רטוב במשך שעות.

"בדיוק מה שאמרת לי לעשות. הפסקתי לחשוב על הכי גרוע והתחלתי לצפות לגשם."

תקעתי את האת בבוץ המוצק יותר כך שהוא עמד ישר, ואז צנחתי על אחוריי ליד הבריכה. הנרי הביט בי, משועשע, כשניסיתי לנקות את הידיים כדי שאוכל לאכול את הכריכים. כעבור רגע או שניים הבנתי שזוהי משימה שנדונה לכישלון, ומכיוון שהייתי מורעבת, לקחתי בכל זאת את הכריכים בידיי.

"אז מה התוכנית?" שאל הנרי וכרע על הארץ לצידי.

"אני מתכוונת לקרצף את כל האדמה הרטובה מהבריכה כדי להרחיב את הקיבולת שלה."

הנרי העביר את מבטו ממני אל הבריכה, ואז בחזרה אליי בחוסר אמון.

"זה ייקח לך ימים שלמים."

"נכון." צמצמתי את עיניי לעברו. "אלא אם כן מישהו יעזור לי."

הוא הטיל את ראשו אחורה וצחק. "את משוגעת, אחותי."

הנרי חזר לחרוש עם אבא באותו אחר הצהריים. אימא באה ועזרה לי קצת, אבל היו לה עבודות משלה, אז היא לא נשארה הרבה זמן.

ובמשך שלושה ימים ארוכים, לרוב לבדי, הוצאתי וחפרתי ומרחתי בוץ בשכבה דקה על פני כל השדה המיובש, כך שהוא כבר לא סיכן את הפרות. בלית ברירה, הפרות הבינו לבסוף שהן צריכות להשתמש בשוקת.

כעבור כמה חודשים מכרנו את הפרות ממילא, כשהצלעות שלהן התחילו להיראות מבעד לעור. מחיר המספוא עלה כל כך מהר, שלא יכולנו להצדיק את עלות ההחזקה שלהן. עד אז השוק כבר היה מוצף בפרות כחושות בדיוק כמוהן, אז מכרנו את הבנות האלו בפרוטות.

הבריכה הפכה די מהר למכתש עצום ויבש בשדה — בעומק כפול מכפי שהייתה פעם, מוכנה לאחסן הרבה יותר מים מכפי שהיו בה אי־פעם.

הייתי ריאליסטית ואהבתי את אדמתי ואת חיי מספיק כדי שכשהמצב יצריך זאת, לא אהסס לשקוע בעבודה עד שהידיים שלי יאדימו ויתקלפו, אם זה אומר להפוך בעיה להזדמנות.

כזאת נערה הייתי, פעם לפני הרבה זמן.