החברה המקוללת

פרולוג

אל תספרי לאף אחד

לא קל להשיל מעלייך גופה של אדם מת.

גיליתי זאת בגיל שתים־עשרה, כשפניי קולחות דם, והתחתונים שלי כרוכים סביב הקרסוליים.

גבי היה שקוע בבוץ שעל שפת הלָמבּרוֹ, חלוקי נחל לחצו על עורפי ועל ישבני החשוף, ננעצו בי כציפורניים חדות. גופו הכביד על בטני, מסורבל וחם. עיניו הבוהקות היו ריקות, צחנה נוראית עלתה מפיו, ורוק נזל על סנטרו. רגע לפני שנפל הביט בי בפנים מעוותות מפחד, ידו האחת עוד תחובה בתחתוניו, ואישוניו המורחבים כמו נמסו וזלגו על לחייו.

גופו קרס קדימה, ברכיו לחצו על ירכיי המפושקות, ולפתע הוא לא זז עוד.

"רק רציתי שיפסיק," אמרה מָדָלֶנה ונגעה בראשה, היכן שדם ובוץ נקרשו לפקעת שיער סבוכה. "לא הייתה לי ברירה."

היא התקרבה, שמלתה הדקיקה דבוקה לעורה הרטוב, מבליטה את קווי גופה הרזה והדרוך. "אני באה," היא אמרה. "תישארי שם."

בלאו הכי לא הצלחתי לזוז. גופי הפך לדבר־מה מרוחק ונשכח, כמו שן שנפלה. כל שהרגשתי היה טעמו של הדם על שפתיי, נשמתי רק בקושי.

מדלנה כרעה לצדי, אבני הגדה חרקו תחת ברכיה החשופות, גרביה היו ספוגי מים, ונעל אחת נשמטה מכף רגלה. היא התחילה לדחוף את גופו הכבד בשתי הידיים, במרפקים, במצח. אך על אף המאמץ הרב, לא הצליחה להזיז אותו.

כשאתה מת, הגוף שוקל יותר. כמו החתול ההוא בחצר של נוֹאֶה, ששכב מלוכלך באדמה עם המעיים בחוץ, ואלפי זבובים כירסמו את אפו ועיניו. קברנו אותו יחד מאחורי לול האווזים.

"אני לא מצליחה לבד," אמרה מדלנה, זיעה נטפה משערותיה הרטובות. "את צריכה לעזור לי."

קולה הידהד בראשי, חזק יותר ויותר. בקושי רב חילצתי זרוע אחת מתחת לגוף הכבד, ואז גם את השנייה. לחצתי את כפות ידיי כנגד חזהו בניסיון לדחוף אותו. קשתות הגשר התנוססו מעלינו, ופיסת שמיים מעוננים. חלוקי נחל רטובים, חלקלקים, נחו תחתינו, ושאון הנהר סביב.

"את צריכה לדחוף בבת אחת."

עשיתי כפי שהורתה לי. ריח מי הקולון שלו חילחל אל נשימותיי.

מדלנה הביטה בי ואמרה, "עכשיו."

דחפנו יחד. צעקתי מרוב מאמץ, עיקלתי את גופי, ולפתע הוא נפל ממני על גבו בקול חבטה, עיניו פעורות ופיו פתוח, מכנסיו מופשלים. אבזם החגורה קירקש על אבני הנהר.

מיד כשנחלצתי ממנו, הסתובבתי על הצד, ירקתי רוק אדום ושיפשפתי את אפי ושפתיי בכף ידי. רציתי לסלק מעליי את הריח שלו. הרגשתי שאין לי אוויר, חיבקתי את ירכיי וניסיתי לנשום. הגומי של התחתונים שלי נתלש, הבד השתפשף ונקרע. בעטתי ברגליי בזעם כדי להיחלץ מהם וכיסיתי את עצמי בחצאית שהייתה מגולגלת עד לגובה הטבור. בטני הייתה קרה, וכל גופי בער מכאב.

מדלנה התרוממה וניקתה את הבוץ מרגליה. "את בסדר?" שאלה.

נשכתי את שפתי התחתונה בהנהון. הגוש בגרוני עמד כמו סכר על סף קריסה. אולם לא בכיתי, כפי שהיא עצמה לימדה אותי. בכי זה לעלובים.

מדלנה מחתה ממצחה את השיער שדבק בו. היו לה עיניים קטנות ומבט נוקשה. היא הצביעה על הגופה. "לא נצליח לסחוב אותו," אמרה וליקקה את הדם מתחת לאפה. "נצטרך להחביא אותו כאן."

קמתי והתקרבתי אליה. בקושי עמדתי על הרגליים, סוליות נעלי העור שלי החליקו. תפסתי בכף ידה והידקתי את אצבעותיי סביב המפרק. ריחו של הנהר עמד באוויר. מדלנה רעדה, אולם לא מפחד. דבר לא הפחיד אותה. לא הכלב של אדון טרֶסוֹלדי, עם החניכיים הנפוחים והקצף מהפה, ולא רגלי השטן שמבצבצות מתוך האח בסיפור ההוא שמספרים המבוגרים. היא לא פחדה מדם או ממלחמות.

היא רעדה מפני שנרטבה לגמרי כאשר תפס בשערותיה וגרר אותה לאורך הגדה. היא בעטה ברגליה וצעקה בכל כוחה. על מנת להשתיק אותה, הוא שיקע את ראשה במים וזימזם לעצמו שיר בקול צרוד, כמו ברדיו: דברי איתי על אהבה, מַריוּ, אַת כל חיי...

"אנחנו צריכות למצוא ענפים," היא אמרה. "גדולים ועבים," הוסיפה בלי להסיר את עיניה מהגוף הדומם, מצבור של חומר ונקבים שרגעים ספורים לפני כן היו האיש ששיתק את ידיי באחיזתו ודחף את לשונו אל פי. עדיין הרגשתי אותה בין שיניי, כמו גם את אצבעותיו ונשימותיו על עורי. רציתי רק לשכב לישון. שם, בין האבנים ורעש המים, אך מדלנה נגעה בכתפי ואמרה שעלינו להזדרז.

גילגלנו את הגופה אל גדת הנהר, גררנו אותה אל מתחת לאחד מעמודי הגשר, והשארנו אותה שם זרוקה כנגד הקיר הלח. הוא שכב כשמרפקיו כלפי חוץ, אצבעותיו נוקשות ופיו פעור. דבר בפניו לא הזכיר עוד את הנער שהיה פעם: אלגנטי ויהיר, עם מכנסיים מגוהצים ומכפלת ישרה, סיכת הפַסקֶס הפשיסטי ודגל הטריקולור על דש הבגד, הנער שהחליק את שערותיו במסרק קטן ואמר בצחוק מלגלג: אַתֶּן כלום, אף אחד.

אספנו ענפים שנסחפו אל הגדה ונתקעו בין קיני הברווזים ותעלות הביוב. ערמנו אותם על הגופה ששכבה בתוך המים והוספנו אבנים ושורשי עץ, מפני שאפילו הגאות לא היה בכוחה להעלים אותו.

"אנחנו צריכות לסגור לו את העיניים," אמרה מדלנה כאשר הניחה את האבן האחרונה, גודלה כאגרוף. "ככה עושים עם מתים. ראיתי את זה פעם."

"אני לא רוצה לגעת בו."

"בסדר, אני אעשה את זה." היא הניחה את כף ידה על פניו החיוורות וסגרה את עפעפיו באגודל ואמה.

כשעיניו עצומות והפה פתוח, מכוסה אבנים וענפים, הוא נראה כמי שנתקף חלום בלהות ואינו מצליח להתעורר.

יישרנו כל אחת את החצאית והגרביים שלה. מדלנה חלצה את הנעל שעוד נותרה על רגלה ותחבה אותה לכיס. אני עשיתי אותו הדבר עם התחתונים שלי — פיסת בד מלוכלכת בבוץ שאספתי מהאדמה.

"אני צריכה ללכת עכשיו," היא אמרה.

"ומתי נתראה?"

"בקרוב."

צעדתי בכיוון הבית, הגרביים התחככו בקול צורמני בתוך נעליי, וחשבתי על מה שהיה לפני שהכול התחיל. פחות משעה קודם לכן החצאית שלי הייתה יבשה ומגוהצת, ואני רכנתי מעל המעקה של פּוֹנטֶה דֵי לְאוֹני כדי להתבונן בה מרחוק. כל שידעתי עליה זה שהיא מביאה מזל רע. טרם גיליתי שיש בכוחה לקבוע את גורלו של אדם במילה בודדת, אם יחיה או ימות, אם יחזור הביתה בגרביים רטובים או ישכב לנצח כשפניו בתוך מי הנהר.

חלק 1:
היכן שמתחיל ונגמר העולם

1.

קראו לה 'מקוללת', איש לא אהב אותה.

די היה להגות את שמה כדי לזמֵן את המזל הרע. היא הייתה מכשפה, כזו שתדביק לך קללת מוות. השטן שכן בתוכה, ונאסר עליי לדבר איתה.

נהגתי להתבונן בה מרחוק בימי ראשון, כאשר אמא הכריחה אותי לנעול את הנעליים שפצעו בעקביי, עם הגרבונים המגרדים והשמלה היפה שאסור היה לי ללכלך. זיעה זלגה במורד עורפי, וירכיי השתפשפו והאדימו.

המקוללת שיחקה על גדת נהר הלמברו עם חבריה, שני נערים שהכרתי רק בשמם: פיליפּוֹ קוֹלוֹמבּוֹ, שידיו ורגליו נראו כמו כרעי עוף, ומָתֵאוֹ פוֹסָטי, שכתפיו וחזהו הזכירו בשר בקר מבריק משומן, כזה שמוכרים בשוק שברחוב סן פרנצ'סקו. שניהם לבשו מכנסיים קצרים מעל ברכיים שרוטות כהלכה. היא הייתה קטנה יותר, וגם בת, אך הם היו מוכנים לעצור בגופם קליעים למענה, כמו חיילים בשדה קרב, ועוד להצהיר בפני האל: "נתתי את חיי בשמחה".

היא תחבה את שולי חצאיתה המטונפת בתוך חגורה גברית שלחצה על מותניה, וכפות רגליה היחפות לא נרתעו מלהט הסלעים. נערה לעולם אינה צריכה לחשוף את רגליה. אבל שלה היו חשופות, ואף מוכתמות בבוץ עד לגובה הירכיים.

היו לה גלדים שנראו כמו פצעים מוזנחים של כלב רחוב. היא צחקה והחזיקה דג שניסה לחמוק מבין אצבעותיה. שני הבנים מחאו לה כפיים ורקעו ברגליהם בתוך הנהר, מתיזים מים עכורים לכל עבר, ואני התבוננתי בהם ממרומי הגשר בדרך למיסה של השעה אחת־עשרה, זו שאמא כינתה 'המיסה של המכובדים'.

אבא התקדם לפנינו בצעד מהיר בלי להביט לאחור. הוא חבש כובע שחשף רק מעט מעורפו, הידיים מאחורי הגב, האחת אוחזת בשנייה.

אמא שלי משכה אותי ואמרה, "אנחנו מאחרים." היא הצביעה אל מעבר למעקה הגשר וסיננה, "ילדי רחוב."

אבא שלי, לעומתה, לא אמר דבר. הוא לא אהב לדחוק בנו, אבל ידעתי טוב מאוד, ואמא אף יותר, שאם לא נצמצם את הפער ונאחר חלילה לתפילה, יהיה זה יום של שתיקות רועמות, של דלתות נטרקות ושיניים מהודקות בכעס סביב המקטרת מאחורי עיתון סוף השבוע.

התקשיתי להסיט את המבט מהילדים ששיחקו למטה, הילדים שלא דמו לי ושהעזתי לִצפות בהם רק בחשאי.

אולם ביום ההוא, לראשונה מזה זמן רב, נעצה בי אותה ילדה מקוללת את עיניה הבוהקות והשחורות. ואז חייכה.

החסרתי פעימה, צימצמתי את עיניי ורצתי בכיוון אבא שלי, שצעד במעלה הרחוב המוביל אל הדוּאוֹמוֹ. הלכתי לצדו והוא אפילו לא שם לב. מעט המכוניות שחלפו דחקו אותנו הצדה, אל חנויות הבדים והקונדיטוריות שהדיפו ניחוח חם של וניל. על חלון אחת החנויות נכתב: 'מגש מאפים בחמש לירות'.

מכוניתו השחורה של רוֹבּרטוֹ קוֹלוֹמבּוֹ חלפה על פנינו. הוא עבד בעירייה ו"הכיר אנשים בדרגים הגבוהים", כפי שנהג אבא לומר בטון רציני. לאדון קולומבו היו שני בנים, ואת שניהם נהגה גברת קולומבו לסרק בקפידה עם שביל באמצע, ולנעול להם מגפיים שחורים עד הברך. אומרים שכאשר הזקנות מהכנסייה סיפרו לאדון קולומבו שבנו הצעיר מכלה את יומו על גדת הנהר, ברגליים יחפות ובחברת המקוללת, הוא שבר עליו בקבוק של שמן קיקיון והצליף בשוט בישבנו עד שנעשה אדום.

בימי ראשון שלאחר מכן ראיתי את מתאו והמקוללת משחקים לבד: פיליפו ישב עם משפחתו בכנסייה, במרחק־מה מאביו, בחולצה מכופתרת עד הצוואר ונעלי מוקסינים נקיות. עמוק בלב שמחתי. אולם אז, יום אחד, חזר פיליפו להתפלש בבוץ. הוריו ואחיו הגדול התרווחו לאורך הספסל בכנסייה על מנת להסיח את הדעת מהמקום הריק שנותר ביניהם.

אדון קולומבו התקרב במכוניתו המבריקה, חזיתה כמו כריש עם שיניים חדות. הוא החנה אותה בחזית הדואומו ונכנס מיד פנימה, כמי שחושש להרוס את הנעליים אם חלילה ירבה ללכת.

אבי עיווה את שפתיו, כמו בעת שסילק שאריות טבק מבין שיניו. "זה הסוף שלנו. הזוועות האלה יהיו הסוף שלנו." אין דבר ששנא יותר ממכוניות. "כולם רוצים למהר," אמר. "זו הסיבה שאף אחד כבר לא הולך עם כובע." ובכל זאת, כאשר פגש באדון קולומבו, בירך אותו בחן ונגע קלות בכובע הלבֶד האפור שלו.

בתוך הכנסייה התפוגג באחת החום המעיק שהגיע טרם זמנו, והוחלף בצחנת קטורת שעלתה אל הראש והחליקה עד לכפות הרגליים. תחושה שמזכירה פחד מהחושך. אמא אחזה בידי, ואני הלכתי רק על פס השיש הלבן, שהרי פסלו המוזהב של ישו עמד תחת המזבח ונעץ בי את עיניו. הוא היה שולח אותי היישר אל הגיהינום אילו דרכתי בטעות על פסי השיש השחור.

במעבר המרכזי הידהדה חרש תפילתן של הזקנות שמילמלו בגב כפוף ופה לח מרוֹק, מטפחות הראש מכסות על אוזניהן. הוריי ואני נהגנו לשבת בשורות הראשונות והתבקשתי לשמור על השקט, למעֵט הרגעים שבהם נדרשתי להשיב 'אמן' או להודות באשמת חטאיי. הכומר הטיף בדבר העוונות שיגזרו עלינו גיהינום, ואני חשבתי על הדגים עם הבטן הכסופה, על הילדים שמשחקים יחפים בנהר ועל מבטה של המקוללת.

אמא דיקלמה את 'תפילת האדון' כשפניה בכפות ידיה, קצות האצבעות נוגעים בעפעפיים. בחנתי מסמר שבלט ממשטח העץ תחת רגליי, וכאשר הכומר הרים באוויר את לחם הקודש, כרעתי ברך כמו הנשים הזקנות.

חיפשתי ברגלי את המסמר ונשענתי עליו עם כל משקל גופי. שילבתי את כפות הידיים על שפתיי, תחבתי את מפרקי האצבעות בין השיניים, גירדתי בחוזקה את הברך על המסמר ואמרתי ברכת 'הלל'.

שיפשפתי במרץ עד שהכאב פילח את עורפי כלהב חלק ובוער.

רציתי שיהיו לי ברכיים פצועות כמו של הילדים ששיחקו בנהר. רציתי כל כך להרגיש את המים בין אצבעות הרגליים ולחשוף קרסוליים מרוחים בבוץ. רציתי שגם לי הם ימחאו כף וירקעו ברגליהם.