לאור המגיד ממעזריטש

פרשת בראשית

"תתן אמת ליעקב"

בעבור ראשית

העולם לא נברא בכדי. המטרה כתובה כבר בפתיחה.

התורה פותחת ואומרת (בראשית א', א'): "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ".

המילה "ראשית" אינה מבטאת סדר כרונולוגי, שהרי השמיים והארץ אינם תחילת הבריאה וכתוב מייד לאחר מכן (שם שם, ב'): "והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים". משמע כי כבר היו מים, בטרם שנבראו שמיים וארץ. רש"י כותב על כן, "לא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך תמה על עצמך, שהרי המים קדמו". אם כן, מה באה לומר המילה "בראשית"?

רש"י מבאר כי מכיוון שאין אפשרות לפרש פסוק זה כפשוטו והמונח "בראשית" אינו מבטא קדימות כרונולוגית יש לפרשו כמבטא חשיבות, דבר העומד בראש. לאמור כי יש "ראשית" שהיא הסיבה לבריאה והיא הדבר הראשון במעלה, אשר לשמו בראו שמיים וארץ. האות ב' במילה "בראשית" היא קיצור של "בעבור" או "בשביל", וכאשר נאמר "בראשית" יש לקרוא זאת במובן של "בעבור ראשית". ובכן, מהי המטרה והתכלית בבריאת שמיים וארץ? מה כלול במילה "בראשית"?

בראשית ברא - בזכות יעקב

חז"ל מגלים לנו מהי אותה "ראשית", שלשמה נברא העולם.

כך נאמר במדרש (ויקרא רבה ל"ו, ד'): "בראשית ברא - השמים והארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב שנאמר (תהילים, ע"ח, ה'): 'ויקם עדוּת ביעקב'. מהי העדוּת? אלו שמים וארץ, שנאמר (דברים ל', י"ט): 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ', שנבראו בשביל יעקב".

המדרש מביא דעה נוספת לפיה "שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, שנאמר 'בראשית ברא אלהים' ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיהו, ב', ג'): 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'".

עם ישראל נקרא בשם "ישראל", מכיוון שמוצאם מיעקב שעליו נאמר (בראשית ל"ה, י'): "ויאמר לו אלהים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל".

כלומר, תכלית בריאת העולם היא יעקב.

ובכן, מה פשר הדבר? מה מגולם בדמותו ובתורתו של יעקב, שעליו מושתת העולם?

בלי יעקב העולם מתמוטט

חז"ל אומרים (זוהר חדש א', דף פ"ו, עמ' ב') כי "כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא היה עומד, והיה מתמוטט לכאן ולכאן".

אמר הקב"ה לעולם: "מה לך שאתה מתמוטט?"

אמר לו: "ריבונו של עולם, איני יכול לעמוד, שאין בי יסוד על מה שאתקיים".

אמר לו הקב"ה: "אני עתיד להעמיד בך צדיק אחד שהוא אברהם שיאהב אותי". מייד עמד העולם בקיומו. זהו שכתוב (בראשית ב', ד'): 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' - אל תקרי בהבראם אלא באברהם. באברהם מתקיים העולם.

השיב העולם לקב"ה: "אותו אברהם עתיד הוא לצאת ממנו ישמעאל".

אמר לו הקב"ה: "הנה יצחק".

אמר לו העולם: "עתיד לצאת ממנו עשו הרשע".

אמר לו הקב"ה: "עתיד אדם אחד לצאת ממנו שהוא יעקב, ויצאו ממנו שנים עשר שבטים כולם צדיקים. מייד התקיים העולם בשבילו".

מה פשר הדבר שהעולם היה מתמוטט? מדוע אין לעולם יסוד להתקיים עליו בלי יעקב?

לשם הבנת העניין מסביר ה"מגיד" מהי תורתו של יעקב ומה חידש יעקב לעומת אברהם ויצחק.

חסד לאברהם

העולם נברא לשם הגשמת תכלית, שהיא יצירת חברה אנושית מושלמת.

מלכתחילה נתנה הסברה לומר כי שלמות זו נמצאת ביכולת של אדם לגמול חסד, להתעלות מעל לצרכיו האנוכיים ולראות את הזולת ואת צרכיו. מטרת הבריאה היא ליצור חברה מתוקנת וערכית שבבסיסה ניצבת נתינה, חמלה ועזרה לחלש ולנזקק.

על כך נאמר (תהילים פ"ט, ג'): "עולם חסד יבנה".

הדמות המגלמת נתינה וחסד היא אברהם אבינו, שאף בימי כאב אישי (לאחר שעבר מילה בגיל מופלג) לא התרכז בעצמו ובכאבו ותר אחרי אורחים שיוכל לגמול להם חסד. משהגיעו אורחים הוא רץ לשרתם, כפי שנאמר (בראשית י"ח, ז'): "ואל הבקר רץ אברהם". תורתו של אברהם היא חסד והכתוב אומר (מיכה ז', ב'): "חסד לאברהם".

אהבת האדם של אברהם, נבעה מאהבת הבורא, שבו הכיר והאמין באופן מלא ומוחלט.

אברהם נחשב על כן יסוד העולם ותכליתו, והקב"ה אמר לעולם כי יבוא "אברהם שיאהב אותי".

חסד בלתי מוגבל משבש סדרי עולם

למידת החסד יש חיסרון. חסד נובע מאהבה ומי שאוהב - נותן בלי גבולות ובלי הגבלה.

על כך כותב ה"מגיד": "ידוע שמידת החסד דרכה להתפשט ביותר, שהיא כמים המוגברים".

מים הם ברכה וחיים. אבל, מים בלי הגבלה יוצרים שיטפון, הרס וחורבן.

חסד בלתי מוגבל עלול להיות מנוצל לרעה ע"י המקבל.

חסד בלתי מוגבל גם עלול לשבש את הנותן, כי אהבה בלי גבולות סוטה ממסלולה והופכת לתאווה אסורה. על אחד מאיסורי עריות נאמר (ויקרא כ', י"ז): "חסד הוא".

מאברהם אבינו, המאמין הגדול ואוהב האדם, יצא גם ישמעאל שהשתמש לרעה במידת האהבה ולקה בתאוות הניאוף. במסכת קידושין (דף מ"ט, עמ' ב') נאמר כי "עשרה קבים זנות ירדו לעולם, תשעה נטלה ערַב". אהבה בלתי מרוסנת ובלתי מוגבלת משבשת את סדרי העולם.

לכן, עולם מושלם לא יכול להתבסס על מידת החסד בטהרתה, ומן ההכרח להציב לה גבולות.

אור בלתי מוגבל מסנוור

ה"מגיד" נותן לדברים היבט נוסף. מופשט מאוד. החסד ששטף את העולם נבע מאור אלוקי נשגב ובהיר, שהרי הקב"ה הוא מקור החסד, השפע והטוב המוחלט. עם בריאת העולם שרר אור עליון שהשפיע הקב"ה באופן בלתי מוגבל. אבל, העולם לא היה יכול להכיל את האור זה.

"אור זה היה רב ובהיר במאוד מאוד עד אין קץ וסוף, לכן היה העולם מתמוטט. כלומר מחמת רוב הבהירות ואור הגדול המתפשט בתוכו היה בטל במציאות, שלא היה יכול לקבל גודל הבהירות".

אור גדול מסנוור. האור העליון, מקור החסד, מצריך מסך, צמצום והגבלה.

פחד יצחק

ההגבלה של מידת החסד היא ההפך מחסד. הגבלה זו סוגרת שערים ומורידה מסכים על פי קריטריונים נוקשים.

הגבלת מידת החסד מחייבת את המקבל לעמוד בדרישות;

הגבלת מידת החסד מחייבת את הנותן לנקוט במידת הדין, להתגבר על אהבתו ורגשותיו ולהחליט שלא לתת כאשר לא מגיע על פי שורת הדין.

עולם המבוסס על התגברות האדם על אהבתו ועל רצונו לתת - הוא עולם של דין.

זהו עולם מפחיד.

- מי שזקוק לחסד חש מורא מפני אי עמידה בדרישות שתביא לסגירת השער בפניו.
במקום שרכבת סוגרת את דלתותיה בדיוק בזמן ויוצאת לדרך, גם אם אדם נמצא בתווך, החברה אינה אנושית. במקום שבו הפרט נדחה מפני מטרות על - שורר פחד.

- הנותן ירא אף הוא מאימת הדין, שהרי הוא נדרש לעמוד בדרישות מחמירות בשׂיג ובשׂיח שלו, במשׂאו ובמתנו עם הבריות.

מי שביטא הנהגה של דין צרוף הוא יצחק אבינו, שמידתו הייתה "פחד יצחק" כפי שנאמר (בראשית ל"א, נ"ג): "וישָבַע יעקב בפחד אביו יצחק".

אין עולם בלי חמלה

ברם, שגם מידת הדין עלולה לשבש את האדם ולהביא לשיבוש סדרי עולם.

דין מוחלט ונוקשה יוצר ביקורת נוקבת, שבה נוקב הדין את האדם.

דין נוקשה מביא לאובדן ההזדהות עם הזולת.

מידת הדין בקיצוניותה מביאה לאובדן האנושיות והחמלה, ולחברה שאין בה חמלה אין קיום, כי אין אדם שאינו זקוק לחמלה בנסיבות שונות של חייו. החמלה והסולידריות הם נשמת חייה של חברה אנושית.

בלי הזדהות ואהבה הדדית אין אחדות, ושוררים קיצוניות וכעס, שעלולים לגלוש לשפיכות דמים. מיצחק, ירא השמיים המובהק, יצא גם עשיו, שהשתמש במידת הגבורה כדי להיות גיבור ברציחה, כפי שאמרו חז"ל (ספרי "וזאת הברכה", פסקה שמ"ג): "כשנגלה הקב"ה לתת תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם (שמות, כ', י"ג): 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ב): 'והידיים ידי עשו' וכן נאמר (בראשית כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה'".

עולם המבוסס על דין בטהרתו מתמוטט

אי אפשר בלי גבולות. אבל אי אפשר עם גבולות נוקשים.

דין עוצמתי חורג מכוח ההכלה של החברה.

עולם המבוסס על דין במלוא עוצמתו מתמוטט.

עולם מושלם לא יכול אפוא להתבסס על מידת הדין טהרנית ומן ההכרח לעדן ולרכך אותה.

"מדת גבורה הוא המגביל ומצמצם ההשפעה שלא ירד יותר מדאי. והנה בוודאי הצמצום הוא קיום העולם, שמחמתו לא יתבטל העולם, אך מפני שיצא ממנו עשו, היה הצמצום יותר מכדי צרכו, ולא נתפשט שפע האור כי אם מעט מזעיר, וגם היה העולם מתמוטט, כלומר שאינו בשלימות, כי לא היה יכול להתקיים במעט השפע והחסד, מחמת גודל הצמצום".

עולם מושלם

העולם מושלם כשיש בו איזון ומזיגה בין חסד לדין. על כן מוטל על האדם למצוא בליבו מקום הן לחמלה והזדהות, והן לביקורתיות והצבת גבולות. עליו למהול בקרבו את שני הקצוות ולמזג אותן. השלמות מתבטאת בכך שלחסד יש גבולות ואת הגבולות מציבים בחסד.

לעיתים השער נסגר, אך לעולם אינו נטרק.

הקריטריון קיים, אך אינו נוקשה.

האמת קובעת, אך אינה נוקבת.

"האמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).

מיזוג זה בין שתי תכונות הפכיות מביא לאיזון שיש בו שלמות.

על כך העולם עומד.

מידתו של יעקב

מי שגילם בדמותו את האיזון בין חסד לדין היה יעקב אבינו, שעליו נאמר (בראשית כ"ה, כ"ז): "יושב אהלים".

אוהלים לשון רבים כי יעקב ישב הן באוהלו של אברהם והן באוהלו של יצחק. הוא מיזג את תורת שניהם וישב בשני האוהלים כאחד. יעקב "אחז בשני הקצוות: בחסד ובגבורה".

יעקב אבינו איזן בין מידת החסד הבלתי מוגבלת של אברהם, לבין מידת הדין שביטא אביו "פחד יצחק".

איזון בין דין לחסד, שיש בו אהבה בשליטה ודין מעודן ומרוכך - הוא פרי הילולים מפואר.

למידה של יעקב קוראים: "תפארת".

מידת האמת

על יעקב נאמר (מיכה ז', ב'): "תתן אמת ליעקב".

לכאורה, מה עניינו של המיזוג והאיזון בין שתי תכונות הופכיות של חסד ודין לבין מידת האמת?

התשובה לכך נובעת מהגדרתה של אמת.

אמת היא מתן תשובה נכונה ומדויקת.

אבל, כיצד ניתן לומר כי תשובה היא נכונה בעולם יחסי ומורכב?

אין זאת אלא כי יש להגדיר תשובה כנכונה אם היא עומדת בתנאים הבאים:

א. התשובה ניתנה בעקבות ראיית מכלול!

ב. התשובה מביאה לידי ביטוי את כל מרכיבי התמונה, מאזנת בין כל השיקולים מכל הקצוות ומכילה את כל מנעד הרגשות.

ה"מגיד" ציין כי "אותיות אמת מורים על חסד, גבורה ותפארת".

במילה "אמת" - יש בצד אחד את האות "א", שמבטאת התחלה.

במילה אמת - יש מצד שני את האות "ת" המבטאת את הסוף.

במילה אמת - ניצבת באמצע, בין שתי האותיות הקיצוניות, האות "מ" המבטאת מיזוג ושילוב ביניהם.

"תיבת 'את' מורה על חסד וגבורה, שני קצוות האותיות, כי אות א' הוא קצה הראשון ואות ת' הוא קצה האחרון, ואות מ' מורה על "תפארת" - העמוד האמצעי, כך אות המ' היא באמצע כ"ב האותיות".

בראשית ברא

העולם נברא כדי להגיע לשלמות שבה האנושות מאמצת את תורתו של יעקב בתפארתה.

תורה זו היא תורת אמת, המשלבת בין התכונות האנושיות ומפיקה מהן את המירב ואת המיטב ומאזנת ביניהם.

"בראשית ברא" - העולם נברא עבור הראשית המגולמת בדרכו של יעקב.

הנה כי כן, עולם מתוקן מושתת על אמת, שהיא ראיית מכלול, איזון ומיזוג ראוי של חסד ודין.

חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז) כי "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום".

- הדין - בעולם מושלם יש דין ומציבים גבולות. אהבה אינה סוטה מתחומים ברורים ויש לה גדרים וסייגים.

- האמת - בעולם מושלם יש אמת. יש חמלה ואהבה, רעות, התחשבות ואיזון מפואר בין דין לחסד.

- השלום - בעולם מושלם יש גם לפנים משורת הדין ויש גם דרכי שלום. אכן, על התורה נאמר (משלי ג', י"ז): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

בשולי הדברים נמחיש את הדברים ע"י סיפור חסידי.

ל"חוזה מלובלין" היו שני תלמידים, קרובים וידידים, אך הפכים גמורים זה מזה.

האחד היה רבי מנחם מנדל מקוֹצק, שהאמת הייתה נר לרגליו, במלוא חריפותה ועוצמתה;

השני היה רבי יצחק מווֹרקה, שאחז כי יש לעדן את הדברים.

הבה נעיין כעת במקרה הבא:

רבי יצחק מווֹרקה דרש בפני חסידיו על הכתוב (ויקרא י"ט, ל"ה-ל"ו): "לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". הוא הדגיש את החובה לנהוג ביושר אישי מלא. שמע את הדברים מוכר החלב והחליט כי יחדל להונות את הבריות ומכאן ואילך לא ימהל את החלב במים. אבל, לימים בא אל הרבי מווֹרקה, סיפר לו את הדבר ואמר, כי מיום שחדל למהול את החלב, הבריות טוענות שהחלב פחות טעים.

נענה רבי יצחק מווֹרקה ואמר: "אם העולם שטוף בשקר עד כדי כך, הוסף טיפה אחת של מים לכל משׂוּרה. אבל, טיפה אחת בלבד. רק כדי לצאת ידי חובה".

נראה כי אצל הרבי מקוֹצק פתרון שכזה לא היה בא בחשבון. הוא היה אומר למוכר החלב להפסיד את כל כספו ולא למהול את האמת ולו בטיפה אחת, כי 99% אמת - הם 100% שקר.

אבל, הרבי מווֹרקה גרס שיש לאזן בין האמת הצרופה לבין החובה להיות מעורב עם הבריות.

הצורך להיות אנושי כולל התחשבות בטעמם של אחרים, ולפעמים הוויתור על אחוז אחד מן האמת הוא קידה נימוסית כלפי השקר, שמאפשרת ל-99% אחוזי האמת לשרור כך ובסופו של דבר להביא לשלמות טהורה.