פרולוג
קאיה, בת אחת עשרה
״את לא יכולה להתחבא ממני, חתיכת זונה קטנה!״ הקול המחוספס מסיגריות ומעצבים רופפים הדהד בסמטה הקטנה. הלב שלי הלם בכוח וניסיתי לנשום כמה שפחות כדי לא להסגיר את המקום שלי בתוך הפח המצחין מאוכל מרקיב ועוד דברים שלא רציתי לדעת מה הם. ״איפה את, לעזאזל?״ הקול שלו התקרב, הצעדים במגפי העבודה השחוקים שלו היו קרובים מדי. אם הוא ימצא אותי, זה יהיה הסוף שלי. הוא יאנוס אותי ואז יהרוג אותי. ידעתי שהוא רוצה לעשות את זה והאימה, חוסר האונים והידיעה שאין לי לאן לברוח ייבשו את גרוני. ״אין לך לאן לברוח,״ הוא אמר בדיוק את מה שעבר לי בראש, והכה בפח בחוזקה במחבט הבייסבול שאיתו רדף אחריי כמה רחובות. הפח היטלטל ונפל על הצד. ניסיתי לא לצרוח כשהנפילה המפתיעה טלטלה את כל גופי, הפח נפתח והתכולה שלו עם הראש שלי צצו החוצה. ״כאן התחבאת, חתיכת זונה.״ בילי התכופף, תפס בשערי ומשך אותי מתוך הפח המטונף.
״אה!״ הכאב החד בגולגולת שלי היה בלתי נסבל כשהוא גרר אותי אל קיר האבן.
״תסתמי את הפה שלך, מטונפת.״ בילי בעט בבטני במגף שלו. התכווצתי ודמעות שטפו את פניי.
״בבקשה, לא...״ התחננתי אפילו שידעתי שהכול לשווא. בילי יסיים את החיים שלי לפני שהם באמת התחילו. אני אהיה כמו עוד מיליון ילדים אחרים שהורי האומנה שלהם פגעו בהם, התעללו בהם והעלימו אותם.
כשהגעתי לבית של בילי ומרדית׳ הייתי בטוחה שסוף כל סוף הגעתי לבית יציב. הם גרו בדירה רגילה לגמרי, לשניהם היו עבודות רגילות וילדים, ילד בשם מייק וילדה בשם ג׳יין. אבל זה לא היה בית נורמלי בכלל. מרדית׳ עבדה כל כך הרבה והילדים שלהם היו רוב הזמן מחוץ לבית, אצל חברים או אצל הסבתא שלהם ששנאה אותי. והיה את בילי. טיפוס דוחה שהיה רב עם אשתו או מחפש את חברתי. הוא שתה כל היום וכשלא עבד הוא ישב בבר השכונתי.
היה לי מזל שכבר הכרתי כמה גברים שניסו לגעת בי לפניו ולמדתי איך למנוע דברים כאלה, אבל בילי היה שונה. הוא היה חסר מנוחה, אגרסיבי, וכשאשתו לא הייתה בסביבה אני הייתי שק החבטות שלו ופתרון לתסכולים המיניים שלו.
הצלחתי לסבול את זה עד אותו יום. באותו יום הוא היה אגרסיבי מתמיד וכמעט הצליח להפשיט אותי, אבל אני לא יכולתי להשלים עם זה. הכרתי ילדים אחרים במערכת, ילדים כמוני שמבוגרים פגעו בהם, ולא רציתי להיות כמוהם. הייתי חייבת לברוח משם וזה מה שעשיתי, אבל בילי לא הסכים לוותר, לקח את מחבט הבייסבול שלו ורדף אחריי. רצתי הכי מהר שיכולתי, רציתי להילחם, רציתי להיות בסדר ולא להיות כמו גרייס עם המבט החלול או כמו טימי האלים וחסר המנוחה.
״זה נגמר היום, זונה קטנה. מי את חושבת שאת? מי, לעזאזל, את חושבת שאת?!״ הוא טלטל את גופי באגרסיביות וכל האוויר יצא מריאותיי.
״אני לא... סליחה.״ הדמעות כבר זלגו בחופשיות והתפללתי שמישהו יגיע ויציל אותי.
״סליחה בתחת שלי! כבר שנה את משחקת משחקים, אבל היום זה נגמר!״ הוא הרים אותי כמו בובת סמרטוטים והרחתי את הנשימה המסריחה שלו.
בילי התנשף ומחבט הבייסבול שלו השתפשף על לחיי. הפחד לפת אותי.
״הצילו, בבקשה. שמישהו שיעזור לי!״ צרחתי בכל כוחי.
הוא הטיח את ראשי בקיר. המכה הייתה כואבת ואני צנחתי לרצפה. צרחתי כשהוא המשיך לחבוט בי במחבט שלו בכל גופי. אלוהים, זה כאב כל כך ואני ידעתי שזה הסוף שלי. הוא תלש ממני את הבגדים, אבל לא מצאתי בתוכי כוחות להילחם. הגוף שלי היה שבור והנפש שלי מרוסקת.
ואז כמו מתוך אוויר דק הוא הופיע. הידיים של בילי נעלמו והוא צעק בבהלה. מתוך מסך הדמעות שלי ראיתי איך מחבט הבייסבול שלו התרומם לעבר הדמות הכהה, אבל הדמות התחמקה ממנו. בילי קילל ולפני שהספיק לעשות משהו קול נפץ אדיר החריד את הסמטה, גופו הגדול של בילי נפל קדימה ורק הנשימות החדות שלי והבכי החנוק הדהדו מקירות הסמטה. האור הקלוש ממנורת הרחוב הקשה עליי לראות את האיש שצעד לעברי לאט מתוך הצללים. הוא בעט בבילי חסר החיים. הוא היה מת. האיש הזה ירה בו.
הוא היה גבוה ורזה הרבה יותר מבילי, לבוש כולו בשחור והחולצה שלו הייתה מוזרה. אף פעם לא ראיתי גבר שלובש צווארון גולף. השיער שלו היה שחור וחלק, אסוף בקוקו ארוך. רעדתי מכאב ומפחד והעיניים הכהות שלו סקרו אותי במבט מתעניין. בידו היה האקדח שהרג את בילי. כבר ראיתי אקדחים בבית האומנה הקודם שהייתי בו וגם לאבא שלי היה רובה. בעזרתו הוא הרג את אימא שלי והתאבד כשהייתי בת שש.
״פאק. המניאק ממש דפק לך את הצורה, ילדה.״ טון קולו היה נמוך והעביר רעד בכל גופי.
״אני, אני...״ לא ידעתי מה לומר. כאב לי, היה לי קר והרגשתי חסרת אונים.
אומנם הוא הרג את בילי, אבל לא ידעתי מה הוא מתכוון לעשות לי או איתי. הייתי נתונה לחסדיו של זר. לפחות עם בילי ידעתי מה מחכה לי. לא עם האיש הזה, איש שנראה ממש מפחיד.
״תפסיקי לדבר. אני סנֵייק ואני אקח אותך למקום מבטחים. את לא שייכת לסמטה הזאת, נכון?״ הוא הרים גבה כהה.
״לא,״ הנדתי בראשי ועל שפתיו הדקות עלה חיוך, סוג של חיוך שעורר בי רגשות מעורבים.
״אני מכיר את ההרגשה הזאת, ילדונת.״ סנייק חייך, כרך את ידיו סביב גופי, ולהפתעתי לא היה שום דבר מיני או מפחיד במגע שלו.
הלילה שבו פגשתי את סנייק והוא נשא אותי בזרועותיו כל הדרך אל הדירה שלו היה הלילה ששינה את חיי לנצח. אם רק הייתי יודעת מה יקרה בשנים הבאות, יכול להיות שהייתי בורחת באותו הלילה, אבל לא ברחתי וסנייק הפך להיות המושיע שלי וגם הסוהר שלי.
פרק 1
קאיה
הפעם האחרונה שהרגשתי לחוצה כל כך הייתה בלילה שביצעתי את השליחות הראשונה עבור סנייק. לא ידעתי למה, אבל כשעמדתי מול השער הקטן בבית החד־קומתי שנראה כמו חורבה הלב שלי פעם בקצב מטורף וניסיתי לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר.
אם הכול יסתדר, כך קיוויתי, את הדלת תפתח לי מגי, בת הדוד שלי. את מגי לא ראיתי מגיל שש. זה היה בהלוויה של ההורים שלי והיא הייתה בת שמונה. מגי גדלה עם אביה אחרי שאימה מתה בלידה. הדוד שלי לא היה הטיפוס הכי יציב בעולם ואף שהיה האדם היחיד שנשאר לי בעולם אחרי כל מה שקרה עם ההורים שלי, הוא לא הסכים לקבל עליי אחריות וזרק אותי למערכת האומנה. מכיוון שהמשפחה שלי הייתה מלוס אנג׳לס נשארתי במערכת האומנה שם, ודוד שלי עם הבת שלו חזרו לווטרוויל, לעיירה הקטנה שבה גרו. הם גרו בבית של סבא וסבתא שלי שמתו לפני שנולדתי.
בפעם האחרונה שביררתי מה קורה איתם גיליתי שדוד שלי נפטר מסרטן הכבד לפני שנתיים ומגי עדיין גרה בבית הישן שלהם בווטרוויל.
עמדתי לפני דלת הבית. הוא לא נראה כמו שזכרתי בילדותי המוקדמת, אלא יותר כמו מקום שלא נועד למגורים. אבל מגי הייתה ההימור הכי טוב שלי. כל מה שהיה לי באותו רגע בחיים היה אופנוע שגנבתי בלוס אנג׳לס, הבגדים שלבשתי והאקדח שתמיד היה צמוד אליי. לא היה לי למי לפנות בעולם הזה מלבד מגי וקיוויתי שהיא תעזור לי כי אחרת אצטרך למצוא משהו אחר, ובינתיים לישון ברחוב או בתחנות דלק.
נשמתי עמוק, אזרתי אומץ ונקשתי על הדלת הכחולה המתקלפת.
כעבור כמה שניות הדלת נפתחה ומולי עמדה בחורה צעירה. היא לבשה גופייה קטנטנה ותחתונים שלא כיסו שום דבר. השיער הכהה שלה היה פרוע מעט ועיניה התכולות בחנו אותי.
״מי את? מה את רוצה?״ היא שאלה ונסוגה מעט לאחור.
״זו אני, מגי... קאיה,״ מלמלתי והיא צמצמה את עיניה לעברי.
״קאיה? כאילו קאיה הבת של דוד טימותי ודודה סילביה?״ היא שאלה מבולבלת.
״כן, קאיה הזאת.״ חייכתי חיוך חלוש ומגי העבירה יד שברירית בשערה הכהה.
״מה את עושה כאן?״ היא הרימה גבה.
״אני... זה סיפור ארוך, אבל אני צריכה מקום לישון בו עד שאגבש תוכנית,״ הודיתי בקול שקט.
״מאיזה חור זחלת בדיוק? אני לא בית מלון ולא חסרות לי בעיות משל עצמי.״ מגי נשמעה קרה מאוד והבטן שלי צנחה.
למה ציפיתי? לחיבוק? לקבלת פנים נלהבת? להזמנה לבלות אצלה כמה זמן שאצטרך? אולי, אבל זה בהחלט לא קרה.
״אני מודעת לזה, אבל כרגע אַת המוצא האחרון שלי ואני מבטיחה שאני אשלם לך ברגע שיהיה לי כסף, אני... אני פשוט צריכה מקום רק לימים הקרובים.״ קיוויתי שהכנות שלי תשכנע אותה ולא אצטרך לעבור לתחנונים.
מגי שקלה את מילותיי ולבסוף זזה ממפתן הדלת וסימנה לי להיכנס. הבית היה חורבה בפנים כפי שהיה בחוץ. הררי כביסה מלוכלכת היו על הספה האדומה בסלון הקטן, ועל שולחן הקפה היו כמה כוסות קפה חצי מלאות וקערה ריקה. בקבוקי בירה היו מפוזרים על כוננית הטלוויזיה ועל השטיח. הקירות הצהיבו והתקלפו והיה ריח קל של מריחואנה באוויר.
״אני מצטערת על הבלגן,״ מגי מלמלה, העיפה לרצפה את הכביסה המלוכלכת ופינתה לנו מקום על הספה.
״זה הבית שלך וזה בסדר.״ הנהנתי והתיישבתי לידה.
״לא הבאת איתך כלום?״ היא הרימה גבה כשהבינה שאין לי מזוודה או תיק.
״לא, נפרדתי ממישהו והייתי צריכה לצאת משם מהר, לא היה לי זמן לקחת כלום,״ פלטתי חצי שקר.
בהחלט נפרדתי ממישהו ובהחלט לא היה לי זמן לקחת כלום, אבל זה לא היה חבר רומנטי או אפילו סתם זיון אקראי. האיש שנפרדתי ממנו היה מפחיד יותר מכל גבר על הפלנטה הזאת.
״גברים, איזה שק של חרא.״ מגי גיחכה.
״יאפ,״ אישרתי. היא הרימה אחת מכוסות הקפה ושתתה ממנה.
״אבל יום אחד אני אזכה להשתדרג ויהיה לי גבר אמיתי, חזק ואמיד.״ מגי חייכה חיוך נחוש וחולמני.
״להשתדרג?״ הרמתי גבה.
״ברור, אני לא אמשיך להתראות עם הזבל שאני מסתובבת איתו.״ מגי העבירה יד בשערה והזלזול נטף ממילותיה.
״יש לך חבר?״ לא יכולתי שלא לתהות.
״חבר? זו תהיה הגזמה. אני וטאב יותר מתראים מאשר יוצאים, והוא גם ככה בתחתית שרשרת המזון.״ מגי הנידה בראשה בזלזול.
״שרשרת המזון? יש דרגות מסוימות לגברים כאן?״ צחקקתי, אבל מגי לא נראתה משועשעת.
״טאב הוא מאחד המועדונים הקטנים באזור. אין סיכוי שאני אישאר תקועה איתו. אני מכוונת להרבה יותר גבוה. יום אחד אני אהיה הכלבה של מישהו משליחי הגיהינום ואז לא אצטרך לחיות בחור הזה,״ מגי הסבירה והביטה סביבנו במבט חצי נגעל, חצי מייחל.
״תסלחי לי שאני שואלת מיליון שאלות, אבל מה זה, לעזאזל, שליחי הגיהינום?״ הרגשתי אבודה מול ההסברים של מגי כאילו הייתי אמורה להבין במה מדובר.
״מועדון אופנוענים. תראי, קאיה, כאן שליחי הגיהינום הם ביג דיל. אני רוצה לחיות חיים טובים ואני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי על איזה לוזר ממועדון קטן וחסר חשיבות.״ מגי נשפה בבוז.
מועדון אופנוענים... מתברר שמגי בת הדוד שלי, שהייתה מסתובבת עם שמלות נפוחות ובובה של ׳הפוני הקטן שלי׳ הפכה לזונת אופנוענים. היא הייתה בטוחה שאם היא תמצא את האביר שלה על האופנוע הלבן, היא תצא מהחור שהיא חיה בו ותחיה חיי נוחות. מתברר שבמקום הזה האתלטים ואנשי העסקים שבחורות חולמות עליהם שיצילו אותן מחיי השיט שלהן הם אופנוענים.
״אז את מנסה לצוד מישהו מהמועדון הזה?״
מגי הנהנה ולא ניסתה להסתיר את העובדה הזאת. ״למעשה הלילה אני הולכת למסיבה במתחם של שליחי הגיהינום. את צריכה לבוא איתי, קאיה.״ מגי חייכה חיוך גדול שהאיר לשנייה את פניה.
״לא נראה לי.״ הנדתי בראשי.
ככל שישבתי לצידה של מגי הבנתי שאני חייבת למצוא תוכנית ב׳ ולהסתלק כמה שיותר מהר. מגי לא תעזור לי, ולהיות שם יותר מיום או יומיים זה להאריך שהות שהיא לא רצויה ממילא. לא היה לי מה לחפש שם, בטח לא עם בת הדוד שלי שרדפה אחרי ז׳קטים מעור ואופנוענים.
״בחייך, קאיה! את תעזרי לי ממש. אני כבר צעצוע ישן. את חדשה וזה תמיד מושך תשומת לב! פליז.״ מגי הביטה עליי בעיני תכלת מפצירות.
״את לא רצינית.״
״בטח שכן. מה אכפת לך? נצא קצת, נשתה ונשכיח ממך את המטומטם שברחת ממנו.״ מגי הפצירה בי ולקחה את ידי.
היא לא הבינה ששום כמות של אלכוהול לא תשכיח ממני את האיש שברחתי ממנו. לעולם. אבל אולי אוכל למצוא במסיבה הזאת את הפתרון לכל הבעיות שלי. כסף. לא, ממש לא התכוונתי להזדיין עם אופנוען בשביל כמה דולרים. לי תמיד היו גבולות ברורים וזה היה אחד מהם. לעולם לא אהיה כמו אחת הזונות של סנייק ואמכור את מה ששייך רק לי בשביל כסף, אבל הייתי בטוחה שאיפשהו במועדון הזה יש כסף. אם אצליח להניח את הידיים שלי על כמה מאות דולרים, אוכל להסתלק, להמשיך הלאה בחיים המזוינים שלי ואולי למצוא מקום שאליו באמת אהיה שייכת.
״את חושבת שיש להם כסף? כאילו למועדון?״ שאלתי.
״את צוחקת, נכון? בטח שיש להם כסף. הם המועדון הכי חזק בקליפורניה,״ מגי נחרה.
״אני אבוא איתך למסיבה הזאת.״ הנהנתי ומגי חייכה חיוך מנצח.
״מעולה! זה יהיה ערב כֵּיפי במיוחד.״ מגי קפצה מהספה ואני הבטתי בה והנדתי בראשי.
כעבור כמה שעות כבר הייתי מוכנה לצאת עם מגי למתחם של שליחי הגיהינום. אומנם הרגשתי מאוד לא נוח בבגדים של מגי, אבל לא היו לי יותר מדי ברירות. נעלתי מגפי ברך עם עקבים גבוהים מדי שהיו סקסיים בטירוף והזכירו לי נעליים שראיתי פעם על חשפנית ב׳מָאד הוֹרְס׳. לבשתי מכנסוני ג׳ינס קטנטנים מדי וגופייה שחורה והחזה שלי כמעט נשפך מתוכה. בסך הכול הייתי לבושה כמו אחת הזונות של סנייק שעמדו בפינות הרחובות או בסמטאות אפלות וחיכו ללקוח הבא שלהן.
מגי התעקשה לאפר אותי ועיניי היו מאופרות בשחור מעושן, שפתיי אדומות כדם ופניי מכוסים בשכבה כבדה של מייקאפ ועוד כל מיני שטויות.
״מוכנה?״ מגי לבשה חצאית ג׳ינס קצרה יותר מהמכנסונים שלי וחולצת סטרפלס אדומה שחשפה את בטנה השטוחה.
״יאפ,״ עניתי וניסיתי לא להתחרט.
הזכרתי לעצמי שאני חייבת להסתלק מהמקום הזה מהר, ומיהרתי אחרי מגי. נסענו במכונית החבוטה שלה, שהתניעה רק אחרי שמגי דפקה על מכסה המנוע כאילו היא הייתה טלוויזיה ישנה. הדרך למועדון הייתה קצרה משציפיתי, את השער פתח לנו בריון ענקי ושרירי שלבש מעיל עור מבריק, ומגי חנתה ליד שני אופנועים ענקיים ונוצצים.
״קדימה.״ מגי מרחה על שפתיה עוד שכבה של אודם ורוד זוהר וחייכה חיוך ענקי ומעט מטריד.
עקבתי אחריה אל מבנה גדול. הדלת הייתה פתוחה ורעש של מוזיקת רוק, דיבורים, צעקות וצחוק בקעו ממנו. מגי הובילה אותי פנימה. המקום היה עמוס בגברים שלבשו מעילי עור בעיצובים שונים ומשונים, ובנשים חשופות כמונו. נהדר, אם ככה מגי חשבה למשוך תשומת לב, היא טעתה בגדול.
סרקתי את החדר והבחנתי שעל גב אחד המעילים היה סמל ובו שלושה שטנים עם גלימות וקלשונים ומתחתיהם הכיתוב ׳שליחי הגיהינום׳.
״אנחנו חייבות ללכת לבר להראות את עצמנו.״ מגי משכה בזרועי והובילה אותי בין המוני האנשים שהציפו את המקום.
״את יודעת אם יש להם איפשהו משרדים או משהו כזה?״ שאלתי כשחיכינו לתורנו ליד הבר. הברמן לבש וסט עור ועל הטלאי הלבן בחזית היה כתוב ששמו ׳רייקר׳ והוא מועמד.
״נראה לי שדק הוא היחיד שיש לו משרד בקומה למעלה.״ מגי הצביעה על גרם מדרגות.
בינגו! הייתי בטוחה שבמשרד של דק הזה יהיה לפחות דבר מה שווה ערך, אם לא יהיה שם כסף.
״ואיפה השירותים?״ שאלתי ומגי הצביעה לצד שמאל.
״אני הולכת שנייה לשירותים,״ שיקרתי אבל מגי כבר הייתה עסוקה בלעשות עיניים לאופנוען שעמד לצידה ולא התייחסה אליי.
מיהרתי להיטמע בין האנשים וכשאף אחד לא שם לב חמקתי במעלה המדרגות.
למצוא את המשרד היה כבר קלי קלות. הוא היה החדר הנעול היחיד ואני הוצאתי את הכלים הקטנים שהבאתי בתיק הקטן שמגי השאילה לי. תוך פחות מדקה כבר פתחתי את הדלת וסגרתי אותה אחריי. הדלקתי רק את מנורת הקריאה שהייתה על שולחן העץ העבה. הבטתי סביב ולא ראיתי שום דבר בעל ערך. פתחתי מגירות ואת הארונית הקטנה, אבל גם שם לא מצאתי כלום. ואז הזזתי את התמונה שהייתה תלויה על הקיר מאחורי כיסא העור והכספת שהייתה שם נגלתה לעיניי. זה קל מדי. אף אחד לא לימד את האופנוענים האלה לשמור על הדברים שלהם? הם יצטערו על זה, חשבתי לעצמי.
לפתוח את הכספת לקח לי קצת יותר זמן, אבל היה לי ניסיון והייתה לי סבלנות ותוך זמן לא ארוך מדי הכספת נפתחה והלב שלי הלם במהירות. יש!
בתוך הכספת היו שני אקדחים, בקבוק ויסקי עתיק, שקית ובה כמות נאה של קוקאין וערמות של כסף. שטרות מגולגלים קשורים בגומייה. בקלות היו שם רבע מיליון דולרים. היה לי פאקינג מזל. לפחות פעם אחת בחיים הדפוקים שלי באמת היה לי מזל.
״מה, לעזאזל, את עושה?!״ הקול העמוק והזועם הקפיא אותי במקומי.
ואני חשבתי שהיה לי מזל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
