הנוכל האמריקאי

פתח דבר

כשהסינים רוצים לקלל מישהו הם מייחלים לו "שיהיו לך חיים מעניינים." על פי הסינים, טלי (שם בדוי) קיבלה הרבה קללות בחיים, אבל בעולם שלה אין קללות – יש רק אתגרים, כמו שאין אנשים רעים – יש רק שיעורים.

הספר שאתם מחזיקים ביד נולד מתוך הרצון להדהד את המסר הזה לכל מי שמתמודד עכשיו עם קושי, שנמצא בבור חשוך ולא יודע איך לצאת ממנו.

טלי, שהייתה בכל הבורות – כאלה שחפרה לעצמה וכאלה שאחרים חפרו לה – מהדהדת לעולם את המסר העוצמתי שלפיו מכל בור אפשר לצאת, מכל צרה אפשר להתחזק. אין דרך ללא מוצא כי תמיד, אבל תמיד, יש מוצא. צריך רק להאמין בכך מכל הלב והנשמה ואז מלמעלה מראים לנו את הדרך.

חשוב לי להדגיש כבר בשלב הזה כי הספר שאתם מחזיקים בידיכם לא מיועד לקורבנות או לאנשים שכל חייהם נוטים לומר "אכלו לי, שתו לי," אלא לאנשים כמו טלי, שלוקחים אחריות על הטעויות שלהם ורוצים לצמוח מהן.

לכל אחד יש שריטות בנשמה, אפילו תינוק שיצא מרחם אמו עבר מאבק הישרדות של תשעה חודשים, אז מה יגידו אנשים בני ,50 60 ו־?70 כמה אתגרים הם חוו? כמה קושי? השאלה היא אם הם נתנו לקושי להטביע אותם, או שהם למדו לשחות.

קחו מים רותחים ושימו בסיר. עכשיו זרקו לסיר תפוח אדמה וביצה. כעבור זמן מה תפוח האדמה יתרכך ואילו הביצה תתקשה, מה שאומר שאפילו לחומר דומם עשויה להיות פרשנות שונה לאותה המכה.

אני מקווה שבזכות הידע שתקבלו מהספר הזה, כל אחד ואחת מכם יוכל לבחור את האסטרטגיה הטובה ביותר שתעזור לו לעבור את המשבר הבא בקלות, ללא שריטות עמוקות ובכוחות נפש גדולים.

עד כאן, פתח דבר. מכאן אפשר לצלול לספר. קחו נשימה ארוכה, אנחנו מתחילים.

פרק 1: "מותר לך לכעוס"

בניסיון לשקם את המשפחה שלה אחרי הטלטלה שעברה עליהם, לקחה טלי את ילדיה לטיפול משפחתי.

הם ישבו בחדר נעים, צבוע בצבעי פסטל. איש לא דיבר, אפילו לא הביטו זה בזה... מבטם היה מושפל והם ניסו בכוח לא ליצור קשר עין. זה מצב די שכיח בטיפולים משפחתיים, לרוב כולם מרגישים חוסר נוחות ומנסים להיעלם בתוך הכורסאות התכולות.

"אז למה אתם פה היום"? שאלה מירה המטפלת ופתחה דף חדש במחברת שלה. היא הביטה במשפחה היפה שישבה מולה וניסתה לתפוס את מבטם של הילדים, ומשלא הצליחה התמקדה באם המשפחה והישירה אליה מבטה.

"אני פה כי באתי לבקש סליחה," פתחה טלי והרימה את עיניה אל היושבים בחדר. "סליחה מהילדים שלי שלא הייתי אמא טובה. שבמקום לשמור עליכם מכל רע הכנסתי לחיים שלכם גברים שפגעו בנו, שגנבו מאיתנו, ששיקרו לנו. אלוהים יודע שהיו לי רק כוונות טובות, אבל כבר אמרו לפניי שהכוונות הכי טובות מובילות לגיהינום, ואני יודעת כי ביקרתי שם לא פעם ולא פעמיים."

"בגיהינום"? תמהה מירה.

"כן. בכל פעם קראו לזה בשם אחר. פעם תחנת משטרה, פעם הוצאה לפועל ופעם בית משוגעים. לא היה לי רגע אחד של שקט. בכל פעם שקיוויתי שהנה אני עושה משהו טוב בשביל הילדים שלי – שקעתי בבור עוד יותר עמוק."

"נשמע שהיה לך קשה," אמרה מירה ופנתה לילדים. "ואיך אתם רואים את ההתמודדות של אמא"?

"אמא שלנו מדהימה," אמר בר כשראה ששירי מוכנה לפתוח, והיה לו ברור מה היא רוצה לומר.

"אמא שלך אולי מדהימה, אבל אמא שלי לא," תיקנה אותו שירי, שהזדעקה מהניסיון של אחיה הגדול לדבר בשם כל האחים. "אמא שלי אישה טובה, אבל היא עושה הרבה טעויות, וכמו שהיא אמרה בעצמה אנחנו אלה שמשלמים על הטעויות שלה."

"שירי, כולם עושים טעויות. את לא עשית טעויות עם גברים"? ענתה לה טלי ברוך אמהי.

"ברור שעשיתי," ענתה שירי ועצרה לרגע כדי להדגיש, "אבל אף אחד מהם לא הרעיל אתכם כמו שג'ו ושרה הרעילו אותנו. מי עושה דבר כזה אם הוא לא פסיכופת? ומי מכניס פסיכופת אליו הביתה? אחרי שראיתי מה גברים מסוגלים לעשות לאמא, אני לא יכולה לבטוח יותר בשום גבר," כך אמרה, וטלי השפילה מבט. המילים של שירי צרבו בבשרה כמו שיפוד לוהט על המנגל.

פעם אמרה לחברה טובה: "אפשר להגיד עליי הכול: שאני מכוערת, שאני טיפשה, שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי, וזה לא יזיז לי כי אני יודעת מי אני, אבל אם יגידו לי שאני אמא רעה – אקפוץ מהחלון."

למרות זאת, כאן בחדר של המטפלת שמעה טלי הערות קשות על האמהוּת שלה מהבת היפה שירשה ממנה לא רק עור פנים מושלם אלא גם יכולת ניסוח חדה ומושחזת.

אותה יכולת ליוותה אותה בבית הספר עד כיתה ט,' אז אובחנה עם בעיות קשב וריכוז. הציונים שלה ירדו וגם העניין שלה

בלימודים אבד לגמרי, עד לרמה כזו שטלי הייתה שואלת אותה מה היא למדה בבית הספר ושירי לא יכלה למנות נושא אחד. "אני לא מצליחה להתרכז בשיעור," הייתה מסבירה לאמה שהייתה יושבת איתה על שיעורי הבית כל יום עד עשר בלילה, מנסה להחזיק את ראשה שלא ייפול מרוב עייפות.

"אז אולי זה הזמן לקחת כדור קטן"? ניסתה אמה לרמוז בעדינות לכיוון ריטלין, שכל הרופאים המליצו לבתה לקחת, אבל שירי התנגדה בתוקף.

"אמא, חברה שלך מחכה לך בסלון, תלכי אליה," אמרה שירי. "היא יכולה לחכות. אם אני לא אעזור לך, מי יעזור לך עם השיעורים? אבא שלך? את רוצה לנסוע אליו לצרפת עם שיעורי הבית שלך"?

"מצחיק מאוד."

"אני לא צוחקת. אני מנסה לשבור את הראש איך אני יכולה לעזור לך – עוד מורים פרטיים? עוד שיעורי תגבור? את נערה חכמה, מבריקה. מה הבעיה שלך? ישבת פה עם חברה שלך ולמדתן שעות את אותו חומר. היא קיבלה 100 ואת קיבלת .70 איך את מסבירה את זה"?

"איך אני מסבירה את זה"!? צרחה שירי. "אולי בגלל שאני לא יכולה לישון בלילה שלפני המבחן כי אמא שלי מזדיינת בקולי קולות עם החבר שלה"!!!?

"טלי, הכול בסדר"? תמהה מירה.

"מה"? שאלה טלי מבולבלת וחזרה באחת לחדר הטיפול.

"נזכרת במשהו כואב"? שאלה מירה, וטלי הנהנה בראשה. באחת עברו מול עיניה של טלי כל השנים שבהן הקריבה את חיי

החברה שלה למען ילדיה, שנים שבהן מנעה מעצמה רגעים של אושר ושלווה למען אושרם, ובמקום לקצור את הפירות היא קוצרת עלבונות. בזו אחר זו זלגו הדמעות. תחילה בטפטוף דק, אחר כך בקצב מתגבר שהפך בתוך שניות למבול.

"מה לא עשיתי בשבילכם? מה לא נתתי כדי שיהיה לכם טוב"!? צעקה בבכי קורע לב.

"אמא, אל תקשיבי לשירי," אמר בר. "רונן ואני מאוד אוהבים אותך ומעריכים כל מה שעשית בשבילנו."

טלי מחתה את דמעותיה והביטה ברונן שהושיט לה יד. שירי הבינה את מה שחשה כל השנים – שגם בתוך הפוליטיקה הפנימית של המשפחה היא תמיד תהיה בעמדת מיעוט, לא ברורה, לא מובנת, מורדת עם דגל שחור בין ים של פרחים לבנים.

"שירי, את רוצה לומר משהו לאמא שלך"? שאלה מירה. "אולי תחבקי אותה"?

שירי חשבה לרגע קט, ואז שמה בצד את כל העמדות הצודקות ונכנעה לחיבוק הקבוצתי.

"אמא, אני אוהבת אותך, אבל מותר לי גם לכעוס עלייך," אמרה שירי.

"מותר לך לכעוס, לגמרי מותר," אמרה וחיבקה אותה חיבוק ארוך ללא מילים.

פרק 2: "עשיתי המון חיים בטעויות שלי"

"אמא, הניחי את תותחיי אין לי כוח עוד ללחום. ענן שחור ארוך נוחת עליי, דופק לי על דלתי מרום"

(בוב דילן, תרגום מאיר אריאל) נתב"ג, מאי 2024

אולם הטיסות היוצאות של נתב"ג המה אנשים עם מזוודות ותיקי גב שעמדו בתור ארוך ומפותל אל דלפקי הצ'ק-אין. השמיים האוויריים נפתחו לאחר זמן ממושך שבו כמעט שום חברת תעופה לא הגיעה הנה, ואלפי ישראלים עמדו וחיכו לתורם באולם היוצאים בתחנה הראשונה בדרך לחופשה בחו"ל ולפסק זמן מהמצב המטורף בארץ. זוגות מאוהבים בדרך לירח דבש, משפחות בדרך לטיול בר מצווה בדיסנילנד וחיילים משוחררים שזה עתה סיימו לחימה ממושכת בעזה או בגבול לבנון. ביניהם עמדה לבדה אישה בת ,38 יפה, לבושה בחליפה לבנה של ויקטוריה בקהאם, שיער חלק גולש על כתפיה העדינות ומבט מסקרן בעיניה.

"לאן את טסה"? שאלה דיילת הקרקע הלחוצה כשברקע נשמע קולו של הכרוז שדורש מהנוסעים לשים לב לחפצים חשודים. "אתונה," השיבה טלי והושיטה את הדרכון לבדיקה.

"ארזת לבד"? שאלה הדיילת. "מישהו ביקש ממך להעביר משהו"?

טלי הנידה ראשה לשלילה והמשיכה בשקט לתחנה הבאה באולם. בזמן שכל הישראלים דחפו ונדחפו בתור לדיוטי פרי כדי להעמיס עוד כמה בשמים ושוקולדים מיותרים לפני הטיסה,

ישבה טלי בדוכן הקפה ולגמה בשקט אספרסו קצר במחיר מופקע במיוחד. אין לה בעיה עם אירועים המוניים. יש לה משרד הפקות מצליח שיודע להפיק אירועים ברמה הכי גבוהה, וגם בחייה האישיים היא לא אישה שרואה טלנובלות בפיג'מה עם פיצה קרה ביד אחת וקולה זירו ביד השנייה. רק לפני חודש חגגה את יום הולדתה בנוכחותם של 200 חברים, ואלה רק המעגל הקרוב של האישה שאוהבת לאהוב, לחבק ולשמוח.

גם עכשיו היא חוגגת, רק לא לגמרי ברור לה מה. האם אתונה תביא לה הזדמנות עסקית של פעם בחיים, או שזה בסך הכול ברייק קצר מהמולת היום?

"מה קורה ממי? את בשדה"? שאל אלון, בצד השני של הקו. אלון היה הקשר הגברי הנורמלי היחיד בחייה, וגם זה מוטל בספק...

"כן, אני מחכה לטיסה," אמרה והסיטה את שערה הבלונדיני והמטופח הצידה.

"מצוין, ג'ו ושרה מחכים לך. טלי, זו הולכת להיות הזדמנות אדירה לשנינו. אני מרגיש את זה בכל הגוף. גם את מרגישה את זה"?

משהשתהתה בתשובתה ניסה שוב. "ממי? הכול בסדר? נעלמת לי."

"כן, אלוני, הכול בסדר. פשוט יש פה רעש," אמרה והתכוונה בעיקר לרעשים בראשה.

"יהיה בסדר, אני מבטיח לך," ניסה להרגיע. "השרשרת עלייך"? "כן," אמרה ומיששה את השרשרת שקנה לה כשעוד היו זוג אוהב, עד שהחליטו להישאר חברים ולהשאיר את הסקס

לפרטנרים אחרים. למרות זאת, יום אחד הוא הגיע לביתה בכפר סבא ובלי לשאול יותר מדי שאלות פינה חלק בארון הבגדים שלה.

"מה אתה עושה"? הביטה בו בתמיהה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה משהו שגרם לגבתה להתרומם במהירות ובחדות, אבל הפעם היה חשוב לה לנזוף בו ולהעמיד אותו על מקומו.

"זה החלק שלי," ענה בביטחון מופרז כהרגלו.

"לא, אלון. אין סיכוי שאתה בא לגור פה," הדפה אותו וסגרה את דלת הארון הכבדה.

"למה לא, ממי שלי? אני אוהב אותך, את יודעת את זה. אין סיכוי שאת לא יודעת ומרגישה את האהבה שלי אלייך. אני אוהב אותך יותר ממה שאמא שלך אוהבת אותך."

"טוב, זו לא תחרות גדולה," אמרה בחיוך מר.

"טלי, אני לא צוחק. אני מאוד רציני לגבייך," אמר ושלף מתוך הכיס שרשרת אורגונייט – אבן מיוחדת שעוזרת להתחבר לאינטואיציה ולמסרים מהתת־מודע הטמונים בכל אדם. על השרשרת היפהפייה היה מגנט עדין ומרשים. זה היה מסוג התכשיטים שניכר שהושקעו בהם הרבה זמן, מחשבה ומשאבים. "מה זה? זה בשבילי"?

"כן, ממי. זו מתנה שאני רוצה לתת לך כבר הרבה זמן. אני יודע שיש לך הרבה תכשיטים, אבל זה לא תכשיט רגיל."

אחר כך הוא אסף את שערה כדי שיוכל להניח את התכשיט על צווארה היפה. "המגנט הזה הוא הקמע שלך, הוא ישמור עלייך מכל רע, ואלוהים יודע כמה הגנה את צריכה בחיים שלך. טלי,

עד היום משכת לחיים שלך גברים שהרביצו לך, התעללו בך וגנבו ממך. גברים שכמו שקוראים לזה בחבר'ה 'אללה יוסתור ולהקתו.' הגיע הזמן שתשני את חוקי המשיכה שלך. הגיע הזמן שתביני מה באמת טוב לך."

"אתה טוב לי"?

"כן, טלי יפה שלי. אני טוב לך. אני טוב לך כי אני לא רוצה ממך כלום – רק את האהבה שלך. כמו שאני גומל אנשים מגלוטן, אני יכול לגמול אותך מהצורך לחוות כאב ולחשוב שזו אהבה. אני מבטיח לך שאם תאמיני בקמע הזה את תראי איזו ברכה הוא יביא לחיים שלך. את תראי שאהבה לא חייבת לכאוב."

אלון חיבק את טלי ארוכות ונשם אל תוך צווארה – מה שנתפס בעיני נשים מסוימות כמחווה רומנטית, אך לא בעיני טלי. לא כשזה בא מאדם כמו אלון, שעליו היא אמרה פעם לחברה טובה: "בהתחלה הוא עשה לי פרפרים, היום הוא חזר להיות גולם." "טלי, אנחנו עוד מעט שש שנים ביחד וטוב לך איתי, נכון"?

היא הנהנה בראשה, למרות שבמחשבה שנייה הייתה יכולה להזכיר לו את כל המריבות שלהם שהובילו לכמה פרידות משמעותיות.

"בסדר, בסדר, אז יש עליות וירידות כמו לכל זוג, אבל שש שנים לא הולכות ברגל. זה סימן. תאמיני לי. את אוהבת את השרשרת"?

"כן, היא מאוד יפה," אמרה טלי וניסתה לדמיין מה היה קורה אילו הייתה מקבלת את השרשרת מגבר שהיא נמשכת אליו – לגופו, לשכלו ולליבו.

"זו השרשרת של הנשמה שלך," הוא פתח בנאום. "היא תגן עלייך. בכל פעם שתרגישי בבטן שלך שמשהו לא טוב, תעבירי את האצבע הגדולה והיפה שלך על המגנט. ברגע שהוא יתחמם – זה יהיה עבורך סימן אזהרה שאת נמשכת למקור סכנה." "נשמע כמו קלישאה ברומן למשרתות."

"סליחה על הקלישאה," אמר ושחרר לעולם קלישאה גרועה מזו, שאותה נוהגים לומר בעיקר בחוגי הימין הדתי־לאומי. "את לא משרתת, את בת של מלך."

"זה נכון," הסכימה וחיבקה את השרשרת בחום.

שנתיים עברו מאז קיבלה את השרשרת המיוחדת הזו. הקשר הרומנטי בין השניים הסתיים מאז, אבל השרשרת היפה נותרה על צווארה וליוותה אותה בכל הזדמנות עסקית. כשהיו לה לבטים, כשהיו לה חששות, היא ליטפה את השרשרת וניסתה לקלוט מהיקום סימן אזהרה כלשהו, כמו חוזר בשאלה שנוסע לראשונה בשבת ומחכה שברק יכה בו.

גם אחרי שיחת הזום הראשונה עם ג'ו נקש ואשתו שרה היא ליטפה ארוכות את השרשרת, כי לא הייתה בטוחה עד הסוף מה חוותה – הזדמנות עסקית או בזבוז זמן מוחלט. האם האנגלית השבורה שלה בשיחה היא רמז לבאות? האם תשבור עוד משהו בקרוב, או ששוב השדים של העבר מפריעים לה לזהות את המזל דופק על דלתה? היא התבוננה בבואינג של אל על מבעד לקיר הזכוכית הענק, כשלפתע בקע מהטלפון של האיש שישב לצידה השיר "דופק על דלתות מרום" של בוב דילן.

"אמא, הניחי את תותחיי אין לי כוח עוד ללחום.

ענן שחור ארוך נוחת עליי, דופק לי על דלתי מרום"

כמה פעמים הרגישה שאין לה כוח עוד ללחום, אחרי עוד מפלה, עוד לב שבור של אישה שנכנסה פעמיים בשערי בית הדין הרבני ויצאה משם בלי המשקל העצום שכמעט הכריע את כתפיה הרחבות. כמה טעויות נצרבו בבשרה, כמה שיעורים קשים חוותה, ועדיין לא היה אפשר לראות זאת בעורה המתוח ששיווה לה מראה צעיר בעשרים שנה. "אלה הגנים הטובים שלי," אמרה פעם לחברה בגילה שנראית כמו אמא שלה. "זה לא אומר כלום על מה שקורה בתוך הנפש שלי."

"בטח," אמרה החברה הטובה מימי בית הספר. "כל טעות שעשית נצרבת בך."

"והיו הרבה כאלה," אמרה ושתתה את השלוק האחרון של הטובורג. "אפשר להגיד שעשיתי המון חיים בטעויות שלי." "גדול, טלי. רק את יכולה לראות את זה ככה," אמרה והשיקה את כוסותיהן לחיים. הכוס הריקה של טלי מול הכוס המלאה של חברתה. ברקע התנגן שיר רוק משנות התשעים ובתוך עשן הסיגריות יכלו השתיים להרגיש שוב צעירות, יפות וטועות, כמו שקראה ברומן של סופר רוסי עלום: "רק הצעירים יכולים לטעות, כי יש להם את כל החיים לתקן."

"לחייך, טלי, אהובה שלי," אמרה חברתה הטובה וניסתה להתגבר על הרעש והמוזיקה. "שתמצאי כבר את האושר שלך, ומי ייתן שהוא לא יהיה תלוי בשום גבר."

"אמן, בואי נרים לחיים על זה," אמרה טלי והכניסה את הברכה והאלכוהול לתוך גופה.