הפיות של אירלנד

הקדמה

יותם בנשלום

חורף אחד, לפני שנים, באה אל ביתנו לכמה ימים נוודת משונה אחת. קשה היה להבין מאין בדיוק הגיעה: למחייתה היא נהגה לשוטט בין פסטיבלים והילולות בכל ארצות אירופה, ושם לרקוח תבשילים אקזוטיים לחוגגים. היא הייתה חסרת פחד, אהבה לצחוק ולאכול, פרשה את חסותה על ילדת הבית, ומכיוון שלא ידעה עברית פטפטה איתנו בכל השפות, לפעמים בבת אחת. תרמילה היה זעיר עד להפתיע, אבל בכל זאת נמצא בו מקום לספר אחד. על כריכתו של ספר זה הופיעו המילים "סיפורי פיות ומעשיות מכפרי אירלנד", והיא הניחה לי להציץ בו לרגע לפני שהתעופפה כלעומת שבאה ונעלמה במעבה היערות. ברבות הימים הבשיל הרגע הזה והיה לתרגום שלפניכם.

ספר זה, המאגד סיפורי עם איריים שנאספו בשלהי המאה התשע עשרה, מלא וגדוש במעשיות על פיות, רוחות, מכשפות ושאר מיני מזיקים. פה ושם אפשר למצוא בו אגדות מסודרות, המעלות על הדעת את סיפורי העמים המוכרים והמהוקצעים של אירופה, אבל רוב השירים והסיפורים המתגודדים בין דפיו הם ערב־רב ממין פרוע יותר: ביניהם אפשר למצוא פנטסיות פיוטיות, קומנטרים חברתיים, מהתלות משעשעות, הזיות שיכורים, מעשיות מוסר, עלילות הרפתקה, סיפורי זוועה, והרבה דיווחים, יומיומיים כמעט, על היתקלויות של אנשים פשוטים בבריות הטמירות המכונות, מתוך שילוב של חיבה ופחד, "בני העם הטוב". בכל הסיפורים הללו יש משהו מן ההבהוב: זוהר של פיות, המבהיק באפרוריות עולמנו השגרתי לרגע קט ונעלם, אך נצרב ברשתית ושוב אינו נמחה ממנה.

הפיות של אירלנד, גלגולן של דמויות מהמיתולוגיה האירית ששרדו יותר מאלף שנים של נצרות אדוקה, אינן מזכירות את הפיות המודרניות, המוצגות כנשים יפות וזעירות, שובבות מעט ושוחרות טוב. הן גשמיות יותר, חזקות יותר, יצריות יותר, גחמניות יותר, מגוונות יותר מבחינת מינן, גילן והופעתן, וששות ומוכשרות יותר להתעלל בכל בן תמותה ביש מזל הנקרה בדרכן. אל תניחו לעליצותן ולחיבתן למוזיקה ולריקודים להוליך אתכם שולל; כל הפיות באשר הן מסוכנות לאדם במידה קיצונית, וכשאי אפשר להתחמק ממפגש עימן, יש לנקוט זהירות מרובה כדי להיחלץ בשלום.

המשורר, המחזאי, ולימים המיסטיקן והמדינאי האירי ויליאם בטלר ייטס (1865–1939) נשבה בקסמן של הפיות האלה בעודו נער צעיר. הוא נולד בדבלין, וכעבור שנתיים עברו הוריו ללונדון, אך עד גיל חמש עשרה בילה זמן רב עם בני משפחתה של אימו במחוז סלייגו שבצפון מערב אירלנד. במחוז זה, שבימי הביניים נהנה מעצמאות יחסית מהשפעתה של אנגליה, ראה ייטס את מולדתו האמיתית, ונופיו הפראיים ומעשיותיו, שהפיות מופיעות בהן תדיר, הרבו להופיע בשירתו כשבגר. אף שהיה בן למשפחה פרוטסטנטית מן המעמד האנגלו־אירי, מיעוט שאייש את עמדות הכוח באירלנד למן סוף המאה השבע עשרה ועד ראשית המאה העשרים, הזדהה ייטס עם השאיפות הלאומיות שהיו נחלתו של הרוב הקתולי, שנושל מזכויותיו וממעמדו האריסטוקרטי ההיסטורי; בצעירותו, בשנים שבהן פעל לקימום חיי הספרות והתרבות של אירלנד, הוא ראה בסיפורי הפיות התגלמות של מאפיינים היחודיים לעם האירי – מעין זיקוק של הרוח הלאומית. אך הפיות הלמו לא רק את תפיסתו הפוליטית של ייטס, אלא גם את תפיסתו הפיוטית והפילוסופית: קיומן בְּעולם המקביל לזה שלנו, אך זך ועז ממנו, כמו בישר את העניין שגילה בהמשך חייו במיסטיציזם ובתורת הנסתר, וכן את עקרונותיה של התנועה הסימבוליסטית בספרות ובשירה, שהוא נמנה עם מייסדיה. על כן אסף ייטס הצעיר סיפורי פיות ושירי פיות מכל הבא ליד – מתוך כרכים עבי כרס, מספרונים עממיים ומפיהם של מספרי מעשיות קשישים – מיין אותם לסוגיהם, ערך אותם, הוסיף דברי הסבר ושירים משל עצמו, ופרסם אותם בשתי אסופות. את האחת, "סיפורי פיות ומעשיות מכפרי אירלנד", פרסם ב־1888, ואת האחרת, "סיפורי פיות איריים", הוציא לאור ב־1892.

הספר המתורגם שלפניכם כולל את כל הסיפורים והשירים המופיעים בשתי האסופות שקיבץ ייטס (כעשרים מסיפורי האסופה הראשונה ראו אור בעברית ב־1996 בתרגומו היפה של גיורא לשם, תחת הכותרת "החלילן ושדון ההר"), בניכוי אי אלו מעשיות המופיעות בכפל גרסאות ובהשמטת כמה מהערות השוליים המקוריות שאינן נחוצות לקורא העברי. חובה נעימה היא להודות לכל מי שסייעו לי במלאכת התרגום: לבשה־לאה בלומברג, לאניה בנשיק־מאלי ולג'נין וולפסון, שנשאו את קושיותיי באורך רוח, וכן לעדי ענתבי, שליוותה את הנוסח העברי מלידתו, שיבחה אותו, נזפה בו והשגיחה עליו כפֵיה־אומנת בעודו גדל ולובש צורה.

הפיות של אירלנד

מבוא

ויליאם בטלר ייטס

לפני שנים רבות ביכה ד"ר קוֹרְבֶּט, הבישוף של אוקספורד ושל נוריץ', את היעלמן של הפיות מאנגליה. "בימיה של המלכה מרי," כתב –

"כְּשֶׁסִּיס הָיְתָה חוֹזֶרֶת

אוֹ טוֹם יוֹצֵא לַחְלֹב

הָלַם, הָלַם תֻּפָּן בְּמֶרֶץ,

רַגְלָן רָקְדָה בְּלִי סוֹף."

אבל בזמננו, בימי המלך ג'יימס, אין הן עוד בנמצא, משום שהן "השתייכו לאמונה הישנה" ו"שרו רק אווה־מריות".¹ באירלנד הן עוד מצויות, והן מעניקות בה מתנות לטובי הלב ומציקות לבעלי הגאווה. "ראית פעם פיה, או משהו כזה?" שאלתי זקן אחד במחוז סְלַיְגוֹ. "איך שהן מעצבנות אותי," השיב לי. "הדייגים פה יודעים משהו על בתולות הים?" שאלתי אישה בכפר במחוז דבלין. "בטח, הם שונאים שהן מגיעות," ענתה, "הן מביאות מזג אוויר נוראי." "הנה מישהו שמאמין ברוחות רפאים," אמר לי קפיטן זר אחד והצביע על נווט שהיכרתי. "בכל אחד מהבתים האלה," אמר הנווט והצביע על רוֹסֶס, כפר הולדתו, "יש רוחות רפאים. לא רוח, רוחות." אין ספק שקולו של רוח־זמננו, דוגמטיקן שכבר נעשה זקן ונשוא פנים, לא הדהד במחוזות האלה מעולם. לאחרונה לבש הלה מראה שחפני במקצת, ועוד מעט יטמנו אותו יפה בקבר, ורוח אחר, נכבד ובא בימים כמוהו, יתפוס את מקומו, וגם קולו שלו לא יישמע לעולם באותם המחוזות; ואחריו יבוא עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. אכן שאלה גדולה היא, אם קולם של אותם אדונים נכבדים יישמע בכלל אי פעם מחוץ למערכות העיתונים ולאולמות ההרצאות ולטרקלינים ולבתי הממכר לפשטידות צלופחים שבעיר הגדולה, או שמא רוח־זמננו אינו אלא קצף על פני המים. על כל פנים, גם גדודים שלמים ממין זה לא ישנו את הקֶלטי בהרבה. בעיני גיראלדוּס קַמבְּרֶנסיס היה באנשי האיים המערביים משהו פגאני.² "כמה אלים יש?", שאל כומר אחד אדם שבא מהאי איניסטוֹר לפני זמן לא רב. "באיניסטוֹר יש אחד; אבל כאן זה מקום גדול," השיב האיש, והכומר, כמו גיראלדוּס שבע מאות שנים לפניו, התחלחל ונשא את כפיו השמימה. שימו לב שאיני דן את האיש לכף חובה: עדיף בהרבה להאמין בכמה אלים מלהאמין שאין שום אל, או שיש אל אחד אבל הוא רגשני במקצת ובלתי שימושי, ואינו מותאם לצרכיה של המאה התשע עשרה. הקלטי, כמו הדולמנים שלו וכמו האבנים המגאליתיות שלו, לא ישתנה כמעט – וספק גדול אם אנשים מסוגלים להשתנות. על אפם ועל חמתם של כל החכמים, הנבונים והיודעים, ולמרות כל הפרופסורים, רובם עדיין ימאנו לסעוד שלושה עשר על יד שולחן אחד, או לקבל מלח שהושט להם, או לעבור תחת סולם, או להסתכל בעקעק בודד מרטיט את זנבו הססגוני. מובן שפה ושם ישנם טיפוסים נאורים שמפנים עורף לכל זה, אף על פי שאפילו עיתונאי, אם תפתו אותו לבוא אל בית קברות בחצות, יאמין פתאום שפאנטומים קיימים, כי כל אדם מתחיל לראות נסתרות אם רק מקרצפים את הציפוי די הצורך. אבל הקלטי רואה נסתרות גם בלי שתצטרכו לקרצפו.

אך זאת לדעת: אם מרחוק באתם, לא תוכלו לשמוע אגדות על פיות ועל רוחות סתם כך, אפילו לא בכפרי המערב. עליכם לגלות תבונה ולהתיידד עם הילדים ועם הזקנים – אלו שעדיין אינם נאנקים תחת עולם של החיים לאור היום, ואלו המשתחררים מעול זה טיפין־טיפין ובקרוב ייפטרו ממנו לגמרי. הנשים הזקנות יודעות יותר מכולם, אבל אותן קשה לדובב, כי הפיות קנאיות לפרטיותן ושונאות שמדברים עליהן; והאם אין סיפורים רבים על זקנות שהפיות צבטו כמעט עד מוות, או נכנסו בהן ושיתקו את גופן?

בלב הים, בשעה שהרשתות מוטלות והמקטרות מוצתות, יימצא תמיד אספן ישיש של סיפורים הקורא דרור ללשונו ומספר את עלילותיו לקול חריקת הסירה. גם ערב חג המולד הוא מועד מצוין, ובימים עברו נשמעו סיפורים רבים בטקסי אשכבה. אבל הכמרים אינם רואים טקסים כאלה בעין יפה.

בסקר הכללי של הקהילות באירלנד מצוין שמספרי סיפורים נהגו להתאסף עם ערב, ואם לכמה מהם הייתה גרסה שונה משל האחרים היו כולם מדקלמים את גרסתם ומחליטים ברוב קולות, ומי שחרג מן התקן נאלץ לקבל עליו את הדין. באופן זה נמסרו הסיפורים מפה לאוזן בדייקנות שכזו, עד שבעשורים הראשונים של המאה הנוכחית עוד סיפרו את המעשה הארוך בדיירדְרֶה כמעט מילה במילה כפי שהוא מופיע בכתבי היד עתיקי היומין השמורים בגנזכי החברה המלכותית של דבלין. רק במקום אחד הופיע הבדל, ובמקרה זה ברור שכתב היד שגוי – המעתיק השמיט קטע בטעות. אך דקדקנות זו מאפיינת את סיפורי העם ואת מעשיות הפייטנים יותר מאת אגדות הפיות: הללו מופיעות בשינויים פרועים, כי לרוב הן הותאמו לכפר סמוך, או לאחד מבני המקום שזכה למוניטין בזכות הפיות שראה. בכל מחוז יש בדרך כלל משפחה או אדם שבני הפיות, ובייחוד הפאנטומים שבהם, אמורים לחבב או לרדוף. כאלה הם בני האקֶט מטירת האקֶט שבגולוויי, שאחד מאבות־אבותיהם היה בן פיות, וכזה הוא ג'ון או'דיילי מליסאדֶל שבסְלַיְגוֹ, שחיבר את "או'דוֹנהיוּ איש קֵרי", וגם את השיר "איילין אָרוּן", שהסקוטים גנבו וקראו לו "רוֹבִּין אָדֵר" ושהֶנדל היה מעדיף לחבר במקום כל האורטוריות שלו.^3* סביב אנשים אלו המעשיות נוטות להתלפף בכוחות עצמן, ומפעם לפעם הן זונחות לשם כך גיבורים עתיקים יותר. המשוררים חביבים עליהן במיוחד, כי באירלנד היו השירה והקסם קשורים זה לזה בקשר מסתורי מאז ומתמיד.

סיפורי עם אלו פשוטים ומלאים התרחשויות מוזיקליות, שכן הם ספרותו של מעמד שכל צעד של בניו במסלול העתיק של לידה, אהבה, ייסורים ומוות נעשה בדיוק באותה הצורה במשך מאות שנים; מעמד שקלט הכול אל תוך הלב; מעמד שבעיניו כל דבר הוא סימבול.⁴ בני מעמד זה אוחזים באת שעליו נשען האדם מאז ראשית הימים, ואילו אוכלוסיית העיר מחזיקה בַּמכונה הפרוזאית והנובורישית. הם חווים מאורעות מעטים בלבד, ויכולים להפוך באירועי חייהם הארוכים ביושבם ליד האח. אצלנו שום דבר אינו נמשך זמן רב דיו לצבור משמעות, וההתרחשויות מרובות מכדי שהלב יכילן, אפילו אם הוא גדול. אומרים שהעם צח הלשון מכל העמים הוא העם הערבי, שיש לו רק אדמת מדבר חשופה מלמטה ושמים צרובי שמש מעל. "על שלושה דברים החוכמה שורה," אומר אצלם הפתגם, "על ידו של הסיני, על מוחו של הפרנקי, ועל לשונו של הערבי." וזוהי, להבנתי, משמעותה של הפשטות שלא תסולא בפז שרבים כל כך מקרב המשוררים מבקשים אותה כיום.

מספר הסיפורים הטיפוסי והראוי ביותר לציון שאני מכיר הוא אחד בשם פּאדי פְלין, ישיש זעיר ובהיר עיניים המתגורר בבית קטנטן תחת גג דולף בכפר ב––––, "המקום הענוג ביותר – כלומר, הפֵיָתִי ביותר – בכל מחוז סְלַיְגוֹ," הוא אומר, אף שיש החולקים את הכבוד הזה לדרוֹמאהֵר או לדְראמקְליף. ישיש אדוק בהחלט! אם תתפסו אותו במצב רוח חסוד במיוחד, יכול להיות שתספיקו לבחון את דמותו המשונה ואת שערו הפרוע לפני שיתחיל לספר על המתרחש אצל רמי־המעלה.⁵ אכן, חסידוּת מיוחדת במינה! סיפורים ישנים־נושנים על קוֹלַמְקִיל,⁶ שאמר לאימו: "איך את מרגישה היום, אימא?" "רע יותר!" "שתרגישי רע יותר מחר;" ולמחרת היום, "איך את מרגישה היום, אימא?" "רע יותר!" "שתרגישי רע יותר מחר;" וביום שלאחר מכן, "איך את מרגישה היום, אימא?" "תודה לאל, טוב יותר." "שתרגישי טוב יותר מחר." באותה נימה אגבית הוא מספר שקולמקיל הטיף לעליזות. לאחר מכן סביר שיגיע, בדרך כזו או אחרת, אל הנושא החביב עליו – החיוך שאינו מש מפניו של דיין האמת, בין שהוא גומל טובה לצדיקים ובין שהוא דן את הנשמות האבודות לאש הגיהינום. פאדי פלין מוצא נחמה בעליצות נוגה זו של אחרית הימים שהשופט ניחן בה. גם עליצותו שלו נראית שלא מכאן – אף שהיא מוחשית וגשמית מאוד. כשראיתיו בפעם הראשונה, טיגן לעצמו פטריות; ובפעם שאחריה מצאתי אותו שוכב בצל משוכה, מחייך מתוך שינה. אין ספק שעונג שאינו מן העולם היציב הזה מאיר את העיניים הללו – המבזיקות כעיני הארנבת – אך מבעד לשפע של קמטים, מפני שפאדי פלין זקן מאוד. בלב עליצותן שוכנת תוגה – תוגה שהיא כמעט חלק מן העונג שהן מפיקות, תוגתם מרחיקת הראות של בעלי החיים ושל האופי האינסטינקטיבי בטוהרתו. הוא משוטט בבדידות משולשת שגזרו עליו גילו, מוזרותו וחירשותו החלקית, וילדים רצים אחריו ומציקים לו.

אשר ליכולתו לראות רוחות ופיות, יש מי שמפקפקים בה. פעם אחת שוחחנו על הבאנשי. "ראיתי אותה," אמר, "למטה, ליד המים, עושה שפריצים עם הידיים בנהר." הוא זה שאמר שהפיות מעצבנות אותו.

אבל גם הכפרים שבמערב אינם נטולי ספקנים. בוקר אחד פגשתי אחד מאלה בעודו מאלם אלומות דגן בשדהו הזעיר, שגודלו כמטפחת אף. הוא היה שונה מאוד מפּאדי פְלין – כל קמט בפניו אמר ספקנות. והוא בהחלט ראה עולם! כתובת קעקע של מוהיקני באורך שלושים סנטימטר על אחת מזרועותיו העידה על כך. "אלו המרבים לנסוע," אמר כומר שכן ונד בראשו לעומתו בצטטו את תומס אַ קֶמפּיס,⁷ "אינם נוטים להיות קדושים בשובם הביתה." באוזני הספקן הזה הזכרתי את הרוחות. "רוחות," אמר לי, "אין דבר כזה, זה לא קיים. אבל רמי־המעלה, את זה אפשר להבין; כי השטן, כשהוא נפל מגן עדן, אז את הטיפשים הוא לקח איתו ופיזר אותם במקומות המבודדים. ורמי־המעלה, זה מה שהם. אבל עכשיו הם כבר נדירים, כי הזמן שלהם עבר, אתה מבין, אז הם חוזרים. אבל רוחות, מה פתאום! ואני אגיד לך במה עוד אני לא מאמין – באש הגיהינום;" ובשקט הוסיף, "את זה המציאו רק כדי שיהיה לכמרים ולמטיפים מה לעשות." ובמילים אלו חזר איש זה, אביר הנאורות והתבונה, לאלם את אלומותיו.

אספני הפולקלור האירי ניחנו במה שבעינינו הוא מעלה גדולה, ובעיני אחרים – מגרעת: הם ראו בעבודתם ספרות ולא מחקר, וסיפרו לנו על האיכרים האיריים ולא על הדתות הפרימיטיביות של המין האנושי, או מה שזה לא יהיה שפולקלוריסטים להוטים אחריו. כדי שיחשיבו אותם לחוקרים היו צריכים לנסח את הסיפורים שלהם בטבלאות, כמו בחשבונות מכולת: מלך הפיות – פריט אל"ף, המלכה – פריט בי"ת. במקום זאת, הם קלטו את עצם קולם של בני העם, את דופק החיים שלהם, וכל אחד מהם העניק לנו את מה שבלט ביותר בתקופתו. קרוֹקר ולאוור, שהתמקדו בפחזותם של בני האצולה הכפרית באירלנד, ראו בכול את הפן המשעשע. בימיהם הניע את ספרותה של אירלנד דחף של בני מעמד שלא התייחס אל העם ברצינות, מטעמים פוליטיים בעיקר, ובדמיונם הצטיירה הארץ כארקדיה של בדחנים; על סבלה, על תוגתה ועל הטרגדיה שלה הם לא ידעו דבר. מה שכן ידעו לא היה לגמרי שגוי; הם רק האדירו את האופי הפזיז, הנפוץ בקרב שייטים, עגלונים ומשרתים של ג'נטלמנים, השתמשו בו כדי לאפיין אומה שלמה, וכך יצרו את האירי הסטראוטיפי. מארגני ניסיון ההפיכה של 1848, וכן הרעב הגדול, פוצצו להם את הבועה. יצירתם ניחנה בברק ובשטחיות של מעמד עצל שעלה לגדולה, ואצל קרוקר היא מלאה בנגיעות של יופי – יופי עדין, היאה לארקדיה.⁸ קרלטון, שהיה בן איכרים, הכניס ברבים מסיפוריו – שמהם יכולתי להביא רק מעט מזעיר – נימה רצינית הרבה יותר, על אף כל ההומור שלו, ובייחוד בסיפורי הרוחות. הבא בתור היה קנדי, מוכר ספרים קשיש בדבלין שנראה שהאמין באמת בקיומן של פיות. מהבחינה הספרותית הוא חלש הרבה יותר, אבל הוא מדויק להפליא, ולעיתים קרובות הוא מביא את הסיפורים מילה במילה כפי שסופרו. אך הספר המוצלח ביותר מאז קרוקר הוא "אגדות עתיקות" של ליידי ויילד. ההומור פינה שם את מקומו לעדינות ולפאתוס. שם אנו מוצאים את לב ליבו של הקלטי, ברגעים שלמד לאהוב לאורך רדיפות של שנים: רגעים שבהם, משריפד עצמו בחלומות והאזין לשירי פיות לאור הדמדומים, הוא הוגה בנשמה ובמתים. כאן שוכן הקלטי, אלא שזהו הקלטי החולם.

מלבד אלה יש חשיבות גם לשני מחברים שעד כה לא פרסמו דבר בצורת ספר – העלמה לטישה מקלינטוֹק ומר דגלס הייד. העלמה מקלינטוק מפיקה כתבים מדויקים ויפהפיים בניב הסקוטי למחצה של אוּלסטר; ומר הייד מכין כעת כרך של סיפורי עם באירית, לאחר שרשם אותם כמעט מילה במילה מפי דוברי האירית שברוסקומון ובגולוויי. הוא, אולי, ראוי לאמון יותר מכולם. הוא מכיר את בני העם לפני ולפנים. האחרים מזהים היבט כזה או אחר של חיי האירים; הוא מבין את החיים האלה על כל מרכיביהם. יצירתו אינה היתולית ואינה ספדנית; היא פשוט חיה. אני מקווה שאת כמה מליקוטיו ינסח בצורת בלדות, משום שהוא אחרון מחברי הבלדות מבית מדרשם של וולש ושל קלהאן – אנשים שיצירתם, דומה, ספוגה בריח של עשן כבול. וכאן עולים על הדעת ספרוני המעשיות הזולים. את אלה, שעשן הכבול צבע את דפיהם בחום, אפשר למצוא על מדפים בבתי הכפר, ורוכלי הרחוב מוכרים אותם בכל פינה – לפחות, כך עשו – אך אין למצוא אותם בשום ספרייה בעיר זו של הסָאסָנָאךְ.⁹ "סיפורי הפיות המלכותיים", "המעשיות ההיבֶּרניות" ו"אגדות הפיות" הם ספרות הפיות של העם.

יש כאן גם כמה דוגמאות משירת הפיות שלנו. היא מזכירה את זו של סקוטלנד יותר מאת זו של אנגליה. בספרות הפיות של אנגליה הנפשות הפועלות הן בדרך כלל לא יותר מבנות תמותה בתחפושת יפה. בפיות כאלה לא האמין איש מעולם. אין הן אלא קצף רומנטי שהגיע מפרובנס. שום איש לא הביא מנחה של חלב טרי אל מפתנן.

אשר לחלקי שלי בספר, ניסיתי לתת בו ייצוג, במגבלות היקפו המצומצם, לכל סוגי האמונה העממית האירית. הקורא עשוי לתהות מדוע בכל רשומותיי לא תירצתי על פי ההגיון אפילו הופעה אחת של הובגובלין. להגנתי איאחז במילותיו של סוקרטס:

"פיידרוס: אולי כאן ממש קרה הדבר? דומה שמי הנהר כאן נעימים, וגם טהורים וצלולים במיוחד. מקום יפה למשחקי נערות.

סוקרטס: לא כאן, אלא שתיים־שלוש פרסאות במורד הנהר, במקום שחוצים את הנהר בדרך למקדש באַגְרַאי. נדמה לי שיש שם אפילו מזבח לכבוד בּוֹרֵאָס.

פיידרוס: אף פעם לא הבחנתי בו. אבל בשם זאוס, סוקרטס, אמור לי, אתה מאמין שהסיפור הזה אמת?

סוקרטס: אם אטיל ספק בסיפור, כמו שעושים חכמינו, לא אהיה מן הסתם יוצא דופן. אני עלול גם להתחכם ולומר שמשב הרוח הצפונית הפיל אותה על הסלעים בשעה ששיחקה כאן עם הנימפה פַרְמָקֵיאה, ולאחר שנספתה בצורה כזאת התחילו לספר שנחטפה בידי בּוֹרֵאָס, אל הרוח הצפונית. או שנפלה מגבעת ארס, שכן מספרים גם שנחטפה שם ולא כאן. באשר לי, פיידרוס, הדברים הללו נחמדים למדי בעיני, אבל הם מתאימים יותר לאיש גאון וחרוץ שגם לא התברך במזל רב, וזאת מהסיבה הפשוטה שבעקבות זאת יהיה מוכרח לתקן גם את המראה של ההיפּוֹקֶנטאוּרים ושל החימֶרה, שלא לדבר על שפע הגוֹרגוֹנות והפֶּגסוּסים ועל המוני מפלצות אחרות ויצורים מוזרים מבשרי רע מכל הסוגים. איש קטן אמונה שייגש אליהם במין חוכמה בלתי מתוחכמת וינסה לפרש כל אחד מאלה לפי מידת סבירותו יהיה זקוק לפנאי רב. ולי בשום אופן אין פנאי לדברים מעין אלה. והסיבה לכך, יקירי, היא כדלקמן: אינני יכול עדיין לדעת את עצמי, כדברי הכתובת שבדלפי. וכל עוד אינני יודע את זה מגוחך בעיניי לחקור דברים שאינם קשורים אלי. לפיכך אינני מתעניין בדברים אלה וסומך על מה שמקובל לחשוב עליהם, וכאמור אינני חוקר אותם אלא את עצמי; דהיינו, האם אני חיית פרא רבגונית וסוערת יותר מטִיפוֹן, או אולי בעל חיים עדין יותר ופשוט יותר, שמטבעו נוטל חלק בגורל שהוא אלוהי יותר ונחוּת יותר?"¹⁰

– – – – –

ברצוני להודות לאדונים מקמילן, וכן לעורכי Belgravia, All Year Round ו־Monthly Packet על שהרשו לי להביא מובאות מתוך "סיפורים אגדיים של הקלטים האיריים" מאת פטריק קנדי ומתוך מאמריה של העלמה מקלינטוֹק, בהתאמה; לליידי ויילד, על הרשות שנתנה לי לצטט כרצוני מתוך "אגדות עתיקות של אירלנד" שלה (בהוצאת וורד ודאוני); למר דגלס הייד, על שלושת הסיפורים שלו שטרם ראו אור ועל הסיוע החשוב שהעניק לי בכמה דרכים; וכן למר אלינגהם ולבעלי זכויות אחרים על שיריהם. שיריו של מר אלינגהם לקוחים מ"שירים ומזמורים איריים" (הוצאת ריווס וטרנר); שיריו של פרגוסון – מתדפיס של סילי, ווקר ובראיירס; ושיריי שלי ושירה של העלמה או'לירי לקוחים מ"בלדות ושירים של אירלנד הצעירה", אסופה קטנה שפרסמו גיל ובניו ב־1888 בדבלין.

הערות

1 מרי הראשונה, מלכת אנגליה (1516–1558), פעלה רבות להשבת אנגליה אל חיק האמונה הישנה, היא הנצרות הקתולית. באנגליה של ימי המלך ג'יימס השני (1633–1701) שבה ודעכה התמיכה בזרם זה של הנצרות. באירלנד, לעומת זאת, שמרה הכנסייה הקתולית על הפופולריות שלה. [ההערות הממוספרות הן של המתרגם]

2 גיראלדוּס קַמְבְּרֶנסיס – ר' הערה לסיפור "אי הרפאים".

3 * הוא התגורר בדבלין זמן־מה, ושם שמע אותו. [ההערות המסומנות בכוכביות הן של ייטס ושל מספרי הסיפורים]

4 בעיני ייטס, שהיה מאבות תנועת הסימבוליזם בספרות, סימבול הוא סימן המייצג אמת שאי אפשר לנסחה במילים, משום שהיא שוכנת מעל העולם הממשי.

5 "רמי־המעלה" הוא אחד הכינויים האיריים לעם הפיות.

6 קוֹלַמְקִיל, איש דת אירי בן המאה השישית הידוע גם בשם קוֹלוּמבָּה הקדוש, היה מחשובי מפיצי הנצרות באיים הבריטיים.

7 תומס אַ קֶמְפּיס (1380–1471), כומר קתולי גרמני־הולנדי, חיבר את הספר הפופולרי "הליכה בדרכו של ישו" וכן דרשות רבות.

8 תומס קרופטון קרוקר (1798–1854) וסמיואל לאוור (1768–1797) היו בני המעמד האנגלו־אירי, כייטס עצמו.

9 סָאסָנָאךְ (Sassanach) היא מילת גנאי אירית לזרים, ובייחוד לאנגלים שבהם.

10 על פי תרגומה של מרגלית פינקלברג ל"פיידרוס" של אפלטון, הוצאת חרגול ומודן, 2010.