עונת המעבר
לפני שלוש שנים הופיע אִיד מתחת למיטה של אהובתו. כמובן שאז עוד לא קראו לו כך. אז הוא היה רק גוש פרווה ואוזניים שמוטות. מאז החליף כמה צבעים. הוא היה כלב מעורב, כרגשות אהובתו.
כמובן שאז עוד לא קראו לה כך, היא הייתה רק בחורה תמירה עם חיוך שפוך מצד לצד.
כשהוא הכיר אותה, השם "איד" כבר הספיק למצוא דרכו אל הכלב שלה.
עכשיו, הוא מנהל מערכת יחסים מאוד לא יציבה, אך מתמדת, עם שניהם.
הם עושים כל מה שזוגות אחרים עושים, ובכל זאת משהו ביניהם חורק. יש להם רצון משותף לא להכיר בזה. הם מחליטים לעבור לגור יחד. הוא הציע והיא נענתה. התפקיד הזה, כמי שמציעים לה והיא רק מתבקשת להסכים, קָסַם לה.
כשהם מתעקשים לצבוע את הדירה בעצמם, הוא מתיישב על הספה, מגרד מעצמו צבע טרי ואפר סיגריות, ונובח כששקט מדי.
הם כבר יודעים שהוא חכם יותר מכולם.
מהדירה נשקפים נופים שונים: גגות תל אביב שמתפוררים מהר יותר מהבתים עצמם, שתי חתיכות ים, רק כדי להזכיר להם שגם הוא קיים, תחנה מרכזית מבצבצת, זוג צעיר ששוכח בקביעות לסגור את חלונות דירתו ומאוורר את חייו הפרטיים, ואנטנה סלולרית אחת ידועה לשמצה.
לילה אחד, שלחה האנטנה את זרועות המתכת שלה דרך החלון. היא מתחה אותן יותר ויותר, חתכה בעד הקיר בשריקתה, מתחפשת לרוח בלבד בפני אהובתו חסרת הדאגות, עד שהגיעה אליו.
בבוקר שלאחר מכן, היה בטוח שהבחין בחוֹרים קטנים כמו קדוחים בקיר, ובחתיכות שנשרו ממנו, ממש מאחורי המחשב. מזכרת מסיוטי הלילה.
הוא ניסה לאלף את עצמו החוצה מהפחד: התבונן באנטנה בשעות אחר הצהריים, בהן נראתה יותר כמו קיא של מכונית. כל כולו הצטמצם לכדי בהייה בה.
כבר ביום הראשון למעבר, הרגיש בדמיון הרב בין הדירה הזו לבית הוריו. האור היה בדיוק אותו אור. וגם החלומות זהים.
לא משנה באיזה בית הוא נמצא, הוא תמיד מחפש לו איזו אנטנה להאשים.
זה הזמן הפנוי מדי שמשדל את הדמיון שלו לרוץ בכיוונים האלה. הוא קורא בעיתון בכל יום, משוחח עם רננה אהובתו אודות ספקולציות על מהפכות חברתיות, מנסה להצדיק לפחות בפניה את כישוריו העיתונאיים, למרות שהפסיק את הלימודים. העיתונים, כמו המילים ביניהם, נערמים ונערמים, ובכל זאת ספק אם יש לכל זה אופק. פעם, המילים היו שלה ושלו שווה בשווה. עם הזמן היא מגלמת את תפקיד המאזינה בלבד.
מנגד, ישנה הדירה הזו, שמותחת גבול מושלם: חלון אחד שכולו אומר שמים וצמרות עצים, וחלון אחר מגמגם טכנולוגיה, פולט חתיכות ברזל ומתכת במאמץ כאוטי. פעם צפה בדריכות בעורב שהתיישב על האנטנה, חיכה לראות איך הוא הופך לסוס, או מצמיח מקור נוסף, לכל הפחות.
הבעיה היא שהאור בדירה הזו מרדים אותו. הוא יכול לעלות למרפסת, לשכב לרגע לנוח, ולא לקום עד הלילה, אם זה תלוי בו, ולא באיד, ולא ברננה, אהובתו היְשָנָה.
*
והם הולכים לסרט. למסעדה. לחברים שלה. לפארק. לחוף הים הקרוב לביתם. שוב לסרט. לארוחה אצל ההורים. לחברים שלו. לחוף אחר, מרוחק יותר. לטיילת. ושוב, חברים, משפחה, מסעדה, פארק.
באחד הטיולים החוזרים אל הטיילת, הם נעצרים ליד זמרי רחוב, בחור ובחורה. היא שרה, הוא מנגן בגיטרה. רננה מסתכלת עליהם בריכוז, והוא כבר מדמיין את הצעד הבא שלה — היא תצלם אותם, תשים להם שטר בכובע שעל המדרכה לצידם, וכשתשוב לדירתם, תצייר אותם. היא מרכזת את המבט שלה בהם, הוא מרכז את המבט שלו בה. אבל הפעם יש לו איזה דחף לנסות להנציח את המבט הזה שלה. אחרי הכול, לא ברור עוד כמה זמן יש לו איתה. הוא שולף קבלה ישנה שנשארה לו בכיס, הופך אותה ורושם עליה רישום מהיר של רננה. הוא יודע שיש לו רק כמה שניות לפני שתבקש ללכת, להתרחק משם.
כשהם חוזרים לדירה, הקנבס בחדר שלה מקבל אותה אליו, הספה גדושת העיתונים פורשת אליו זרועות.
הם כבר כל כך בתוך זה, ועדיין, הוא לא בטוח שהיא אוהבת אותו. ארבע וחצי שנים ביחד, והוא ממשיך לא להיות בטוח.
בכל יום קצת פחות.
עוד מעט ולא יישאר ממנו כלום.
הוא תולה תקווה בטיולים אל הטיילת. מסורת טיולי שישי לשם מתהווה לאיטה. הם לוקחים איתם את איד. הוא אוהב את השילוב של המעט־ירוק עם המאוד־עיר. הוא אוהב את רעש ההמולה האנושית שעוטפת אותם שם. הוא נאחז בטיפוח תחביבו החדש, שהוא למעשה תחביבה הישן: הוא גילה שהוא עצמו נהנה לצייר, ולא רק לצפות בה מהצד כשהיא מציירת.
הוא חושב שאם הם ידברו הרבה, משהו מכל הרחשים שנעים להם בין השפתיים יוכל לגרום להם להיטשטש זו בזה, וכך שניהם לא ישימו לב לחוסר הביטחון הזה שנמתח ביניהם.
איד ממשיך לנבוח ברקע.
*
כמה מאוחר כבר יכול להיות. עכשיו צריך לקום מהמיטה. צריך לקנות חלב וקפה, וגם פרחים בשבילה. ואולי, מאוחר יותר, לשבת ולדבר, לשאול אם באמת הכול בסדר, כמו שהיא ממהרת לענות תמיד.
הם יושבים ואוטמים עצמם במילים. היא יורה פקודות, הוא מציית, חבר נאמן. יותר נאמן מחבר.
והיא מקבלת אותו כל לילה, מכורח ההרגל. הוא מביט בעורפה הקשה. תוהה מתי היא תתרכך. מרגיש כמו ילד במיטה גדולה מדי. רוצה לומר: תנדנדי אותי תחבקי אותי תצילי אותי מהחושך מהכאב ומעצמך תגידי שאת אוהבת עד שאירדם.
הוא שומר את ידיעת הסוף בתוכו.
הוא לא זוכר מתי בדיוק זה התחיל. הוא לא בטוח שתמיד זוכרים, בעצם. היא האהבה הראשונה הרצינית שלו. הוא לא בטוח מתי התחיל להרגיש ככה כלפיה, ולא רוצה לזכור. הוא יודע את זה טוב מדי, לכן רוב הזמן מעמיד פנים שלא אכפת לו. הוא מקפיד לא לשאול מה קרה ביניהם, מה קורה עכשיו. לא רק כשהוא יושב עם חברים על בירה, גם בינו לבינו. כשהוא מרגיש במרחק שנפער ביניהם, הוא מעדיף להתמקד בהווה: יש חשבונות לשלם, דירה לנקות, איד לדאוג לו. יש לו את רשימת המטלות שלו. אלא שלא כמו לכל אחד אחר, לפעמים היא מוסיפה לרשימה: כשהיא ממלאת את הבית בטיוטות לציורים שלה — ניירות מקומטים ובדים עד שאין עוד מקום על הרצפה. צלחות וכוסות מפוזרים ברחבי הבית, כי כשהיא עסוקה במיוחד הכלים ישטפו את עצמם. הוא מנסה להתעלם מזה, לתת לה להגיע לנקות את כל זה בזמנה, אבל די מהר מוצא את עצמו שותה מים מקערה ואוכל מרק עם מזלג.
הוא מעדיף להסתכל על זה אחרת: להוכיח את עצמו. הוא מנקה אחריה בלי לומר מילה (וכשבכל זאת עולה בו כעס הוא חושב, סך הכול, הוא עושה את זה גם בשבילו).
כמו מגנט שמתהפך לו כוחו, ככל שהוא מתקרב היא מתרחקת. כשהוא מנסה למצוא חן בעיניה, נראה שהוא בעיקר מרגיז אותה. היא כבר לא מבינה את ההומור שלו. הוא מרגיש איך היא מביטה מלמעלה על המשפטים המגושמים שלו, ויודע שהם הופכים מגושמים רק בגלל העין הביקורתית שלה.
בדיוק בגלל זה הוא לא אוהב לחשוב על זה יותר מדי. ברגע שהוא חושב על זה, כל מחשבה שלו עליה נשמעת לו כמו תלונה. כאילו הִפנים את הקול המתלונן שלה ומדבר דרכו. או שמא היא מדברת דרכו? כשהם מתנשקים, הוא מרגיש גיצי חשמל חוככים בעורו, עוברים מגופה לגופו. לא יכול להיות שזה לא אמיתי. אבל היו גם פעמים אחרות, בהם הגוף שלה היה רק כלי קיבול, והיא לא באמת הייתה שם. ככה לפחות היה לו נדמה. לפחות, לא כמו שהייתה נסחפת איתו כשרק התחילו לצאת. זה באמת היה כל כך מזמן?
הוא לא אוהב לחשוב על זה, אבל לפעמים אחרי שהוא מנשק אותה, יש לה מבט חלול בעיניים.
הניסיון שלהם לעורר מה שנרדם ביניהם מצליח, אבל לא כמו שציפו. הם מתחילים ללכת יחד לשיעורי ציור. הוא הציע, חשב שככה יוכלו לעשות משהו חדש יחד. משהו שגם יעזור לו להבין מה היא מרגישה, אולי. במקום זה, נראה שנהיה לה פחות ברור מה היא מרגישה. היא נשבית תחת עינו של אמיר, המורה שלהם. כשאמיר נכנס לסטודיו לציור, הציג עצמו בפניה והושיט את ידו כדי שתלחץ אותה, הוא ראה את אצבעותיו הארוכות נסגרות על גב ידה. ובאותו רגע ממש יד נעלמה לחצה על ליבהּ וכיווצה אותו. בהתחלה חשב שיגיעו לסטודיו יחד, ירוויחו עוד קצת זמן איכות זוגי בדרך, אבל היא העדיפה לקחת על עצמה עוד עבודות עריכה, ולהישאר באוניברסיטה אחרי הלימודים כדי לעבוד עליהן.
אל תיבהל, היא אומרת. זה רק כלכלי.
הוא לא ידע את זה, אבל כך אפשרה לעצמה להקדים לשיעור, תמיד "רק במקרה", ולפגוש את אמיר ביחידות. כשאמיר הביט בה, חשה את מבטו מלהט עליה כפי שמרגיש אדם את השמש מביט בו. בכל יום היא אומרת לעצמה שתיפרד מאמיתי ובכל לילה לא עומד לה כוחה לעשות זאת.
הפגישות שלו איתה בדירה הופכות להיתקלויות בלבד. הוא נהיה רק עוד זוג רגליים שאיד מתחכך בהן, עוד פנים מוטרדות שהוא מכשכש לעברן, נלהב באופן בלתי נדלה ומעורר קנאה. ישנו השלב הזה, השלב שהוא כל כך רוצה להסיט ממנו את המבט — השלב בו כשהיא מביטה בו, נדמה שמאחורי אישוניה מרצדים שֵׁם ופנים של מישהו אחר. לפעמים נדמה לו שהיא משתהה לרגע לפני שהיא קוראת לו כדי לא לטעות ולקרוא לו בשם שהתנגן בראשה.
אבל יש להם שפה משותפת, הוא מקפיד להזכיר לעצמו, עם נימת הומור מתוחה על פני התוכן, עברית טווסית־ישנה:
"העוד נלך לים?" היא שואלת בעודה מסדרת את העיתונים שצבר סביב שולחן הסלון.
"נבשר כמו סנוניות את העונה הנכונה לנו", הוא עונה בעודו שוטף כלים.
"ומה נשים בתרמיל?" היא שואלת כשהיא מנקה את השולחן.
"אושר, זוהר ושמחה", הוא עונה כשהוא מטאטא.
הוא מקווה כך לשמור אותם זוג ככלות הכול. מקווה שהשגרה הנעימה, על השפה המשותפת והטקסים הקבועים הקטנים, יעזרו בזה.
*
השיחות בינה ובין אמיתי מתמעטות, וכשהם מדברים, הם בלתי מובנים זה לזו, בניגוד מובהק לשיחות שבינה לבין אמיר. כבר בשיחה הראשונה ביניהם, כשאמיתי השתרך אחריה גם לשיעורי הציור, אמיר גרם לה להרגיש כהרבה יותר מעוד סטודנטית לאמנות. היא ציירה דקות אחדות, עד שידה סטתה מעט מהמקום שבו התכוונה להניח את הקו הנוסף. היא קירבה אל הנייר את המחק שלה, כשקולו של אמיר קטע את מחשבתה, וידה נותרה לרגע בדרכה באוויר.
"את לא חייבת למחוק".
היא הביטה בו. הוא היה מבוגר ממנה בשנים מעטות, רחב כתפיים, בעל פנים נעימות ועיניים גדולות שהזכירו לה עיני תינוק.
"את לא רוצה לצייר כמו שאת מרגישה?"
"כמו שאני מרגישה זה כמו שאני מרגישה. אי אפשר לצייר את זה".
"זאת חוכמה קטנה מאוד. אם זה באמת היה עובד ככה, לא היה אף צייר בעולם".
היא היססה לרגע, והוא המשיך בטרם תמצא את חוט מחשבתה, "את לא באמת תועה, ואת יודעת את זה".
"אני לא מצליחה לצייר שום דבר כמו שצריך. שום דבר שלי לא גמור, יש לי רק התחלות".
"אז תני להתחלות לקרות", הוא ענה. "לא כל דבר אמור להיות תרגיל שיקדם אותך. אל תנסי ליצור, תנסי לקבל את מה שהיד שלך רוצה. חכי עם המחשבות על היצירה".
אמיתי, שישב ביניהם, זרק ברננה מבט, כמו אומר "מי זה הפסיכולוגיסט הזה?" אבל רננה לא תפסה.
*
ימים ארוכים היא מבלה מחוץ לדירה, חוזרת רק להתקלח ולישון. הוא לא היה בטוח אם היא נקברת בעבודה או מגישה את צווארה לעול עבדות מרצון. כשניסה לרמוז לה על זה, השתדל שלא להישמע רכושני, רצה להעביר את האכפתיות שלו כלפיה יותר מאשר את החשש שהוא מאבד אותה. היא אף פעם לא הייתה עונה לו תשובה ברורה איפה הייתה. כמה ימים אחרי ששאל אותה לראשונה, היא התחילה להסתגר יותר ויותר בחדר השינה. זה היה מטעה כמובן, כי העיסוקים שלה היו כולם עיסוקים שאפשר לקיים במרחב של הכיסא והמחשב. יום אחד כששטף את הדירה עברה לו בראש מחשבה שאם זה המצב, אולי כדאי שיעברו לדירת קופסת נעליים, לפחות יהיה פחות מרחב לטנף. אבל אז חשב על השיחה שהצעה כזו תצריך, ועל האופציה שתעלה למודעות שלה, בעצם, שאולי כדאי לה בכלל לשקול מחדש את החוזה.
אז הוא לא אמר כלום. העדיף להישאר בספק (טקטיקה דומה הפעיל בהמשך, כשנאבק עם עצמו לבקש "אולי נפסיק ללכת לשיעורי ציור האלה?").
אבל הספק הולך ונעשה כבד ככל שמצבי הרוח שלה נעשים קיצוניים יותר. היא ממשיכה להסתגר בחדר, יותר מדי פעמים נדמה לו שהוא שומע אותה בוכה, וכשהוא דופק על הדלת כדי לשאול לשלומה, היא ממהרת לענות שהיא בסדר. מקסימום מוסיפה שכנראה קצת הצטננה. בפעמים אחרות, היא תולה את האשם בציור, בוכה שהיא לא באמת שם מול הנייר, ולא מצליחה לצייר אפילו קו אחד מקורי.
הוא רוצה לנחם אותה אבל לא יודע מה לומר. הוא רוצה לומר לה בדיוק את זה — דרך חיבוק — אבל עוד לפני שהוא מתקרב מספיק, הוא פוחד שתהדוף אותו. הוא לא מצליח להחליט: היא בוגדת בו ושוקעת באשם, או שהיא שוקעת באשם כי היא רוצה לבגוד בו? אולי היא בכלל בוכה ממשהו אחר, שלא קשור אליו, אליהם? והיו רגעים בשיעורי הציור שנראה היה שהיא עורכת בינו ובין אמיר השוואות, קרבות אופי, ואם אמיתי היה מסתכל עליה באמצע הזיגזג הזה שלה ביניהם, היא מיד הייתה משפילה מבט לקנבס. בימים ההם נדמה היה שהיא שונאת את עצמה, ומֵעבר למוסר שייסר אותה, היא רצתה לאהוב אותו, את אמיתי. באמת רצתה. הוא גם ראוי לכך, בעצם. הוא כל כך אוהב אותה, הרי.
הם כבר בקושי מדברים. הוא מנסה לקרוא את הפנים שלה. או שמא, לכופף את המחשבה שלה, לעצב אותה:
רק כי אמיר לא מושג, נדמה לך שאת רוצה אותו.
ולמחרת: זו לא באמת את, זו העונה הזו, גדושת הפרפרים וההורמונים, שמחליטה בשבילך.
וביום אחר: את לא באמת רוצה אותו, את רק מחפשת את האישור שלו, דמות סמכותית כלשהי שתגיד לך שאת מוכשרת. כי כשאני אומר לך את לא מאמינה.
השכנועים שניסה לשדר לה כשדרכיהם הצטלבו בין חדרי הדירה נערמו בקרבו כמו מגדלי העיתונים של ניסיונות קריאת העתיד שלו.
ואולי זה לא שאמיר מושך אותה. זה פשוט המרקם העדין של היחסים ביניהם שנפרע. לא ברור למה, מתי או איך. כיוון שכך, כל דבר שהוא מושך אותה החוצה מזה. הוא באמת לא אוהב לחשוב על זה.
כשהיא חוזרת בימים כאלה הביתה, היא מיד מסתגרת במקלחת. הוא כבר לא בטוח אם היא באמת בוכה.
מתחיל להימאס לו מהדרמות האלה. הוא לא יכול שלא לחשוב: מה אם היא מייצרת את הסערות האלה רק כדי לא להתעמת איתו? מה אם גם לה יש ספק שעומד בגרון?
ובעיקר, הוא לא יכול שלא לחשוב — איפה רננה שהכרתי? רננה של מניירות אמנותיות ובלגן מילולי בראש — אבל כאלה שלא היה לה אכפת שיראה, רננה שהייתה שם באמת, בתוך הגוף הזה שהחזיק.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
