משנה תודעה

הקדמה

גם ספר שמקורו בטורים שהתפרסמו בעיתון דורש לעיתים הבהרות טרמינולוגיות. כדי לדבר על הרנסנס הפסיכדלי, צריך להבין קודם מהם חומרים פסיכדליים ומהו הרנסנס הפסיכדלי. לכן הספר הזה מתחיל בדיון טרמינולוגי וההקדמה הזו היא בעלת אופי פדגוגי יותר ושונה במובהק מהמשך הספר. אלו שמרגישים שיש להם הבנה מספקת בסוגיות בסיסיות אלה, מוזמנים להמשיך ישירות לפרק הראשון.

בעמודים הקרובים אשתדל לתאר כמה מהקווים המרכזיים לדמותם של הפסיכדלים ושל הרנסנס הפסיכדלי, ואקנח בתיאור קצר של מהלכו של ספר זה.

חומרים פסיכדליים הם קבוצה של צמחים ומולקולות בעלי השפעות דרמטיות על תפיסת הזמן והמרחב, תפיסת האני, רשמי החושים ועוד. חומרים אלו מסוגלים גם לחולל חוויות מיסטיות דרמטיות ולסייע בריפוי של טראומה, דיכאון, התמכרות, חרדה ושורה של הפרעות נפשיות ובריאותיות אחרות. חלק מהמשתמשים בהם חוו בהשפעתם השפעות מוזרות כמו מסע בזמן, מסעות לגלגולים קודמים, טלפתיה או חוויות חוץ־גופניות.

חומרים פסיכדליים מושכים אליהם בשנים האחרונות מידה אדירה של עניין ונדונו בהרחבה בספרים, בכתבות ובסדרות רבות. הקבוצה הידועה כ"פסיכדלים הקלאסיים" כוללת את פטריות הפסילוסיבין, האל־אס־די, תה האיוואסקה, קקטוס הפיוטה וקקטוס הסן פדרו. לקבוצה זו הצטרפו בעשורים האחרונים שורה ארוכה של מולקולות סינתטיות עם שמות כמו 2CI ,2CB ,2CT7 ,5-Meo-DMT ,DPT ו־DOM. בניגוד לקבוצה המצומצמת והאקסלוסיבית של הפסיכדלים הקלאסיים, הגבולות של המשפחה הפסיכדלית הרחבה ברורים פחות.

שתי מולקולות שזוכות לנראות מרכזית בתקופה הנוכחית, אף שאינן פסיכדליות קלאסיות, והן אפילו חלק ממשפחות סמים אחרות, הן MDMA וקטמין. ה־MDMA הוא סם אמפתוגני (מעצים חיבור רגשי) שמבוסס על מבנה אמפטמיני, שהשימוש בו לטיפול בפוסט־טראומה מראה תוצאות מבטיחות אבל הוא עדיין ניסיוני. הקטמין הוא סם דיסוציאטיבי שמשמש כבר עשרות שנים למטרות הרדמה בעולם הרפואה, אבל זכה בשנים האחרונות לפופולריות מרובה כטיפול בדיכאון. אומנם ה־MDMA והקטמין אינם פסיכדלים קלאסיים, וההשפעות שלהם שונות מאלו של הפסיכדלים הקלאסיים בצורות חשובות ומהותיות,¹ אך הם יהיו חלק מהסיפור שאספר כאן, כי גם הם חלק מהרנסנס הפסיכדלי.

חומרים פסיכדליים זכו לפרופיל גבוה בביקור האחרון שלהם במדע ובתרבות המערביים, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, מה שמוביל אותנו למילה "רנסנס". משמעותו המילולית של המונח "רנסנס" היא לידה מחדש. הרנסנס המקורי, שהתחולל באיטליה ובחלקים של אירופה בין המאה הארבע־עשרה למאה השבע־עשרה, זכה לשם זה משום שהוביל ללידה מחדש של צורות ידע ואמנות ששגשגו בעולם הקלאסי אך נשכחו בימי הביניים.

המושג "הרנסנס הפסיכדלי" מציב את העיסוק העכשווי בחומרים פסיכדליים בקונטקסט היסטורי שבו הרגע הנוכחי הוא לידה מחדש של תנועה פסיכדלית קודמת או תנועות פסיכדליות קודמות. פסיכדלים, ככלות הכול, היו גם חלק מהעולם העתיק ומתרבויות ילידיות ברחבי העולם.

מבקרי המושג "הרנסנס הפסיכדלי" מצביעים על כך שהוא מושג טעון סימבולית ובעל ערך שיווקי, המציג את המדיקליזציה של חומרים פסיכדליים על ידי חברות תרופות בצד הנכון של זמנים של שחרור, נאורות ותיקון היסטורי. הרנסנס הפסיכדלי, טוענים מבקריו, מתמקד בהיסטוריה הפסיכדלית כהיסטוריה מערבית ורפואית, ומשכיח את ההיסטוריה הארוכה של חומרים פסיכדליים בחברות ילידיות ובאנדרגראונד.

יש מן האמת בטענות הללו, ומסיבה זאת יש רבים בעולם האקדמי שמבכרים להשתמש במושגים ניטרליים יותר, כמו psychedelic resurgence או psychedelic revival. ובכל זאת, כמו מושג נוסף ובעייתי הרבה יותר שיופיע בספר זה — המושג "סמים" — גם המושג "רנסנס פסיכדלי" הפך למטבע לשון שקשה להימנע ממנו. מחיר ההימנעות ממנו גבוה לעיתים ממחיר השימוש בו, אם רק נשים לידו כמה כוכביות שיזכירו לנו את ההיסטוריה הבעייתית שלו ואת הדרכים השונות שבהן הוא עשוי להיות מפורש באופן שגוי.

אם כן, הרנסנס הפסכדלי הוא מושג עם הטיות בעייתיות, שישמש אותנו כאן, מטעמי נוחות, כדי להתייחס לאחת התופעות המפתיעות, המסקרנות והמורכבות של הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת: החזרה של חומרים פסיכדליים לקדמת הבמה של החברה הגלובלית. הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי,² בניגוד למה שעשוי אולי להשתמע מפרשנויות מסוימות של המושג, אינו מוגבל לעולם הרפואה בלבד. במקביל לגידול המסחרר במספר המאמרים המדעיים, הכנסים המדעיים ומרכזי המחקר האוניברסיטאיים שעוסקים בתחום הפסיכדלי, מתרחש גם רנסנס תרבותי בפסיכדליה, כפי שהוא משתקף בכתבות, בספרים, בסרטים ובסדרות, שכולל גם התנסויות פסיכדליות. ובהקשר זה חשוב לזכור תמיד שמרביתן המוחצת של החוויות הפסיכדליות מתרחשות במצבים לא רפואיים ולא מדעיים. נוסף על כך, לצד הרנסנס הרפואי והתרבותי הזה, מתקיים בתקופה זו גם רנסנס של רוחניות פסיכדלית, של פולחנים הלוצינוגנים ושל דתות פסיכדליות.

הרנסנס הפסיכדלי אינו תוצאה של גורם אחד ספציפי, הוא התלכדות של מגוון כוחות תרבותיים, רפואיים, טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים ואחרים. מהצד התרבותי, הרנסנס הפסיכדלי מגיע בתקופה של עניין רחב בטכנולוגיות של התפתחות אישית ושל פתיחות גוברת למצבי תודעה אלטרנטיביים, לצד שחיקה של הסטיגמה השלילית שהודבקה לפסכידלים בשנות השישים.

מבחינה רפואית, הוא מופיע בתקופה של משבר בריאות נפש גלובלי שהפסיכיאטריה ניצבת מולו חסרת אונים, וחיפוש אחר נתיבים חדשים בשדה הפסיכיאטריה. מבחינה מדעית, הרנסנס נעזר בשורה של מחקרים שהציגו תוצאות יוצאות דופן בטיפול במצבים כמו דיכאון, חרדה, טראומה והתמכרות, ורכב על השגשוג של חקר המוח והסיפורים האטרקטיביים שהיו לו להציע על הנושא הנפשי.

מבחינה טכנולוגית, הרנסנס הפסיכדלי נעזר בזמינות של רשת האינטרנט ושל רשתות חברתיות, שאפשרו לפסיכונאוטים בודדים למצוא את האחרים, סייעו בהפצת ידע על גידול פטריות וצמחים פסיכדליים, השפעות ובטיחות, וגם הגבירו בצורה דרמטית את הזמינות של חומרים משני תודעה.

מבחינה כלכלית, הרנסנס הפסיכדלי נשען על הפוטנציאל העסקי המשמעותי של תרפיה פסיכדלית כתעשייה, ועל העניין של חברות פארמה ובעלי הון שמעוניינים לקדם את התחום. מבחינה פוליטית, הרנסנס הזה נשען על הפתיחות הגוברת לרפורמה בתחום מדיניות הסמים והשכיחות הגוברת של עמדות ליברליות לגבי שינוי תודעה באמצעות סמים בקרב חלקים נרחבים של הציבור — באופן נדיר, הן חוצות רבות מהחלוקות הפוליטיות ומקובלות על רבים בימין כמו גם בשמאל.

מתבקש להשוות בין הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי לבין ההופעה המתוקשרת הקודמת של הפסיכדלים ברפואה ובתרבות המערבית, בשנות השישים. ההשוואה חושפת הבדלים מובהקים. בניגוד גמור ליעד ה"מיינסטרימיזציה" של המאה העשרים ואחת, בשנות השישים שימוש בפסיכדלים היה חלק מתרבות־נגד שביקשה להיות אנטי־תזה של כל מה שהוא מיינסטרים וממסדי. בניגוד לתרבות הפסיכדלית העכשווית, שיש לה תומכים בימין ובשמאל, התרבות הפסיכדלית של העידן ההוא זוהתה באופן ברור עם צד אחד של המפה הפוליטית — הצד השמאלי — ועם שורה של סוגיות פוליטיות (אנטי־מלחמה, אנטי־צרכנות, אנטי־ממסדיות).

כמו כן, בניגוד לתרבות הפסיכדלית בת ימינו, שמופיעה על רקע של רפורמות בינלאומיות בחוקי הסמים, הגל הפסיכדלי ההוא גרם להחרפה ניכרת של המלחמה בסמים, שרק בימינו מגיעה לדעיכה. הוא הניח אז את היסודות התרבותיים לתרבות התודעה שנוצרה במערב ושכללה עניין במגוון של פרקטיקות ושיטות אלטרנטיביות — מיוגה ומדיטציה ועד נשימה הולוטרופית. עם הזמן, תרבות התודעה שהפסיכדלים סייעו להזריע הקלה עליהם את הקבלה חזרה לתרבות.

ויש הבדל חשוב נוסף בין הרנסנס הפסיכדלי בן זמננו לבין זה של שנות השישים. אף ששנות השישים היו תקופה של מאבקים פוליטיים עזים ושל קיטוב גובר בחברה, תקופה זו התאפיינה גם במידה גדושה של תקווה ושל אידיאליזם. לעומת זאת, הנרטיבים התרבותיים הדומיננטיים של העשור האחרון מאופיינים בתחושת שבר ומשבר שלאחר קץ עידן האידאולוגיות. בתקופה זו האנושות מתמודדת עם משבר סביבתי ועם מאבק בין־גושי, לצד התפתחויות טכנולוגיות מהירות ובלתי צפויות. הרנסנס הפסיכדלי לא יכול שלא להיות חלק מכל זה, והוא מתקשה יותר לרחוץ בניקיון כפיו.

כשמפתחים בעמק הסיליקון משתמשים במיקרודוזינג כדי לפתח אלגוריתמים יעילים יותר לענקיות הטכנולוגיה, כשרפואה פסיכדלית הופכת לתעשייה תאוות בצע, וכשתיירות איוואסקה משנה את מרקם החיים של קהילות ילידיות, קשה יותר לראות את הפסיכדלים כאלטרנטיבה הנאצלת וחסרת הרבב לכוחות שהורסים את העולם. הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי מתאפיין במאבק מתמשך בין מי שממשיכים להניף את הדגל האידיאליסטי של הפסיכדליה, לבין מי שמבקרים את הכשלים ואת נקודות העיוורון של השיח האידיאליסטי, לבין מי שלא אכפת להם ורוצים לקדם את המחקר והכלכלה הפסיכדליים בלי להטריד את עצמם בשאלות מסוג זה.

אף שהתנועה הפסיכדלית של שנות השישים הייתה פוליטית באופן מובהק יותר, הפוליטי ממשיך לשחק תפקיד משמעותי במחשבה הפסיכדלית. לצד מחקרים על השפעות הניאו־ליברליזם, הגזע והמגדר בתחום הפסיכדלי, חוקרים כמו דיוויד לוק, ליאור רוזמן ואלכסנדר ביינר חושבים על האופן שבו פסיכדלים יכולים לשמש להעצמת המודעות האקולוגית, לגישור מחלוקות פוליטיות, ואפילו לטרנספורמציות תודעתיות קולקטיביות. הדבר שנשתנה הפעם הוא שהשיח הנוכחי אוטופי פחות ומודע יותר לצד האפל של הפסיכדליה, ולכך ששימוש בפסיכדלים יכול ללכת יד ביד עם חשיבה פוליטית פרנואידית, תיאוריות קונספירציה וקיטוב פוליטי.

אם כן, הרנסנס הפסיכדלי העכשווי נהנה מרוחות גביות מצד התרבות, הטכנולוגיה, הפוליטיקה, הכלכלה והרפואה, אבל הוא גם סובל מרוחות קדמיות שהרנסנס הקודם לא נאלץ להתמודד איתן, של משבר עמוק בתחושת צדקת הדרך של האנושות. העולם בשנות השישים אולי היה עולם מלא במלחמות, בדיכוי ובחוסר צדק, אבל הוא היה עולם אידיאליסטי שקל יותר להאמין בו שעולם אחר הוא אפשרי, ושבו הדרכים לעולם הזה נראו פשוטות יחסית.

למה אפשר לצפות מהרנסנס הפסיכדלי? האם הוא יכול להצליח כאשר הציפיות שנתלות בו מוגזמות כל כך, כמו ריפוי הפלנטה, איחוד המין האנושי וניצחון על מגפות הדיכאון, החרדה וההתמכרות? זה יהיה בלתי אחראי לקוות שפסיכדלים ינצחו את משבר האקלים, יגשרו על פני המחלוקות הפוליטיות או אפילו יביאו לסופה של מגפת הדיכאון והחרדה, אבל זה לא אומר שהרנסנס הפסיכדלי נדון בהכרח להיות לכישלון.

אלדוס האקסלי כינה את הפסיכדלים “Gratuitous Grace” — מושג תיאולוגי המכוון, כדבריו של האקסלי, למשהו שניתן לך ואינו תנאי מספק או אפילו הכרחי לגאולה, אבל שמספק עזרה בדרך, ולכן יש לקבל אותו בהכרת תודה, כשהוא זמין. אולי ניתן להפנות את הדברים האלה של האקסלי כלפי המקום הרחב שפסיכדלים יכולים לקוות לו בעולם שלנו. הם לא מספיקים כדי לגאול אותנו מאתגרי הניאו־ליברליזם, ממשבר האקלים, מהקיטוב הפוליטי ומהתהפוכות הטכנולוגיות, אבל הם בהחלט יכולים להגיש עזרה בדרך, ועל כן ראויים להכרת התודה שלנו.

מטרת הספר משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי היא להציג תמונה פנורמית של הרנסנס הפסיכדלי בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית. זו תמונה שכוללת בתוכה את מלחמות הפטנטים של חברות הפארמה לצד תיירות האיוואסקה באמזונס, את השימוש האקטיביסטי בפסיכדלים לצד תחיית העניין בריטואלים. התמונה הזו כוללת עשרות זוויות שונות שמעידות שהעולם הפסיכדלי של העשור השלישי של המאה הנוכחית הוא מוקד של פעילות תרבותית שוקקת ומרובת פנים.

הספר מורכב מ־26 פרקים המסודרים בחמישה שערים. כל אחד מהשערים ומהפרקים בספר דן בממד שונה של הרנסנס הפסיכדלי בן זמננו ומעלה שאלות מפתח בתחומי המדע, התרבות והרוחניות הפסיכדליים. הפרקים מבוססים על הספרות בתחום, על מאמרים מדעיים בני זמננו, כמו גם על ראיונות עומק עם עשרות מומחים מובילים מפינות שונות של היקום הפסיכדלי הנוכחי: פסיכיאטרים, פילוסופים, מדעני מוח, שמאנים, חוקרי דת, מטפלים, אנתרופולוגים ועוד.

הקדמת הספר הזה נכתבת בתקופה מאתגרת לתקוות של הרנסנס הפסיכדלי, לאחר שמִנהל הסמים והתרופות האמריקאי דחה את בקשת חברת לייקוס לאישור השימוש ב־MDMA לטיפול בפוסט־טראומה. יש הטוענים שהרנסנס הפסיכדלי הגיע לסופו, אחרים טוענים שמדובר במהמורה בדרך וזו רק ההתחלה, ויש האומרים ששאלת האישור הרפואי של הפסיכדליה משנית להשפעות הנרחבות שיש לפסיכדליה בתקופה זו בתחומים כמו תרבות, רוחניות וחברה. הספר הזה אינו מציע תשובה אחת מוחלטת לשאלה מהי פסיכדליה או מהו הרנסנס הפסיכדלי. מטרתו להעשיר את הדיון באופן שיפתח עוד שאלות ותהיות שיתגברו על הנטייה האנושית לסגור דברים בבוקסות של אמירות מוחלטות. ככלות הכול, זו תמצית החוויה הפסיכדלית.

הערות

1 בניגוד לפסיכדלים הקלאסיים, ל־MDMA, ועוד יותר מכך לקטמין, יש פוטנציאל ממכר. ובניגוד לפסיכדלים הקלאסיים, השימוש בהם עשוי להוביל למנת יתר. באופן עמוק יותר, MDMA וקטמין הם חוויות שהאספקט הנעים שלהם בולט בהשוואה לאפקטים המאתגרים והבלתי נעימים פיזית ונפשית שהפסיכדלים הקלאסיים מחוללים לעיתים תכופות במנות גדולות. אולי יש קשר בין עובדה זו לכך שחומרים אלה לא מייצרים את אותה תחושת Afterglow, תחושת ההרפיה, הנינוחות והצלילות, שמייצרים חומרים פסיכדליים לאחר שהסתיימה החוויה. מנה גדולה של איוואסקה מייצרת חוויות קשות בטווח הראשוני ואפטר־גלואו בסיומו של טקס, ואילו מנה גדושה של MDMA מובילה לעייפות ודאון לאחר הטריפ.

2 המושג "הרנסנס הפסיכדלי הנוכחי" אולי נשמע מוזר, אבל הוא מתבסס על כך שיש הרואים בגל המחקר וההתנסות הפסיכדלי של ימינו גל שלישי, שהגיע אחר הגל השני של שנות החמישים והשישים, שהגיע אחר גל התנסות ומחקר מוקדם יותר באירופה של שנות העשרים והשלושים, שגם אותו ניתן לראות כרנסנס של זרמים עתיקים יותר של שינוי תודעה בהיסטוריה האירופאית והגלובלית.

שער ראשון

רפואה, מדע וקפיטליזם ברנסנס הפסיכדלי

פרק ראשון

ההבטחה הרדיקלית — האם פסיכדלים ישנו את עולם הרפואה?³

לסמים פסיכואקטיביים ברפואה יש בדרך כלל סיפורי חיים מורכבים, אבל הסיפור של הסמים הפסיכדליים מוזר ומלא תהפוכות במיוחד. הוא מתחיל עוד לפני שהיפוקרטס הגה את שבועת הרופא, בתרבויות עתיקות, פרה־היסטוריות בחלקן, שראו בפסיכדלים חומרי רפואה רבי עוצמה ומקודשים, ונמשך בשכחה קולקטיבית של החומרים הללו במערב לאורך מאות ואלפי שנים, עד גילויה של יבשת אמריקה, עתירת הצמחים הפסיכדליים. הממסד הכנסייתי של המאה השש־עשרה והשבע־עשרה ראה בשימוש הילידי בפסיכדלים עבודת שטן ונשבע להיאבק בו עד חורמה, וכך ירדה הפסיכדליה למחתרת. הדיכוי היה מוצלח כל כך, שעד המחצית השנייה של המאה העשרים והגילוי המחודש של הפטריות, היו חוקרים רבים משוכנעים שקיומן של הפטריות משנות התודעה היה מיתוס ותו לא.

המפגש המשמעותי הראשון בין הפסיכדלים לרפואה המערבית החל בשנות החמישים, בהבטחות גדולות ובטענות שמדובר בגילוי הגדול בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, והסתיים במפח רוח רבתי ב־1970, כשהפסיכדלים הוכרזו רשמית כחסרי כל תועלת רפואית ומסוכנים לשימוש גם בהשגחה מקצועית. הגדרה זו סתמה את הגולל על התחום למשך שנים ארוכות.

היה משהו שערורייתי בהחלטה הבירוקרטית שקבעה שפסיכדלים לא רק מסוכנים מטבעם אלא גם נטולי תועלת רפואית, במיוחד בהתחשב בכך שפסיכדלים שימשו וממשיכים לשמש כצמחי רפואה מוערכים בשורה ארוכה של תרבויות. ההתנגדות הייתה פוליטית בעיקרה. הקהילה הרפואית של שנות השישים אומנם הייתה חלוקה בשאלת התועלת והסכנה של הפסיכדלים, אבל היא הייתה תמימת דעים שהחומרים הללו ראויים וצריכים להמשיך להיחקר. זה לא עזר. הפסיכדלים הוכרזו פרמקום־נון־גרטה ובעשרות השנים הבאות נמחקו לחלוטין מהשיח הרפואי במערב. כשהוזכרו, זה היה כסמים מסוכנים שהשימוש בהם מגונה וחסר אחריות.

המאה העשרים ואחת מסתמנת, שוב, כסיפור שונה לחלוטין. ב־15 השנים האחרונות היפהפייה הנרדמת הפסיכדלית ניעורה שוב מתנומתה ועברה שוב את הטרנספורמציה מצפרדע ארסית ומפחידה לתרופת פלא נחשקת. בתוצאה אפשר לחזות בכל מקום, מכתבי עת מדעיים ועד סטארט־אפים שמבטיחים להביא מהפכה לעולם בריאות הנפש. הפסיכדלים מביאים אל העולם האפרורי של הפסיכיאטריה הקונוונציונלית שורה של הבטחות יוצאות דופן. הם משיגים תוצאות מרשימות ומבטיחים לרפא (לא לאלחש, לרפא!) שורה של מצבים ובהם דיכאון, התמכרות, טראומה, חרדה והפרעה טורדנית־כפייתית (OCD). והם מבטיחים לעשות זאת בבזק, בלי צורך בטיפול כרוני לאורך שנים — במקבץ מרוכז של חוויות טרנספורמטיביות.

הסיפור לא מסתיים כאן. הפוטנציאל הפסיכדלי, כך אנחנו שומעים, הוא כמעט בלתי מוגבל. לצד תחומי המחקר המבוססים כבר, אנחנו מוצאים שורה של דיווחים אנקדוטליים על הצלחות פנומנליות של פסיכדלים בטיפול במגוון בלתי שגרתי של מצבים, מגמגום ואלרגיות עד להפרעות בתפקוד המיני. הספקטרום הרחב של האפליקציות והשימושים האפשריים בפסיכדלים כבר הוביל להשערה שהם מרפאים באמצעות מנגנוני־על טרנס־דיאגנוסטיים החותכים דרך שלל ההתוויות הפסיכיאטריות ומועילים במגוון מצבים רפואיים בעזרת מנגנונים כלליים, למשל באמצעות העצמת הגמישות המנטלית או יצירת חוויות רוחניות שמעודדות פרספקטיבות חדשות ובריאות יותר.

טווח השימושים הפוטנציאליים מרשים, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שהיומרה הפסיכדלית לטיפול במגוון רחב של מצבים רפואיים מנוגדת למגמה רחבה ברפואה המערבית המודרנית: החיפוש אחר כדורי קסם (magic bullets). את המושג "כדור קסם" טבע בתחילת המאה העשרים המדען הגרמני זוכה פרס הנובל פול ארליך, שהציע לפתח תרופות שיטפלו בבעיות פיזיולוגיות ספציפיות בלי לגרום תופעות לוואי, כמו כדור שנורה במדויק מאקדח לעבר מטרתו. חזונו של ארליך שבה את דמיונה של הקהילה הרפואית והפך להיות המודל המועדף על חברות התרופות ועל הקהילה הרפואית, שבמקרים מסוימים אף הטיפה לגורמי צד שלישי שלא לשפות טיפולים שאינם עובדים באופן זה.

הפסיכדלים, מצידם, אולי זכו למוניטין של תרופות קסם, אבל הם רחוקים מלהיות כדורי קסם במובן הרפואי. הרופא וחלוץ הרפואה האינטגרלית אנדרו וייל, מבדיל בספריו בין כדורי קסם לתרופות טוניק צמחיות. תרופות טוניק, המקובלות ברפואה הטבעית, מבוססות על שימוש בצמחי רפואה (נניח סרפד או שורש ג'ינסנג) כדי לחזק ולהמריץ את הגוף וכדי לטפח בריאות ורווחה כללית. ברפואה הקונוונציונלית יש לתרופות הללו שם רע. הן נחשבות בלתי מדעיות. קשת ההשפעות הרחבה שלהם מקשה על ביצוע ניתוחים סטטיסטיים ממוקדים וספציפיים מהסוג המקובל במחקרי התערבות (RCT), שהם השלד הראייתי של הרפואה המודרנית. רופאים מערביים מעדיפים כדורי קסם. גישתם שונה במובהק מזו של הרפואה המזרחית למשל, שם זוכות תרופות הטוניק למוניטין אצל רופאים ואצל מטופלים.

ניתן לפקפק בהבחנה הדיכוטומית בין תרופות טוניק לתרופות מערביות. בפועל גם רבים מכדורי הקסם המקובלים ברפואה אינם באמת כדורי קסם. לרוב החומרים הפסיכיאטריים יש שורה ארוכה של תופעות לוואי והשאלה מה גורם לנו לכנות חומר פסיכואקטיבי בשם זה ולא אחר, היא עצמה שאלה של פרספקטיבה ושל שיווק. חומרים אנטי־דיכאוניים היו יכולים באותה מידה להיקרא חומרים מדכאי תיאבון מיני או חומרים להעלאה במשקל. האפקטים הללו משמעותיים לא פחות מהאפקט האנטי־דיכאוני, גם אם הם מתאימים פחות לצורכי פרסום.

גם פסיכדלים לא עונים על ההגדרה הקלאסית של תרופות טוניק — הם יוצרים שינויים מיידיים ודרמטיים בגוף ובתודעה, אבל המנעד הרחב של המצבים הרפואיים שפסיכדלים רלוונטיים לטיפול בהם מזכיר במשהו את תרופות הטוניק הידועות. יותר מכך, כשמדברים על פסיכדלים, נדמה שהיומרה לרפא ממשיכה ונוסקת מעבר למה שאפילו תרופות הטוניק התיימרו לטפל בו: לעבר תחומים בין־אישיים, חברתיים ותרבותיים. פסיכדלים הוזכרו בשנים האחרונות כטיפול אפקטיבי לבעיות בזוגיות, וניתוחים סטטיסטיים אף הדגימו את התועלת שלהם בטיפול בבעיות חברתיות, כגון אלימות במשפחה וחזרה של אסירים לשעבר למעגל הפשע. פסיכדלים הוזכרו כטכנולוגיות טרנספורמטיביות שיחזירו את הקסם ואת המשמעות לטקסי המעבר הנבולים של החברה המודרנית, מחתונה ועד בר מצווה, והם מוצעים גם כפתרון לבעיות תרבותיות רחבות, כמו משבר המשמעות של האדם המודרני או הקשר השבור בין אדם לסביבה.

הבטחות מופלגות כאלו עשויות לעורר חשדנות. המגוון הרחב של השימושים האפשריים של הרפואות הפסיכדליות מזכיר לא סתם כדור קסם, אלא ממש תרופת פלא (panacea) שמתיימרת לטפל בשורש החולי האנושי. יותר מכך, היא מתיימרת לטפל גם במצבים שכלל לא מוגדרים כמחלה. כאן הפסיכדלים מתנגשים באחד מעמודי התווך של הרפואה הקונוונציונלית. הרפואה המערבית מבינה באופן מסורתי את תפקידה כטיפול במחלות. מה שקשור לשדרוג ולהעצמה של איכות החיים המקובלת וה"נורמלית" נחשב למצוי מעבר למנדט הרפואי. מנקודת ההשקפה של הרפואה המערבית, היומרה הפסיכדלית להביא לשדרוג קוגניטיבי, רגשי או רוחני בחיי האדם נראית זרה וחשודה.

אלא שזוהי, במידה רבה, ההבטחה הגלומה בחומרים הפסיכדליים. הפוטנציאל המרגש באמת של החומרים הללו לא נוגע בהכרח לשימוש הפסיכיאטרי הנקודתי לטיפול בדיכאון או בטראומה. פסיכדלים עשויים להשיג תוצאות מרשימות במקומות האלו, אבל נדמה שחסידי הרפואה הפסיכדלית מאמינים שיש ביכולתם להביא ריפוי עמוק יותר. ביכולתם להציע אלטרנטיבה שונה באופן מהותי לסגנון החיים המערבי בן ימינו: רפואה שתרפא את האדם הצרכני, המנוכר והאבוד של המאה העשרים ואחת מסגנון החיים הסרטני וההתמכרותי שלו ותחבר אותו מחדש לרשת עתיקה של יופי, אינטימיות, יצירתיות וקהילה. האמונה הזו, שנראית בוודאי נאיבית למשקיפים מבחוץ, נובעת ממקום חווייתי עמוק של מי שראו את השמש עולה על רחבה אקסטטית במסיבת טראנס רבת משתתפים או התעוררו לבוקר חדש של הנשמה בסיומו של טקס איוואסקה. זהו חזון הוליסטי בעיקרו, שבו חוליי האדם המודרני נרפאים משורשם שבלב ומקבלים מענה בצורת חיים חדשה, הנגזרת מהחוויה הפסיכדלית ומהאור הבהיר שהיא שופכת על התודעה ועל העולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

3. פורסם במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ, 5 בפברואר 2021.