בחדר, מול החלון

כמה מילים

הרעיון לכתוב רשימות אישיות על המקרא נולד בעקבות פנייתה של פרופ' עתליה ברנר־עידן, קולגה יקרה וחוקרת מקרא מקורית ויצירתית, בבקשה שאכתוב רשימה קצרה על מזמור מספר תהילים שאהוב עליי במיוחד. הדרישה הייתה לכתוב רשימה "אישית מאוד". אז בחרתי מזמור, וכשקראתי אותו צצו זיכרונות, ועלו מחשבות, והתחברו העולמות. שלי. הכתיבה הייתה "אישית מאוד". עתליה התרגשה, אני התרגשתי, ואז הבנתי שאני רוצה להמשיך ולכתוב "אישי מאוד". על המקרא. לא עליי.

תכננתי לכתוב את הרשימות במהלך נדודיי בעולם. זה לא קרה, מה גם שהנדודים נקטעו, ולכן בסופו של דבר כתבתי אותן בבית. בחדר, מול החלון.

חלק מהרשימות נולדו כשטקסטים מקראיים הוליכו אותי, אסוציאטיבית או אנלוגית, אל חיי. אל חוויות, מחשבות, מסקנות, שצברתי עם השנים. ואחרות נולדו בכיוון ההפוך: חוויה, אירוע או "המצב" הזכירו לי, שוב אסוציאטיבית ואנלוגית, טקסטים מקראיים. כך נוצרה "הסוּגה האישית".

הנושאים מגוונים. בגדים ושיער, נשים הרות ואִמהוֹת, מחלות ומתנות כהונה, אונס ורצח, "אובייקט מעבר" ומרחבים נשיים, ועוד ועוד. בחלקם עסקתי בשנותיי בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, כלומר הם צמחו מן המחקר ומן ההוראה, אך רובם נולדו במקרה, כדרכן של אסוציאציות.

הכתיבה האישית שונה מן הכתיבה המחקרית בכמה מובנים: ראשית, היא אינה שואפת לכסות את הנושאים שבהם היא דנה. לכל פסוק או פרק במקרא, ועל אחת כמה וכמה ל"נושא", אפשר להתייחס מהרבה מאוד היבטים. הכתיבה האישית אינה עושה זאת. מבחירה. שנית (שבמידה רבה נגזרת מהראשית), הכתיבה האישית אינה מציגה את תילי התילים של הפרשנויות ואת אין־ספור המחקרים שנכתבו על הנושאים שהיא עוסקת בהם. היא מציגה את פרשנותה ואת עמדתה של הכותבת. די לה בכך. לא חלילה, וחס וחלילה, מעמדה של רהב, אלא מעמדה אישית. שלישית, הכתיבה האישית מרשה לעצמה להיות מהוססת. לעיתים קרובות היא מציעה, ולא קובעת. היא אינה מחפשת בהכרח את "מה שנכון". מן הסתם היא משוחררת יותר.

תודה לנועם, בתי האהובה, שצילומיה הנהדרים מעטרים כמה מהרשימות. תודה לחברות ולחברים שלי, שקראו מהרשימות והעירו והאירו, ותודה מיוחדת למיכל קריסטל, הקוראת הראשונה שלי, שקראה את רשימותיי בעיניים טובות ומקצועיות וגם ערכה אותן.

פרק ראשון
ויְהוֹיוֹ גם

מיום שאני זוכרת את עצמי אני "מתעסקת" בשם שלי. לא הייתה מורה שנכנסה לכיתה בפתיחת שנת הלימודים ולא שיבשה אותו (גם מעט המורים שנכנסו לכיתה שיבשו אותו). אין כמעט מקרה שבו אני נשאלת לשמי וכשאני הוגה אותו השואלת לא חוזרת עליו בשיבוש. בעצם מתקנת אותי. פקידים וטלפניות מתקנים אותי כל הזמן. מבלי משים. זה השיבוש שבעל־פה. ויש גם השיבוש שבכתב. כי גם כשאני כותבת את שמי, כחול או שחור על גבי לבן, בלא מעט מקרים פונים אליי בשם אחר (יש שני שמות שחוזרים על עצמם, אחד תדיר: אסתר, שני נדיר: סמדר). לפעמים השיבוש מטריד, לפעמים הוא מאתגר, לעיתים הוא מעייף ולעיתים משעשע. אבל שלא כמו המיכליות, הענתיות, היעליות ואף האוסנתיות, מי ששמה אסנת נידונה לשיבוש מתמיד של השם (גם עכשיו, במהלך הקריאה, יש ודאי מי שמשבשים אותו). וכשהשיבוש מוּדע, מבחירה — ולא כשהמוח מעבד את הצורה הלא מוּכרת ויוצק אותה לתבנית המוכרת, לְמה שהוא מצפה לשמוע (ע"ע פקידים וטלפניות) — או אז מתחיל הדיון על הקָמץ.

המשבשים המוּדעים מכריזים והמשבשות שיודעות מתריסות: "את טועה. זה לא קמץ גדול. זה קמץ קטן". לא קל להיות מוקטנת. אבל קשה מנשוא לחיות בטעות. לכן אני מסבירה ומנמקת ומדגימה (ע"ע מאתגר ומעייף), אך ברוב המקרים — והרי זה כך גם בנושאים אחרים, חשובים בהרבה — בני ובנות השיח לא נותנים לעוּבדות לבלבל אותם. כי מפתיע ככל שזה יישמע, אפילו קמץ או שווא יכולים להיות נושא טעון. אז אעשה עכשיו ניסיון אחרון, בי נשבעתי, אחרון בהחלט, להסיר את המחלוקת סביב שמי אחת ולתמיד. אני מקדישה אותו לאישה מיוחדת, פורצת דרך ומוסכמות: אסנת ברזאני, הכורדית. בת רב, אשת רב וראשת ישיבת מוסול.

אסנת הוא שם מצרי, ופירושו השייכת לאֵלת השמיים נוּת (במצרית עתיקה Nwt, ובאנגלית עכשווית Neith), או המועדפת עליה: As-Nwt. כבר כאן יכולתי לעצור, כי A היא A, והיא ודאי אינה O, ובכל זאת אמשיך אל הגרסה המקראית, כדי לפגוש את הקמץ ואת השווא וגם את המֶתֶג.

אסנת מופיעה במקרא שלוש פעמים: פעם אחת כשמסופר שפרעה מלך מצרים נתן אותה ליוסף לאישה (בראשית מ"א, 45); פעם שנייה כשמסופר שהיא ילדה ליוסף שני בנים (פס' 50); ופעם שלישית — ברשימת היוחסין של בני ישראל־יעקב (מ"ו, 20). ובכל הפעמים מוזכר לצד שמה הייחוס המלא שלה, בתו של כוהן רם מעלה: אָֽסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן. הקו הקטן האנכי הצמוד לקמץ שמתחת לאות א' הוא המתג, טעם מטעמי המקרא שתפקידו להאריך במעט את התנועה שמתלווה אליו. הוא מורה לקרוא את הקמץ באריכות קלה, והכי חשוב — הוא מופיע במילים שיש בהן לפחות שלוש הברות. מכאן שעלינו לחלק את המילה אסנת לא לשתי הברות, כמקובל בהגייתנו היום: אסְ/נת, אלא לשלוש. ואם כך, ה־אָ היא הברה אחת, ה־נַת היא הברה נוספת — וב־ס' צריכה להימצא ההברה החסרה. זה אפשרי אם השווא הוא שווא נע, כלומר היה פעם תנועה ונהגה במקרה זה כמעין סֵ. ואם השווא מתחת ל־ס' הוא שווא נע, הקמץ מתחת ל־א' הוא קמץ גדול. לוּ היה הקמץ קטן, פירוש הדבר שהשווא היה נח, במילה היו רק שתי הברות (אָסְ/נַת), והמתג היה צריך לחפש לעצמו מילה אחרת. המתג, אגב, מופיע גם במילה צָרְפַת (מלכים א' י"ז, 10-9), וגם בה הקמץ גדול והשווא נע, כי לוּ היו הקמץ קטן והשווא נח — ה־פ' הייתה דגושה. על כן צרפת המקראית שבלבנון, ליד צידון, וצרפת בת ימינו שבאירופה — שתיהן Tzar[e]phat, ולא כפי שנהוג לשבש, Tzorphat.

ההסבר שלי משקף את מה שמכוּנה "מסורת ההגייה": בידי מי שיצרו את טעמי המקרא, על תפקידיהם השונים, הייתה מסורת הגייה, ולפיה הם ידעו כיצד יש להגות את המילים, והוסיפו מתחתיהן או מעליהן את הסימנים המתאימים. מסורת ההגייה משתקפת גם בתרגומים העתיקים של המקרא. בתרגום השבעים — התרגום הקדום ליוונית עתיקה — אסנת היא Aseneth. הקמץ כמובן גדול, גם השווא נע בחופשיות, והסיומת "נֶת" כנראה חותרת להתקרב להגיית שמה של האלה Nwt. בתרגומים המודרניים, לאנגלית ולצרפתית למשל, אסנת היא Asenath, והסיומת קרובה יותר להגייה העברית, ואילו באספרנטו אסנת זוכה לשם החמוד Asnaton. אז אני מניחה כאן לבחירתכן ארבע אפשרויות: אָסְנַת, אָסֶנֶת, אָסְנָתוֹן וְאָסְנָתִי. רק אנא, אם אפשר, לא אוסנת.

ועכשיו, כשלא נשארה אבן על מתג, אפשר להניח לאסנת ולעבור הלאה. כמעט. כי היא עדיין עימנו, מוליכה אל ההמשך: מתברר שהשם אסנת היה שכיח במצרים העתיקה רק החל מהמאה השמינית לפנה"ס, ובכל מקרה לא נמצא תיעוד שלו מתקופה שקדמה לה. לפיכך סביר להניח שפוטי פרע וזוגתו, שחיו, נגיד, במאה השמונה־עשרה לפנה"ס, לא קראו לבתם האהובה אסנת, כי השם הזה כנראה עדיין לא בא לעולם. הוא יצוץ רק כאלף שנה אחר כך, ולכן כשהוא מופיע במחזור סיפורי יוסף הוא אנכרוניזם (כדי שתחושו בכשל הכרונולוגי דמיינו סיפור שבו שתי הגיבורות, שהן חלוצות מאחת העליות הראשונות, נקראות מַאי אידלסון ואֲגַם שוחט). אנכרוניזם מעיד על פער שקיים בין "זמן הסיפור", שהוא התקופה ההיסטורית שבה ממוקמים המאורעות בסיפור, ובין "זמן הסיפר", שהוא התקופה שבה חובר הסיפור. לכל תקופה יש מאגר או אוצר שמות המאפיין אותה; הוא נקרא אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן, ועל אחד מהם, האונומסטיקון של "תקופת האבות", אני רוצה לומר כמה מילים.

תקופת האבות אינה תקופה היסטורית. היא תקופה ספרותית. גם האבות (והאמהות) לא היו דמויות היסטוריות אלא דמויות ספרותיות. אבל כשמבקשים למקם את התקופה על ציר הזמן ההיסטורי, היא מוצבת במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס (השנים 1500-2000 לפנה"ס), כלומר בתקופה הבבלית העתיקה / תקופת הברונזה התיכונה (כאלף שנה לפני הזמן שבו מוצבת תקופת בית ראשון, למשל). והנקודה המעניינת בנוגע לסיפורי האבות היא שהסופרים שחיברו אותם, באלף הראשון לפנה"ס, העניקו לדמויות שמות השייכים לאונומסטיקון של התקופה הבבלית העתיקה. בעשרות תעודות מהתקופה הזו מופיע השם יעקב — יַחְקֻבּ — באחת משתי צורות: יַחְקֻבּ־אֵל, יַחְקֻבּ־אַח. ויש עוד שמות, למשל בתעודות מהמאה השמונה־עשרה לפנה"ס מן העיר מארי (בצפון סוריה של היום; עיר־מדינה ומרכז מדיני, כלכלי ותרבותי חשוב באלף השני לפנה"ס), וגם הם מוּכרים: יַשְמַח־אֵל (ישמעאל), אֵל־לבן ו־אַח־לבן (לבן), אבירם (אברם), ואולי גם אִצִאַחֻ (יצחק). גם שבט בשם בִּנִיַמִנַ (בנימין) מופיע בתעודות מארי וגם שמות של ערים, שבסיפורי האבות הפכו לשמות אנשים (תופעה מקובלת עד היום): נִחְרִיַ (נחור) ו־תֶרְקַ (תרח). והשמות הללו, השייכים כאמור לאונומסטיקון של התקופה הבבלית העתיקה, שויכו במקרא לאבות האומה ולקרוביהם, שמוקמו באותה תקופה היסטורית; רק להם, ולא לדמויות או אישים מתקופות מאוחרות יותר.

השמות הללו הם אפוא חלק מהאונומסטיקון הספרותי של ראשית העם. ובעיניי זו עובדה מפעימה, כי היא מלמדת שכשהסופרים חיברו את תולדותיו של אבי האומה, שהם בחרו לתארו כגיבור אָלוֹכְטוֹנִי (שאינו מקומי, שמוצאו ממקום אחר) שעזב את עיר הולדתו במסופוטמיה ונדד לכנען — הם ידעו לכנות אותו ואת צאצאיו בשמות השייכים לאונומסטיקון של הזמן שכביכול חיו בו ושל המקום שכביכול באו ממנו (באנלוגיה לשמות החלוצות, הם ידעו לקרוא לדמויות בֶּבָּה אידלסון ומַנְיָה שוחט). וכשהפער בין זמן הסיפור לזמן הסיפר הוא כאלף שנה, אין להקל ראש בקרבה שבין האונומסטיקון הריאלי לזה הספרותי. היא אינה מעידה על ההיסטוריות של סיפורי האבות (שככל הנראה היו גיבורים אוֹטוֹכְטוֹנים, כלומר מקומיים, פנים־כנעניים), אבל נדמה לי שהיא מלמדת על קיומה של מסורת שלפיה מוצאם של אבות האומה בשבטים שמיים־מערביים/אמוריים שנדדו במרחבי מסופוטמיה בתקופה הבבלית העתיקה.

השם יעקב מעניין מזווית נוספת. בסיפור בבראשית נקשרים בשמו של יעקב שני מדרשי שם. "מדרש שם" הוא ההסבר או הסיבה הניתנים לשם שהוענק לדמות. בנם הבכור של אדם וחוה נקרא קַיִן כי, כפי שאמרה אמו: קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהֹוָה (בראשית ד', 1); בנה השלישי של לאה נקרא לֵוִי כי האישה השנואה הביעה תקווה: עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים (בראשית כ"ט, 34). מדרשי שם, שהם פופולריים מאוד בספרות המקראית הן לשמות אנשים הן לשמות מקומות, הם ביטוי למה שנהוג לכנות "אטימולוגיה עממית". ההסבר או הסיבה המופיעים במדרש השם אינם משקפים את הגיזרון המדעי של השם, אלא בנויים על משחק מילים או על מצלול.

ואלו הם מדרשי השם של יעקב: וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בראשית כ"ה, 26); וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (כ"ז, 36). יעקב נקרא בשמו כי הוא אחז בעקב אחיו, והשם הלם אותו כי הוא עָקַב את אחיו, כלומר רימה אותו, פעמיים. אלא שבמקרה הזה דווקא הגיזרון המדעי של השם מעניין יותר: יעקב/יַחְקֻבּ־אל פירושו האל יגן, או האל ילַווה. וכשנזכרים בסיפור חייו של יעקב — שנאלץ לברוח מאחיו לאחר שגזל ממנו במרמה את הברכה, נדד לארץ רחוקה, שהה בה תקופה ארוכה ורבת תהפוכות וגם ממנה נאלץ לברוח — אין ספק שלגיבור יש צורך, אפילו נואש, בהגנה, בליווי ובחסות.

הצורך הזה משתקף פעמיים בפרשת חלום יעקב (בראשית כ"ח, 22-10). בפעם הראשונה — בהבטחה האלוהית: אחרי שה' מבטיח ליעקב טריטוריה, פריחה דמוגרפית ועליונות על עמים אחרים (שילוש שמופיע גם בהבטחות האלוהיות לאברהם וליצחק), הוא מוסיף את הדברים הבאים (והם ייחודיים לגיבור יעקב): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ (פס' 15). ובפעם השנייה משתקף הצורך בהגנה בנדרו של יעקב: למרות ההבטחה רחבת ההיקף של ה', שבעצמו הביא בחשבון את הצורך של יעקב בשמירה ובליווי, יעקב אומר כך: אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים (פס' 21-20). יעקב מוודא שהאל ישמור עליו ומבקש לקבל ממנו דברים בסיסיים כמו לחם ובגד — עדות למצוקתו הגדולה ולצורך הנואש שלו בחסות.

ועכשיו לשאלה. האם ייתכן שהסופר שחיבר את סיפורו של יעקב שימר את המשמעות המקורית של שמו? במילים אחרות, האם ייתכן שהגיבור נקרא יעקב בשל הנסיבות הביוגרפיות המיוחדות שיוחסו לו? נדמה לי שכן. אני סבורה שהסופר הכיר את המשמעות המקורית של השם יעקב ולכן בחר דווקא בו לגיבור שנסיבות חייו מקימות צורך מובהק בהגנת האל, כפי שעולה בבירור מדברי האל והגיבור.