דודה ברטה- קומדיית מלחמה בשלושה חלקים

פרק ראשון

מאז הלך אשר לעולמו לפני שנתיים, לא היה לברטה מי שידאג לה. ערב חורפי אחד הוא נרדם מול הטלוויזיה על הלייזי בוי בסלון בעוד ברטה התכרבלה לבדה במיטה. בשלוש בבוקר היא קמה בתהייה למה הוא לא בא לישון איתה, ואז גילתה לנגד עיניה גופה קפואה. היא עוד התרגזה על כך שהוא שוב העביר את הלילה מול הנטפליקס, ומי צריך את הדרעק הזה בזמן שאפשר לעשות דברים מועילים יותר בחיים כמו לא להשאיר כיור מטונף, אך לנוכח מגע עורו הקר ופניו הקפואות כל שיכלה לעשות היה לפלוט צרחה ולקרוא מהר לאמבולנס.

היא לא האמינה שזה קרה, שאשר שלה, שתמיד העריץ את האדמה שעליה היא עמדה, לא יהיה שם יותר למענה. עד יום מותו סחב סלים מן המרכול בקיבוץ כמו נער בן 17, בריא כמו שור. ברטה הייתה נוזפת בו שלא צריך לקנות כל כך הרבה, כי בסופו של יום חצי מקרר נזרק לפח, אבל אשר קנה וקנה ותמיד גם הצדיק זאת בטיעון המנצח: "ואם בדיוק יבואו אורחים? מים עם נענע וחפיסת ופל לימון זה בטח לא יספיק!"

ברטה תמיד התעקשה בחזרה. "אצלכם במשפחה כולם מתים בסוף משבץ או מהתקף לב. אם אתה רוצה להחזיר ציוד כי הלב שלך לא בנוי לסחוב עשרה קילו, תחזיר, אבל אם לא — יש לנו על מה לדבר."

ולבסוף הוא מת, ללא שום הודעה מוקדמת, השאיר אחריו אישה רדופת שדים, בית בקיבוץ, אפס צאצאים ועשרים מיליון שקלים שירש מאביו שהיה בעל מפעל גלידות ותיק בישראל. הוא הסתיר את הכסף מפני החבר'ה בקיבוץ בחשבון בנק בשווייץ, כי אם היו יודעים עליהם, היו גובים חלק נכבד מן הסכום, כיאה לקומוניסטים אמיתיים. למעשה, בדיוק ביום שבו אשר ציין יומולדת 50, אבא שלו, שהיה מיטיב לכת שאהב לטייל בכל העולם, הלך לאיבוד ביער ברומניה, שם תקף אותו דוב — והוא מת במקום. כל חייו רצה אשר לעזוב את הקיבוץ לטובת העיר הגדולה — תל אביב. אבל ברטה בכל פעם הזכירה לו מחדש כמה החבר'ה בקיבוץ לא פראיירים, שהם יעלו עליהם והלך הכסף. כך תמיד התעורר ויכוח בין ברטה לאשר — מה לעשות עם הכסף? בעוד הוא רצה לנצל את הכספים לחיי מותרות קלים, ברטה דגלה בחיסכון מוחלט, שחס וחלילה לא ידעו עליהם. חוץ מזה, תמיד כדאי לשמור את הכסף להשד יודע מה, ולבטח לעת זקנה, הרי איש אינו יודע מתי תצטרך, מה ואיך.

היא הייתה אדם מורכב. יש שיגידו עקרה מרירה, ויש שיגידו אישה שהחיים פשוט לא היטיבו עימה. היא מיעטה לחייך, כמעט שלא התעניינה באיש ועסקה בעצמה מבוקר ועד ליל. וילדים? היא שנאה את כל הילדים שראתה סביבה. אפילו בילדים המתוקים של אחיה תמיד הייתה נוזפת שיפסיקו לעשות רעש ושילכו לשחק במקום אחר.

"בין שתיים לארבע!" צעקה פעם לאחיינים שלה ששיחקו בחצר ביתה בכדור גומי.

"אבל השעה ארבע וחמש דקות!" רוגל, האחיין הבכור, צעק לה חזרה.

היא לא חיכתה פעמיים, חטפה מידיהם את הכדור ודרכה עליו עד שכל האוויר יצא ממנו. גם קולות הבכי של שלושת אחייניה, שממש התחננו שתפסיק, לא סייעו.

כשהיו בני שתים־עשרה, שמונה ושלוש, לקראת סוף אוגוסט, כשאפילו הקייטנות כבר לא פעלו, טסו הוריהם של הילדים לנופש בלוצרן וציריך, והוסכם כי ישימו אותם אצל דודה ברטה ודוד אשר בקיבוץ לחמישה ימים. בתמורה, ביקשה דודה ברטה רק בקשה קטנה: שיעבירו במזוודה את הכספים של הירושה שזה עתה קיבלו מאבא של אשר בדחיפות לבחור בשם גיורא־רוג׳ר בשווייץ, כדי שלקיבוץ לא תהיה דריסת רגל בסכומים האדירים שאשר קיבל בירושה.

המשימה בשדה התעופה צלחה, הסידור עם הילדים פחות.

ברטה חשבה לתומה שילדים הם כמו חיילים, שכל מה שתגיד להם יעשו — אחרת לא יקבלו אוכל. מְרוֹגֶל דרשה שיעזור לה לצבוע את הבית, וכאשר הילד בעט בטעות בדלי ושפך חצי ליטר סיד על המרצפות שהוחלפו רק חצי שנה קודם לכן, היא ניסתה לחנוק אותו מרוב זעם. אומנם הוא לא הפך לסגול, אפילו לא לכחול, אבל היא כן תפסה אותו בצווארו וצרחה עליו שהוא עוד ישלם על זה ביוקר.

מדבש, שאז עוד נקראה יערה ובתקופת הצבא חוותה הארה אחרי שניצלה מגידול סרטני בעור, ברטה ביקשה עזרה בסידור הגינה, ניקוש עשבים, השקיה, גיזום ושתילה. אלא שאחרי שהילדה המסכנה השקתה כמה שתילי רקפות בבקבוק שמן הקיק שאשר הניח בסמוך, הצמח השתגע וביחד איתו גם ברטה.

"אין, הם לא יתנו לי לנוח, הפרזיטים. מה יש לך שם בראש, ילדה מעצבנת? צמר גפן?!" ברטה צרחה עליה, והבטיחה לה שלקינוח של ארוחת הצוהריים כולם יאכלו מעוגת הביסקוויטים שידידה של אשר מהקיבוץ קנתה לו ליומולדת, ורק היא, הילדה האומללה, תיאלץ להסתפק בקינוח של פלחי גויאבה. מאביעד הקטן ביקשה שרק יקרצף את האמבטיות, אבל מטבע הדברים, בן השלוש לא הצליח לבצע ולו גם חצי דבר ממה שביקשה ממנו. "אתה ילד סתום, אמרו לך פעם?" ברטה חייכה אליו ונגעה ברכות בשפתו, "וכילד סתום, דודה ברטה אומרת לך שלא תגיע לכלום בחיים. אוקיי? מי סתום של דודה? מי??" חייכה אליו.

מאותו רגע מדיניות ההכלה של ברטה עברה למדיניות הזנחה. וכך, שלושת האחיינים עברו לבהות יום שלם בכל תוכניות הטלוויזיה החינוכית (פה ושם קיבלו פרוסות עם נקניק, פיפי וקקי).

כשההורים חזרו משווייץ, הילדים לא הפסיקו לבכות.

"מה עשית להם?" זעם שמואל, אח של ברטה.

"השאלה היא מה הם עשו בשבילי?" ברטה תקפה חזרה ונענתה ברצף קללות בפולנית ומייד אחריהן טריקת טלפון.

מאז הילדים לא רצו לשמוע על דודה ברטה המפלצת המרושעת, ובטח שלא להגיע לבקר אותה.

אולי אילו ידעו איזו ילדוּת הייתה לה וכמה מכות והשפלות חטפה מאנדריי, אבא שלה, הם היו מביטים בה באור אחר. חזירה מכוערת, זונה מסריחה וטיפשה ששום דבר לא יצא ממנה, היו רק הפנינים הבולטות שבהם בחר אביה לכנות אותה אחרי שאימה נפטרה, כשעוד לא הייתה בת תשע. כולם ידעו שאנדריי היה שטן, ולרוע המזל, היא הייתה שק החבטות שלו. כשחגגה 14 שנים ברטה החליטה לברוח ממנו ולעלות לבדה לארץ, ועם כל קשיי הקליטה במדינה זרה, פערי השפה והבדידות הנוראה, בכל זאת היה זה בית טוב יותר מהבית שבו גדלה.

למזלה היא הייתה יפהפייה באופן נדיר. פני בובת הקרח השברירית שלה היו בגדר שלמות, עיניים כחולות וגדולות, אף סולד וקטן, שפתיים קטנות ודקות — ממש כמו להביט בנסיכה אמיתית של וולט דיסני. ועם כל זה, כיוון שלא יכלה להרות בשל מחלה הורמונלית משוגעת, רבים ממחזריה נעלמו כלעומת שבאו. כולם הבטיחו לה הרים וגבעות, אך מעולם לא קיימו לאחר שסיפרה להם שהיא עקרה. רק אשר, שאותו הכירה כשהייתה בת 29, לא ברח ממנה. הוא ידע לאן הוא נכנס, ומעולם לא חשב לצאת. גם כשהיו מריבות, וחלקן היו לא פשוטות לנוכח אופייה המסוגר, הוא תמיד ראה אותה בצבעים האמיתיים שלה, בעצבותה ובמר גורלה. לכן, תמיד ידע לבוא ולהתקרב בחזרה, להעניק לה את האהבה שחסרה לה כל כך ולדבר אל ליבה.

אבל בעיני אחייניה היא נותרה 'דודה ברטה המרושעת' גם כשכבר הפכו לילדים גדולים, ועד היום היא מבחינתם אניגמה לא ברורה, קשוחה וקרה, שלֵך תדע מה מתחולל בתוך ראשה.

אשר עבד באגף הגזברות של הקיבוץ והיא תפסה לה פינה במכבסה.

כולם בקיבוץ אהבו את אשר וראו בו אוהב אדם נדיר ביופיו, שנשאר באש ובמים עם אישה מרירה שלעולם לא תביא לו ילדים. ואילו בדודה ברטה ראו יצור מרוכז בעצמו ואגואיסטי, ומבחינתם יכלה לַנצח למלא אבקת כביסה ומרכך עבור הבגדים שלהם, ורק שלא תעשה יותר מדי בעיות. אבל גם בתפקידה השולי היא ידעה לנקום נקמות מתוקות: למשפחות שלא סבלה, ברטה דאגה להחסיר מעט מהמרכך, להחזיר להם כביסה מסריחה, ותמיד תחת התירוץ המרגיז: "כשבעלך יזיע פחות, נדבר. אני לא אשמה שבשיא החום הוא לובש חולצה."

בלוויה של אשר היא לא הפסיקה לצחוק. מול שלושת האחיינים וקיבוץ שלם שספד לאיש הנחמד, ברטה לא ידעה את נפשה מרוב בלבול. "אשר שלי, אני לא מאמינה שהלכת לפניי," אמרה ופרצה בצחוק בטעם מר. "סליחה. אני לא יודעת מה קרה לי," הסבירה והמשיכה למרות הצחוק. "בכל דבר התנהלת כמו צב, אבל במותך — עקפת אותי," אמרה ובין רגע התקדרו פניה. "הוי, אשר, אשר..." נשאה דבריה במין התרפקות מחויכת על העבר. "כבר כשהכרתי אותך היית קצת כמו זקן. גטקס עד לפופיק כי תמיד טענת שקַר, קולות רועמים בעת שתיית המרק של הצוהריים, כמו ראשון הסועדים בבית אבות. אפילו שלאפשטונדה היית ישן ויהי מה. כל כך הרבה אנשים היו צריכים ללמוד ממך איך לחיות. אז איך בדיוק אני אמורה לחיות בלעדיך עכשיו?" אמרה לפתע בקול שבור, ודמעות פרצו בקרב כל האבלים. "אני לא בנויה לדבר הזה, לחיות לבד. מי יסדר את האינטרנט אחרי שנפל? מי ילך לדבר עם השכנים לא בצעקות, כמוני? מי יכתיב לי מכתבי תלונה מדופלמים לרשויות? מי יתקן את הפנצ׳ר באוטו ויסדר לנו את המושבים הכי שווים במטוס? הכול ידעת על הכול, ואני? לעומתך אני טיפשה גמורה. איך אוכל להתקיים בכלל בלעדיך, בלעדי אף אחד? מה נשאר לי? יש לי טעם לחיות בכלל?" קראה בקול שבור ופרצה בבכי.

כולם היו המומים. ברטה בכתה. הם ניגשו אליה, חיבקו אותה, ניחמו, והיא רק בכתה שם בפינה ומיררה שאין איש שיאהב אותה כמוהו. אפילו האחיינים שלה באו לנחם אותה, להעביר ליטוף רופף להרגעת המצפון, אבל היא לא הבחינה בהם כלל. עד כדי כך הרגישה אבודה.

מאז הלוויה, כל מי שרק הכיר אותה יכול היה להעיד שהבריאות שלה הידרדרה בבת אחת, ובעיקר צלילות הדעת. השכנים בקיבוץ עוד ניסו לעודד, הזמינו אותה לארוחות שישי וניסו לשבת, לקשקש, תוהים בעצם מה הסיפור שלה. אבל כאשר החלו לצוץ טעויות קשות של סדר וארגון בניירת ומול גופים בירוקרטיים, וכשהתווספו לכך מקרים של כביסה מסריחה באורח שיטתי, לא כפיגוע ממוקד לשונאיה, ולא פחות גרוע — כביסה לבנה שנצבעה בצבעים משום ששכחה לשים קולט צבע — הסבלנות אליה פקעה. הופנתה לה הדרך החוצה מן התפקיד, וכפועל יוצא מכך הגיעו הבדידות, התסכול וההתחלה של אובדן המציאות. בשלבים הראשונים היא ידעה להסביר לעצמה איך בלי אשר היא פשוט לא אותו בן אדם, אך בהמשך היא פשוט הדחיקה, נמנעה מכל אירוע שהיה בו עימות, קושי או סבל רגשי ודילגה מעליו.

כשאחיה שמואל נפטר מקורונה, חצי שנה אחרי שאשר הלך לעולמו ויומיים אחרי שהלכה גם ורדה (הוא טיפל בה, לגלג שאין דבר כזה קורונה, וגם כאשר השתעלה לו לתוך הפה, טען שהכול זה שטויות), ברטה כלל לא הופיעה ללוויות שלהם. רוגל הציע לה טרמפ נדיב, אך היא לא ענתה לו לטלפון, אלא הביטה במסך ולא אמרה מילה. אחר כך אספו אותה להגיע לפחות לשבעה, להתאבל, והיא לבשה ורוד כמו כלת מסיבת יום הולדת.

היא גם לא ממש דיברה, ואם כן — פעמים רבות הביעה חוסר היגיון מוחלט. את המצרכים מהסופר ליקטה באקראיות, מן הפריג׳ידר לא פינתה מוצרי חלב גם כעבור חודשיים, ומי שבעיקר עשתה זאת הייתה השכנה שלה, גברת גרונדמן, שהבינה את המצב לפני כולם. גם אימה סבלה מדמנציה, והיא ידעה לזהות זאת עוד כשכולם חשבו שברטה סתם קוקוריקו.

חוסר ההתמצאות והבלבול נכחו לאורך כל הפעולות היום־יומיות שלה. למשל, דווקא בלי אשר ועוד במצוקה כמו שלה, הלכה לברר על דירת פנטהאוז על קו הים בצפון־מרכז תל אביב, בסמוך לנמל. חצי מן הירושה שקיבלה מאשר חשבה לבזבז על מחיר מופקע לדירה שלא תשמש אותה. למזלה הרב, המתווך שיצרה איתו קשר כבר בא אליה עם הצעה סופית, אבל היא שכחה להחזיר לו תשובה. בפעם השלישית שהתקשר ענתה: "מייד אני איתך," והשאירה אותו על הקו עד שהתייאש, ניתק והודיע על פרישתה מהעסקה.

האחיין הבכור, רוגל, התבשר בוקר אחד מהמזכירה של הקיבוץ שהדודה שלו לא במצב טוב.

"מה קרה לה?" שאל מודאג, על אף שהעדיף לא לדעת. הוא בדיוק עמד להתחיל שיעור נהיגה עם תלמיד צעיר שלו.

"היא נסעה בקלנועית נגד כיוון התנועה עד לצומת מפלסים. לא על כביש ראשי, לא כזה מסוכן — ובכל זאת, היא התנגשה בעמוד ופונתה למיון בברזילי. וואלה, יצאה בנס."

"לגמרי בריאה ושלמה?" שאל כאשר כל שעבר במוחו היה כמה חבל שלא נפלה לתוך תהום עמוקה במיוחד, נניח באזור משולש ברמודה.

"ברוך השם שלמָה, אבל גריאטר בחן אותה. יש לה נסיגה קוגניטיבית לא פשוטה. היא סובלת מסוג של דמנציה, ודווקא לא במצב כזה התחלתי," המזכירה אמרה ורוגל שתק. הוא לא הצליח לעכל. אשר הלך לעולמו רק לפני כמעט שנתיים, אח שלה חצי שנה אחריו, וברטה כבר איבדה את זה סופית?

ביום למוחרת הוא נסע אליה עם מיטל, הילי ושקד לביקור בקיבוץ בארי, והביא זר ורדים מהגינה של הבניין הסמוך אליהם במרכז פתח תקווה. הוא הוסיף עוגת גזר שקנה עם מיטל בשישי בצוהריים בשוק ובקבוק יין שגם ככה שכב אצלם במזווה ורק העלה אבק. כבר בטלפון רוגל הודיע לדודתו שהיא לא לבד, שעל כל דבר שרק תצטרך — הוא יהיה שם בשבילה.

"למה אתה אומר לי את כל זה?" היא שאלה.

"חווית שנתיים קשות. כמו כולנו, בעצם. בעלך נפטר, ואחיך וגיסתך הלכו לעולמם גם כן. זה ממש לא פשוט. לא רק לנו שאיבדנו את הורינו, גם לך."

"אז מה אתה מציע לי לעשות?"

"אני לא יודע, מה שבטוח זה שאת צריכה סיוע."

"סיוע? למה אתה עושה ממני קשישה נצרכת? אני מרגישה יותר טוב מאי פעם," ברטה אמרה נחרצות. היא מייד זכתה לצחקוק נואש מצד רוגל ולמבט מעורר סלידה ממיטל שבכלל הייתה עסוקה בלהיפגש עם המאהב שלה, המפקד שלה במבח״ח, בסיס תחזוקה סודי.

"זה איפשהו במרכז," רק את זה היא יכלה לספר, מה שהוביל את רוגל תמיד לעשות מזה דאחקה כשהסתלבט עליה בפני חברים: "טוב שלפחות חשפת שהבסיס נמצא בארץ!"

הוא הכיר את מיטל כבר בשירות הצבאי הסדיר. היא בדיוק יצאה לרגילה מהבסיס שלה בג׳וליס ותכננה את הטיול הנפלא לצפון עם חברות, והוא חיכה בפינה כדי לתת דו"חות לחיילים זרוקים כשוטר צבאי בפעילות בתחנה המרכזית בבאר שבע. כשקלט אותה מתהלכת עם הנשק זרוק על כתף אחת בלבד כמו ראשונת הפלנגות מלבנון, מהודרת רק בחולצת טריקו ורודה עם איור של טוויטי ונעלי נייק סגולות, כבר ידע שיש לו פה דג שמן של תלונה כבדה על חוסר משמעת. הוא צץ מעבר לפינה, עצר אותה והחל לחקור, אפילו שנפעם מיופייה שהתיז סקס לכל כיוון.

"מי את? מספר אישי? איפה משרתת?"

כל שהצליחה לומר היה איזה שקר מצוץ מהאצבע שהיא משרתת ביחפ״פ, בסיס סודי איפשהו במרכז הארץ, ואם תספר לו מעבר לזה, זו עבירת ביטחון שדה חמורה.

אומנם רוגל הוקסם מיופייה, אך הוא עדיין היה נחוש. וגם ממושמע. אם אמרו לו לתת דו"חות, אז הוא ייתן דו"חות, ויעשה זאת על הצד הטוב ביותר.

"אני צריך למלא דו"ח ולשלוח אותו לבסיס שלך. את לא יכולה לספר לי סיפורי סבתא, אוקיי?"

מיטל התחילה לבכות. דמעות של ממש. "מצטער," הוא אמר בקשיחות, "אני רק בורג במערכת, ממלא את תפקידי," הוסיף ביובש.

"אני אתן לך מה שתרצה! רק בבקשה, אל תהרוס לי את החופשה. המב"ס שלנו זבל, הוא עוד ישים אותי בכלא. אני מתחננת!"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*