גשם של בוקר

פתח דבר

ידיים משני צידי גופה אוחזות בה בל תיפול. כמו שהייה ברכבת הרים, האדמה תחתיה מסתובבת במהירות ואחיזתה בקרקע אינה יציבה.

היא מתקשה לנשום, מרגישה שהאוויר ניטל מריאותיה, מנסה לשאוף פנימה אך לא מצליחה.

הכול מתחיל להתכהות שוב, היא שומעת רחש וזעקות, זרזיפי מים ניתזים על פניה. והכרתה שבה אליה למחצה.

רגליה לא מצליחות לשאת את גופה, והיא מובלת קדימה חצי נגררת, חצי כושלת.

תהלוכה קודרת פוסעת אל עבר החושך, אין מי שיעצור אותה.

בתנועה בלתי פוסקת, המון אדם צועד במעלה הגבעה והיא מובלת יחד איתם.

העיניים נשואות מעלה בתחינה והרגליים נושאות אל הסוף.

'שמישהו יעצור את הטירוף הזה', היא מתחננת.

'די, זה בלתי אפשרי, די! די…'

זעקת ליבה מרעידה את גופה השפוף והידיים סביבה מהדקות את אחיזתן בה.

"קחו אותי מכאן", היא ממלמלת.

"אני לא שייכת לכאן, זה לא נכון, זה לא אפשרי, בבקשה, בבקשה".

מובלת על שביל העפר, ראשה שמוט כלפי מטה, היא פוקחת את עיניה ורואה את כפות רגליה בסנדלים, צועדות כמו על פי פקודה.

היא לא מסוגלת לעצור, לא מסוגלת להביט ישר, אם תרים את ראשה, אם יראו העיניים…

'אל תכריחו אותי לראות, אל תכריחו אותי להסתכל…'

אנשים שהיא לא מזהה עומדים בסמוך אליה, מבטם נבוך המום חמלה.

מישהו מגיש לה בקבוק מים, היא לא נענית, נשארת אדישה למחזה המתחולל אל מולה.

לפתע, כמו תדר נוסף שנפתח במקביל, היא שומעת קול חזק בוקע, כמעין תפילה, ניגון פרידה מצמרר.

כל מאות הנוכחים פרצו בבכי בבת אחת.

הרעש באוזניה עצום וצורם, בלתי נסבל ממש.

היסטריה אוחזת בה. היא חייבת לצאת מכאן, להיעלם, לנקות את שאון הבכי.

'שקט'! היא רוצה לצעוק אליהם.

בליל של דמויות ופרצופים מקיף אותה מכל עבר. משקף את הכאב הלופת את ליבה.

'שקט…' 'אני לא רוצה לראות או לשמוע אתכם'.

בעיניים צורבות היא מביטה סביב,

'מי כל אלה', היא לא מזהה אף אחד מהם.

הידיים סביבה עוד מכווינות אותה אל עבר השביל המטפס במעלה ההר.

'מנוחה', היא נאבקת לנשום. 'תנו לי מנוחה'.

לפתע הצעידה נעצרת. כולם מהסים את בכיים, רק ניגון הפרידה הבוקע מקולו החזק של החזן הצבאי מפר את הדממה.

היא שומעת רחשי תנועה עולים ולא מעזה להרים את עיניה.

לא, אם היא תביט זה יהיה אמיתי. אסור לה לראות.

"אני לא באמת כאן", היא מדברת אל עצמה. "אני רק צריכה להתעורר".

כבר היו לילות שסיוטים מסוג זה פקדו את שנתה, אל תוך שעות ארוכות של דאגה ופחד ואז הייתה נאבקת בחלום לא להשלים עם הבשורה, לא לקבל את הגזירה ולבסוף הייתה מתעוררת שטופת דמע כשזיעה קרה מכסה את גופה.

כל שנותר לה זה רק לחכות שתקיץ סוף סוף.

'מדוע היא לא מתעוררת'?

הידיים מעודדות אותה להמשיך ולצעוד בעוד כוחה הולך ואוזל.

"דויד…" היא שומעת קול קורא. הכול מסביב משתתק לפתע, אפילו הציפורים לא מעיזות לצייץ.

"דויד…" רגליה פסקו מלכת, גם הידיים סביבה פסקו לדחוף קדימה, נרעדו מעט.

היא מביטה לצדדים שוב, תרה אחר הקול.

"דויד", צעקה נוספת נשמעת באוויר.

"דויד".

היא לא מבינה, מה מתרחש כאן. איפה דויד.

"דווווווווידי!!!"

הצרחה נמלטת מגרונה והיא נשמטת ארצה, ידיה הקטנות מכות באדמה הטרייה.

הריח החריף של הרגבים מכה באפה בעודה מתפלשת בתל שנוצר עקב חפירת הבור.

הבכי בוקע ממנה בחוזקה ונהר של דמעות פורץ מעיניה האדומות.

'דויד', קולה זועק מבפנים.

"דויד", היא לוחשת.

"לא, זו טעות, זה לא יתכן".

היא נשענת על התל לא מוכנה להתרומם.

"הניחו לי", היא מבקשת.

"תנו לי לישון כאן…"

הידיים מנסות למשוך אותה מעלה, שתתרומם, שתיעמד על רגליה.

בשארית כוחותיה היא אוזרת אומץ ולרגע אחד מרימה את ראשה אך אינה רואה דבר.

הנשימה קשה עליה והיא נאבקת להחדיר אוויר לריאותיה.

לאט לאט כשיבבות שקטות בוקעות מפיה, היא מפנה מבט, ליבה הולם בחוזקה, עד שעיניה נתקלות בדגל הכחול והלבן העוטף את ארונו של דויד בעת שמורדים אותו אל תוך הבור.

פרק ראשון

שלוש שנים קודם

"גאיה"?

היא שומעת קול קורא אחריה.

גאיה מסובבת את ראשה ורואה עיניים ירוקות מחייכות אליה.

הוא גבוה מאוד ומוכר מאוד, אבל היא לא בטוחה מאיפה… לפתע היא נזכרת.

"דויד", היא קוראת, "ואוו", חיוך עולה על שפתיה.

"כמה זמן… כמעט ולא זיהיתי אותך..."

דויד צאלים למד איתה באותה השכבה בבית הספר היסודי של המושבה, במשך שמונה שנים.

כשסיימו את כיתה ח', משפחתו יצאה לשליחות בארה"ב ואת כל שנות התיכון בילה בניו ג'רזי.

היא לא ראתה אותו מאז היו בני ארבע עשרה בערך, והוא בהחלט גדל. יותר מדויק לומר שהוא נהייה ענק. לא ניתן היה להסתיר את הכתפיים שלו תחת חולצת הטריקו הלבנה אשר דבקה לזרועותיו החסונות.

היא קטנטונת מטבעה, ועל כן, בשביל קטנה כמוה הוא היה עצום.

פניו עוצבו לפני נער שבגרותו נראתה עליו בבירור. עיניו הירוקות היו סימן ההיכר והן אלו שהסגירו אותו מיד, כשעמדו בניגוד לשערו השחור אשר צמח פרא על ראשו.

"מתי חזרתם"? היא שואלת בהתרגשות.

הוא בגר והפך להיות בחור נאה, היא מודה בינה לבין עצמה.

"אתה יודע", הוסיפה, "המושבה כל כך גדלה שכבר אי אפשר לעקוב מי בא ומי הולך..."

הוא חייך בתגובה. חושף שיניים לבנות ישרות.

"כן, שמתי לב", הוא ענה, "הרבה השתנה מאז שעזבנו" והתבונן בה מבלי להסיר ממנה את עיניו.

היא הביטה בו, קצת נבוכה, מנסה לנחש האם התכוון אליה, או למושבה המתחדשת.

משום סיבה מוסברת, היא ממש שמחה לראותו.

הם לא היו החברים הטובים מהיסודי, אומנם למדו יחד באותה השכבה, אך בכיתות נפרדות.

דויד למד בכיתה המקבילה ומתוך כך, ניחשה גאיה, לא הרבו להתראות.

על אף הקשר החברי של הוריהם, היא לא זכרה אותו כחלק עיקרי בנוף ילדותה.

 

"לא ממש חזרנו", הוא ענה.

"המשפחה שלי עדיין בארה"ב, רק אני חזרתי..."

"באמת"? היא לא האמינה. "חזרת כדי להתגייס"?

"כן", הוא ענה.

היא התפלאה על כך שהוא חזר לבדו לארץ ומשפחתו נותרה שם.

"אתה כבר יודע לאיזו יחידה"?

"אני בגיבושים עכשיו, אחר כך אדע..."

גאיה הביטה בו, הוא נראה בדיוק כפי שזכרה והבגרות ניכרה על פניו.

הוא הביט בגאיה במבט נבוך, "לאן את"? הוא הצביע על תרמילה.

בדיוק נשמעה הקריאה על הגעת הרכבת לנהריה לרציף מספר שלוש.

"זו הרכבת שלי", היא ציינה באכזבה והצביעה לכיוון המדרגות. עכשיו כשפגשה את דויד, הרגישה שההתרגשות של הנסיעה פחתה מעט ודקירת בלבול הקפיצה אותה.

בתנועה מהירה להסחת דעת רכנה לעבר תרמילה המונח לרגליה, היא הרימה אותו, מהדקת את אחת הרצועות לכתפה.

דויד חייך חיוך קטן מעט נבוך, מסדר את בלוריתו בהיסח הדעת. הוא התבונן בה וכמו חיכה שתגיד משהו.

גאיה רצתה להמשיך איתו את השיחה, אך אם תמשיך להתעכב תפספס את הרכבת הנוסעת צפונה.

"אני נוסעת לבקר חברה", היא הרגישה צורך להסביר.

"אני מקווה שניפגש שוב", הוסיף ולא מש ממקומו.

"אני אשמח" היא הושיטה את ידה לשלום והוא אחז בה לכדי לחיצת יד ארוכה, ידו בולעת בגודלה את ידה שנעלמת בן רגע אל תוך כפו. ידו השנייה תחובה בכיס מכנסי הג'ינס שלו, עיניו הירוקות אוחזות בה.

גל חמימות עובר בגבה והיא מעט מסוחררת מהרגע.

"אני מתנצלת", מבטו לא מניח לה לשנייה, "אני עומדת לפספס את הרכבת".

דויד שחרר את ידה בחוסר רצון מורגש.

"להתראות", הוסיפה והחלה לצעוד לעבר הרציף.

דחף בלתי מוסבר שולט בה והיא מפנה את מבטה בשנית, דויד עדיין ניצב במקומו ללא ניע, כמו פסל אגדי, עומד ומביט בה.

 

גאיה עלתה על הרכבת לנהריה ותפסה מקום על יד החלון. הניחה את התרמיל במושב לידה והביטה מבעד לשמשה. הרכבת יצאה מהתחנה והנוף החל להשתנות לאיטו, מבניינים צפופים וכבישים מסועפים לשדות ירוקים ופתוחים.

בעודה מביטה מבעד לחלון, הרכבת האיצה בהדרגה וכבר היה קשה לעקוב אחר עצם מסוים.

היא הניחה את ראשה על משענת הכיסא המרופד בבד כחול, עיניה היו כבדות עליה.

בקושי ישנה הלילה, היא הייתה חייבת לסיים להכין את פעולת הפרידה מהחניכים, ועד שלא וידאה שהכול ערוך בדיוק כפי שתכננה לא עלתה למיטתה.

השנה היא סיימה את התנדבותה כמדריכה בתנועת הנוער. והיא תהתה לעצמה האם תצליח לשמור על קשר עם החניכים שלה.

השקט ששרר ברכבת נעם לה. היו מעט אנשים בקרון שלה וכל אחד מהם היה עסוק בענייניו וזה כשלעצמו העניק לגאיה את האפשרות להשלים מעט שעות שינה. אך ברגע שעצמה את עיניה דויד עלה במחשבתה.

דויד צאלים, גלגלה את שמו בראשה, לא להאמין עד כמה השתנה, עדיין היה נערי במקצת, אך גאיה הבחינה בגבריותו הממשמשת ובאה.

היא נזכרה בדרך בה הסתכל עלייה וחיוך נבוך עלה על שפתיה בשנית. הוא לא היה מודע לדרך שבה סקרו אותה עיניו. זה הביך והצחיק אותה בו זמנית.

'מעניין מתי חזר לארץ', שאלה את עצמה.

דויד גר ברחוב תאנה בצד המזרחי של המושבה, זהו גם הרחוב של גאיה, בעוד גאיה מתגוררת בצד המערבי.

על אף אורכו של הרחוב, עדיין ביתו של דויד שכן לא הרחק מביתה, ותמוהה בעיניה העובדה שלא ידעה על שובו משליחותם בארה"ב. מוזר היה לה שלא שמעה על כך עוד קודם לכן.

אכן מאז שמשפחתו עזבה את הארץ במרוצת השנים המושבה גדלה, נוספו משפחות וילדים, ושכונות חדשות נבנו, אך עדיין נשמרה אווירה משפחתית ומלכדת שגאיה כל כך אהבה, ובדרך כלל במקום קטן כמו מושבה שמועות מתפשטות כמו אש בשדה קוצים.

גם משפחת צאלים הייתה חלק פעיל מהקהילה הקטנה ברחוב תאנה. כשהודיעו על יציאתם לשליחות, גאיה זכרה את מסיבת הפרידה המושקעת שערכו להם בגינה הגדולה של משפחת אשכנזי. אפילו תושבים מהמושבה שלא התגוררו באותה השכונה הגיעו לאחל בהצלחה. כולם חיבבו את משפחת צאלים.

האב אמנון והאם זהבה היו אנשים הגונים ומאירי פנים וכמעט תמיד היה נסוך על פניהם חיוך ענק. ביתם היה פתוח לרווחה לכל אורח אשר נקרה בדרכם.

אמנון ניהל עמותה בינלאומית שנקראת JCE — Jewish Community Enterprise התומכת ביהודי הגולה המנהלים עסק עצמאי ומעוניינים לעלות לארץ ישראל אך מתקשים להעביר את העסק ארצה יחד איתם.

העמותה עבדה בשיתוף עם הסוכנות היהודית והם יצאו לפתח את האמצעים למען המיזם יחד עם נציגי הקהילה היהודית העולמית התומכת בישראל.

גאיה נזכרה שאימה נעמי בכתה כאשר זהבה הגיעה באחד מהערבים לספר לה באופן אישי על עזיבתם. הן התחבקו ונעמי הבטיחה שתעזור לה לשמור על הבית ולדאוג שיכנסו מדי פעם אנשי מקצוע לשיפוץ הכרחי. הם לא רצו להשכיר את הבית בטענה שישובו לחגים ולחופשת הקיץ.

אך, במרוצת הזמן התברר שזה יותר מסובך ממה שחשבו ומשפחת צאלים בילתה את החגים ואת החופשים בארה"ב. מדי פעם נעמי או זהבה היו מתקשרות כדי להתעדכן אחת עם השנייה ולאחל חג שמח בעיקר לפני חגים גדולים כמו פסח וראש השנה.

האפשרות שהוא ישוב לארץ לבדו נראתה לגאיה בלתי סבירה. היא לא הצליחה לנחש מדוע אימה לא סיפרה לה על שובו של דויד לארץ. היא הייתה בטוחה שזהבה בוודאי התקשרה לעדכן אותה שדויד עומד לחזור.

פרק שני

גאיה ירדה בתחנת האוטובוס של הקיבוץ, היא חשבה שהתחנה נראית נטושה, עשבי פרא צמחו לרגליה ומסביב הכול שומם.

כדי להתחבא מהשמש הקופחת על ראשה נכנסה אל מבנה התחנה והתיישבה על ספסל הבטון. בזכות צל הגגון שמעליו, הוא נשאר מעט קריר.

אין מה לעשות, היא מבינה שעכשיו כל שנותר לה הוא לחכות.

נהג האוטובוס הסביר באדיבות, תוך שהוא סורק אותה ללא בושה, שאין עוד קו שנכנס לקיבוץ פנימה, משום שזו התחנה הסופית, ועל כן עליה לרדת, ומפה רק טרמפים יצילו אותה.

היא עייפה מהנסיעה ומעמידה ממושכת בחום הנורא. השעה שתיים עשרה בצוהריים והיא כבר חמש שעות בדרכים. היא לא חשבה לרגע שהדרך מהמושבה לקיבוץ גלים תהיה כל כך ארוכה.

השמש מלהטת את גופה, והיובש בגרון מוסיף למחנק ולחום.

היא סרקה את סביבתה, מנסה להסיט את תשומת ליבה מהחום העז.

שדות ירוקים פרוסים כמרבדים לכל אורך הדרך, פה ושם פזורים עצים לגוון מעט את פני הנוף.

מטרים ספורים מהתחנה עומד סלע שיש גדול. גאיה הביטה לעברו, משהו חרוט עליו. היא התקרבה וקראה את האותיות השחורות שנחצבו בו:

 

'ויצא יצחק לשוח בשדה'

1975 - 1943

 

גדר מסיבית כמה עשרות מטרים ממנה תפסה את עינה. תוהה לעצמה עד כמה הגבול קרוב.

טלי סיפרה לה שהיו אירועים ביטחוניים על גדר הגבול ופעמים אף ספגו קורבנות.

נעמי לא אהבה את נסיעתה צפונה, היא ניסתה לשכנע אותה לשנות את דעתה.

"חכי שהרוחות שם יירגעו במקצת גאי גאי" היא אמרה, זה היה כינויה השגור בפיה של אמה.

גאיה לעומתה העדיפה את דעתו של אביה מנחם שצידד בה וטען שאין שום דבר, והכל בסדר. ועכשיו כשגאיה כבר בת שמונה עשרה היא מספיק בוגרת לקבל החלטות באופן עצמאי.

 

גאיה נזכרה בהפצרותיה של טלי שהיא חייבת לבוא לבקרה ואיזו מן חברה היא שלא מגיעה כשמזמינים אותה.

הן הכירו בשבוע גדנ"ע. גאיה חייכה לעצמה כשנזכרה בכך.

במהלך היום היא בילתה עם חברי הקבוצה שלה, ובשעות הפנאי הם הכירו את הקבוצות האחרות שנכחו במקום.

את טלי הכירה בתור לשק"ם. כשהגיע התור של גאיה לערוך קניות לכל החבר'ה היא הבחינה בטלי שתקעה את כל התור כשהתקשתה להחליט איזה חטיף היא מעדיפה לקנות עם השקלים הבודדים שנותרו לה.

שעשע את גאיה לראות באיזו רצינות תהומית טלי התלבטה איזה חטיף שוקולד לרכוש, עד אשר גאיה שלפה בחטף את הממתק הראשון שהניחה עליו את ידה, הגישה אותו לטלי ואמרה לה כממתיקת סוד שכדאי מאוד שתזדרז לקנות אותו כי הפסיקו לייצר אותו והוא האחרון שנותר על המדפים. בפעם הבאה שהן נפגשו שמה של טלי הפך ל'טעלי' על שם החטיף ההיסטורי 'טעמי' שגאיה החליטה שהוא יורד מהמדפים.

 

רעש מנוע מתקרב הסיט את תשומת ליבה. היא הפנתה את מבטה לכיוון הכביש, רכב שעט לכיוונה.

תוך תחושת הקלה השוטפת אותה, הרימה את ידה לסמן לנהג לעצור.

זה היה ג'יפ צבאי גדול מאוד ומאובק מאוד. הג'יפ האט מעט ולבסוף נעצר על ידה, שאון המנוע מחריש את אוזניה, וגאיה ניגשה לעבר חלון הרכב שהיה פתוח לרווחה.

במרומי מושב הנהג ישב בחור לבוש מדי צבא למחצה. רגליו עוטות דגמ"ח צבאי מאובק וחולצתו הקצרה הייתה שחורה עם כיתוב לבן.

הוא היטה את ראשו לעברה וברגע שגאיה הרימה את מבטה אל פניו, עיניים בצבע אגוז צדו אותה.

ליבה הכה בה במשיכה מיידית, חזקה ובלתי מוסברת שנחתה עליה כמו מכת אגרוף.

על אף החום המעיק צמרמורת פתאומית הרעידה את גופה.

הבחור הביט בה במבט ארוך, הבעה לא מפוענחת על פניו. אוחז בעיניה ובנשימתה.

תחושת מתח שטפה אותה. וליבה האיץ בן רגע.

היא רצתה לשאול אותו לאן הוא מגיע, אך היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. היא פשוט עמדה שם ובהתה בו.

ברור היה לה למרות מראהו הצעיר שהוא מבוגר ממנה בכמה שנים.

צדודיתו משורטטת, שיערו כהה קצוץ, ריסים עבים מעטרים את עיניו.

הוא היה יפה תואר.

תחושת חום הולכת וגוברת עלתה בה, אבל הפעם חום אחר, חום פנימי שבקע מתוכה ועמד להמיס את כולה.

הנהג הניח את ידו על מוט ההילוכים וגבותיו התרוממו בשאלה, "את עולה"? קולו הקיץ אותה מקפאונה.

קול מחוספס, שקט ועמוק, שנשמע היטב מעל לשאון המנוע.

"אתה מגיע לקיבוץ גלים"? היא גמגמה.

הבחור הביט בה במבט בוטה של חוסר סבלנות וענה, "את רוצה שאקח אותך לקיבוץ"?

היא הנידה את ראשה לאות הן.

"אז תעלי"! הוא פקד עליה בקוצר רוח.

גאיה מיהרה לעלות, מרגישה מסורבלת.

היא קלטה שהוא כועס עליה, אך היא לא הבינה מדוע הוא כועס עליה.

מתיישבת היא חגרה את חגורת הבטיחות, בוחנת אותו בהיחבא.

גופו הארוך תופס את מרבית כיסא הנהג. משהו בו הקרין עוצמה, תנועותיו משדרות ביטחון ונינוחות.

כל ארבעת חלונות הג'יפ היו פתוחים לרווחה ורוח חמה נכנסה פנימה בפראות. האוויר היה חם באופן קיצוני וגאיה הרגישה את הזיעה ניגרת על גבה ומטה.

היא קיללה את מכנס הג'ינס הארוך שבחרה ללבוש בבוקר הקריר שאליו הקיצה, כיאה לתקופה זו של השנה. החולצה הקצרה שלבשה לא ציננה אותה והיא סיימה לשתות את המים שנותרו לה עוד כשהמתינה בתחנת האוטובוס הקודמת.

'איזו טיפשה אני שלא קניתי מים בקיוסק הראשון שראיתי', חשבה גאיה.

היא לא העלתה בדעתה שהאוטובוס יתעכב כל כך וזמן ההמתנה בתחנה המרכזית של נהרייה יהיה ארוך מהצפוי.

על לוח המכוונים ניצבו תלויים מכשירי קשר עם אנטנות מגוונות, מאחד מהם נשמעה קריאה צבאית והנהג הושיט את ידו לעבר אחד ממכשירי הקשר, זרועו מתחככת ללא משים בכתפה, ידיהם חשופות במקום המפגש ופרץ חשמל בקע ממנה. היא נרעדה, מניחה בפתאומיות יד על ליבה.

גאיה ניסתה להסדיר את נשימתה.

'מה קורה לה'? היא התכווצה עוד קצת לכיוון החלון, חוששת להרגיש אותו שוב.

קולו העמוק של הבחור שירת בצורה נפלאה את המסרים שהוציא מפיו.

כל כולו משדר סמכות. ברור היה לה שהוא מפקד רציני, משהו בדרג גבוה או לפחות בדרך לשם.

הדיבור השקט וההחלטי, פניו אשר נשארו שלוות, רק עיניו שהביטו קדימה הסגירו אותו, 'הוא מוטרד ממשהו', ציינה גאיה לעצמה.

הנהג סיים את השיחה והניח חזרה את מכשיר הקשר, הפעם זרועו לא נגעה בה, שקט השתרר בג'יפ.

לפתע חשה מבוישת, כבר אין הסחת דעת בין שניהם. נותרו רק היא והנהג לבדם ברכב.

השקט המעיק נשבר כאשר שמעה אותו שואל: "יש לך משאלת מוות"?

היא הפנתה את מבטה אליו מבולבלת, תוהה אם דבריו הופנו כלפיה או שהיא טעתה והוא לא סיים את השיחה בקשר.

הוא זרק לעברה מבט קפוא והשיב את מבטו לכביש.

לאחר שנייה, הוא שב והביט בה כממתין. גאיה נדרכה ושאלה את עצמה אם צדקה כששיערה שהוא כועס עליה, למרות שלא הצליחה להבין מדוע.

היא השיבה את מבטה לכביש, מנסה לחשוב איך עונים על שאלה כזו.

"מה גרם לך לחשוב לרדת בתחנה הזו"? הוא נזף בה. עכשיו התחילה להבין מעט על מה הוא מדבר.

"זו התחנה היחידה שקרובה ביותר לקיבוץ…" היא ניסתה שקולה ישמע מעל לרוח החמה שצלפה בהם, אבל הדבר היחידי שהצליחה להוציא היה מלמול מגומגם.

"את ממש לא קרובה לקיבוץ". הוא לא חיכה לתשובה שלה.

"את עשר דקות נסיעה ממנו ואף אחד לא יורד בתחנה הזו". חיתוך דיבורו ברור וקצר, מעביר לה את מסריו הנוקשים.

"התחנה הזו יושבת על גדר המערכת, מהמרחק הזה את יכולה לנשק ללבנונים לשלום"!

"זאת התנהגות של ילדה חסרת אחריות! והיית צריכה לתאם עם מישהו שיגיע לאסוף אותך"!

הוא ירה את דבריו כתותח רועם, לא נותן לה להשחיל מילה.

על אף דיבורו השקט, הערותיו נשמעו באוזניה כגערה קולנית.

"קו האוטובוס אמור להיכנ…"

"אין קווי אוטובוס שנכנסים לקיבוץ"! הוא שיסע את דבריה.

היא הרגישה את כובד החום רובץ עליה והרוח מבחוץ הייתה כמו מפזר חום ענק שהציבו מול פניה.

"זו הפעם הראשונה שלי בקיבוץ…" היא ניסתה להסביר, צובטת את גשר אפה, בניסיון להקל מעט על הלחץ הפועם בראשה, "לא ידעתי…"

הוא זרק לה מבט יציב וקשה.

"ההסברים האלו מיותרים לחלוטין", ביטל את דבריה בזלזול.

"את פשוט צריכה לשמוח שאף צלף לבנוני לא חיכה לך שם".

"צלף? על מה אתה מדבר"? היא לא הבינה מה קורה אבל הדופק בראשה פעם עכשיו בכל גופה וידיה רעדו.

מסוחררת מליבה ההולם בבהלה.

גאיה נותרה דוממת, מנסה לעכל את המתקפה שנפתחה לעברה. מרגישה כמו פעוטה שנוזפים בה, היא רצתה להתאדות משם ופשוט להיעלם.

החום הלך והתגבר והיא חשה מחנק שהחמיר מרגע לרגע.

בניסיון נואש להתאושש, הטתה את ראשה לאחור, מנסה שאוויר יחדור פנימה.

'אני צריכה להמשיך לנשום', היא שיננה לעצמה, 'לנשום ‘…

ליבה דופק על חזה כפטיש וגרונה שייבש הקשה עליה את הנשימה.

החום והתשישות מהנסיעה הארוכה היו מעל ומעבר בשבילה ולבסוף החולשה הכריעה אותה וראשה של גאיה נשמט הצידה.

היא הרימה את עיניה להביט בפניו, לסמן לו…

אך עלטה צללה פנימה והחלה לכבות הכול, וכשהאפלה עוטפת אותה היא צונחת אל תוך החושך הסמיך.