אנשי קיץ רעים

הקדמה

דני ליוויט בן השמונה, ילד כחוש עם אלרגיה חמורה לבוטנים, היה זה שגילה את הגופה. השעה היתה מוקדמת, אולי 07:30 בבוקר, והוא רכב על האופניים השחורים שלו ברחבי העיירה כדי לחפש חלזונות, אחרי הסערה הגדולה שהתחוללה לילה קודם לכן. טיילת העץ היתה רטובה וחלקלקה ומכוסה בעלים ובענפים קטנים שהרוחות החזקות העיפו. זו לא היתה סופה טרופית, אבל היא היתה קרובה לזה — פרץ רוח עז שפגע באי באופן בלתי צפוי, העיף באוויר רהיטי מרפסות וגרם נזק קל למספר גגות ברחבי העיירה. הבית של דני, שהיה ממש על החוף, לא נפגע, החשמל לא ניזוק, אבל אמא שלו צעקה אחריו שייזהר כשעזב, והזהירה מפני חוטי חשמל רופפים.

הוא רכב במשך כעשר דקות בירידה מכיוון האוקיינוס למפרץ, על הטיילת שבה הוא גר, סֶרף. ואז הוא החליט לרכוב לטיילת נפטון, שם נמצא מגרש המשחקים, כדי לראות מה מצבו. הוא פנה בדרך הארבור, חלף על פני הרחובות מארין, אטלנטיק וברודוויי, ואז פנה שמאלה ברחוב נפטון. משהו נוצץ משך את תשומת ליבו ממש מול בית משפחת קאהול, זוג חביב עם ילד קטן בשם ארצ'י. הוא עצר וירד מאופניו ומצא אופניים שהיו מוסתרים למחצה באזור העצים והשיחים שהיו נטועים לאורך הטיילת, במרחק של כמטר למטה. העיירה הרימה את כל קורות העץ של הטיילת לאחר ההצפה בעקבות סופת ההוריקן סנדי ואביו של דני, יחד עם אנשים רבים אחרים בעיירה סולקאם, חשב שהם הגזימו. "מישהו עלול לשבור את המפרקת," הוא נזכר שאביו מלמל.

דני תיאר לעצמו שאופניו של מישהו עפו ברוח, לכן הוא תפס את ההגה וגרר אותם אל הטיילת, פעולה לא קלה — אלה היו אופניים של מבוגרים ודני היה קטן לגילו. הוא קם, התנער ורק אז ראה שהאופניים מכסים משהו אחר: אדם ששכב עם הפנים כלפי מטה בעשב. הגוף שכב בזווית מוזרה ולא זז כלל. דני הרגיש את גרונו נאטם, כאילו אכל בוטן. אבל הוא לא אכל, נכון? הוא רץ לבית משפחת קאהול ודפק על הדלת בחוזקה, רועד ומפוחד. מרינה הגיעה במהירות בפיג'מה ובמשקפיים, נושאת בזרועותיה את ארצ'י ומבט מודאג על פניה. מרינה היתה בהיריון מתקדם.

"דני ליוויט? אתה בסדר?"

דני בקושי הצליח להוציא את המילים מהפה.

"יש שם מישהו על האדמה, אני חושב שהוא נפל עם האופניים מהטיילת. הוא לא זז."

מרינה הניחה את בנה על הרצפה וקראה לבעלה, מייק.

"בוא דני, תיכנס פנימה. מייק ואני נטפל בזה. פשוט חכה כאן."

מייק, במכנסי טרנינג ובחולצת טריקו מקומטת משינה, חלף על פניהם ויצא להסתכל על התגלית. מרינה חייכה לדני. הם שתקו דקה. מייק חזר ונכנס הביתה. הוא נראה מתוח, כמו אבא של דני לאחר יום רע בעבודה.

"קחי את דני בחזרה לבית שלו וקחי גם את ארצ'י איתך. אל תסתכלו על הגופה. אני הולך להתקשר למשטרה. או מי שזה לא יהיה כאן שנקרא משטרה."

הגופה? דני שמע את המשפט הזה רק בתוכניות טלוויזיה שהוריו צפו בהן. מרינה תפסה את בנה שקיטר בקול, והובילה את דני אל השביל לכיוון האופניים שלו, כשהיא מקפידה לכוון אותו הרחק מהגופה, כפי שדני חשב עליה כעת. היא אמרה לדני לעלות על האופניים שלו ולרכוב הביתה ואז הניחה את בנה במושב התינוק של האופניים שלה ונסעה אחריו.

דני לא זכה ליטול חלק בהמולה לאחר מכן, אבל הוא כן זכה לדבר עם שני שוטרים באותו יום (הם היו שוטרים אמיתיים, נכון?) ולספר להם מה הוא מצא ואיך. הוריו נראו נסערים; הוא שמע אותם מדברים בלחישות רמות בחדר השינה שלהם אחרי שהשוטרים עזבו.

"נהדר, עכשיו הוא הולך להיות 'הילד שמצא גופה'" — אמרה אמו, ג'סיקה.

"אני תוהה אם יש דרך בה נוכל לתבוע את העיירה." אמר אביו, מקס. "אני לא משלם שני מיליון דולר עבור בית החוף שלי, פלוס חמישים אלף שקל מיסי נכסים, כדי שהבן שלי ימצא גופה. מישהו צריך לשלם על זה."

אבל מעבר לתגובה הכמו־אלרגית הראשונית, דני הרגיש די טוב לגבי העובדה שהוא זה שגילה את קורבן הרצח הראשון בסולקאם אי פעם. הוא ציפה בכיליון עיניים לספר על כך לכל חבריו במחנה הקיץ. מה יותר מגניב מזה?

חלק ראשון

26 ביוני

1

לורן פארקר

לורן פארקר היתה זקוקה נואשות לקיץ נהדר. החורף הזה היה נורא. קודם כול, היה קפוא מאז דצמבר. קפוא! האם שינויי האקלים לא היו אמורים לטפל בזה? לורן שנאה את הקור. אילו יכלה לעבור למיאמי, היא היתה עוברת — נדמה שזה מה שעושה כל מי שהיא מכירה. אבל המשרד הראשי של עבודתו של ג'ייסון היה בניו יורק, והוא היה צריך להיות במשרד לפחות שלושה ימים בשבוע. הוא היה הבוס, אחרי הכול. ("אם אתה הבוס, למה אתה לא יכול פשוט להכריז שאתה עובר לפלורידה?" לורן המשיכה לשאול. היא מעולם לא קיבלה תשובה טובה).

שנית, בית הספר באָפּר איסט סייד שילדיה של לורן למדו בו, "אקדמיית בריבורן", היה מעורב בשערורייה גזענית ובמשך חודשים כל האמהות נסחפו במערבולת הדרמה.

המנהל של בריבורן, מר ויטני, שלח מייל לראש ועד ההורים והתלונן על "מוסר העבודה הלקוי של תלמידי המלגות." ("במילים אחרות, הסטודנטים השחורים עצלנים," כפי שסימון, חברתה של לורן, ניסחה את זה תוך גלגול עיניים). איכשהו המייל הודלף לניו יורק פוסט, שמרח אותו על פני העמוד הראשון עם הכותרת "הווייט־ני של בריבורן שונא שחורים." מאז הם מתמודדים עם ההשלכות ולורן חשבה שאם היא תצטרך להשתתף בעוד סמינר הורים אחד בזום על החשיבות של לימוד "תיאוריה ביקורתית של הגזע", הראש שלה יתפוצץ. ארוחות הערב בחברת אמהות נוספות, שהיו מהנות בעבר, התגלגלו לדיונים טרחניים על היתרונות והחסרונות של הפרדת סטודנטים לבנים ושחורים, והוראת היסטוריה אמריקאית מנקודת מבט שחורה.

"אני לא מבינה למה מלמדים את הבת שלי לשנוא את עצמה בגלל שהיא לבנה," אמרה מימי, חברתה של לורן, לפני כמה ימים. הן ישבו ושתו יין בפליס ברחוב 83. מימי הגיעה מהזרקת בוטוקס והמצח שלה היה מנומר בנקודות אדומות מהמחט.

"הכול מגוחך. שמעת שדורשים מהמורים לקבל הסמכה בהכשרה אנטי־גזענית?" שאלה לורן. היא לגמה מהיין וחשבה על ילדותה שלה בהילסבורו, קליפורניה, כחצי שעה מחוץ לסן פרנסיסקו. בכיתה שלה היו שני תלמידים שחורים, אחד היה בנו של רופא והשני בנו של עורך דין.

"כל כך נמאס לי מבית הספר הזה, כל כך נמאס לי מהשנה," נאנחה מימי. "בשבוע הבא אנחנו עוזבים להמפטונס. מתי אתם יוצאים ל'פייר איילנד'?"

"בשבת," אמרה לורן. "ג'ייסון עובד כמו משוגע, אז עדיין לא היתה לנו הזדמנות להכין את הבית."

"איך העניינים אצלכם?" שאלה מימי ונעצה בלורן מבט שלורן תיארה לעצמה שמימי חושבת שהוא "מבט מודאג", אבל הבוטוקס לא אפשר זאת.

לורן השפילה מבט אל כוס השרדונה שלה. "בסדר, בסדר. הכול טוב." היא שינתה את הנושא במהירות — מימי היתה כיפית, אבל לא היה אפשר לסמוך עליה בשִיט. לורן ציינה בפניה לאחרונה שהיא וג'ייסון רבים יותר מהרגיל ומאז מימי לחצה עליה בנושא. "גם לי נמאס מהשנה הזאת," המשיכה לורן. "אני צריכה ללכת לשבת על חוף ים, לקרוא ספר, ו..." היא הנמיכה את קולה מעט, "לעולם לא לשמוע שוב את המילים 'חיי שחורים נחשבים'."

לורן לא הבינה למה כולם לוקחים את זה כל כך ברצינות —המטרה שלשמה הם שלחו את הילדים שלהם לאקדמיית בריבורן היתה להכניס אותם לקולג' טוב בלי שיצטרכו לרמות כמו השחקנית פליסיטי הופמן. למה האמהות הלבנות והעשירות מעמידות פנים שהן "בנות ברית" במאבק הזה?

היא וג'ייסון שוחחו על העברת ארלו בן השבע ואמלי בת החמש מבית הספר, אבל בסופו של דבר, ואחרי לא מעט התלבטויות, הדירקטוריון פיטר את מר ויטני והחליף אותו במנהל שחור, מר טודארו. האירוניה היתה שמר טודארו היה שמרן אפילו יותר ממר ויטני. מועצת המנהלים של בריבורן מצאה איכשהו את המחנך הרפובליקני השחור היחיד בכל אמריקה, והפעולה הראשונה שלו היתה לבטל את תוכנית הלימודים הסופר־ליברלית שמר ויטני הנכלם נאלץ לאמץ. אט־אט, האמהות הפסיקו להעמיד פנים שהן מכירות את ההיסטוריה או יודעות מהו פרויקט 1619. במקום זאת, הן התחילו לדבר על הדברים שעניינו אותן באמת: מי שכב עם מי, מי עבר ניתוח פלסטי ומי קנה בתים חדשים וענקיים בהמפטונס. בני הזוג פארקר הפקידו את המקדמות לשנה הבאה בבריבורן עבור ארלו ואמלי, והכול חזר לשגרה באפר איסט סייד.

הטמפרטורה בעיר התחילה להתחמם והצבעונים כבר פרחו ונבלו בפארק אווניו. לורן חיכתה בקוצר רוח להגיע לבית החוף שלהם בסולקאם שבפייר איילנד, שאיש לא ביקר בו מאז יום העבודה האחרון. בדרך כלל הם התחילו לצאת לסופי שבוע בסוף אפריל, אבל בגלל כל הדרמה בבית הספר ולוח הזמנים הצפוף של ג'ייסון, עדיין לא היתה להם הזדמנות לנסוע. היא ביקשה מצוות המנקים להגיע לבית שבוע קודם כדי לאוורר אותו — להיפטר מהאבק שהצטבר בחורף, לוודא שהאופניים מבריקים ומשומנים, לפרוק את המשלוחים המרובים שהזמינה מ"פרֶשדיירקט" ומאמזון, בנוסף לגבינות, לזיתים ולבשרים מהמעדנייה האהובה עליה.

ברגע שהם יצאו לבית, הם נשארו בו לכל אורך הקיץ. ג'ייסון נהג לנסוע הלוך ושוב רק לסופי שבוע, אבל הסדר העולמי החדש אפשר לכולם לעבוד מרחוק, אז גם כל האבות היו שם, (התפתחות שהנשים העמידו פנים שהן מתלהבות ממנה). הילדים הלכו למחנה הקיץ ולורן בילתה את ימיה עם חברותיה במגרשי הטניס ובחוף הים — באמת לא היה מה לעשות חוץ מזה. הם הביאו גם את המטפלת שלהם, סילביה, אישה פיליפינית ואמא לילדים בוגרים בעצמה, לגור איתם בקיץ. סילביה היתה בדיוק השילוב הנכון, עצמאית ולא מתבלטת. מדי פעם תהתה לורן אם סילביה שונאת להיות שם, אבל המחשבה הבאה שלה היתה תמיד: גם אם כן, למי אכפת? לורן וג'ייסון היו חופשיים לצאת עם חברים, לקבוע לעצמם את לוח הזמנים, בלי הטרחה הכרוכה בהכנת ארוחות בוקר, צהריים וערב לילדים.

למען האמת, קניית הבית בפייר איילנד לא היתה הבחירה הראשונה של לורן. זה היה הקטע של ג'ייסון, האי הזה, העיירה הקטנטנה הזו, סולקאם. חבר הילדות הכי טוב שלו, סם ויינסטיין, בילה את חופשות הקיץ שלו בסולקאם מאז ילדותו, וג'ייסון נהג לגור בביתו של סם במשך חודשים בכל פעם. הוא תמיד היה חבר "ברירת המחדל" של סם, במובן החיובי של הביטוי. סם היה ילד יחיד שהוריו נמצאו תמיד בעיצומם של הליכי פרידה וחזרה אגרסיביים. הבנים הסתובבו עם קבוצה של חברים מסולקאם, וסם וג'ייסון המשיכו להשתמש בבית גם הרבה לאחר שהוריו של סם התגרשו וקנו בתי נופש נפרדים בהמפטונס (אביו), ובננטקט (אמו). סם וג'ייסון בילו בנעוריהם קיצים רבים בבית בסולקאם, לבדם, עובדים כמדריכים במחנה הקיץ, שותים בחוף הים בלילה, מפליגים והופכים מפרשיות בשביל הכיף. לורן כבר שמעה על זה הכול.

כעבור עשרים שנה, סם עדיין החזיק בבית המהמם, בעל הרעפים הכחולים, שהשקיף על המפרץ הדרומי הגדול ונשקפו ממנו נופי השקיעה היפים ביותר במקום. הוא ואשתו, ג'ן, ושלושת ילדיהם, לילי, רוס ודארה, יצאו לשם ביוני ועזבו בספטמבר, בדיוק כמו לורן וג'ייסון. סם וג'ייסון היו עדיין החברים הכי טובים, אם כי סם גר בווסטצ'סטר (סקרסדייל, אזור נפוח אבל עם בתי הספר הטובים ביותר בסביבה), וג'ייסון ולורן גרו בעיר. אבל סולקאם עדיין נשארה המקום המיוחד שלהם.

אז כשהילדים היו קטנים, והתברר שהמשרה של ג'ייסון עומדת להכניס להם סכום כסף רציני, הוא התחיל לדבר על רכישת בית בסולקאם. לורן בילתה את שנות העשרים לחייה במסיבות בהמפטונס וכל חבריה החלו להתיישב שם, לקנות בתים על חוף הים באיסט המפטון, באמגנסט ובסאג הארבור. היא התנגדה לרעיון. למה שהיא תרצה להיות תקועה בפייר איילנד כל הקיץ, שם לא הכירה אף אחד? הם התפוצצו זה על זה לילה אחד אחרי שהילדים הלכו לישון.

"אני מרגישה שאתה כופה את זה עלי, ואני לא רוצה לעשות את זה," אמרה לו לורן. זה היה לפני שתי דירות, בדירת שני החדרים הצנועה שהם גרו בה ברחוב 88 והשדירה השלישית (מאז הם שדרגו לארבעה חדרי שינה בפארק אווניו).

"לורן, תקשיבי לעצמך," אמר ג'ייסון בשלווה. זה תמיד עצבן אותה כשהוא הגיב לכעסה בסבלנות. "אני אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות בית קיץ! הבקשה היחידה שלי היא שזה יהיה בעיירה שנפשתי בה מאז הילדוּת. הילדים יאהבו אותה, אני בטוח בזה במאה אחוז."

"אתה לא נפשת שם," לורן ירקה בחזרה. "רק התארחת אצל סם."

"לורן, ההמפטונס זה סיוט. את יודעת את זה. ההמונים, המסעדות היקרות מדי, הפקקים בדרך לשם. זה כאילו העבירו את החלקים הכי גרועים באפר איסט סייד, שלוש שעות מזרחה. ארבע אם נוסעים בכביש המהיר."

"כן, אני יודעת מה יש בהמפטונס, הייתי שם מיליון פעם. ביליתי גם קיצים איתך ועם סם וג'ן בפייר איילנד. משעמם לי שם! מה אני אעשה כל היום?"

"את תמצאי מה לעשות," אמר ג'ייסון. "תשחקי טניס. תכירי חברות חדשות. בעלי הבתים בסולקאם הם עשירים וחזקים בדיוק כמו בהמפטונס — הם רק לא נועלים נעליים."

לורן ידעה שהיא הפסידה בוויכוח עוד לפני שהוא התחיל. והיא ידעה שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת. אבל סוף־סוף היא מצאה את עצמה מבחינה חברתית בשכונה שלהם. בשלב ההוא, ארלו היה בגן ילדים בבריבורן ואמלי היתה בגן החובה של כנסיית בריק. המחשבה שכל האמהות, החברות שלה, יבלו את הקיץ ביחד בלעדיה, עוררה בה דיכאון וקנאה. אבל היא לא יכלה להגיד את זה לג'ייסון כי הוא היה מאשים אותה, בצדק, בכך שהיא נגררת. זו היתה החולשה שלה, מאז ומתמיד, והיא לא אהבה כשג'ייסון הוכיח אותה על כך. "את צריכה להפסיק לעשות דברים רק בגלל שכולם עושים אותם," הוא היה אומר לה, לאחר שהתעקשה ללכת למקום נופש מסוים בסנט בארת'ס, או לשכור את שירותיו של המורה המבוקש ביותר, או להצטרף למועדון הגולף בווסטצ'סטר שחצי מבריבורן השתייכו אליו. זה לא שג'ייסון היה איזה מורד. הוא גדל באפר איסט סייד וחזר לעיר אחרי הקולג', הוא עבד בפיננסים, הוא לבש את אותן חולצות כפתורים של ברוקס בראת'רז כמו כל האבות האחרים. איזו זכות יש לו להגיד לה שהיא כִּבשֹה? ג'ייסון קיבל בונוס גדול באותה שנה, וזה חתם את הדיון. הם קנו בית משגע בסגנון מודרני הפוך בסולקאם, ממש על האוקיינוס. לורן העמידה פנים שזה משמח אותה. ואף על פי שלעולם לא תודה בכך כלפי חוץ, ג'ייסון צדק. עכשיו היא אהבה להיות שם.

פייר איילנד היה רק פיסת אדמה לחופה הדרומי של לונג איילנד. אי מחסום, שמצדו האחד המפרץ הדרומי הגדול ומצדו האחר האוקיינוס האטלנטי. אורכו היה בערך חמישים קילומטרים — הנקודה הרחבה ביותר שלו, שהיתה במקרה בסולקאם, היתה רק כשמונה מאות מטרים. עיירות קטנות היו פזורות באי, המפורסמות שבהן היו צ'רי גרוב ופייר איילנד פָּיינז. אם אתם לא מניו יורק ושמעתם על פייר איילנד, זה היה כנראה בהקשר הזה — כחוף מבטחים למסיבות גייז, מקום נופש קיצי פרוע מלא בגברים מתפתלים וחטובים.

לכל קהילה בפייר איילנד היה קו מעבורת משלה מהיבשת — זו הדרך היחידה להגיע לשם, מכיוון שבאי נאסר השימוש במכוניות — ואישיות משלה. אושן ביץ' היתה עיירה שוקקת חיים עם מסעדות, ברים והמוני בני עשרים ומשהו מהעיר, שגרו יחד כשותפים בבתים במשך שבועות בכל פעם. פוינט או'וודס היתה עיירה זעירה ויוקרתית עם בתים גדולים שעברו מדור לדור (הכניסה אסורה ליהודים). אחר כך הגיעה סולקאם, מקום משפחתי אופנתי מלא בתערובת של יהודים, פרוטסטנטים וקתולים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא הצלחה ואנרגיה שקולה ומאופקת. כמו שאר חלקי האי, גם סולקאם היתה 99% לבנה (היתה משפחה אחת, משפחת טוד, שבתם התחתנה עם בחור שחור, אבל הוא שיחק טניס ולמד בפרינסטון, אז הוא לא ממש נחשב).

זו היתה עיירה של כ־400 בתים, אחדים מהם קוטג'ים קיציים מסורתיים שנבנו בשנות ה־20, ואחרים, כמו הבית של לורן, שנבנו לאחרונה, מודרניים וחופיים, עם קומות פתוחות, דקים על הגגות ונוף למים. העיירה כולה היתה בשטח כולל של ארבעים ושלושה קילומטרים רבועים בלבד. שטח זעיר. בתים רבים בסולקאם עברו מדור לדור, והדבר תרם לאווירה רב־דורית של עיירה קטנה שדיירים חדשים נדרשו להסתגל אליה. כולם הכירו את כולם (וכולם ידעו הכול על כולם). היו בני שמונים שהגיעו לסולקאם כבר חמישים שנה, עם ילדיהם הבוגרים שביקרו שם כל חייהם, ונכדיהם שהיו כעת היורשים של שיעורי הַשַּׁיִט ומחנה הקיץ. אפשר היה לראות פרצוף קטן על מגרש המשחקים ולדעת רק מצורת אפו או בלורית שערו, שהוא שייך למשפחת רסלר או למשפחת מצנר או, חס וחלילה, לשבט לונגרן המרושע. לא היו כבישים אמיתיים בסולקאם ואי לכך גם לא מכוניות אמיתיות. העיירה היתה מורכבת מרשת של טיילות מחוברות המובילות הלוך ושוב לחוף ולמפרץ. כולם רכבו על אופניים — חפצים חלודים וחורקים — כדי להגיע למחוז חפצם. לא היתה ברירה אחרת. נסיעה באופניים מהמפרץ מצדו האחד של האי אל החוף, ארכה פחות מחמש דקות. מכיוון שלא היו מכוניות, רק כמה משאיות איסוף כפריות כדי להעביר חבילות ולהוביל אשפה למזבלה, ילדים שוחררו לחופשי בגיל צעיר. להקות של ילדים בני שבע ושמונה הסתובבו לבד, רכבו על אופניים זה לביתו של זה או הביאו חכות לרציף, ללא הורים באופק.

בסולקאם היתה חנות כלבו אחת, שכונתה "החנות", שהיו בה מצרכים בסיסיים ומזון מוכן, שעלו בערך כפליים ממחירם מחוץ לאי. במשך שנים, החנות החזיקה את התושבים כבני ערובה למחירים השערורייתיים שלה, אבל עכשיו סופרמרקטים מהיבשה עשו משלוחים במעבורת וכך יכולת למלא את הבית שלך באספקה בעלות סבירה, וזה מה שלורן וחבורתה עשו. היתה שם גם חנות למשקאות חריפים שלמעשה היתה ארון מלא ביין ובוודקה, למי שלא היתה לו ראיית הנולד להביא מספיק אלכוהול מהעיר. במורד ברודוויי, הטיילת הראשית של סולקאם, עמדו בית עירייה מיושן ולבן מעץ וספרייה צמודה, שהדיפה ריח של אלון ואבק, והיתה מלאה בספרי נופש וספרי ילדים בלויים משנות ה־70 וה־80. קצת יותר לכיוון החוף היה מגרש בייסבול אחד, שאירח ליגת סופטבול נלהבת למבוגרים בסופי השבוע, ושימש כזירת מחנה הקיץ של הילדים במהלך ימות השבוע. ליד המגרש היה מגרש משחקים קטן עם מתקני כושר רעועים שככל הנראה כבר לא עמדו בתקני הבטיחות, וסט נדנדות שחרקו עם כל דחיפה.

האזור הקהילתי הנוסף היחיד בעיירה, בעצם ה־אזור הקהילתי בה"א הידיעה, היה מועדון היאכטות של סולקאם, שישב על המפרץ, ממש ליד רציף המעבורת. השם "מועדון יאכטות" היה באמת מוגזם. הוא היה מורכב ממרינה קטנה ובה כעשרים מקומות לעגינה של סירות מפרש וסירות מנוע, בתוספת אזור חוף קטן לקיאקים וסירות קטמרן, שממנו ניתן לשגר כלי שיִט בגודל של תינוק במהלך שיעורי ההפלגה לילדים. הבניין הראשי של מועדון היאכטות, מן העבר האחר של הטיילת, נראה קצת כמו בית חוף גדול, והיו בו שני חדרים פנימיים: מסעדה עם בר מלפנים, ושטח גדול יותר ופתוח מאחור עם במה קטנה, שולחן ביליארד ומספיק מקום כדי שפעוטות יוכלו להתרוצץ בזמן שהוריהם אוכלים ארוחת ערב. היה גם דֶק חיצוני שהשקיף על המפרץ, מושלם לדרינק מול השקיעה. חמישה מגרשי טניס התקבצו מסביב לחלק האחורי, כולם מחֵמר, ארבעה צפופים יחד בזוגות ואחד מנותק, קרוב יותר למועדון. הכול שם היה לא מרשים, כרגיל במקרים כאלה, אבל זה התאים בהחלט לשִׁיקיות המרופטת של סולקאם. המונים התאספו שם מדי ערב לדרינק וארוחה, ומדי יום לטניס ורכילות, ולורן הרגישה טוב כשסיפרה לחברותיה בעיר שהיא הסתובבה ב"מועדון יאכטות" כל הקיץ. שיחשבו מה שהן רוצות.

עכשיו היה סוף יוני, וסוף כל סוף היא ישבה על ספסל צבוע כחול בקדמת המעבורת של פייר איילנד לכיוון סולקאם. היא בילתה את השבוע הקודם בעיר בארגון כל הדברים שצריך לקחת למשך הקיץ, התמודדה עם השטויות של סיום הלימודים, הסתפרה במרכז העיר אצל סאלי הרשברגר, עשתה שעווה, ציפורניים ופגשה חברות להרמות כוסית "עד ספטמבר". השמש זרחה על המפרץ הדרומי הגדול, והמגדלור השחור והלבן של פייר איילנד ניצב מרחוק, וקיבל את פני משפחת פארקר בחזרה לבית הקיץ שלה. ארלו ישב ליד לורן והתעסק באייפד שלו, ואמלי וג'ייסון ישבו מאחוריהם. אמלי הבחינה באחת מחברותיה הקטנות, מירנה, והתעקשה שהן ישבו יחד. לורן יכלה לשמוע את מירנה ואמלי משוחחות שיחה של בנות חמש, מדברות על שמות המורות שלהן ודנות בבעלי החיים האהובים עליהן.

לורן עצמה את עיניה מאחורי משקפי השמש של טום פורד. היא הרגישה את הרוח פורעת את שערה הבלונדיני שלא מזמן סופר לקארה ונצבע בפסים. היא שמעה את ג'ייסון אומר שלום לבריאן מצנר, אבא של מירנה, ובריאן החליק למושב ליד ג'ייסון.

"היי, אחי, מה שלומך?" שאל בריאן וטפח על גבו של ג'ייסון בידידות.

"לא רע," אמר ג'ייסון. "איך היה החורף שלכם? אתם יוצאים לאספּן השנה?"

בריאן היה בחור מגושם. חולצת הכפתורים המשובצת שלו נמתחה על בטנו, והוא גילח את ראשו כשהחל להקריח בשנות העשרים לחייו. הוא היה מנהל קרן גידור מצליחה מאוד, וכשהוא דיבר, לא משנה על מה, הוא תמיד ניסח את דבריו במונחים פיננסיים.

"אה, כן, אחי, שיחקנו אותה באספּן," אמר בריאן. "בהתחלה חשבתי שנזכה רק להצלחה שולית, בעיקר בגלל מירנה, אבל אז גרמנו לה לעלות רמה ולהתחיל לקחת אתגרים רציניים. בסוף הטיול, היא החליקה במסלול היהלומים השחורים. הביצועים שלה היו טובים, אחי."

"מדהים," אמר ג'ייסון ביובש. לורן ידעה שהוא חושש מהשיחה המייגעת בהפלגה הארוכה. ג'ייסון וסם סבלו את בריאן, אבל הם לא אהבו אותו. היא תהתה איפה אשתו של בריאן, ליסה. לורן וליסה היו חברות — כולן גרו באפר איסט סייד — אבל הילדים שלה למדו בבית ספר אחר ("הורייס מאן", איכס), ולכן הן תקשרו בעיקר בהודעות טקסט במהלך החורף, החליפו מדי פעם פיסות רכילות ועשו לייקים לפוסטים שכל אחת העלתה באינסטגרם, שבהם חברים משותפים נראו שמנים או זקנים. ליסה "למדה" לאחרונה להיות קואוצ'רית, הקריירה האופנתית החדשה המועדפת על עקרות בית משועממות, במקום עיצוב פנים ועיצוב תיקים. לורן חשבה שזה מגוחך — איזו עצה ליסה יכולה לתת? למצוא שוגר דדי? לורן הוציאה את האיירפודס מתיק הסלין שלה. היא תקשיב לפודקאסט של פשע אמיתי ותסנן את בריאן וג'ייסון. אבל לפני שהיתה לה הזדמנות לעשות את זה, היא הרגישה טפיחה על כתפה.

"לורן, אלוהים, היי! אני מתה על השיער שלך!"

מימינה עמדה רייצ'ל וולף, תושבת סולקאם ותיקה שהתיידדה עם לורן בכוח כשלורן הגיעה לראשונה. למשפחתה של רייצ'ל היה בית ממש ליד מועדון היאכטות, והיא ירשה אותו כשאמה נפטרה לפני כמה קיצים (אביה נפטר בפתאומיות כשהיתה עדיין נערה צעירה). בעיירה של רכילות, רייצ'ל היתה המלכה השלטת, ולא יכולת לעשות שום דבר — מניהול רומן ועד מציאת שותף חדש לטניס — מבלי שהיא ידעה על כך. רייצ'ל היתה בת ארבעים ושתיים ולא נשואה, למרבה הצער, אף על פי שיצאה עם כמחצית מהגברים בסולקאם בצעירותה. לורן חשדה שהיא אפילו שכבה עם ג'ייסון בשלב מסוים, אבל גם אם זה היה נכון, היא לא רצתה לדעת.

רייצ'ל היתה רזה, כמעט רזה מדי, עם שיער חלק בצבע חום ועיניים כחולות גדולות כשל חרק. היו גברים שחשבו שהיא מושכת, אולי קצת כמו גור כלבים, אבל לורן לא ראתה את זה. גם אם לורן לא רצתה להיות חברה של רייצ'ל, מה שקרה לעיתים קרובות, לא היה אפשר להתעלם מנוכחותה. רייצ'ל הלכה לכל מסיבה, ערכה מסיבות רבות בעצמה, ולא כדאי היה להרגיז אותה אם רצית לקיים חיי חברה כלשהם בסולקאם. לורן טפחה על המושב לידה וסימנה לרייצ'ל להתיישב.

"איך היה החורף שלך?" שאלה לורן כשרייצ'ל התמקמה ודחפה את הסל שלה עם הלוגו של אל־אל בִּין מתחת למושב. רייצ'ל היתה לא אופנתית בצורה מביכה. "באת לפה הרבה?"

אף על פי שרוב מבקרי הקיץ בסולקאם התגוררו בעיר, הם כמעט ולא ראו זה את זה מחוץ לגבולות סולקאם. היחסים היו מאוד "יוני עד ספטמבר", ותושבי העיר הקפידו על כך לפי הסכם לא כתוב. רייצ'ל גרה בערך עשרה רחובות מלורן וג'ייסון במנהטן, אבל לורן מעולם לא נפגשה איתה שם. הידידות שלהן היתה קיימת רק בבועה המסוימת מאוד הזו.

"טוב! זאת אומרת, בסדר. יצאתי עם בחור אחד בערך שישה חודשים. גרוש, עורך דין, שני ילדים. אבל נפרדנו בחודש שעבר. הוא לא רצה להתחתן עוד פעם ו... טוב, את יודעת איך אני מרגישה לגבי זה," אמרה רייצ'ל. לורן ידעה.

"מה איתך?" היא המשיכה. "קראתי את מה שכתבו ב'פוסט' על בית הספר של הילדים שלך. נשמע כמו סיוט."

"נכון," אמרה לורן. "למרבה המזל זה מאחורינו עכשיו. יש מנהל חדש, שחור, ונראה שזה הרגיע את כולם."

המעבורת התקדמה בטרטור, חותכת דרך הגלים. הנסיעה במעבורת ארכה כעשרים דקות מבּיי שוֹר, בלונג איילנד, לסולקאם, בדיוק פרק הזמן הנכון כדי לשנות את התודעה ממצב עיר למצב חוף. בריאן עדיין קשקש על טיול הסקי המשפחתי שלו, ולורן הסתכלה לאחור כדי לבדוק מה מצבה של אמלי, שישבה בשקט ונראתה מרוצה בשעה שמירנה פטפטה בשטף על כלום. התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*