מה מומו היה אומר

פתח דבר

לאחרונה צפיתי בתוכנית טלוויזיה שהוצגה ביום השואה. הסיפור שהביא אותי לסף דמעות יותר מכל הדיווחים הקשים על צעדות המוות והמשרפות, היה דווקא סיפור יומיומי ולכאורה לא דרמטי במיוחד. אדם שהיה ילד בשואה סיפר כיצד אימו הצליחה בדרך לא דרך לקבל במחנה כריך לחם טרי עם גבינה. היא חילקה את הכריך לשניים ונתנה את חציו לבנה. הבן (המספר) טרף את חצי הכריך בנגיסה אחת מהירה. אימו שראתה זאת, שאלה: האם אתה רוצה את החצי השני? הילד מיד טרף את שארית הכריך. כאשר סיפר זאת, פרץ האיש הגדול החסון בבכי קורע לב. "מכל האימים שעברו עלינו בשואה," אמר, "הזיכרון הזה הוא הקשה לי ביותר. אני מוצף רגשי אשמה עד היום..."

ברבות השנים נוכחתי לדעת כי דוגמאות וסיפורים קטנים יכולים להאיר על תופעות רחבות שהן ככל הנראה קשות או מורכבות מדי לתיאור והכלה, בלתי נתפסות במובנן האמיתי. שפר מזלי ורוב שנות ההוראה שלי באוניברסיטה לימדתי סטודנטים שהיו בלימודי התואר השני. ההוראה הייתה בקבוצות קטנות, הפורמט היה יותר של שיחה. בהיותי מודע לכך שאני אדם אסוציאטיבי נהגתי להזהיר את תלמידי כבר בשיעור הראשון לגבי נטייה זו. "אל תדאגו," נהגתי לומר להם, "בסופם של הסיפורים והאסוציאציות אני חוזר למודלים התיאורטיים והמחקרים האמפיריים." הייתה בכך מידה מסוימת של התנצלות.

במהלך השנים פגשתי חלק מתלמידיי באקראי בכנסים מקצועיים ובאירועים חברתיים. התברר לי באופן שהפתיע אותי אך הייתה בו חוקיות, שהם זוכרים יותר את הסיפורים והרבה פחות את המחקרים והמושגים התיאורטיים. למדתי לא רק להפסיק להילחם בנטייה לסיפורים ואסוציאציות אלא אף לקבל זאת כשיטת הוראה.

משכך, ניסיתי להרחיב את משמעויות התובנה הזו. התברר לי כי מה שקרוי Story Telling הוא מושג שמשתמשים בו בניהול, במכירות, בקמפיינים פוליטיים, בחינוך ובעצם בכל תחום. במחשבה יותר מעמיקה, אין בכך רבותא. הרי אנחנו יודעים, גם מתוך חוויותינו וגם מתוך גידול ילדים, כי סיפורים הם מוקדי קשב מתוכם ילדים לומדים על העולם. מושגים מופשטים כמו רוע, אומץ, פחד, נדיבות, חברות, נלמדים דרך סיפורים על דמויות והתרחשויות. ג'רום ברונר (Jerome Bruner), פסיכולוג מפורסם שעסק בהשפעה הפסיכולוגית של סיפורים, ראה בסיפורים קואורדינטות שמכוונות גם מבוגרים, קובעות את סדר עדיפויותיהם וממקדות את החלטותיהם. הדבר נכון גם ברמה האישית היומיומית וגם לגבי תהליכים גדולים ומורכבים.

דומה כי עובדת חשיבותם של סיפורים והשפעתם אינה שנויה במחלוקת. ועדיין, נותרת השאלה: מדוע רק חלק קטן מהשלל העצום של סיפורים שנכתבים ומסופרים נכנס למה שקרוי "הקאנון" — אותו מאגר של סיפורים שזוכים לתהודה גדולה והופכים לנכסי צאן ברזל, הן בתרבויות מקומיות והן בתפוצה עולמית כמו "אוהל הדוד תום", "בגדי המלך החדשים", "תום סוייר", "מובי דיק", "מחניים", "החטא ועונשו" או "הלב".

סוזן בלקמור (Susan Blackmore) עסקה בשאלה הזו: כיצד במאבק החשיפה של אינסוף רעיונות, חלק מצליח לשרוד, להיות מופץ ולהשפיע, ואילו רעיונות אחרים דינם להיעלם ולהישכח. הניתוח שלה מבוסס על היגיון דרווינסיטי (כך גם הוצגו רעיונותיה במבוא לספרה, שכתב ריצ'רד דוקינס, הסנגור הגדול של הגישה האבולוציונית), לאמור: המתאימים שורדים.

מובן שניתוח כזה הוא יותר עמום ומורכב כשהדברים נוגעים בסיפורים וברעיונות בהשוואה לניתוח של התאמה ביולוגית, אך עדיין, התבוננות בקאנון יכולה להצביע על קווי מתאר של סיפורים שהם "שורדים" במיוחד — הם עוסקים ברגשות כמו אהבה, שנאה, נקמה, נדיבות, חברות, וגם בהם יש מדרג שונה של הישרדות. דומה כי סיפורי אהבה ושנאה הם ה"שורדים" ביותר.

הדיון על סיפורי מנהיגות או על "מנהיגים כסיפור" הוא חלק מההתבוננות הזו. יש "מנהיגים לרגע" כמו "סיפורים לרגע", שקוראים בזמן נסיעה ברכבת או בטיסה. הם נקראים ונשכחים. יש סיפורי מנהיגות המטביעים את חותמם ומעצבים תפיסת עולם. עצם הכותרת של ספר הנקרא "אפקט צ'רצ'יל" (יצא בעברית בהוצאת שיבולת, 2021) מדגים מורשת והשפעה רב־דורית של מנהיג. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שכותב הספר הוא בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה שהושפע ממנהיגותו של צ'רצ'יל. באופן דומה, קורות יאנוש קורצ'אק השפיעו על מובילים בתחום החינוך, כמו גם ספריהם של ויקטור פרנקל ופרימו לוי, המעוררים הרהורים באשר ליסודות הקיום האנושי.

בבחירת סיפורים ואנקדוטות לספר זה ניצבתי, אמנם "בקטן", בפני דילמה דומה — בחירה של סיפורים ודוגמאות על מנהיגים שיש להם ערך מוסף, שיש בהם איזו שהיא אמירה מעוררת מחשבה או תהייה, ואולי גם מציגים לקח אפשרי; דוגמאות שיש להן "מקדם שרידות" יותר גבוה ויותר השפעה. אין לכך קריטריון ברור. אלה הן בחירות אינטואיטיביות, אך גם האינטואיציה היא דבר שמתפתח. למשל, רופא ותיק מפתח אינטואיציות אבחוניות שעדיין אין לרופא צעיר. כך גם כאן. חקר רב־שנים של מנהיגים ומונהגים מפתח אינטואיציות שאולי חסרות לאלה שכלל לא עסוקים בנושאים הללו. אינטואיציה כזו יכולה לסייע בבחירת הסיפורים והדוגמאות היותר רלוונטיים והיותר מנחים ללמידה שערכם הפדגוגי גדל בעיניי כאשר הם אינדוקטיביים — הולכים מ"הקטן היומיומי" אל ה"גדול" המערכתי או ההיסטורי.

הנה דוגמה לצורת החשיבה הזו: כמו במרבית המשפחות של ניצולי שואה גם אצלנו לא דיברו על כך בבית. העניין הושתק לחלוטין. לא סיפרו על סבא וסבתא, לא סיפרו על קרובי משפחה, בעצם לא סיפרו על שום התרחשות. תקופה שלמה איומה ונוראה נדונה להימחק ולא להיות מסופרת לילדים. משפט אייכמן בראשית שנות השישים שינה זאת. לפתע, הזוועות הושמעו ברדיו. מדי יום סופרו סיפורים אישיים על התעללות, פחד, רציחות. ילדים בבתי ספר הקשיבו לסיפורים הללו, אנשים קראו על כך בעיתונים. סופרו אלפי סיפורים אישיים שהמחישו את הזוועה הגדולה שלא הייתה יכולה להיקלט בתודעה כמכלול. אין אדם, ובמיוחד הצעירים, שלא הושפע מהסיפורים הללו. לגבי חלק מהאנשים הסיפורים הללו היו ממש מעצבים.

משפט אייכמן גם שינה את הסיפור של הקולקטיב. עד אז היה מאמץ המיוחס לבן־גוריון לבנות את הנרטיב של היהודי החדש, הלוחם האמיץ העשוי לבלי חת — היפוכו של היהודי הגלותי. הסיפורים על הגלות, כמו גם על השואה, היו אפוא "סיפורי חולשה" המרחיקים את בנייתו של "הסיפור החדש".

לאחר המשפט, השתנה הסיפור הלאומי.

אין זה מקרי ש"פרקי יומן" מאת מאיר הר ציון (הוצאת לוין אפשטיין, 1968) או ספרה של נעמי פרנקל "צמח בר" (עם עובד, 1981) היו רבי־מכר בשעתם והשפיעו כה רבות על נערים להתנדב לצנחנים או לשייטת 13 ("צמח בר" נכתב בהשראת דמותו של שאול זיו, ילד ניצול שואה שהפך למפקד שייטת 13). הם ייצגו היטב את הסיפור "משואה לתקומה". התקומה היא התוצאה של השואה. זהו סיפור מעצב.

זוהי דוגמה לא רק להיווצרותם של סיפורים אלא גם לכוחם המשפיע. צורת חשיבה זו רלוונטית לסיפורים ולדוגמאות על מנהיגים, מונהגים ותופעת המנהיגות בכללותה שתוצג בספר דרך המדיום של הסיפור על כל הסתעפויותיו — סיפורים אישיים, אנקדוטות, סיפורים על מנהיגים וסיפורים היסטוריים. אלה אמורים גם לשפוך אור על מנהיגות, גם לעורר מחשבה וגם לעיתים להציע לקח. הנה המחשה להיבט האחרון.

פרנקלין רוזוולט, נשיא ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה, היה אדם מעשי מאוד. הוא התמהמה חודשים ארוכים בטרם החליט לסייע לבריטים במלחמתם בגרמנים, אך ברגע שהחליט על כיוון, הוא ידע להעביר אותו לעמו באופן שרתם אליו אנשים עד כדי הזדהות. ברגע ההיסטורי ההוא, הוא השתמש במשל שהיה מובן לכל אדם: "אדם לא יגיד לשכן אשר ביתו בוער, כי צינור המים שברשותו עלה לו חמישה־עשר דולר ולכן על השכן לשלם לו סכום זה אם ברצונו להשתמש בו לכיבוי האש. הוא ישאיל לשכנו את הצינור ויקבלו בחזרה לאחר מעשה. כך יש לפתור את בעיית החימוש לבריטים".

כך, באמצעות סיפור פשוט שיכול לקרות לכל אדם, הצליח רוזוולט לשכנע במדיניות "החכר והשאל" ביחס לסיוע לבריטים — קרי, לייצר ולהעביר לבריטים ציוד צבאי לצורך מלחמתם בגרמנים (האש בוערת ויש "להתחשבן" איתם בעתיד. אבל קודם כול לסייע!) סיפור קטן ופרוזאי הבהיר עקרונות אוניברסליים של צדק, כמו גם מדיניות מורכבת לטווח ארוך — שאם הייתה מוצגת במספרים וגרפים לא הייתה מצליחה כנראה לשכנע ובוודאי לא לסחוף.

בקורסי הפיקוד הקרבי בצה"ל נהוג היה להביא מפקדים מן העבר שסיפרו אנקדוטות מתוך ניסיונם הצבאי. נוכחתי שיש בזה לא רק היכרות עם תקופות אחרות, בחזקת מה שקרוי בצה"ל "מורשת קרב". יש לסיפורים הללו אפקט של למידת חיקוי שהיא הלמידה השכיחה והאפקטיבית ביותר. לסיפורים העוסקים בגיבורים, בקדושים, במנהיגים ובכלל ב"דמויות גדולות" יש אפקט בולט של למידת חיקוי.

הסיפורים האינסופיים על הרבי מלובביץ׳ הם המחשה לכך. יש להם פונקציות שונות. אחת מהן היא הבהרה כיצד רצוי לנהוג. להיבט זה יש חסר בהתייחסות בספרות העוסקת במנהיגות. הוא יודגם בכמה הקשרים בדיון על העולם הפנימי של מנהיגים ועל אופן התפתחותו. במרבית המקרים היו למנהיגים מודלים לחיקוי, בדרך כלל מדומיינים, שהם נחשפו אליהם דרך סיפורים.

ועוד מילה על בחירת הסיפורים והדוגמאות. מטבע הדברים, סיפורים רבים הם על מנהיגים מפורסמים, שכן עליהם נכתב רבות. אולם היו ביסוד הבחירה של הסיפורים שני שיקולים:

א. שהדוגמאות והתובנות הנגזרות מהסיפורים על מנהיגים ידועים יהיו רלוונטיים ככל הניתן ל"מנהיגים בחיי היום יום" — מנהיגים בקהילה, בקבוצות ובארגונים.

ב. קביעת גבולות ברורים למודלים הפרשניים של הסיפורים המוצגים.

אבהיר: על מנהיגים ידועים כמו מהטמה גנדי, בן־גוריון או אטא טורק, נכתבו ביוגרפיות רבות, חלקן פסיכואנליטיות, שניסו לפענח ולפרש תהליכים סמויים, במיוחד דינמיקה משפחתית והשפעתה על עיצוב המנהיג. הספר הנוכחי מתבסס על עדויות עצמיות של מנהיגים ושל אנשים שהיו בסביבתם ולא על פרשנות פסיכו־דינמית. ההנחה היא כי התפיסה של המנהיג את עצמו ושל אלה שהכירוהו מקרוב בעבודתו, היא מפתח מרכזי להבנת סגנון מנהיגותו, בחירת עדיפויותיו, החלטותיו ופועלו. גישה זו היא פחות ספקולטיבית והיא מצביעה באופן יותר ברור על הקשר בין תפיסתו העצמית של המנהיג, חזונותיו, החלטותיו ופעולותיו, ונותנת מקום לבחינת העקביות בין ההיבטים הללו.

הנה המחשה המדגימה את הנאמר לגבי גבולות הפרשנות: הפסיכואנליטיקאי אבנר פלק כתב ביוגרפיה פסיכואנליטית ידועה על דוד בן־גוריון. לטענתו, מות אימו של דוד בן־גוריון בהיותו בן אחת־עשרה היה בחזקת נטישה (מוטיב מרכזי בהגות הפסיכואנליטית) שהייתה לה השפעה רבה (לא מודעת כמובן) על מידת הזעם והתוקפנות שהיו טבועים באישיותו.

מכאן, נקל היה לשער כי עבר עליו תהליך של התקה מן האובייקט האישי אל המדינה. למשל, הזעם שהפגין בנאום חוצב להבות נגד האימפריה הבריטית "הזדונית" ב־1930, פורש על פי צורת חשיבה זו כזעם על האם הנוטשת.

הגישה ביסוד ההמחשות המוצגות בספר נמנעת מהסברים מסוג זה. הבחירה היא על סמך דיווחים הנשענים על תיעודים כתובים או ראיונות. כך, בהתייחס לדוגמה לעיל, בן־גוריון בזיכרונותיו דווקא מעיד על אם שאהבה אותו עד אין קץ. השפעות מותה והיעלמותה המוקדמת מחיי בן־גוריון הן דיון שאינו מעוגן בעדויות. אשר על כן, הביוגרפים הבולטים של בן־גוריון, מיכאל בר זוהר ושבתי טבת, אינם מתארים את אישיותו של בן־גוריון כ"אגרסיבית במונחים פסיכודינמיים", אלא מדברים על גישה אקטיביסטית שהייתה טבועה באופיו של בן־גוריון, יהיו מקורותיה אשר יהיו, כפי שניתן לראות באופן עקבי החל מהמריבות שניהל וכלה במדיניות שנקט. בחירת הסיפורים, אפוא, מתקשרת לזיהוי קווי מתאר או טיעונים שיש בהם זיהוי דפוסים המעידים על חוקיות.

זהו הספר האישי ביותר שכתבתי. כתיבתי עד כה הוכוונה על ידי פורמטים אקדמיים המאופיינים לא רק בסגנון כתיבה הנתון בתוך מתווה פורמלי מוכתב, אלא אף במשהו עמוק יותר: בכתיבה אקדמית, מה ש"נמצא בראש" של הכותב הם בעצם העמיתים החוקרים — הפרופסורים הנחשפים לאותם כתבי עת ולאותם מחקרים. על הכותב להיות מעודכן בכל החידושים התיאורטיים והמחקריים בתחום. גם הטיעונים, גם הממצאים וגם הפרשנויות הם בתוך הקשר של הנכתב בספרות המחקר.

לעיתים קרובות, הקורא מהשורה מתקשה להבין על מה הפלוגתא, או מה ה"ביג דיל" שצוהלים עליו בהצגת איזה שהוא ממצא שיש לו מובהקות סטטיסטית מרשימה. הגילויים הם תמיד בהתייחסות לכותבים אחרים שניתן לאשש או להפריך את ממצאיהם בתוך עולם נתון ומוכר לקהילת חוקרים מסוימת, המיוצגת בכתבי עת בינלאומיים שכולם מנסים לפרסם בהם.

בספר זה, היומרה הייתה שונה לחלוטין. רציתי לפנות אל הציבור הרחב ולאו דווקא לציבור של חוקרים. הספר מופנה אל כל מי שמתעניין בתופעת המנהיגות, במנהיגים ובמונהגים, ובנסיבותיה החברתיות, הפסיכולוגיות וההיסטוריות.

הדימוי בראשי בעת הכתיבה היה קיום של שיח סביב "שולחן עגול": כורסאות, כוסות קפה, אווירה נינוחה המעודדת את המרצה לאסוציאציות, להיזכרויות באנקדוטות וכיוצא באלה. בניגוד גמור לאיסורים ולמגבלות של כתיבה אקדמית הרשיתי לעצמי להביא ממחשבותיי, מניסיוני ומתחושותיי.

מי שמכיר את העולם האקדמי יודע שאין מדובר במעבר פשוט. "הרגלים״, כפי שנאמר במשפט הידוע, "הופכים לטבע שני״. מבחינה זו הכתיבה של הספר הזה הייתה עבורי סוג אחר של חוויה, שלא הייתה פשוטה כלל ועיקר.

לכתיבה כזו יש משמעות באשר לציפיות לגבי קריאת הספר שאותן אני מבקש להבהיר: הסיפורים והאנקדוטות הם אמצעים האמורים להוביל לתובנות והמשגות. הדגשתי בטקסט שלושה דברים: מושגים חשובים, כותבים (ומחקרים) חשובים, תובנות חשובות.

הסיפורים מובילים לתובנות המדווחות בעיקר ברמת המשמעות הפסיכולוגית והפרקטית שלהן. מאחר שרציתי כאמור לכתוב טקסט נגיש וידידותי, לא הכנסתי חלק מהניתוחים התיאורטיים והמחקריים ל"זרימה" של הטקסט. אולם יש מושגים וטענות תיאורטיות שעל פי הערכתי וניסיוני ראויים להרחבה. הקדשתי לכך מקום בסוף הספר, לטובת אלה הרוצים להרחיב ולהעמיק מעבר לאזכור המופיע בטקסט.

הנה המחשה לצורת החשיבה שליוותה אותי: דוגמה אישית מקובלת על הכול כאמצעי רב־השפעה של מנהיגים. כל חייל ומפקד זוטר יודע להבהיר בפשטות כיצד דוגמה אישית מניעה אנשים לפעולה. יש כמה הדגמות של היבט זה בספר. הן מעוררות השראה, הן אולי יכולות לשמש כמודלים של חיקוי, אך אין בכך משום "גילוי עומק".

לכאורה, מדובר בטיעון טריוויאלי. אולם הטענה היותר עקרונית היא שלא סתם "דוגמה אישית" היא כה רבת־השפעה. יש לכך חוקיות והסברים שהם מעבר לעובדה התיאורית עצמה.

הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי ניסח את "עקרון ההכבדה" (handicap principle), לפיו כאשר לאותות בטבע יש מחיר יקר, הדבר מחזק את האמון באותנטיות של נושא האותות. לדוגמה: לטווס יש זנב מפואר וכבד; זה מחיר, משום שעל פי ההיגיון האבולוציוני הוא מקשה על גמישות ומהירות תנועה. ההסבר שניתן למופע בלתי סביר אבולוציונית לכאורה זה, הוא שהמחיר שמשלם הטווס על זנבו הכבד, משדר שהוא "אמיתי", שהוא טווס אותנטי. כך, הטווסות יכולות לחוש במידה רבה יותר של ודאות שהטווס עם הזנב הכבד "שווה" את הבחירה הזיווגית הראויה. ככל שזנבו יותר כבד ומפואר, הנקבות תימשכנה אליו יותר; חוטיהן המחווטים אבולוציונית לצורך רבייה יעידו על כך. החיווט מכוון את ההתנהגות.

דיון יותר עקרוני יכול גם להאיר על יסודותיה הראשוניים של דוגמה אישית.

באמצעות עקרון ההכבדה ניתן לאפיין דוגמה אישית כ"מחיר" שמשלם המתנהג (נניח מפקד זוטר). הוא מפגין התנהגויות שיש להן מחיר שהוא אינו חייב לשלם (ללכת לישון אחרון, לצאת לחופשה אחרי כולם, לשאת חגור ונשק כמו החיילים...). "המחיר" שמשלם המפקד הזוטר מעורר אמון בקרב החיילים. ואמנם, מוטיב ה"מחיר" נדון רבות בסיפורי הפולקלור על דמויות משפיעות, החל מקדושים למיניהם וכלה במנהיגים ברמות שונות. הנראות של המחיר השפיעה על מידת האמון שניתן ב"דמויות הגדולות". במובן הזה, דוגמה אישית היא ביטוי קונקרטי של עיקרון אבולוציוני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*