דרושים אבודים

אליזבת'

לא היה לי הרבה. טקסט דהוי על דף מקומט ומוכתם בדם, זיכרון עיניה הירוקות של אחותי שהחל לאבד מצבעו כמו סרט פילם־נואר ישן, שֵׁם, זר, קצת משונה, של הרוצח, ותמונה אחת שקינגסלי הבריח לי מהתחנה רגע לפני שהתיק נסגר.

התרווחתי על המושב ובחנתי מקרוב את התמונה שבידי. עקבתי באצבעי אחר קו הלסת והסנטר, החיוך הכובש, השיער החום החלק, המוארך מעט, הפנים החלקים, הלחיים השקועות והעיניים המלאות ברוך. אמילי ודאי קנתה את הפוזה של האומן המיוסר עם המבט החולמני, אבל לא אני, אני כבר מזמן למדתי שלמפלצות המסוכנות ביותר יש עיניים טובות. היה לי חשוב לזכור כל פרט בפניו של הגבר הזה, שכן ברגע שאראה אותו, עליי לפעול במהירות. עברו כמה שנים מאז שהתמונה הזאת צולמה, אך שיננתי את תווי פניו כל־כך הרבה, שהיה לי ברור שאזהה אותו ברגע שאפגוש בו. הידקתי את חגורת הבטיחות לבקשת הדיילת בכריזה והמשכתי להביט בתמונה.

הינה אני, גם בורחת וגם רודפת, שתי תנועות מנוגדות שלפי החוק הראשון של ניוטון היו אמורות לגרום לי להישאר במקום. אבל לא נשארתי. טסתי לארץ זרה ומרוחקת בעקבות תמונה וחשד מבוסס היטב. אמילי בטח הייתה אומרת שירדתי מהפסים, שאני רודפת אחרי רוח רפאים. אבל תאכלי את הלב אמילי, את מתה, אז אני לא צריכה להקשיב להטפות שלך.

"בחור נאה". האישה המבוגרת שהתיישבה לידי קטעה את מחשבותיי. "את עומדת לפגוש אותו?"

לעזאזל, אני ממש מקווה שכן. האיש הזה הוא המפתח לכול, הסיבה שאני במטוס הארור הזה מלכתחילה. אני חולמת עליו כל לילה, מרגע שפתחתי את התיק שלו לראשונה. הנהנתי לעברה בנימוס וחזרתי לענייניי. אי אפשר לומר עליי שאני לא מנומסת, בבית שבו גדלתי זקרו את הזרת כששתו את התה.

"אני זוכרת את האהבה הראשונה שלי". היא רכנה לעברי והמרחק בינינו הצטמצם עוד יותר. לבושם שלה היה ריח שהזכיר לי מוטֵל מעופש שהייתי בו פעם במארב. "בחור שרמנטי. קרא לי ואקָה לוֹקָה כל היום וכל הלילה ואני שקעתי בעיניים שלו". היא התרחקה מעט ופשפשה בתיק שהיה מונח על ברכיה, מרפקה ננעץ בצלעותיי תוך כדי. "חכי, אני אראה לך".

גלגלתי עיניים. זרים. לא היה לי חשק או מצב רוח להתייחס למישהו שהקִרבה הכפויה והזמנית הזו בינינו גרמה לו להרגיש שאנחנו חברים בנפש, אבל חסרת הטקט שלצידי לא קראה את המחשבות שלי, לצערי, הוציאה מתיקה תמונה ודחפה אותה לעברי. בחור שמנמן עם שיער מדובלל וחיוך חסר שן הסתכל עליי מתוך התמונה המקומטת. לא הצלחתי לעצור את הגיחוך שנפלט מפי. הרגשתי את מבטה התוהה ומשכתי בכתפיי. "מצטערת", מלמלתי.

"בכל מקרה, נפרדנו כי רציתי להמשיך לטייל והוא רצה להיות כדורגלן, וגם בגלל שהוא היה בן־כלב שקרא לי פרה משוגעת, אבל את זה גיליתי מאוחר יותר כשקניתי מילון אנגלית־ספרדית בחנות מזכרות בקורדובה".

גיחכתי. בדומה לאישה שלוקה בשיתופיות־יתר, אהבה נכזבת לא זרה לי כלל. היא הבחינה בגיחוך שלי וניצלה אותו כדי להשיג עוד מידע. "ומה איתך? טסה לפגוש את אהובך בארץ זרה? רומנטי".

לא עניתי. נראה לי חסר טעם לספר לזרה מוחלטת שלא אפגוש שוב שכל הקשרים הרומנטיים נידונים לכישלון. אמילי לדוגמה, האמינה באמונה עיוורת באהבת אמת, בטח זה היה רומנטי בעיניה, הרגע שבו אהובה היקר חייך אליה ברגעיה האחרונים, שנייה לפני שירה בה.

המטוס רעד קצת ונורת חגורת הבטיחות נדלקה. הרהרתי בחוסר התועלת של החגורה במקרה של התרסקות. עד כמה חסרי משמעות אמצעי הבטיחות הקטנים שאנחנו מאמצים לעצמנו – בית, משפחה, אהבה – מול עוצמתה האדירה של הטרגדיה. נסחפתי, אבל לא יכולתי למנוע מעצמי את התענוג שבכאב. התמכרתי לאותה דקירה בחזה שהזכירה לי את מה שהיה ואבד.

נשכתי את שפתיי. חזרה למציאות, אין זמן לבזבז על העבר. העתיד שלי כאן לנגד עיניי, והוא נושא את דמותו של הגבר הזה, אם רק אצליח למצוא אותו. קצת אחרי שהמטוס התייצב, הדיילת שדחפה עגלה במעבר שאלה אם אני רוצה משהו, ואני הנדתי ראשי לשלילה. כאילו כוס קפה פושרת או בושם במחיר מופקע יכולים לענות על צרכיי. מה שבאמת הייתי צריכה זה לנחות ולהתחיל במצוד. הטרחנית שלידי התחילה לנחור, לשמחתי. הוצאתי מהתיק אוזניות, עט ודפדפת.

נתתי לקול של לֵמי קילמיסטר לצרוח באוזניי “The Chase is Better than the Catch”, ושרבטתי את פניו של הגבר מהתמונה. הקפתי אותם בעיגול ושלחתי ממנו קווים לכל הצדדים. בצד ימין רשמתי את כל מה שאני כבר יודעת: אזרח זר, חברות קרובה, היכרות מוקדמת. בצד שמאל את סימני השאלה: קנאה? פרידה? חוסר שפיות? ובקצה העליון את מה שהאינטואיציה גילתה לי: אהבה נכזבת, גאווה, חרטה. הבטתי ברישום ולעסתי את קצה העט. משהו חסר. שתי קרניים קטנות על ראשו. מושלם.

טלטול המטוס גרם לי להזדקף. הופתעתי שהגענו כל־כך מהר, בכלל לא שמתי לב שנרדמתי. מתברר שהמדינה הקטנה והמסוכסכת לא כזאת רחוקה. קיוויתי שהטיסה החלקה מעידה איכשהו על ההמשך, על כך שאצליח למצוא אותו בלי שום בעיה. ידעתי מה אני מתכוונת לעשות, ומה עומד לרשותי. לא הרבה, רק טקסט, זיכרון, שם ותמונה. אבל זה מספיק, חשבתי, ומולי צפה גופתה של אחותי, מוטלת על הרצפה הקרה בזירת הרצח. זה חייב להספיק.

מני

לפני שנתיים, בערב ט"ו באב, הלכנו ביחד למסעדה והתיישבנו בשולחן האחרון שנותר פנוי. בזמן ששירה עיינה בתפריט כאילו היה הקומדיה האלוהית של דנטה, סקרתי את פניהם של היושבים וחיברתי להם סיפורי חיים. ההוא עם הכובע – סוכן חשאי שנטש את מדינתו עבור אהובתו, ההיא – חולת סרטן על ערש דווי שחבשה פאה וברחה מבית־חולים כדי לחגוג את ימיה האחרונים דווקא במסעדה בינונית שמגישה רביולי בטעם של נעלי בית ושמנת חמוצה. התלבטתי אם במחזה המתפתח הסוכן החשאי וחולת הסרטן ייפגשו וסיפור אהבה חוצה גבולות יירקם ביניהם, דרמטי כמו שאני אוהב.

אם לא הייתי צריך לבחור מה להזמין הייתי ממשיך לטוות את העלילה, אך מבטה של שירה מיקד אותי חזרה לדף המנוילן. הצצתי עליה מאחורי התפריט. השיער השחור המתולתל נפל על הכתפיים הצרות שלה בחוסר סדר מושלם והאף הקטן שלה האדים מקור ושיווה לה מראה של חוטמן דרום־אמריקאי חמוד. לא הייתי משמיע את ההשוואה הזו באוזניה, כמובן, יש לה נטייה להיעלב משטויות. כמה שעות קודם לכן היא נעלבה כשאמרתי לה שלפעמים הסיפורים שלה משעממים. "אתה מלא בעצמך", האשימה, כאילו יש בן־אדם בעולם שמלא בסוכריות מנטוס. אפילו הנזיפות שלה משעממות.

בכל מקרה, בזמן שהזמנו את המנות ממלצר צעיר ומחוצ'קן, שמעתי המולה מאחוריי. שמתי לב שהסוכן החשאי החל להשתנק. פניו האדימו והוא אחז בגרונו בשתי ידיו. בעיני רוחי ראיתי את האישה עם הפאה רצה אל הסוכן מהצד השני של המסעדה, מדלגת מעל שולחנות, נוחתת בקלילות לצד אהובה הנחנק, משחררת לו את קנה הנשימה ומסיימת בנשיקה הוליוודית. בפועל, כל הסובבים מיהרו לעברו של הנחנק, והיא הסיטה את מבטה כדי לא להתחייב להתעניינות כלשהי והמשיכה לאכול.

אישה אחרת ניגשה בזריזות אל האיש המכחיל, כרעה ברך לידו וצעקה בבעתה, "מהר, הוא צריך רופא!" היא פנתה לחברתה לשולחן שהמשיכה לשבת ולבהות בנעשה, "תתקשרי לבעלך, הדוקטור!"

איך כתב הראפר־פילוסוף מרשל ברוס מאת'רס השלישי: "אם היה לך ניסיון אחד או הזדמנות אחת, להשיג את כל מה שאי פעם רצית, היית לוקח אותה או נותן לה לחמוק?" – אני לא יכולתי לפספס את ההזדמנות.

כאילו, הבנתי שאיש לא שאל אותי, אבל זה היה חזק ממני. בהונות רגליי רטטו, עקצוץ חם פשט בכל גופי. עיניי דמעו. נשכתי את שפתיי, ניסיתי לעצור בעצמי. ראיתי את מבטה מזרה האימה של שירה, את צעקתה האילמת – "שלא תעז".

"אני דוקטור!" הקריאה שלי הדהדה בין הקירות, שוטטה לבדה בשקט מסביב. עשרות זוגות עיניים ננעצו בי, תשומת הלב של כולם הוסטה אליי, אפילו הטבח יצא מהמטבח ונעץ בי את עיניו. שירה טמנה את פניה בידיה. "לאומנויות הבמה", הוספתי אחרי כמה שניות. מה? חשוב שיידעו.

שקט. הסוכן החשאי איבד את הכרתו, כנראה לא מלמדים אותם במוסד להתמודד עם אפונים בגרון. שירה תפסה בידי ומשכה אותי אל מחוץ למסעדה, פניה היו אדומים. כשהגענו לרכב היא המתינה בשילוב ידיים בזמן שאני פשפשתי בכיס בניסיון להוציא את המפתחות. הם החליקו לי מהיד ונפלו על הרצפה. התכופפתי להרים אותם וחייכתי אליה במבוכה, היא לא חייכה בחזרה. רק הסתכלה על פנים האוטו כאילו כל חפצה הוא להתיישב כבר על מושב הבד המיושן. לחצתי על הכפתור, צפצוף קל, ומייד היא נכנסה בטריקת דלת. נאנחתי ונכנסתי אחריה.

את הנסיעה הביתה העברנו בדממה. בבית היא נכנסה מייד למקלחת, בזמן שאני חיכיתי לגזר הדין על הספה. אבל הוא לא הגיע. כשיצאה עטופה במגבת, צעדה היישר אל חדר השינה, חלפה על פניי כאילו הייתי אוויר. סובבתי את ראשי לקרוא בשמה, אבל דלת החדר נטרקה. ציריה החורקים הזכירו לי את כל הדברים הנוספים בבית שעליי לטפל בהם לפני שייהרסו לגמרי: מכונת הכביסה, הברז הדולף, מגירת הנעליים שאף פעם לא נסגרה עד הסוף. פתחתי את הדלת בעדינות וזיהיתי את כתפיה מבצבצות מתחת לשמיכה הזוגית. נשכבתי לצידה, ובהיתי בתקרה. כששמעתי את נשימותיה הכבדות, ידעתי שנרדמה וחשתי הקלה.

שנתיים חלפו מאז אותו ט"ו באב, שנתיים שבהן למדתי איך לחיות לצד שירה כץ בשלום. הקפדתי שלא לדבר רק על אהבתי לתיאטרון ועל הכישרון הפנומנלי שלי, ולהתנהג כאילו הסיפורים שלה מעניינים אותי. הרי אני גם שחקן טוב בעצמי. אבל האסטרטגיה הזו עבדה רק בערך, כי היה משהו שהפריע לאהבה שלנו להכות שורש. שירה טענה שאני מסתיר ממנה משהו. לא משנה כמה פעמים הכחשתי, היא עמדה על כך שהיא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא מספר לה הכול. היא רצתה שאשתף אותה בעבר שלי, בחיים שהיו לי לפני שעברתי לגור ביישוב מרעולים שברמת הנגב. אני רציתי להתמקד בהווה, לחיות בחלומות של היום ולא בסיוטים של אתמול. בכל פעם הייתי משנה נושא, ובכל פעם חשתי איך סודות העבר מכבידים על הקשר שלנו, מותחים אותו לקצה, עד שהוא נקרע.

בסוף זה קרה, אחרי עוד לילה שביליתי בתיאטרון, ערב לפני עליית המחזה שלי. נכנסתי הביתה ומצאתי אותה מחכה לי על הספה.

היא הרימה אליי את מבטה ואמרה, "אני עוזבת".

הסתובבו לי המון מילים בראש, אף אחת מהן לא הצליחה לצאת החוצה. רציתי לצעוק לה להישאר, שאני לא יכול בלעדיה, אבל ביני לבין עצמי הרי ידעתי שזה היה רק עניין של זמן, אז כל מה שהמוח הטיפש שלי נתן לי לשאול היה, "מתי?"

"מחר בבוקר".

בלילה התנדבתי לישון על הספה, אבל שירה כבר הספיקה לארוז אותה בניילון. גם את המיטה. לא הייתה לי ברירה, היא קנתה אותן מהכסף שהרוויחה מעסק עיצוב האתרים שהקימה. אני לא הכנסתי שקל. ההכנסה היחידה שניתן לייחס לי הייתה ממעט הכרטיסים שמכרתי לקראת מופע הבכורה שיתקיים למָחרת. מעט מדי ומאוחר מדי. לפחות הכסף שחסכתי יספיק בשביל לקנות ריהוט. אבל כמה ריהוט כבר צריך אדם שנשאר לבדו בעולם? איך כתב סופוקלס? "חיי אנוש כמוץ לפני הרוח". המוץ הזה ייאלץ למצוא בית חדש כי הוא לא מסוגל לשלם את השכירות בעצמו.

הכרנו לפני שלוש שנים, כשחזרתי מהדוקטורט בלונדון. הייתי בתל־אביב לצורך רכישת ציוד לתיאטרון שלי. הקפדתי להסתיר את הפנים בכובע מצחייה, לא רציתי למשוך תשומת לב, לא אז, לפחות. נסעתי ברכב שכור, התעסקתי עם הנייד בניסיון למצוא את הסטודיו לעיצוב תלבושות, והיא בדיוק יצאה מהחנייה. לא שמתי לב לתנועה והתנגשתי בה. יצאתי מהרכב והתנצלתי, הייתי מבוהל. לא רציתי שתתקשר למשטרה ואיאלץ להתעכב יותר ממה שהייתי חייב. הסברתי שחזרתי מאנגליה, קשקשתי על נהיגה בצד אחר של הכביש. הקפדתי שלא לומר מילה על הנייד שהסיח את דעתי. היא אמרה שאני יכול לפצות אותה עם כוס בירה בבר קרוב.

ישבנו ושוחחנו שעות, הפלגנו יחד בדמיוננו לקתדרלת סנט פול ולטירת וינדזור. היא לא ציפתה שבסוף ניסחף למדבר הצחיח של מרעולים, המקום השנוא עליה ביקום. היא לא הבינה למה גררתי אותה לפה, והטרגדיה היא שלעולם לא אוכל להסביר.

בבוקר העמסנו את הרכב. אי אפשר היה להרים את המיטה לבד, וכשסחבנו אותה יחד היה רגע שבו חשבתי הינה, היא עדיין זקוקה לי. אבל הרגע חלף וברגע שאחריו, אחרי שהכול הועמס וחיינו המשותפים נחו בחלק האחורי של הטנדר, היא לחצה לי את היד כאילו היינו זרים, נכנסה לרכב ונעלמה. ענן של אבק נותר מאחוריה. חיי אדם כמוץ. לעזאזל איתך, סופוקלס, למוץ לא נשבר הלב כשעוזבים אותו.

נכנסתי לבית וטרקתי אחריי את הדלת. הקשבתי באימה לשקט שאחרי. דממת הבדידות שונה מהשקט בנוכחותו של אדם אחר, ואני לא יכולתי לסבול את זה, אז ארזתי את מעט החפצים שנותרו לי לתוך תיק גב שקניתי פעם לטיולים שתכננו לעשות עם המעבר לנגב. התיק הזה נותר נקי וכחול כפי שהיה ביום שקניתי אותו, לא היה לי זמן לטיולים עם שירה כשהייתי עסוק בהכנות למחזה שלי.

לקחתי נשימה עמוקה. הגיע הזמן להתמקד, אני אמור להיפגש היום עם השחקנים לחזרה גנרלית לפני הבכורה. מסכנה שירה, שלא תהיה לצידי כשאזכה בתהילה. כשתשב בדירתה הממוצעת, תשתה קפה פושר ממכונה ותקרא בעיתון על ההצלחה שלי, ודאי תצטער שלא נשארה. ודאי תתחרט שלא עמדה לצידי ברגעים הקשים ותיקח מונית מתל־אביב למרעולים, תיפול לזרועותיי ותתנצל.

פתטי, גערתי בעצמי, די, הגיע הזמן לנקות את שירה מהמחשבות. אני לא עושה את זה בשבילה, גם לא בשביל אבא שלי. לא עושה את זה בשביל אף אחד, אך ורק לשם האומנות. חשבתי לנסוע לכיוון התיאטרון כשנזכרתי שהרגע שירה לקחה את הרכב. מזל שמרעולים קטנה ואפשר להגיע לכל מקום גם ברגל.

נכנסתי לתיאטרון מזיע, מקלל ותוהה מתי סוף־סוף אזכור שללכת ברגל במדבר בחודש אוגוסט זה לא רעיון טוב. השחקנים ישבו מאחורי הקלעים ושתו. הסתכלתי על זוג הכוכבים שלי; צעירים ששירתו בצבא עד לא מזמן, העבירו את ימיהם בלחלום על קריירות בקולנוע וראו בי עוד שורה לקורות החיים הדלילים שלהם. מכיוון שלא יכלו לממן את השכירות בתל־אביב, התפשרו על מרעולים ועל בית הספר למשחק בבאר שבע. הפסד לעיר הגדולה, רווח לי. הנחתי את תיק הגב בחדר המנהל, המקום שעמד להיות הבית שלי לפחות עד שההצגה תצבור קצת תאוצה ותכניס הרבה כסף, ויצאתי החוצה אל השחקנים הצעירים.

"קדימה, חברים", אמרתי ומחאתי כף, "בואו נעבוד על השורות שלנו להיום".

ג'ון ואיזמרלדה, שתי הדמויות שמשלימות את הפזל של המחזה הנפלא שכתבתי, הביטו בי במבט של "למה להרוס מסיבה טובה", נאנחו וקמו ממרבצם המאולתר.

הם נראו אבודים, כמו שם המחזה שכתבתי, אבל לא מספיק. האובדן של המחזה שלי, האובדן שהגיבורים שלי מרגישים שם הוא עמוק יותר ממה ששני השחקנים הספיקו לחוות בחייהם הקצרים.

"אני יודע שאתם מתרגשים". הושטתי אליהם את ידיי. "גם אני".

הם הביטו זה בזה.

"ואני יודע שאתם רוצים שהקהל יאהב אתכם".

ג'ון משך בכתפיו, איזמרלדה הנהנה קלות.

"אני סומך עליכם בעיניים עצומות".

"אתה בכלל זוכר איך קוראים לנו?" שאלה איזמרלדה.

"אממ", ניסיתי להיזכר אך כל שזכרתי היה רק ג'ון ואיזמרלדה.

"בואו נעבוד על השורות שלכם", מיהרתי לשנות נושא, "אל תשכחו ששרייבר מגיע היום כדי לשפוט את הביצועים שלכם". את השם אמרתי בזלזול, לא הצלחתי להימנע מכך. למזלי הם לא ירדו לסוף דעתי.

נדמה שציון שמו של מבקר התיאטרון הידוע באוזניהם של הצעירים עשה את העבודה. חייכתי כשהחלו לבצע את הדיאלוגים שזכרתי בעל־פה, שהיו כמנגינות לאוזניי. הינה השורה של ג'ון כשהוא מבכה את אובדן זהותו באוזניה של איזמרלדה, שבורחת כל לילה אל אביה. הינה הרגע שבו הם מבינים שיוכלו לבחור אם למות יחד או לחיות לבד. הינה הסצנה הזו, לקראת הסוף – אפשר לטעום את מר גורלם, להריח את אבקת השרפה, להרגיש את הצמרמורת מתפשטת מהעיניים אל הלב ואל שאר האיברים. הייתי גאה בטקסט שכתבתי, יצירת המופת, המגנוּם אופּוּס שלי. לו רק שירה הייתה יושבת כאן הערב. לו רק הייתה נשארת.

בערב ניצלתי את הזמן שנותר עד להצגת הבכורה כדי לפרוק את התיק בחדר המנהל ולסדר את הבית החדש שלי. חייכתי לתמונה של שירה ושלי על רקע ההר שליד מרעולים, זו שצולמה אחרי המעבר שלנו. היא לא לקחה אותה איתה, ואני לא יכולתי להשאיר אותה בבית שם לבד, מיותמת. זו הייתה תזכורת לתקופה פשוטה יותר, אי של שפיות שצץ פתאום מהמים אחרי סערה שכמעט סחפה אותי לאבדון. לעזאזל, למה אני לא מצליח להוציא אותה מהראש? אני צריך להתרכז עכשיו. מבעד לחלון הפתוח הגיעו אליי קולות הקהל המתלונן על האיחור בפתיחת השערים. יכולתי לצאת ולהרגיע אותם ולהבטיח להם שמה שהם עומדים לראות שווה את ההמתנה בחוץ בחום המהביל של אוגוסט, אבל בחרתי להישאר בחדר המנהל ולהתכונן לתפקיד של חיי. אין זה תפקידו של מנהל ההצגה להרגיע המון נסער. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. שואו־טיים.

דפיקה בדלת. ידעתי שזה נכון לשמור על פאסון ולהתרחק מעט מהמעריצים, לפחות בהתחלה, אך חתימה אחת לא תעלה ולא תוריד דבר. פתחתי את הדלת בחיוך גדול שנמוג מייד כשזיהיתי את מי שעמד בדלת. יענקי.

"למה אתה מחייך כמו דביל?" הוא שאל והרים את משקפיו במעלה גשר אפו, לבחון אותי דרכם.

יענקי שרייבר הארור. מבקר התיאטרון. חברי מתחילת התואר הראשון ואויבי מהשנה האחרונה לתואר והלאה. בסוף התואר השני החלטתי לטוס ללונדון ולהשלים את לימודי הדוקטורט, גם כדי לעמוד בציפיותיו של אבי, אבל בעיקר כדי לגבור על יענקי. יענקי פנה לתחום הביקורת.

בזתי לו על כך – רק אומנים חסרי מעוף יכולים למצוא עצמם אומדים את אומנות חבריהם בעיניים ביקורתיות. אך לצערי, אני נתון כעת לחסדיו. בשנים שלא הייתי בארץ הוא בנה לעצמו שם בעולם התיאטרון עם הבלוג הקטנוני והמצליח שלו, אבל הפריצה הגדולה של יענקי שרייבר הארור הייתה לפני שנתיים, כשלוהק בתור שופט בריאליטי המצליח "השחקן הבא". הוא ישב על תקן השופט האכזר שרודה במתמודדים, מה שהקנה לו אהדה רבה בקרב הצופים. אנשים פשוט מתים על השפלה בשידור חי. בכל מקרה, ההצלחה שלו הפכה אותו לסלבריטי, והיום זה סוד ידוע שהדרך למעלה עוברת תחת שבט ביקורתו.

כשענה בחיוב להזמנתי להצגת הבכורה די הופתעתי. לא דיברנו זמן רב, ובפעם האחרונה שדיברנו ירדתי עליו ועל חוסר הכישרון שלו, והשיחה התלהטה. קיוויתי שהזמן שחלף עשה איתנו חסד, ושהיושרה המקצועית של יענקי תעמוד לזכותי ותגרום לו לפרסם כתבת פרגון על הדוקטור המקצוען שחזר לארץ והעלה את ההצגה הטובה ביותר שידעה המדינה.

הוא נראה טוב, הממזר. כאילו המעמד הוסיף לו כמה סנטימטרים. אומנם קודקודו הגיע לי לסנטר, אבל הכוח שבידיו העניק לו חזות מרשימה. ניכר היה שהוא מודע לכך שאני תלוי בו, כי חיוך מתנשא היה מרוח על פניו כשנכנס אל החדר בלי הזמנה וסקר אותו ביסודיות.

"אתה גר פה?" שאל והצביע על השידה שהייתה מלאה בציוד אישי.

"מה פתאום".

הוא בחן אותי מהורהר, ודאי תהה כיצד השנים שחלפו הגדירו מחדש את מערכת היחסים בינינו. "התגעגעתי", אמר פתאום, ועל פניו עלה חיוך לא אופייני, "רציתי לראות אותך לפני שאראה את היצירה שלך, אנחנו צריכים להשלים פערים".

הוא בא ללעוג לי, לא היה לי ספק. אולי חשב שהמפגש בינינו יערער אותי ויגרום לי להביך את עצמי מול כל הקהל. ידעתי שאסור לי לתת לו את התענוג הזה. "אתה מוזמן לתפוס את המקום שלך, יענקי". שמרתי על פנים חתומים. "אנחנו תכף מתחילים".

"גבירותיי ורבותיי", קראתי בהדרת כבוד בקול צלול אל מול האולם החצי־ריק. בשורה הראשונה זיהיתי אותו, את יענקי, יושב עם מחברת פתוחה, והדבר הזרים בי מרץ מחודש להוכיח את עצמי. "אני גאה להציג בפניכם את ההצגה הראשונה בתיאטרון הבוטיק של דוקטור פידלסטון! אנא כבו פלאפונים. כן, גם אתה שם שחושב שהוא ראש הממשלה. באת עד למרעולים ולא תתנתק לרגע?" חייכתי כששמעתי את קולות הצחוק שנישאו אליי מן הגוש השחור שלפניי. תפסתי אותם. "תאמינו לי, הדור הזה, הולכים לסדנאות במדבר בשביל לצלם את עצמם מתנתקים. נקווה לפחות שאתם יודעים להעריך אומנות. וכעת, מחיאות כפיים סוערות לשחקנים. הם הולכים להציג לכם חומר מקורי שכתב, ערך וביים דוקטור מני פידלסטון. גבירותיי ורבותיי, קבלו את 'אבודים'".