פתיח
בספר קצר זה מתוארת חלופה שלמה לאופן ההתמודדות הרגיל של חינוך והדרכה עם מצבים טעונים של פגיעה, חיכוכים, ועימותים בין ילדים החל מגן הילדים ועד תיכון. זהו נושא שנשפכו עליו נהרות של מילים ותיאוריות, ובפועל נותר תקוע ושולי במידות רבות, למרות מרכזיותו ומידת השפעתו על חייהם של ילדים ומבוגרים במערכת החינוך ובכלל. ההצעה כאן מבקשת לשרטט אפשרות ברורה, ממשית וישימה ברוח הפדגוגיה החברתית1 להתמודדות אחרת עם עולם הפגיעה והתיקון, מתוך נקודת מבט שמכירה בטרגיות היומיומית שבה לכודים מבוגרים וילדים במרחבי המפגש ביניהם ובמיוחד בתוך בית הספר. למרות שתוצג כאן הצעה שלמה, אפשר להתחיל ליישם חלקים שונים מתוכה בהדרגה, ולהתנסות בהם.
בהתייחסות פוליטית ביקורתית רחבה, נושא הסכסוך והכאב המתמשך שהוא יוצר בין בני אדם, עמים ומדינות, הביא את האזור שבו אנו חיים וכן את החברה הישראלית למצב כמעט נואש ובלתי נסבל. זהו מעגל אינסופי של פגיעה, נקמה, זעם, חוסר אונים, שנאה וחוסר תקווה שמתודלק על ידי כוחות אידאולוגיים ואינטרסים כלכליים, פוליטיים ואמוניים ומוצג כעובדה מוגמרת, כמצב האפשרי היחיד. בשעה ששורות אלו נכתבות אנו נמצאים בלב מלחמה נוספת, שגובה מחירים כבדים וקשים. בלי קשר למידת יכולתו של החינוך להשפיע על כך, אנו חייבים וחייבות לשאול מה ניתן לעשות אחרת, כדי לכל הפחות לייצר עוד חלופה לבחירה.
לפיכך, כאשר אנו מבקשים להתייחס באופן שלם ומפורט לחלופה אפשרית בנושא כזה, אנו למעשה מציעים למחנכות ומחנכים, מדריכות ומדריכים, לקחת על עצמם משימה אנושית רדיקלית וחיונית, "לקרוא את המציאות ולכתוב אותה אחרת"2, לראות את המפגש החינוכי כמעשה פוליטי שבו מתפתחת אפשרות חברתית חדשה ליצירת פתרונות של שלום, תיקון וקירבה לאחר קרע, פגיעה וכאב. המושג "סולם השלום" שנוצר בגני הילדים החברתיים של רשת דרור בתי חינוך, מתאר זאת יפה. המטאפורה של "סולם שלום" מאפשרת ליחידים אך גם לקבוצות קטנות או גדולות לדמיין שלבים של התקדמות בתיקון וקירבה. היכולת להתקדם אל השלב הראשון במלאכת התיקון קלה יותר מאשר פתרון מיידי וכולל, ויחד עם זאת ברור לאן מכוון הסולם ומהי העלייה המתבקשת. בפועל, ילדים בגיל ארבע וחמש מתרגלים את סולם השלום בחיי היומיום, פותרים סכסוכים וחיכוכים ביניהם ומתוך כך יוצרים סיפורים אפשריים חדשים.
ההצעה כאן היא להביט על המפגש החינוכי כקרקע ליצירה של אפשרויות חדשות מעין אלו. פניו הכפולים של החינוך, הפנים המשמרים והפנים המחדשים והמורדים מאפשרים לפחות לשקול התנסות בכך. בהשלמה, אנו מבקשים להביט באופן בהיר ובלתי מתפשר על עצם התקווה הטמונה בילדות ובנעורים. מעצם הווייתה, הילדות מאפשרת את השאלה מה אפשר לעשות אחרת או טוב יותר הפעם, והיא מייצרת אפשרויות שעדיין לא מוצו לעתיד אחר. בראייה זו, הילדים הם מתקני המחר האפשריים, ויחד עמם אפשר לדמיין מציאות חדשה.