מעקב

פתח דבר

לא היה מאוד נעים לזכות בזעמו של גריף קבוט. ואיש מבין מכריו ומיודעיו לא יופתע לדעת שג׳ון אדמונדס לא אהב מצב זה.

"עוד מעקב," אמר.

זו לא הייתה שאלה, אבל האיש מעברו השני של השולחן הרים את ראשו ונעץ בו שתי עיניים מפלחות עד אימה. "זה תחום המומחיות שלך," אמר גריף.

"בין השאר."

ג׳ון נזהר שלא לשזור בקולו נימת כעס. הוא עבד בסוכנות לביטחון לאומי מזה כמה שנים, אבל קבוט היה מודע טוב מאוד לשאר הכישורים שהביא איתו לארגון. ושניהם הבינו מדוע הוא לא מורשה להשתמש בהם.

"מעקב הוא אחד הכישורים הנדרשים במקרה זה."

מבטו של גריף חזר אל הניירת שעמד להשלים. אולי בגלל העמדה הקודמת שלו כעוזר סגן ראש הסי.אי.איי., קבוט היה כה קפדן בכל הנוגע לתיעוד. כל אחד מסוכניו תושאל בדקדקנות עם תום כל משימה.

למעשה, למרות שפיניקס היה עסק פרטי, הרי שהוא תפקד כצוות האבטחה החיצוני הישן שגריף ניהל עבור הסוכנות. ג׳ון לא היה חבר באותו צוות, ולעתים קרובות תהה אם זה חלק מהבעיה. ברגע ששמע על העבודה שעושים בפיניקס, הוא פנה אל קבוט בבקשה להצטרף. בהתחלה הוא נשלח למגוון רחב של חקירות שלקחה על עצמה הקבוצה. אלא שאחרי שעזר לאליזבת׳ ריצ׳רדס לברוח, המצב השתנה לחלוטין.

הוא הבין במפורש שהוא פועל כנגד משאלותיו של גריף בזמן שעשה את זה. אלא שהוא הרגיש שעזרה לאליזבת׳ להגיע אל רייף סינקלייר הייתה מספיק חשובה כדי שיסכים לקבל על עצמו כל סוג של עונש שיוטל עליו בגין הפעילות הזו. אבל הוא לא העלה בדעתו שהענישה תיארך זמן כה רב.

"יש לך מושג מתי אורשה שוב לעשות משהו מעבר למעקב?"

עיניו של קבוט התרוממו שוב, קראו אותו בלי למצמץ, אבל ראש פיניקס לא ענה.

"גריף, אם אתה רוצה שאתפטר," אמר ג׳ון ופגש את מבטו הקר, "אז רק תגיד."

"אני לא מנסה לסלק אותך מכאן."

"אז סלח לי אם אני כל כך סתום, אבל מה אתה כן מנסה לעשות?"

שפתיו של גריף נקפצו. כאשר פתח אותן, הוא אמר בדיוק את הדברים שג׳ון ציפה לשמוע. "אני מנסה לקבוע אם אתה מסוגל לפעול על פי פקודות. בעיקר אלה שאינן מוצאות חן בעיניך."

"אם לא הייתי עוזר לאליזבת׳, רייף היה מת," אמר ג׳ון באורך רוח. "האם היית מעדיף את זה?"

"אתה מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים."

"במצב ההוא. רייף פעל תחת לחצים שאיש לא הבין. אתה הבטחת לו שלא תתערב. אני לא הבטחתי לו דבר. הטיעון של אליזבת׳ שרייף לא צריך לעמוד לבדו בפני סכנות מעין אלה נשמע לי הגיוני. בסופר של דבר –"

"העניין החשוב הוא," קטע אותו קבוט, "הוא שאני הבטחתי שפיניקס לא תתערב. זה מה שרייף רצה. נשבעתי לכבד את הבקשה שלו בתמורה לכך שייקח על עצמו משימה שאף אחד אחר לא יכול לבצע. אתה היית מודע לכך שהבטחתי בשם פיניקס, ובכל זאת בחרת להתעלם מכך."

וזה היה נכון, עם כל הסייגים. ג׳ון חשב שהוא לא עשה שום דבר שגוי

"תאמין לי שזה לא אישי," אמר גריף, אחרי כמה שניות של שתיקה מסורבלת. "אני אחראי לאנשים שעובדים תחתיי. אני חייב לדעת שכאשר אני שולח סוכן למשימה, הוא פועל על פי ההנחיות שקיבל."

״לא נתת לי הנחיות. לא בנוגע לאליזבת'״.

"וזו הסיבה היחידה לכך שאתה עדיין עובד כאן. אני נותן לך ליהנות מן הספק. אני לא אעשה את זה שוב. אני אבין אם תגיד שאינך מעוניין להישאר בפיניקס בנסיבות אלה."

ג׳ון התפתה יותר מפעם אחת להתפטר במהלך החודשים האחרונים הקשים. עכשיו, כאשר ניצב סוף סוף בפני האפשרות הזו בגלוי, הוא לא היה מוכן לוותר.

ואם אינו מוכן, אז אין לו ברירה אלא לחכות עד שזעמו של גריף ישכך. בתקופה הקצרה שבה הכיר את רייף סינקלייר, הוא הגיע למסקנה שהעזרה שהגיש לאיש והצילה את חייו הייתה שווה את המחיר האישי שנאלץ לשלם.

מלבד זאת, הוא האמין בארגון שגריף, הוק וג׳ורדן קרוס יצרו לפני ארבע שנים. פיניקס הייתה סוכנות פרטית שנועדה להשתמש בכישורים המדהימים של צוות הלוחמה בטרור של אנשי הסי.אי.איי. לשעבר כדי להשיג צדק למען אותם אנשים שאינם יכולים להשיגו בדרך אחרת.

"אני לא מוכן להתפטר," אמר ופגש את עיניו של קבוט.

לאחר רגע של שתיקה חיפש קבוט בתוך ערמה של תיקים בפינת השולחן שלו. הוא שלף תיק אחד והחליק אותו על פני מעטפת המהגוני של שולחנו הגדול.

"מעקב, אבל לא בדיוק מהסוג שעשית עד עכשיו. אולי זה ימצא חן בעיניך יותר," אמר גריף והטה את ראשה בכיוון התיק שנח ביניהם.

״מה זה?״

ג׳ון השאיר במכוון את התיק על השולחן. הוא למד יותר מהתנגנות קולו של קבוט מאשר מהכתוב בתיק. הוא חיכה לזה, וכבש את ההתרגשות שעורר התיאור של גריף.

מעקב, אבל לא בדיוק מהסוג שעשית עד עכשיו. לדעתו, כל דבר שונה יהיה בחזקת שיפור.

"משהו שגרם לצפצוף במערכת ההתראות בראשו של אית׳ן סנו במהלך המשימה האחרונה שלו. שם שהופיע במקום בו לא היה צריך להופיע. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לרחרח קצת בצורה דיסקרטית. דיסקרטית מאוד. אני לא רוצה להעיר אף אחד מתרדמתו. זהו ארגון מאוד מכובד."

לשנייה חשב ג׳ון שקבוט מתכוון לפיניקס. אבל הסבירות לכך הייתה נמוכה ביותר, מאחר שרוב הלקוחות שלהם שמעו עליהם באמצעות לחישות מפה לאוזן אליהן רמז גריף זה עתה. ואם זה לא הפיניקס...

הוא הושיט את ידו ומשך אליו את התיק. כאשר פתח אותו, די היה בכותרת, בכתב ידו המסודר של סנו, כדי להבהיר לו שאזהרתו של קבוט הייתה בלשון המעטה. שריקתו החרישית הייתה תגובה לא מודעת למידת הכבוד שלו זכה הארגון שהופיע בתיק.

"בדיוק," אמר גריף. "אני מניח שיש בבעלותך טוקסידו."

לא היה לו, אבל הוא לא יודה בזה בפני קבוט, שהיו לו ודאי כמה תריסרים.

"כמובן," שיקר ג׳ון ותהה באיזה מהירות יצליח לתפור לעצמו אחד.

"אז אני מציע שתתחיל עם ההזמנה המצורפת."

ג׳ון הוציא מתוך מעטפה ריבוע נייר כבד בצבע שמנת ובמהירות קרא את המידע החרוט לפנים.

"אני חייב לומר לך שזה מאוד לגיטימי. ודי יקר," הוסיף קבוט, והוא צריך לדעת. הרקע שלו היה כרוך בכפית כסף בפה ודברים שיביאו להזמנות מהסוג הזה. "הוא יאפשר לך להכניס את הרגל בדלת. לצורכי התבוננות בלבד, כמובן."

״וברגע שאני בפנים, במה בדיוק אני צריך להתבונן?״

"אני לא יודע מה עורר לאית׳ן דאגה בנוגע לתיק. כפי שאמרתי, יכול להיות שזה לא כלום, אבל עם השנים למדתי לבטוח באינסטינקטים של האנשים שלי, בעיקר אנשים דוגמת אית׳ן. אם משהו בקבוצה הזו גרם לו לדאגה, אז זו סיבה מספקת בשבילי לבדוק את הנושא. חוץ מזה, המזון בדרך כלל טעים להפליא."

אם מישהו עשיר כגריף רואה בארוחת הערב הזו אירוע "יקר", אז הוא צריך להיות יקר באמת, חשב ג׳ון.

"אה, ויש גם מכירה פומבית," הוסיף גריף כאשר ג׳ון קם והחזיק בידו את התיק שנמסר לו, "אז תיזהר בשפת הגוף שלך. אני לא יודע אם יש לנו מספיק בתקציב כדי לכסות רכישות בלתי צפויות."

"מה מוכרים?"

"שמלות של סלבריטאיות, אז אתה תהיה בטוח בעניין הזה," המשיך קבוט ביבושת ועיניו חזרו שוב אל הניירת שלפניו. "אני בספק אם יהיה שם משהו בצבע שלך."

1

למרות שקלי לוקט ידעה במדויק כמה אנשים התכנסו באולם הנשפים של המלון, הרי שהיא לא ראתה כמעט אף אחד מהם. הפרצופים שלהם אבדו בחשכה מעבר לבוהק הזרקורים שכוונו אל הבמה. היא חיכתה רגע עד שמחיאות הכפיים גוועו בטרם הרימה את ידה והחוותה לשקט, כאילו היא עושה זאת כל חייה.

למעשה, היא נמנעה מאירועים אלה כמו ממגיפה. הם היו דברים מהסוג שצ׳אד אהב, כך שהיא תמיד הניחה לו לטפל בהם. למרבה המזל, התברר שהוא ממש מצטיין בדברים האלה.

הוא כל כך הצטיין עד שלא יכלה אפילו לקוות שתצליח למלא את נעליו, חשבה בהתעוררות של חרדה. ואז הזכירה לעצמה שהניסיון למלא את מקומו של אחיה הוא לא הסיבה לכך שהיא כאן.

"בשם אחי," פתחה ודיברה מעל שרידי מחיאות הכפיים.

לפני שהוציאה מפיה את המילה האחרונה פרצו שוב מחיאות כפיים, והן התגברו לכדי התעוררות וקימת הקהל על הרגליים. ראשית קמו הגברים בטוקסידו, ואחריהם הנשים הלובשות שמלות ערב אלגנטיות.

עיניה צרבו מעוצמת ומשך המחווה הספונטנית שלהם. היא נשכה את השפה התחתונה שלה, והייתה נחושה בדעתה לעבור את הערב הזה בלי לבכות. עד כה, היא המטירה את כל דמעותיה בפרטיות. היא לא התכוונה להפוך הערב למופע של צער.

היא המתינה בלי לנסות לדבר שוב עד שהרעש גווע שוב והקולות היחידים היו של האנשים שחזרו למקומותיהם. עיניה הסתגלו כנראה לסנוורים מפני שהיא זיהתה כמה מהיושבים קרוב יותר, סביב שולחנות עגולים קטנים. פניהם התרוממו לעברה בציפייה.

היא הקפידה לדבר עם רוב האנשים לפני הארוחה, ועד כמה שחששה מכך, היא ידעה שתסתובב ביניהם אחרי המכירה הפומבית. זה היה עוד כישרון בו ניחן צ׳אד. הוא גרם לאנשים להרגיש רצויים. הוא גרם להם לרצות להשתתף ולהרגיש טוב ביחס למה שעשו.

"תודה," אמרה בכנות. יהיו המניעים שלה לכך שהייתה כאן הערב, הרי שאין ספק שאחיה ראוי למחיאות כפיים. "כפי שהתחלתי לומר, בשם אחי, אני רוצה לברך אתכם לארוחת הערב והמכירה הפומבית השנתית השמינית של מורשת לוקט. כפי שאתם יודעים, צ׳אד פעל ללא הרף לצורך גיוס כספים לכמה מטרות, לצד היותו פילנתרופ אמיתי בעצמו. עם זאת, הוא שמר תמיד מקום מיוחד בליבו לאירוע זה.

"ראשית, זה היחיד מבין הארגונים הרבים שלהם הוא הקדיש מזמנו ומהאנרגיה הרבה שלו, זהו הארגון היחיד הנושא את שם המשפחה שלנו. שנית, ארגוני הצדקה הרבים שלהם אתם תורמים בנדיבות כה רבה מדי שנה נבחרו על ידו אישית. הקרן הזו הייתה הבייבי של צ׳אד, ואני מודה לכם שאתם ממשיכים בעבודת הקודש בה האמין בכל ליבו."

היה עוד סיבוב של תשואות, הפעם פחות ספונטני מהקודם. זה בסדר. הראשון נועד לאחיה, מחבריו ועמיתיו. קלי ייחסה חשיבות גדולה יותר לתגובה זו.

"כפי שאתם יודעים, השנה ארגנו לכם מכירה פומבית מיוחדת מאוד. גם היא הייתה יציר מוחו של צ׳אד, והוא עבד בלי הפסקה כדי לרכוש את הפריטים שאתם רואים סביבכם." היא עשתה אתנחתה קצרה ואפשרה לאנשים להתבונן שוב בתיבות התצוגה העשויות זכוכית שנסמכו על הקירות. "אני יודעת שהיה רוצה שאודה לכל התורמים על שאפשרו לנו להציג את הבגדים היפהפיים הללו, ואני מודה לכם. אני רוצה להזכיר לכם גם שבגלל שאנחנו רוצים לגייס כמה שיותר כסף הערב, קיבלנו כמה הצעות מוקדמות מכמה אספנים רציניים ביותר. אני מבטיחה שיהיו לכם הזדמנויות רבות לפתוח את פנקסי ההמחאות שלכם ולנסות ולהציע סכומים גבוהים יותר עבור כל דבר שתרצו לרכוש."

צחוק מנומס ליווה את ההערה הזו, בדיוק כמו שנכתב בכרטיסי הנאום שלה. איש לא ציפה שהסכומים המוקדמים שהוצעו יזכו לתחרות. הם הורשו רק במקרים הנדירים ביותר ועבור פריטים ספורים ביותר מהאוסף, והם הגיעו. מכל רחבי העולם. קלי, יחד עם כל מי שהיה קשור למורשת, הופתעה למראה סכומי הכסף המוצעים.

"אני עצמי מוקסמת מהשמלה השחורה נטולת הכתפיות שהשתייכה לנסיכה דיאנה," המשיכה ועקבה אחרי התסריט שניתן לה. "אפילו חשבתי לשבור תוכנית חסכון ולבדוק אם יש בה די כדי להציע מקדמה."

עוד צחוק מנומס למה שיכול להיחשב כבדיחה גרועה למדי, בהתחשב בהון של משפחת לוקט. וגם זה היה בסדר, החליטה קלי.

היא הצליחה להירגע מעט בזמן שפטפטה את הדברים חסרי המשמעות האלה, והדחף לבכות בשל הצטיינותו היתרה של צ׳אד באירועים אלה חלף לבסוף. עכשיו עליה רק לסיים את דברי ההקדמה הכתובים האלה, והמכירה הפומבית עצמה תחל.

ברגע שזו תחל, תינתן לה ההזדמנות לנשום לרווחה. אולי אפילו לתפוס כוס שמפניה, שזרמה חופשיה כיין כדי לזרז את ההצעות במכירה. נותרה רק משוכה אחת אחרונה.

"לרוע המזל, השמלה לא התאימה. עניין של גובה," אמרה. עוד צחוקים כאשר התייחסה לקוצר קומתה. "למעשה, מאחר שלא הורשינו להכניס תיקונים כלשהם בבגדים, השמלות שהדוגמניות שלנו ילבשו הערב הן העתק מדויק של המקור שאתם רואים בתיבות התצוגה. כמו זו."

היא התרחקה מהדוכן וניגשה אל ראש המסלול המוגבה שהוצב במרכז החדר. היא עצרה לרגע, בעיקר כדי להרגיע את עצביה מאשר כדי ליצור הפסקה דרמטית, למרות שהשמלה הייתה ראויה למחווה כזו.

למרות שהרגישה טוב יותר בג׳ינס וסוודר, קלי הייתה חייבת להודות שיש משהו מאוד חושני בשמלת הערב האדומה כלהבה שהחליקה מעל לראשה. עם לחישת המשי, השמלה נצמדה ככפפה אל אגנה ושדיה.

מאחוריה נשמע קולו של הכרוז המקצועי, שהמשיך אותה. "כפי שיספרו לכם מעצבי אופנה רבים, כדי להבין באמת את קסם הבגד, חשוב לראות אותו על גוף אנושי. לכן ארגנו לכם תצוגה מיוחדת ביותר הערב."

קלי אומנה בקפידה לצעוד באותו הילוך של דוגמניות מקצועיות והחלה במסעה לאורך המסלול. מקהלה של קולות מתפעלים ליוותה אותה והיוותה הוכחה לכך שיועציה צדקו ביחס לשמלה. הצבע ועיצוב הסטרפלס הפכו אותה לעוצרת נשימה. וליריית הפתיחה של המופע כולו.

"מיס לוקט מדגמנת העתק של שמלת וינטג׳ של ג׳יבנשי, עם מעיל תואם. השמלה נוצרה עבור אודרי הפברן, הכוכבת החביבה ביותר על המעצב, כדי שתלבש אותה בסרט מצחיקונת. בטוחני שכולכם זוכרים את הסצנה בה מיס הפברן יורדת במדרגות הלובר כשהיא לובשת את השמלה הזו."

על פי התסריט, ברגע זה בדיוק קלי הייתה צריכה להגיע אל קצה המסלול, שפרץ אל מרכז החדר. לפניה הייתה סדרה של שש מדרגות, שהובילו אל רצפת אולם הנשפים. בדיוק כפי שעשתה הפברן בסרט, היא הרימה את זרועותיה לגובה הכתפיים, הציגה את מעיל המשי האדום התואם והחלה לרדת במדרגות.

"אני אספר לכם בסוד שאין על השמלה הזו הצעת מחיר מוקדמת," אמר הקול החלק מאחוריה. "שמרנו אותה בשבילכם."

יועציה של קלי אמרו לה לבחור שני אנשים בקהל, כדי להנהן ולחייך אליהם ברדתה במדרגות. היא התחילה לחפש בין הפרצופים סביבה, חיפשה פנים מוכרים, אך דומה שמבטה ננעל על צדודית גברית. תווי הפנים, שהותוו כנגד האורות שהגיעו מירכתי החדר, היו נקיים וחזקים, בעלי תבנית קלסית מושלמת כל כך, עד שנדמה שהיו חרוטים על מטבע עתיק.

באותו רגע הפנה הגבר את ראשו ועיניו פגשו והחזיקו את מבטה. היא לא יכלה להגיד באיזה צבע העיניים. או איך הוא נראה בדיוק. היא ידעה רק שהוא כהה — בעיניו ושערו גם יחד. נאה באופן מחוספס ולגמרי גברי. כובש.

כמובן, חשבה וחשה הקלה כאשר צעדיה נשאו אותה מעבר לשולחן שבו ישב. למרות שהמשיכה לצעוד בכיוון אותו יעשו כל הדוגמניות, שנועד לקרבן אל האורחים, כדי שיוכלו להעיף בהן מבט טוב יותר, היה עליה לעמוד בפיתוי להחזיר את ראשה לאחור ולהביט בו מעבר לכתפה.

וזה היה לגמרי מנוגד לאופייה. בעיקר בהתחשב במה שקרה בחייה במהלך החודשים האחרונים.

לבסוף, למרבה המזל, היא הגיעה אל סוף ההופעה שלה. לפניה היו הדלתות הכפולות שהובילו אל מחוץ לאולם הנשפים ובחזרה אל האנונימיות, שעימה היה לה יותר נוח.

מאחוריה שמעה את הכרוז פותח במכירת המקור של העתק הג׳יבנשי שלבשה. השעתיים הבאות יהיו באחריות מישהו אחר — שלו ושל עוד אנשי מקצוע שנשכרו מאחד מבתי האופנה המובילים בניו יורק. והיא שמחה להעביר את המטה הלאה.

כאשר פגשה את עיניו של המאבטח בכניסה, הוא נד בראשו לעברה. המחווה הזכירה לה איכשהו את התגובה המוזרה שלה לגבר שישב למרגלות מדרגות המסלול.

שוב נאלצה להכריח את עצמה לא להסתובב ולחפש אותו בתוך הקהל. מובן שזה לא ישנה שום דבר. היא תוכל לראות מכאן רק ים של אנשים שראתה קודם. היא לא תוכל להבחין בו אישית. ואם תפגוש בו שוב...

היא לא תצליח לזהותו, אמרה לעצמה נחרצות. מה שקרה היה אחד מאותם מקרים מוזרים שקורים לאנשים בזמן זה או אחר. מפגש עיניים עם גבר יפה תואר במונית הסמוכה בזמן שממתינים ברמזור אדום. או במעלית. או במסעדה. אין כאן שום דבר בעל משמעות.

וטוב שכך, חשבה, כאשר החליקה אל בין הדלתות ויצאה אל המסדרון. היא לא יכלה להרשות לעצמה הסחות דעת כלשהן. לבטח לא גוזלות זמן כמו שיכול גבר כזה להיות.

בסוף השעה הייתה כבר אחרי שתיים לפני שקלי הצליחה לברוח, חמקה מתוך אולם הנשפים דרך הדלת האחורית. צ׳אד היה יורד עליה ואומר שזה סיפור חייה, חשבה, כאשר ניצבה והתבוננה במספרים החולפים במעלית בקומת החניה, אבל היא סירבה להרגיש אשמה. רוב האנשים הלכו כבר. היא מילאה את חובתה. שילמה את חובה לחברה. הייתה נחמדה לכל מי שפנקס המחאות בידו. עכשיו היא נוסעת הביתה.

היא לא טרחה להוריד את השמלה האדומה שדגמנה. היא תחזיר אותה מאוחר יותר.

דלתות המעלית נפתחו והיא יצאה ומשכה את המעיל האדום סביב כתפיה. אחרי החום באולם הנשפים, אוויר הלילה היה צונן על עורה.

היא הופתעה לגלות שרק מעט מכוניות נותרו בקומת החניה הזו. מובן שהקומה הזו נשמרה למי שהגיע מוקדם ועזב מאוחר. ודומה שלמרות חרטתה על בריחתה המוקדמת, היא הייתה אחת מהאחרונים לעזוב.

היא החלה לחצות את משטח הבטון וקול נקישת עקביה ברצפה הדהד בין קורות הפלדה ועמודי הבטון. היא ציפתה לכך שהמאבטח ייצא מהביתן שלו בתגובה לרעש. אבל הוא לא יצא, וכאשר התקרבה אל המקום, היא ראתה שהביתן שלו ריק.

היא הציצה בשעונה, אבל היה חשוך מכדי שתוכל לראות את המחוגים. אולי המאבטח עזב כבר. היא תזכיר את העניין הזה באוזני חברי מועצת המנהלים כאשר ייפגשו לצורך ניתוח ההצלחות והכישלונות של הערב. האורחים זכאים להגנה, ואין זה משנה עד כמה מאוחרת השעה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*