סערת רגשות

רשימות פרטיות של האדון הנכבד ר' פון ד'

כוונתם הייתה טובה, כוונת תלמידיי ועמיתיי בפקולטה: הינה הוא כאן, מוגש לי בהדר וכרוך לתפארת, העותק הראשון של אותו ספר כבוד שהקדישו לי הפילולוגים לכבוד יום הולדתי השישים ויום השנה השלושים להוראתי באקדמיה. הוא היה לביוגרפיה של ממש; לא חסר בו ולו מאמר אחד, או נאום חגיגי אחד, אין ולו ביקורת חסרת חשיבות אחת באיזה ספר־שנה מלומד שלא הוצאה מקבר הנייר שלה בחריצות ביבליוגרפית — כל מהלך חיי, צלול בניקיונו, שלב אחר שלב, כמו גרם מדרגות שטואטא היטב, מיתמר הוא עד לשעת ההווה — באמת, אם לא הייתי שואב שמחה מהיסודיות המרגשת הזאת הרי שהייתי כפוי טובה ממש. כל מה שחשבתי שכבר שכחתי ואיבדתי, מופיע כאן בתיאור הזה כשהוא מאוחד ומסודר: לא, אינני יכול להכחיש שאני הזקן מביט בדפים באותה גאווה שבה הביט לפנים התלמיד בתעודות של מוריו, שהעידו אז לראשונה על היכולות והעניין שלו במדע.

ובכל זאת: כשאני מדפדף במאתיים העמודים שנערכו בקפידה ומביט היישר בעיניו של בן דמותי הרוחני, אני חייב לחייך. האם היו אלה באמת חיי, האם הם טיפסו בעיקולים נוחים וחדורי מטרה כאלה מהשלב הראשון ועד לזה הנוכחי, כפי שמסדר אותם הביוגרף כאן מתוך ממצאי הנייר? זה הרגיש לי ממש כמו בפעם הראשונה ששמעתי את קולי מדבר מהגרמופון: תחילה לא זיהיתי אותו כלל, כי אומנם היה זה קולי, אבל רק הקול כפי שהוא נשמע לאחרים ולא כפי שאני שומע אותו כאילו מתוך דמי שלי ובמבנה הפנימי של קיומי. וכך אני, שהקדשתי את חיי לתיאור אנשים על פי היצירה שלהם ולהצגת מבנה עולמם הרוחני, הבנתי פתאום דווקא לפי המקרה שלי עד כמה אטום לוז המהות של כל גורל אנושי, אותו תא פלסטי שממנו בוקע וצומח הכול. אנחנו חווים שניות רבות לאין ספור, ובכל זאת הרי זאת תמיד שנייה אחת, יחידה, שמביאה הכול לידי הבשלה, השנייה שבה (כפי שתיאר זאת סטנדל) שבה הלבלוב הפנימי, שכבר הושקה בכל מיציו, מנץ פתאום ברגע אחד ומתממש — שנייה קסומה, דומה לרגע שבו הורים אותנו, ובדומה לו חבויה בתוך החמים של חיינו שלנו, בלתי ניתנת למבט, למישוש, לנגיעה, סוד יחידי שחווינו. שום אלגברה של הרוח אינה יכולה להגיע עד אליה; שום אלכימיה של התודעה לא יכולה לנחש אותה, ורק לעיתים רחוקות מצליח הרגש שלנו לחדור עד אליה.

על אותו רגע סודי ביותר של התפתחותם הרוחנית של חיי, אף ספר אינו יודע ולו מילה אחת: משום כך היה עליי לחייך. הכול בספר נכון — רק העיקר חסר. הוא רק מתאר אותי, אבל הוא איננו מספר את סיפורי. הוא רק מדבר על אודותיי, אבל הוא אינו מסגיר את סודי. מאתיים שמות מופיעים באינדקס שנערך בקפידה — אבל חסר בו השם האחד שהעניק את הדחף היצירתי להכול, שמו של הגבר שקבע את גורלי ועתה הוא קורא לי לשוב לנעוריי בכוח מכופל. על כולם מדובר בספר, אבל רק עליו לא, הוא שנתן לי שפה ושאני מדבר בנשימתו: ובבת אחת אני מרגיש אשם בהדרה הזאת שלו, הפחדנית. חיים שלמים הקדשתי לתיאור דמויותיהם של אנשים, הערתי לחיים דמויות בנות מאות שנים אל הלך הרוח הנוכחי, ודווקא את דמותו של זה הקרוב לי ביותר, דווקא עליו לא חשבתי אף פעם: כך אני רוצה לתת לו, לאותו צל אהוב, לשתות מתוך דמי שלי, כמו בימיו של הומרוס, כדי שישוב וידבר אליי ויהיה בחברתי שלי, המזדקן, אף שהזקין כבר מזמן. אני רוצה לצרף דף מושתק אל אלה הגלויים, להניח וידוי של הרגש ליד הספר המלומד ולספר לי עצמי בזכותו את האמת של נעוריי.

עוד פעם אחת, לפני שאתחיל, אני מדפדף בספר ההוא, שמתיימר לתאר את חיי. ושוב פעם עליי לחייך. כי כיצד זאת ביקשו להתקרב אל התוך האמיתי של ישותי, בעוד שהם בחרו במסלול הגישה השגוי? כבר הצעד הראשון שלהם כשל! הינה מפנטז לו חבר לספסל הלימודים בעל כוונות טובות, גם הוא היום אדון נכבד, שכבר בגימנסיה בערה בי תשוקה למדעי הרוח שהבדילה אותי מכל שאר התלמידים. זיכרונך מטעה אותך, אדון יקר! כל עניין הומניסטי היה לי הכרח שקשה לשאתו, שהיה עליי לחצות בחירוק שיניים. דווקא משום שבתור בנו של הרקטור באותה עיירה צפון גרמנית צפיתי כבר מילדות בענייני ההשכלה כעסק לכל דבר, שנאתי מילדות כל עניין פילולוגי: הטבע, בהתאם למשימתו המיסטית לשמר את היצירתיות, מעמיד תמיד מעקשים בדרכו של הילד, בניגוד לנטיית ליבו של האב. הטבע לא רוצה ירושה נוחה וחסרת מאמץ, לא רוצה המשך פשוט של העשייה מדור אחד למשנהו: הוא מעמיד תמיד ניגודים בין בני אותו המין, ורק אחרי מעקפים מאומצים ופוריים הוא מאפשר לצאצאים לשוב אל מסילת אבותיהם. די בכך שאבי ראה במדע דבר קדוש, וכבר עמדתי על דעתי שמדובר בהתחכמות עם מושגים; ומשום שהלל את הקלסיקונים כדוגמה ומופת, נדמו לי דידקטיים ומשום כך שנואים. כיוון שהייתי מוקף ספרים, בזתי לספרים; ומשום שאבי דחק אותי תמיד לענייני הרוח, התקוממתי נגד כל סוג של השכלה שנמסרת בכתובים; ולא ייפלא אפוא ששרדתי עד לבחינות הבגרות רק במאמץ רב ואחריהן סירבתי נחרצות לכל לימודי המשך. רציתי להיות קצין, יורד ים או מהנדס; לאף אחד מהמקצועות האלה לא הייתה לי למעשה נטייה דוחקת. רק התנגדותי לבירוקרטיה ולדידקטיות של המדע הביאה אותי לבכר פעילות פרקטית על פני פעילות אקדמית. אבל אבי התעקש בכל יראת הכבוד הפנטית שלו לכל דבר אוניברסיטאי על המשך הכשרתי האקדמית, ועלה בידי להשיג רק את הוויתור שעל פיו במקום פילולוגיה קלסית יוּתר לי לבחור בפילולוגיה אנגלית (ולפתרון הפשרה הזה הסכמתי לבסוף מתוך מחשבה שבזכות היכרותי עם השפה הימית הזאת אוכל לעבור ביתר קלות לקריירה של יורד ים, שבה חשקתי בכל מאודי).

אין אפוא דבר שיהיה נכון פחות מאשר לטעון באהדה בקורות החיים שבסמסטר הראשון בברלין כבר השתלטתי על יסודות מדע הפילולוגיה בזכות הדרכתם של כמה פרופסורים ראויים להערכה — מה ידעה אז תשוקת החופש שלי, שהתפרצה בפראות, על הרצאות ועל מרצים! כבר בביקור החטוף הראשון באולם הלימוד הפילו עליי האוויר המחניק וההרצאה, שנישאה בקול שהיה משמים ויומרני כאחד, עייפות כזאת שהיה עליי להתאמץ שלא להניח לראשי לנמנם על הספסל — הינה היה זה שוב בית הספר שכבר חשבתי שעלה בידי להימלט ממנו, חדר הכיתה שנשאתי בזיכרוני מאז, עם הקתדרה הגבוהה מדי וההתעסקות הקטנונית בזוטות: בעל כורחי נדמה לי שחול הוא שקולח שם משפתיו הקפוצות של המרצה. מילות ההרצאה טפטפו ממחברת ההרצאה לאוויר הדחוס, בלויות ומשומשות, דומות להחריד זו לזו. החשד שעלה בי, כבר כתלמיד בית הספר, לפיו נקלעתי לחדר המתים של הרוח, שבו ידיים שוות נפש ממשמשות את האנטומיה של המנוח, התחדש בי עתה באימה באולם המפעל, שבו הדהדו הקולות במקצב עתיק — וכמה חיוני הפך האינסטינקט המתגונן הזה מרגע שיצאתי משעת השיעור ששרדתי אך בקושי אל רחובות העיר, רחובותיה של ברלין של פעם, העיר שהייתה מופתעת כל כך מצמיחתה שלה, מתפקעת מגבריות מתפרצת, שחשמל ניתז מכל אבניה ורחובותיה ואשר כפתה על כולם קצב קודח שלא היה אפשר להתנגד לו, קצב שהלם מאוד בתשוקה המשכרת שלו את גבריותי שלי, שזה עתה התחלתי לשים לב אליה. שנינו, העיר ואני, צמחנו לפתע מתוך זעיר בורגנות פרוטסטנטית, מסודרת ומגודרת, והתמסרנו חיש קל לאותה סחרחרה של עוצמה ואפשרויות — שנינו, העיר ואני, הבחור הצעיר המשתולל, רטטנו כמו דינמו מרוב אי־שקט ומציפייה. אף פעם לא הבנתי ואהבתי את ברלין כמו אז, כי ממש כמו באותו מארג אנושי חמים ועולה על גדותיו, כך ביקש כל תא בגופי להתרחב פתאום — קוצר הרוח שבכל נעורים חזקים, היכן היה יכול למצוא לו פורקן טוב יותר מאשר בחיק המפתה של אותה ענקית חמה, בעיר קצרת הרוח הזאת, פולטת העוצמה! בבת אחת היא משכה אותי אליה, זינקתי אליה, צללתי לתוך עורקיה, סקרנותי הקיפה במהרה את כל גוף האבן שלה, החמים — מבוקר ועד לילה סבבתי ברחובותיה, נסעתי עד לאגמים, סרקתי את מחבואיה: זאת הייתה אובססיה של ממש, שבה במקום לתת דעתי ללימודים, הקדשתי עצמי לגילוייה ההרפתקניים והממריצים של העיר. אבל בהגזמה הזאת צייתּי למעשה רק לסממן אחד של האופי שלי: כבר כילד לא הייתי מסוגל לחוות דברים במקביל; תמיד הפכתי עיוור לכל עיסוק אחר; תמיד ובכל מקום היה לי רק דחף אחד, יחידי, שהניע אותי, וגם כיום בעבודתי אני נועץ את שיניי בקנאות כזאת בבעיה מסוימת ואינני מרפה ממנה עד שאני חש בין שיניי את השארית האחרונה ממש של לשד עצמותיה.

באותם ימים בברלין הייתה לי תחושת החופש לשיכרון מטלטל כל כך, עד שלא יכולתי לשאת לא את הסגירות החולפת של אולם ההרצאות ולא את היותי סגור בחדרי: כל מה שלא הביא איתו הרפתקה נחווה אצלי כהחמצה. והנער הרך מן הפריפריה, שרק שוחרר מרסנו, התמרד עתה בכוח כדי להיחשב גברי: הצטרפתי לאגודה, ביקשתי לשוות לאופיי (הביישן למעשה) משהו חצוף, שובב, מפוזר, וכבר אחרי שמונה ימים בעיר העמדתי פני בן העיר הגדולה, בן גרמניה הגדולה, למדתי במהירות מתעתעת להשתרע לי בפינות בתי הקפה כמו החייל הרברבן ממחזהו של פלאוטוס. לפרק הזה של הגבריות השתייכו כמובן גם הנשים — או שמא הנקבות, כמו שהיינו מכנים אותן בשחצנות הסטודנטיאלית שלנו — וכאן שיחקה לטובתי העובדה שהייתי בחור יפה תואר במיוחד. תמיר, רזה, ציפוי הארד של הים עוד טרי על לחיי, גמיש בכל תנועה ותנועה, מצאתי שמדובר בתחרות קלה מול הזבנים החיוורים שדמו לדגים מלוחים מיובשים, אשר בדומה לנו חיפשו להם שלל מדי יום ראשון במועדוני הריקודים של האלֵנזֶה ושל הוּנדֵקֵלֶה (שנחשבו אז ממש מחוץ לעיר). פעם הייתה זאת משרתת ממקלנבורג, עם שיער בצבע קש ועור לבן כחלב, שלקחתי איתי לחדרי, חמימה עדיין מן הריקוד, מעט לפני שיצאה לחופשה בביתה; פעם יהודייה נרגשת ועצבנית מפוזנן שמכרה גרביים בחנות של טיץ — על פי רוב שלל זול, שעלה בחכתי בקלות ובמהרה, הועבר הלאה לעמיתיי לספסל הלימודים. 

*ההמשך זמין בספר המלא*