משהו משלי

1.

הלחי שלה נדחקה בניעות קצובות כלפי הקיר המתקלף כששמעה את היבבות לראשונה. אחרי שהוא פרק, נשמט וניתק ממנה, היא יישרה את החצאית הקצרה, ניערה את פירורי הסיד שנדבקו אל פניה וטופפה על עקביה בעקבות הקול.

בשעות האלה של הלילה, הקולות היחידים שהפרו את השקט היו קריאות ייאוש של חסרי בית מסוממים, צחוק שיכורים שנפלטו מהפאבים לאחר לילה רווי אלכוהול, או טרטור מנועי אופנועים, שהרוכבים עליהם ניצלו את הכביש הארוך לתחרויות פרועות.

היללות לא השתייכו לאזור הזנוח הזה בקצה העיר, שהעולם מעדיף לשכוח ממנו עם רדת החשכה, והאנרגיה הנמרצת של העוברים ושבים, הפוקדים את העסקים בו, נוטשת אותו יחד עם קרניה האחרונות של השמש. משהו ביללות עורר את סקרנותה.

היא התקרבה לעבר הקול ולא הצליחה לראות דבר דרך העלטה, לכן נאלצה לדלג מעל הגדר שהפרידה בין החצר האחורית של הבניין התעשייתי ששימש לה מקום קבוע, לבניין השכן. בעומק הצללים שמאחורי הגדר, שכב גור כלבים מייבב. פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות. היבבות נגעו לליבה. יש ימים שהיא שומעת יבבות דומות בתוכה; הן מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה.

איש לא היה שם מלבדה, בסמטה בין שני בנייני הבטון, גם לא כלבה דַּדָּנִית שתתבע בעלות אימהית על הגור. היא לא הבינה בכלבים, אבל הוא נראה בן שבועיים או שלושה, והרחמים שחשה כלפיו לא אפשרו לה להסתלק. היא מצאה קופסת קוטג' ריקה, מילאה בה מים מהברז שליד פחי האשפה, הוציאה פרוסת לחם שהייתה זרוקה אצלה בתיק יום או יומיים, וטבלה אותה במים, עד שזו התפוררה.

היא כרעה לצידו של הגור, הניחה את העיסה בידה וקירבה אותה לפיו. אט אט חושיו התעוררו. האוזן זזה והעיניים נפקחו. הוא רחרח את העיסה וליקק אותה ברעבתנות.

השחר החל להפציע. כאובה עם תום לילה ארוך, מילאה מחדש את קופסת הקוטג' במים, הניחה אותה ליד הגור ופנתה משם, גוררת רגליים בדרך אל הדירה בקומת הקרקע של בלוק ישן, בקצה השני של העיר.

שנתה נפלה עליה ברגע שהניחה את הראש על הכרית. הכלבלב שבחצר נשכח מליבה יחד עם שאר הזיכרונות שהיא מתאמצת להדחיק.

* * *

בשעה שביום המחרת עמדה מול המרווח שבין שני הבניינים, נשענת כהרגלה על קיר החזית כדי להצית סיגריה ולהמתין לקליינט, הבחינה בזווית העין בכלבלב החום מחטט בערמת אשפה הזרוקה על הארץ ליד הפחים. גור חמוד, חשבה וחייכה. מחזה נדיר היה לראות אותה מחייכת. אדישות נוטפת קור, שהשתקפה במבט חלול, הייתה דבוקה על פניה כמעט תמיד. דברים מעטים הצליחו לפרוץ את החומה שבנתה סביבה, אבל משהו בעליבות של הכלבלב הזה חדר לתוכה.

גם הוא הבחין בה ודילג לעברה, כשכש בזנבו וייבב בתחינה. היא התכופפה ללטף אותו והוא נשכב על הרצפה, מניף רגליים כלפי מעלה. היא הרגישה את ליבו פועם מתחת לאצבעותיה והחליקה את ידה בעדינות על פרוותו. מלטפת את צווארו ואת גבו, מתעלמת מהלכלוך. הוא הגיב בגרגורים, בנשימות מהירות ועיניים נוצצות.

"מי השאיר אותך כאן?" שאלה בקול. בדחף של רגע הניפה אצבע מורה לעברו ופקדה עליו, "תישאר כאן!" וסבה לאחור. הכלבלב השאיר את עיניו עליה, כאילו הבין את בקשתה ושכב בשקט על המדרכה.

* * *

מדי פעם היא הייתה קונה במינימרקט הישן של אברם מעבר לכביש. כשחסרו לה מזומנים שילמה את חובה במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים. למרות שאברם נדף ריח מלפפונים חמוצים והיא שנאה מלפפונים חמוצים, הסידור היה נוח לשניהם.

היא נכנסה ופנתה מייד לכיוון המקרר. לקחה גביע גבינה לבנה וקראה לעברו: "מה כלבים אוכלים?"

גבר משופם עם שיער כסוף השעין את כרסו על הדלפק ודיבר עם אברם בהתלהבות, "אני אומר'ך, הילד הזה זה משהו אחר. כוכב, אני אומר'ך. לא ראית דברים כאלה."

"יש שקיות אוכל לכלבים," ענה אברם בקול מעל ראשו של האיש, "חמש קילו הכי משתלם," הוסיף, והצביע לכיוון מדף בירכתי החנות. "כן, בטח," חזר לשיחה עם הכרסתן. היה קשה לפספס את הזלזול בנימת דיבורו, "שמעתי אלף סיפורים כאלה. כל פקקט'ה ינוקא עם כדור מפלסטיק הוא מינימום שפיגלר."

"מה אני אעשה עם חמש קילו? אני צריכה משהו קטן, רק לפעם אחת," קראה בקול בעודה משוטטת בחנות הצפופה, עיניה מתרוצצות ימינה ושמאלה בתקווה שינוחו על מאכל שיוכל להשביע גור רעב. "נו, אתה יכול לענות לי, או מה? אני ממהרת!"

"תשמע עד הסוף. מהמרפסת שלי אני רואה אותו משחק במגרש הישן מתחת לבית. משהו לא נורמלי הילד הזה, קוסם," המשיך המשופם לדבר אל אברם כאילו היא לא קיימת, חצי חיוך של בוז מבצבץ מתחת לשפמו. "איזה שליטה בכדור, ובעיטה בשתי הרגליים." הוא דיבר במבטא כבד ובקול רם.

"לאן את ממהרת? מי ישמע? לא יודע מה אוכלים כלבים חוץ מאוכל כלבים, אולי נקניק?" גיחך אברם.

"בסוף, עד ששכנעתי ת'מאמן של הליגה איפה שאני עובד בקיוסק, הוא בא עד פה בשביל לראות אותו וגם הוא התלהב. אני לא סתם אומר'ך," השפם המשיך בשלו.

"וואלה, נקניק רעיון טוב. תחתוך לי קצת," היא הצליחה לדחוף את המילים בין השפם לבין אברם והתקרבה לכיוון הדלפק, הרימה את עיניה ופגשה במבט של האידיוט הזה שהיה אצלה כמה פעמים, ובכל פעם היה מוצא על מה להתלונן. היא זיהתה את המבט המלגלג, אותו מבט שהכירה היטב, שהזכיר לה בכל פעם מחדש את המציאות שבה היא חיה.

"ועכשיו, 'תה לא מאמין, הוא כנראה מחתים אותו בקבוצה. אני, יש לי טביעת עין אני," השפם דיבר בחיוך רחב כאילו התגאה בהישג אישי. "ארוסטי. תזכור את השם. דודי ארוסטי. אתה תראה, יום אחד כל העולם ידע את השם שלו," אמר והניף את ידו בהדגשה.

אברם הביט בו בחיוך משועשע. הוא עטף בעבורה כמה פרוסות פסטרמה זולה והיא פנתה לצאת מהחנות.

"אני אשלם לך אחר כך," קראה לעברו מהדלת. היא ידעה שהוא לא יהיה מרוצה ושהוא מגלגל עיניים מאחורי גבה, תכף יקלל, אבל שניהם יודעים שבסופו של דבר היא תשלם.

כשחצתה לצידו השני של הכביש, ראתה את אחד הקבועים שלה צועד הלוך ושוב בעצבנות על המדרכה שליד פינת הבניין. הצללית הרזה שלו, עם הכתפיים השקועות והכובע המצחיק שתמיד חבש, נראתה כחלק בלתי נפרד מהגרפיטי החובבני, "I WONNA LOVE SOMEBODY", שהותז על הקיר ודהה בחלוף השנים.

"או, הינה את. לאיפה הלכת, יא מהבולה, אני מחכה לך שעה," הוא הרים עליה את הקול.

"מהבולה אחותך. תרגיע מהר," התיזה לעברו "אני חייבת לך משהו? רק אתה קיים בעולם? יש לי עוד דברים בחיים."

היא פתחה את השקית עם הנקניק והניחה אותה על המדרכה ליד הגדר. הכלבלב הגיע בריצה גמלונית, נדחף כלפיה בקוצר רוח וגופו רטט בהתרגשות.

"נו, את באה או מה? מה זה הכלב הזה? מה את מתעסקת לי עכשיו בשטויות?" והתקרב אליה בצלילות מעורפלת.

היא שלפה את מכסה הפלסטיק של קופסת הגבינה, הניחה גם אותה על הקרקע ופנתה להרגיע את הקליינט.

בגב שעון אל הקיר, הציצה אל מעבר לכתפו של המביא את עצמו לפורקן לאורו החיוור של פנס הרחוב, וחשה זיק נשכח של חדווה למראה הכלב המחסל עד תום את גביע הגבינה ובניסיונותיו לנגוס בנקניק.

2.

היד שלי הזיעה בתוך היד שלה. היא תפסה אותי חזק כדי שלא אנזול ממנה ומעכה לי את האצבעות. אמא הלכה במהירות בצעדים גדולים, דופקת עם העקבים על המדרכה, ואני נגררתי אחריה בחצי ריצה, מנסה לעמוד בקצב.

היא סחבה אותי דרך ארוכה ברחובות שלא הכרתי. השמש של הצהריים דפקה לי על הראש, והשיער שאמא שכחה לסרק נדבק לי לעורף. הלוואי שהיינו הולכות יותר לאט, שאוכל להסתכל יותר טוב על כל מיני דברים מעניינים שעברנו לידם — חלונות של חנויות, נעליים של אנשים, או חיפושיות שטיילו על העלים של השיחים ליד הבתים. היא לא עצרה אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לסנדלים; זה דקר לי בכפות הרגליים. ביד השנייה היא החזיקה שקית זבל שחורה חצי מלאה, שהתנפנפה קדימה ואחורה לפי הקצב של הצעדים.

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהגענו לבית מלבני ישן, עם שתי קומות. אמא לא האטה את הקצב, משכה אותי אחריה במדרגות לכיוון הכניסה, ופרצה כמו רוח של חורף את הדלת הראשית. מול הדלת היה דלפק גבוה שמאחוריו ישבה אישה, אבל בגלל הגובה הנמוך שלי לא יכולתי לראות אותה. יכולתי לשמוע את רשרוש הניירות ואת תקתוק המקלדת. מאחוריה היו שורות של מדפים מלאים בניירות, תיקים צבעוניים וכמה צמחים שמישהו שכח להשקות.

אמא עזבה לי את היד, זרקה בכוח את השקית על הרצפה, דפקה ברעש עם כפות הידיים שלה על הדלפק ושאלה את הגברת, בקול החזק שלה שנשמע כמו אבנים: "איפה דליה?"

הכרתי טוב את הקול הזה. היא דיברה אליי ככה כשהיא הייתה עצבנית או עסוקה, או כשהייתה צריכה ללכת והשאירה אותי לבד. זה קרה לעיתים קרובות, אבל לא היה לי אכפת, כי בפעמים אחרות, כשהלשון שלה הייתה מתגלגלת והעיניים שלה היו חצי עצומות, הייתה מלטפת אותי והיה לה קול אחר, רך כמו מנגינה. והקול הזה היה נכנס לי לתוך האוזן, מטייל לי בתוך הגוף ומדגדג לי עד האצבעות של הרגליים.

כמו בלילה ההוא, כשירד גשם בחוץ והיא צעקה בקול של האבנים, "שלא תראי ת'פרצוף שלך פה!" ואני ידעתי שאני צריכה להיכנס לחדר הקטן, לסגור את הדלת ולא לצאת עד שהיא תגיד לי שאפשר. לקחתי את זילבי ונשכבתי על המזרן שעל הרצפה. כיסיתי את שנינו בשמיכה, אבל זה לא עצר את הקולות מלהגיע לאוזניים שלי, אפילו דרך הרעמים. לא את הדיבורים ולא את הרעשים, לא את הגניחות ולא את האנחות והצעקות והנשיפות והדפיקות החזקות של הספה בקיר. וכשהגיע השקט של אחרי, נגעתי בלחי שלי, שזכרה את הסטירה שאמא החטיפה לי כמה זמן לפני זה והעיפה אותי לרצפה, וידעתי שבינתיים אסור לי לצאת, אפילו שאני רעבה. חיבקתי את זילבי, ועוד חתיכה מהפרווה הצהובה שלו התפוררה לי ביד. הוא הסתכל עליי בעין העקומה שלו וידעתי שהוא מרגיש יחד איתי את הבלגן שבלב.

כמה זמן אחרי שהדלת נטרקה, נכנסה אמא לחדר הקטן. האור החלש מהחדר השני היה מונח לה על הגב, אז לא יכולתי לראות את הפנים שלה. היא התקרבה אליי בצעדים איטיים, נשענת עם היד על הקיר, ונשכבה לידי על המזרן עם רגליים מקופלות. ואז היא חיבקה אותי מאחור כמו שאני חיבקתי את זילבי, ומלמלה לי בשקט בתוך השערות כל מיני דברים שלא הבנתי, אבל החלישו לי את הרעידות בגוף.

* * *

"תירגעי סילביה," שמעתי את הגברת מדברת מאחורי הדלפק, "את לא יכולה להתפרץ ככה, פה זה לא שוק."

"איפה דליה? אני 'צכה את דליה," אמרה אמא בקול עוד יותר חזק, בקול הזה שהיא הייתה צועקת עליי אם לא שמעתי בקולה, או אם שוב עשיתי פיפי בתחתונים אפילו שכבר הייתי ילדה גדולה.

"דליה יושבת כרגע עם מישהו, קבעת פגישה?" הקול של הגברת היה רגוע, אפילו שאמא צעקה. מתי שאמא הייתה צועקת עליי, הקול שלי היה רועד, כי הדמעות שזלגו לי בגרון הפריעו לי לדבר. אז בדרך כלל הייתי שותקת. אחר כך הייתי מספרת הכול לזילבי באוזן.

"לא. לא קבעתי פגישה. שום פגישה. אני 'צכה לדבר עם דליה דחוף. עכשיו! לא מעניין 'תי שום דבר. אני לא זזה מכאן עד ש'ני לא רואה את דליה, הבנת?" צרחה אמא.

עמדתי צמודה לרגל שלה ונשענתי על הדלפק. ראיתי שורה של אנשים עם פנים עצובות יושבים על הספסל שליד הקיר, מסתכלים על אמא ועליי, ואומרים אחד לשני בעיניים כל מיני דברים בלי להוציא אף מילה מהפה. ואז נפתחה דלת במסדרון שהיה בצד, ואישה אחת הגיעה לכיווננו. התלתלים הקצרים המשונים שלה הזכירו לי שכבר ראיתי אותה פעם.

"מה קורה, סילביה?" היא פנתה אל אמא, "מה את עושה פה מהומה? זאת לא הדרך."

"או! הינה את! דליה, אני חייבת לדבר איתך." הקול של אמא קצת נרגע אבל היה עדיין לחוץ.

"אז חבל שלא קבעת פגישה, ככה הייתי יושבת איתך בנחת ונותנת לך את כל הזמן והסבלנות. כרגע אני נמצאת עם מישהו."

"לא, לא צריך פגישה. באתי להשאיר אותה." ראיתי את האצבע של אמא זזה בתנועה קטנה לכיוון שלי.

"מה זאת אומרת להשאיר אותה?" הגבות של דליה התרוממו.

"אנ'לא יכולה יותר. באמת שניסיתי. נו, אנ'לא בנויה לזה."

"אבל זה לא עובד ככה, סילביה, ילד זה לא צעצוע, סמרטוט שזורקים. ילד זאת אחריות."

"אז אין לי אחריות, טוב? לא קיבלתי. לא מסוגלת, מה את לא מבינה? אמרתי לך כבר שיהיה לה פי אלף יותר טוב בלעדיי."

דליה נשמה נשימה שכל האנשים העצובים במסדרון יכלו לשמוע. היא אמרה שנחכה שהיא תסיים את הפגישה ושנמצא פתרון, ושבינתיים רותי תביא לנו כוס מים ואולי גם עוגייה בשבילי.

התיישבתי על הספסל ליד אמא, והרגל הקופצת שלה סימנה לי שלא כדאי להתחיל לשאול שאלות, למרות שכבר הייתי ממש מבוהלת ולא הבנתי כלום.

לפני שרותי הספיקה להביא לי את העוגייה, אמא התכופפה אליי והסתכלה לי לתוך העיניים. הפנים שלה היו קרובות לשלי והרגשתי את הנשימות שלה על האף שלי. רציתי לחבק אותה, אבל הרגשתי איך פתאום בורח לי כל הפיפי במכנסיים. היא בכלל לא שמה לב, רק תפסה לי את היד ואמרה, "תשבי פה יפה ותהיי ילדה טובה." היא שתקה שנייה ואמרה שוב, "תהיי טובה."

ואז היא קמה, פנתה לכיוון היציאה וסגרה מאחוריה את הדלת. דרך הזכוכית, ראיתי את הגב שלה מתרחק, אבל בגלל השלולית שעשיתי אפילו לא יכולתי לרוץ אחריה.