תל־סתיו הייתה עיר גדולה, שהוסתרה בתוך יער המלח שבמחוז מזרח. המקום היה נמוך כבקעה, ושונה מערים אחרות במדינה. שינויי האקלים הנרחבים בכדור הארץ הובילו גם את האזור הזה לתקופות ארוכות של קור ולתקופות חמות, ולהתייבשות מהירה של כל האזור. בעבר הרחוק היה שם ים מלוח גדול שהלך ונעלם לאיטו. כשהיה בקיבוץ שמע קוֹנְלִי כי ים זה היה משאב טבעי חשוב, שהלך ודעך בגלל מנהיגי המדינה הישנה שזנחו אותו.
השמועה מספרת על משפחה מוסלמית דלת אמצעים שגרה שם בבדידות שנים רבות. במשפחה זו גדל נער צעיר, פצוע בידו ועצוב. הפצע הלך והחמיר. מדי יום היה מבקר באגם המלוח הקטן. אומנם לא יכול היה לשתות ממימיו, אך קיווה כי מי המלח ירפאו את הפצע ויבריאו את זרועו. לא כך היה.
הנער מצא זרע קטן של עץ בין חפציו הישנים של אביו, לאחר שנפטר ממחלה קשה. לזִכרו החליט הנער לשתול את הזרע באדמה המלוחה שלמרגלות האגם. הוא נשא תפילה לאם האדמה וביקש שיבואו ימים טובים יותר. האדמה הייתה צחיחה, ללא צמחייה ירוקה, ומעשה זה של הנער נראה למבוגרים טיפשי. למרבה הפלא תפילתו נענתה, ומהזרע הקטן צמח עץ גדול שגזעו הלבן עבה ומרקמו מתפורר, ועליו אדומים וזקורים. העץ ספח את מלחי האדמה ואת הנוזלים שבה, והתהדר בגובה של 700 מטרים, גבוה בהרבה מכל עץ אחר. מה שהיה קורה במשך שנים רבות של תהליך ביולוגי קרה באורח פלא בתוך שבעה ימים, עובדה שהוכיחה את קיומה של אם האדמה ואת כוחה העצום.
בימים הבאים בילה הנער רבות למרגלות העץ וגילה את סגולותיו המופלאות – לעץ שרף אדום כדם, שאותו מרח הנער על הפצע, וגילה כי הגליד ונעלם בתוך זמן קצר. הוא התפלל לאם האדמה והודה לה על הנס המופלא, הוכחה לקיומה ולכוחה האדיר. הוא כבר לא חש בודד, שכן ידע כי ישות חזקה נמצאת בקרבתו.
העץ פיזר זרעים נוספים, אשר נישאו ברוח וצנחו על האדמה. סביבו צמחו עשרות עצים נוספים, ובהמשך מאות, שהפכו את האגם ליער גדול – יער עצי המלח. שמועות רבות נפוצו על יער הפלאים הזה, וחולים רבים עלו לרגל למקום כדי להירפא. בעקבות התיישבותם של רבים מהם באזור נבנתה עיר גדולה במעבה היער, שנקראה תל־סתיו.
העיר הייתה מורכבת ממבנים שנבנו על גזעי העצים העבים. העצים היו כה חזקים וגבוהים, שיכלו לתמוך בבניינים רבי קומות. לכל עץ היה מראה ייחודי, והבחירה בעץ הפכה לטקס פולחני עבור התושבים – טקס המלח. על העץ שנבחר בנו את ביתם, וכחלק מהטקס ציפו אותו בגבישי מלח.
מקדש קול־רוח שכן על הר סמוך לעיר, ורבים הלכו לשם כדי להתפלל. במקדש התגוררה הרוח הסוערת – מנהיגת מסדר הרוחות. כל אדם שבחר לוותר על שמו כדי ללמוד ולהפוך לאיש רוח היה צריך להגיע למקדש ולעבור הכשרה שנמשכה שלוש שנים. לאחר מכן קיבלו החניכים הסמכה והתפזרו במקדשים ובקיבוצים.
למרגלות ההר שכן קיבוץ של חניכות שנקרא עין־הרים, ובו תחנת רכבת קיטור. מרבית משפחות האליטה מרחבי הערים במדינה, שרצו לבקר במקדש ולהתפלל, נסעו ברכבת וירדו ממנה בעין־הרים.
בחלוף הזמן ניכסה לעצמה היהדות החדשה את הסיפור, וקבעה כי נס עץ המלח קרה הודות לאם הרוח, ולא בגלל כוח אחר שהמוסלמים או הנוצרים האמינו בו. כך קרה שבשנים שנקפו הפכה העיר ליישוב של יהודים בלבד. מוסלמים שהאמינו באם האדמה או נוצרים שהאמינו באם המים סולקו משם או הוצאו להורג ברדיפה שנקראה “רדיפת הרוח”, בשנותיה הראשונות של המדינה החדשה.
תל־סתיו זכתה לכינוי “העיר הירוקה”. היא גדלה והיער שבקרבו חסתה כיסה את גבול המדינה במזרח. העיר נותרה בצביונה השקט והשלֵו, ללא מלחמות. היא הפכה למקום של ריפוי ושל אמונה.
באותה תקופה, לאחר איחוי הפלגים, אלה שמרדו בקרבת העיר חיו בשלווה, ותמכו בערכי שוויון וריפוי. למרות זאת, האידיאולוגיה שלהם כמורדים הייתה ונותרה אחת – ננקום בשלטון בכל אמצעי שעומד לרשותנו. עם הזמן, ככל שהאמונה של תושבי תל־סתיו התעצמה והם הפכו לקיצוניים ורדיקלים יותר, צֵיד המורדים בממשל הפך לספורט. וככל ששנאת תושבי העיר נהייתה מדממת יותר, כך גם התחזקה שנאתם של בני הפלג המזרחי לעיר ולתושביה.
הבית של משפחת מילק היה באזור המערבי של תל־סתיו. לא היה זה הבית הכי גדול והכי מפואר, אך נאה היה ומזמין. הוא נבנה על עץ מלח רחב וגבוה, ללא בתים נוספים עליו, ולכן המשפחה כינתה את העץ בשם “עץ מילק”. דוּבָּה מִילֶק, אבא של נילי, בנה אותו בשתי ידיו כשהייתה בת ארבע, כך סיפרה לקונלי אז, בקיבוץ עין־נחלים.
דובה היה איש של עבודה. הוא אהב לבנות דברים מאז היה ילד צעיר שצפה באביו הנגר ולמד ממנו את רזי המקצוע. הוא ספג את היצירתיות הרבה שלו ואת אהבתו לבנייה. רק שנים לאחר מכן זכר שגם דברים שנהרסו, כמו משפחה או אהבת בת, אפשר לבנות מחדש ולשקם. מה שמנע ממנו לעשות זאת קודם לכן היה תאוותו לשנאה ולנקמה – החול זוכר. תחושת האהבה נגזלה ממנו, וכל מה שנותר היה ריקנות עמוקה שהובילה אותו לבחור במסלול שעתיד היה לשנות את חייו ואת חייה של בתו.
באותו לילה סוער ורועם אזל המזון ולמשפחה לא היה מה לאכול. טינה, אימה של נילי, ביקשה מדובה לצאת אל עין הסערה ולבקש קצת אוכל מהשכנים שהתגוררו על עצים נוספים לא רחוק מביתם. הוא יצא בגשם הסוער והותיר את נילי ואת אימה לבדן. הוא עבר בית אחר בית, עץ אחר עץ, שכן אחר שכן. הוא נשא עימו סכין ציידים גדולה לצורך ביטחונו, הסליק אותה בנדן חגורתו מתחת לחולצתו הארוכה ולמעיל החום הארוך שהסתיר את פניו והגן עליו מפני הגשם הכבד.
נילי ואימה רעדו מקור בביתן, והמתינו בקוצר רוח לשובו של דובה. טינה הייתה אישה נמוכה, שערה הארוך שמנוני ומעט מתולתל, ומבנה גופה רזה וכחוש. היא לבשה מכנסיים צמודים ובלויים וחולצה חומה קרועה. לחייה היו סמוקות ויפות מראה, ועיניה כחולות כעיני בתה.
בבית העץ שלהם היה הריהוט דל, עשוי בעבודת יד. על אחד הקירות היה תלוי הדיוקן של נבון, אחיה של נילי, ונר זיכרון עגום בתוך בית זכוכית דלק לזִכרו. התריסים נפתחו בעוצמה מפאת הרוח החזקה ששרקה, והחריקות נשמעו בכל הבית בעוצמה. טינה מיהרה להגיף את התריסים כדי שגשם לא יחדור ויציף את המטבח.
נילי הייתה אז רק בת שש, שערה ארוך וכהה, והיא נהגה ללבוש שמלות קטנות ובהירות. היא הכירה רק את גבולות העיר תל־סתיו, ולא ידעה דבר פרט לעצים הגבוהים והלבנים של העיר, אשר הקיפו את ביתה מכל הכיוונים.
“מתי אבא יחזור?” שאלה את טינה בקול חרישי.
אימה חייכה אליה בזמן שפרסה על השולחן מפה לבנה גדולה ונקייה, שעליה רקמה יפה של יער – עצים גדולים בצבעים שונים. טינה הניפה את המפה באוויר, ונילי הצליחה לראות את פניה דרכה.
“בקרוב”, השיבה לה ויישרה את קמטי הבד.
נילי חייכה אליה בחזרה.
טינה הניחה על השולחן נר דולק שהאיר טוב יותר את חלל החדר, אך לפתע נכנס אור גדול מבעד לחלונות שבקדמת הבית. ברק גדול וכחול הפציע בשמיים. נילי התקרבה לאימה וחיבקה את רגלה. הן שמעו את התהודה של כמה רעמים עזים שבאו בזה אחר זה.
“אין ממה לפחד”, אמרה טינה, התכופפה וחיבקה את נילי, “זה בסך הכול רעם”.
נילי הנהנה ואמרה:
“אבל זה מפחיד”.
טינה חייכה וליטפה את פניה הקרות של בתה.
“נכון. הברק מאיר את השמיים ומראה לנו את הטוב שיש גם בחושך, והרעם הוא תזכורת למי שאחראי לזה. כוח גדול הוא דבר מפחיד, אין ספק”.
“אימא, אני רעבה”, רטנה נילי בעייפות בעודה רועדת מקור.
טינה התכופפה וליטפה את שערה, הניחה על כתפיה של נילי את השמיכה הדקה שהייתה מונחת על כיסא העץ, ועזרה לה להתעטף בה.
“אני יודעת, גם אני. אבא הלך לחפש לנו אוכל. אני בטוחה שהוא יחזור ויביא לנו משהו טעים ומשביע”.
טינה שבה לעמוד על רגליה וחזרה לעיסוקיה. על פניה של נילי עלתה הבעה חמודה שאפיינה אותה כאשר ספק חלחל לתוכה – היא נשכה את שפתה בשיניה, הרגל שזנחה כשהתבגרה, כדי לא לחשוף את חששותיה.
טינה התקרבה שוב לנילי ונגעה בלחייה הימנית.
“מה היית רוצה שאבא יביא לך?”
“תפוח”, השיבה נילי ללא מחשבה נוספת.
“באיזה צבע?”
“אדום”, אמרה בחיוך, וטינה חייכה גם כן. “אני הכי אוהבת תפוחים אדומים”, אמרה לה בלהט, והצמידה את כפות ידיה זו לזו. “ואם אבא לא ימצא אוכל?” שאלה נילי בדאגה.
טינה הנידה בראשה לשלילה.
“הוא ימצא אוכל, את תראי. אבא אוהב אותך, הוא יהיה מוכן לעשות הכול בשבילך. גם במחיר...”
דבריה נקטעו על ידי דפיקה על דלת העץ. השתיים הביטו בדלת בדממה. לו היה זה דובה, הוא היה נכנס בלי לדפוק. הן תהו מי עומד על מפתן דלתן בשעה כזו ובליל סערה. כאשר הנקישות הלכו והתחזקו שמעה נילי את נשימותיה הקצרות של אימה, והבינה שמשהו אינו כשורה.
“מתוקה, לכי לחדר שלך. תסתתרי שם”, אמרה טינה בלחש, ונילי הביטה בה בפליאה. “בבקשה, נילי. תעשי מה שאימא אומרת”, המשיכה אימה, וליטפה את פניה בעדינות, “ותשמרי על שקט.”
נילי הנהנה ומיהרה לחדרה. היא סגרה את דלת העץ בזמן שברקים האירו את החדר, ומיהרה להתחבא מכווצת בפינה מתחת למיטה, עדיין עטופה בשמיכה שטינה נתנה לה. היא ניסתה להקשיב למה שקורה בחדר הסמוך.
טינה הייתה אישה חכמה והיא הרגישה בסכנה. היא שלפה סכין מהמטבח והחביאה אותה מאחורי גבה, לקחה נשימה עמוקה, התקרבה לדלת ופתחה אותה. על סף הדלת עמדו שלושה לוחמי צי”ח מיחידת “תופת”, ואחד נוסף נשאר לשמור בחוץ. היא לא הצליחה לראות את פניהם עד אשר נצנץ ברק נוסף בשמיים, מבעד לצמרות העצים. סמל היחידה היה תפור על מדיהם, והם עמדו מולה ספוגים במים מכף רגלם ועד ראשם. נשקיהם היו דרוכים.
טינה הביטה בהם ביראה. היא לא רצתה שיראו זאת, וניסתה לשמור על קור רוח.
“ערב טוב, מה רצונכם?” שאלה במהירות, והידקה את אחיזתה בסכין.
“גברתי, יורד עלינו גשם”, אמר אחד מהם, ג’ינג’י גבוה ומצולק בפניו.
הוא גיחך כאילו אמר בדיחה מצחיקה. טינה נותרה במבט רציני. היא חסמה את הכניסה בזרועה הפנויה, ידה השנייה עדיין החביאה את הסכין מאחורי גבה. הוא דחף אותה הצידה ונכנס במהירות, כאילו קיבל הזמנה, והשניים הנוספים נכנסו בעקבותיו והצטרפו אליו.
“מה אתם עושים? לא קיבלתם הזמנה להיכנס”, אמרה טינה בכעס.
הם חלפו על פניה בהתעלמות מדבריה. היא חשפה את הסכין והניפה אותה לכיוונם. רעידות קלות עברו בידיה, היא לא הייתה בטוחה בעצמה.
“אני דורשת שתצאו מכאן”, אמרה בקול רם.
טינה הייתה רגילה לראות את לוחמי היחידה בעיר, אך הם לא הרבו להיכנס לבתים פרטיים ללא הזמנה. היא הבינה שמשהו אינו כשורה וחשבה כי אולי אלה לוחמים שערקו מיחידתם בליל הסער.
השלושה הביטו בה. טינה חשדה שהם זוממים דבר מה והרגישה לא בנוח. הם צחקו. הג’ינג’י הרים את מבטו, דרך את נשקו ואמר בפנים מאיימות:
“לסרב לבקשתו של לוחם צי”ח זו עבירה על החוק. אי־ציות והעלבה זו עבירה שדינה מוות”.
“אתה לא מפחיד אותי. זה הבית שלי, ואתם לא רצויים כאן. אני עומדת על כך שתצאו עכשיו!”
הג’ינג’י הביט בה כבוחן את עמידותה ואת ביטחונה בעצמה, וכשראה כי היא רועדת, חייך אליה. הלוחמים האחרים פנו לחטט בבית. הם פתחו את הארונות ואת המזווה בחיפוש אחר דבר מאכל.
“מה אתם עושים? באיזו רשות?” שאלה טינה בקול וניסתה למנוע מאחד מהם לפתוח את הארון שהיה תלוי מימינה על הקיר. הוא חתך אותה בזרועה בסכין שאחז בידו, ובידו האחרת סטר לה בחוזקה. טינה נפלה על הרצפה בבהלה, הסכין נשמטה מידיה. היא התנשפה בפחד וצעקה מכאב.
נילי שמעה את המהומה מהחדר הסמוך והחליטה לצאת ממחבואה ולצותת. היא התקרבה לאט לדלת חדרה והקשיבה בשתיקה מוחלטת, ליבה פעם בחוזקה.
“היי, ככה את מארחת בבית שלך?” שאל הג’ינג’י, והושיט לה יד.
הוא ציפה לתגובה נינוחה אך טינה כעסה וסירבה לקבל את עזרתו. היא קמה בכוחות עצמה בעודה מצמידה את ידה המדממת ללחייה האדומה והצורבת.
“אני לא מארחת אתכם כאן. אתם לא רצויים ואני דורשת שתעזבו עכשיו!” אמרה בנחישות שלא היה בה כדי לאיים על השלושה. היא לחצה שוב את ידה על הלחי שצרבה.
“אני מתנצל, גברתי, אבל לא נלך. אנחנו צריכים מחסה ואוכל. ככל הנראה הלילה נלון כאן”, סינן והצמיד את נשקו לחזהו.
טינה הביטה בו בכעס, והנידה בראשה לשלילה.
“זה יקרה ברשותך או בהתנגדותך, אבל אין לך כוח למנוע את זה מאיתנו”, הסביר.
הוא התקרב לעברה לאט, וחריקת צעדיו נשמעה היטב למרות קולות הסערה.
כשנשמע רעם נוסף נבהלה נילי, הלכה לאחור והרצפה חרקה מתחת לרגליה. היא קפאה במקום. הרעש היה חזק דיו והלוחמים שמעו. הם הביטו זה בזה, ואז הפנו את מבטיהם אל פנים הבית.
“יש כאן עוד מישהו?” תהה הג’ינג’י ושב להביט בטינה.
טינה פחדה שמא יגלו את נילי בחדרה. היא ניסתה להסוות את פחדה, אזרה עוז ואמרה:
“כן, בעלי ישן בחדר השני”.
הג’ינג’י חייך אליה וסימן לשניים האחרים לסרוק את הבית.
“לא!” אמרה, כשראתה אותם מתקרבים לחדרי השינה, אך הג’ינג’י כיוון לעברה את הרובה שלו במבט קודר.
אחד הלוחמים נכנס לחדר של נילי, רובה דרוך בידיו ומוכן לירות, אך כל שראה היו מיטה, ארון, צעצועים ישנים, מלוכלכים וקרועים, ספרי ילדים בלויים ונר דולק שזהר באור רך. הוא התקרב אל הנר שהעיד על כך שיש מישהו נוסף בחדר.
“צאו החוצה”, לחש.
הוא הביט במיטה, התכופף בבת אחת וכיוון את נשקו, אך לא ראה דבר. הוא קם על רגליו והמשיך להביט סביב. כאשר כמעט התכוון לוותר הבחין בארון הבגדים, שאחת מדלתותיו לא הייתה סגורה עד הסוף. הוא היה בטוח שמישהו מתחבא שם, וחיוך זדוני עלה על פניו. הוא הלך לעברו לאט ובשקט, וכשפתח את הארון גילה לאכזבתו רק בגדים קטנים. לא הסתתר שם איש. הלוחם מיהר לצאת מהחדר וסגר אחריו את הדלת, שמאחוריה התחבאה נילי, עיניה עצומות בפחד. ידה הימנית רעדה על הפה שלה, והיא התאמצה לא להוציא הגה.
הלוחם חזר למטבח.
“אין שם אף אחד”, דיווח, “כנראה יש לה ילדה”.
“יותר נכון, ילד”, תיקן הג’ינג’י כשהביט בדיוקן המצויר של נבון על הקיר, “וילד יפה... נראה עסיסי”. הוא ראה גם את הנר למרגלות הדיוקן, והבין כי הילד כבר איננו.
“מצאתם אוכל?” שאל הג’ינג’י בעודו אוחז בכוח בטינה.
היא ניסתה להתנגד אך הוא כפת אותה וכיוון לעברה את הרובה שלו.
“לא אדוני, הבית ריק לחלוטין”, השיב אחד מהם.
הג’ינג’י התעצבן ובחן את טינה מלמעלה למטה. היא ניסתה להקרין ביטחון. לפתע דחף אותה לשולחן, הרים כיסא ושבר אותו בכוח לגורמים בצעקות. הלוחמים הביטו בו, וטינה הסיטה את שערה הארוך הצידה כדי שתוכל אף היא להביט בפניו הכועסות.
“אין אוכל, אין תנור עצים. קפוא כאן כמו בקבר”, אמר הג’ינג’י וחיבק את עצמו בניסיון להתחמם.
“נוכל לבדוק בבית אחר, בטוח יהיו לנו שם תנאים טובים יותר”, הציע אחד הלוחמים.
“אולי...” אמר הג’ינג’י כשהצליח לנשום עמוק ולהירגע, אך לא גרע עין מטינה.
“אני קפוא ורעב מדי בשביל לעבור למקום אחר. אנחנו צריכים להתחמם ולאכול”.
בעודו מדבר הביט בטינה בתאווה, והתקרב לעברה עוד יותר. ככל שהתקרב היא צעדה לאחור ונשימתה הפכה כבדה. היא הביטה בסכין החיתוך שנותרה על הרצפה.
“קודם נתחמם ואז נאכל”, אמר הג’ינג’י והסב את מבטו לטינה.
טינה הבינה את כוונתו ונשימתה נעתקה. האם כך יסתיימו חייה, כמזון לחיילים? הג’ינג’י שתפס בידה של טינה, והיא צעקה ושרטה את פניו. הוא הסיט את מבטו הצידה ונגע בטיפות הדם שזלגו מהפצע. היא רצה לעבר הסכין, התכופפה ותפסה בה, והניפה אותה לעברו. הלוחמים האחרים כיוונו לעברה את נשקיהם ודרכו אותם.
“את קרבית, אני אוהב את זה”, התגרה הג’ינג’י, ונתן לה אגרוף שהעיף אותה על השולחן. הסכין נשמטה מידה שוב והיא צעקה בכאב.
נילי פתחה את דלת חדרה והציצה מבעד לחרך. היא ראתה ושמעה את המתרחש במטבח. טינה ניסתה להתנגד אך שני הלוחמים אחזו בידיה ומנעו ממנה לזוז.
“את כועסת... ואת חמה....” אמר הג’ינג’י כשליטף את פניה.
היא הביטה בו בכעס, התנשפה והתחננה לרחמיו. הוא הסיר בכוח את מכנסיה.
“בבקשה, לא, אל תעשה את זה”, אמרה שוב ושוב.
השלושה היו אטומים, חסרי אמפתיה. הם לא ראו את סבלה, לא שמעו את תחנוניה ולא אמרו מילה בעודם מבצעים בה את זממם. היא הייתה עבורם לא יותר מחתיכת בשר שבה יכלו לעשות כרצונם.
נילי ראתה את אימה נאבקת בהם לשווא, ושמעה את זעקותיה. טינה שכבה על השולחן חסרת אונים, ללא יכולת לזוז, וצרחה ללא הרף, אך קולה נבלע בין הרעמים החזקים.
נילי פקחה את עיניה, פחד השתלט עליה. היה זה סיוט רע במיוחד, מסוג החלומות שחזרו ורדפו אותה ללא הרף. היא הייתה מבועתת, כאילו חוותה מחדש את המאורע ששינה את חייה וצילק את נפשה. היה זה זיכרון ילדות מכונן שרדף אותה ולא הרפה, זיכרון שהביא עימו תחושות של אימה, אי־אמון וחוסר ביטחון בזרים. לפעמים תהתה מה היה קורה לולא התרחש הלילה ההוא, אילו אימה הייתה עדיין בחיים.
נילי הייתה שרועה על רגליה של אורפז בג’יפ צבאי משוריין של המורדים. הם נסעו כחלק משיירת ג’יפים שנעה על כביש תלול באזור המדברי של מישור הבקעה, אי שם בקצה מחוז מערב, בדרכם צפונה. השמש החלה לשקוע, והשמיים נצבעו בגוונים של אדום עז, כמעט ללא עננים. רוח נשבה בעוז, וגלי קור הקיץ של החולות הורגשו. נילי ידעה – ליל הסער מתקרב.
אורפז הייתה נערה בת חמש עשרה, חגיגות יום הולדתה קרבו. היא הייתה קטנה מנילי בשנתיים, וקצוות משערה השחור האסוף בצמה מאחורי אוזנה השמאלית נשמטו על פניה. חגורת מותניה הייתה מעוטרת בשתי סכינים מחוברות שיצרו חצי עיגול. עיניה היו צהובות־ירוקות, וחסרה לה זרת בידה השמאלית.
נילי התיישרה והתיישבה לצד אורפז, שפשפה את עיניה הכחולות בחוזקה וסידרה את שערה האדום־חום. לעיתים, בנסיעות ארוכות, היו נרדמות זו לצד זו ומגלות ששערותיהן הסתבכו אלו באלו. הפעם הניחה נילי את ראשה על רגליה של אורפז, וזו ליטפה את פניה הרועדות של חברתה בעת שנתה.
אורפז הביטה בנילי בהבנה.
“שוב חלמת?” נילי הנהנה. “גם אני חלמתי חלום רע קודם”, המשיכה אורפז, והסיטה את מבטה לעבר דוריאן. ראשו נשען על כתפה והוא נחר בקולי קולות.
דוריאן היה צעיר גבוה בן שבע עשרה, שערו הכהה הארוך היה אסוף בלולאה מאחורי ראשו. פניו היו לא מגולחות, והוא לבש את מדי המורדים, כמו יתר החבורה.
החריקות מהג’יפ נמהלו בקולות הרוח ששרקה מחוץ לחלון.
“את מבינה כמה אני סובלת?” שאלה אורפז.
נילי חייכה, נהנתה מהמחזה. היא התמתחה בעליזות.
“כל כך רע לך?” שאלה.
באותו רגע נשמעה שוב נחירה חזקה, ואורפז פערה את עיניה.
“כן”, ענתה בהחלטיות, ליטפה את שערו של דוריאן וחייכה בחום.
“הוא דווקא חמוד כשהוא ישן”, אמרה נילי, “וגם כשהוא ער”, ניסתה לרמוז.
אורפז הביטה בה במבט מבוהל ומהוסס.
“כן, מדהים כמה קולות הוא מוציא בשינה שלו, אבל כשהוא ער הוא לא מדבר אפילו מילה אחת”, השיבה אורפז כאילו גילתה תגלית מרהיבה.
“אז... שמעתי שכמעט הייתה ביניכם נשיקה”, אמרה נילי באמצע פיהוק.
אורפז הביטה מעלה, ספק ניסתה לעכל את השאלה ספק התעלמה. היא חזרה והביטה בנילי במבוכה.
“ממי שמעת את זה?” חקרה.
“שמעתי. זה נכון?” חיוך רחב נישא על פניה של נילי.
“כן. זו סתם הייתה טעות”, השיבה אורפז בביטחון והפנתה את מבטה אל דוריאן. “באמת לא קרה כלום”, הצטדקה, “באמת...” ניסתה לשכנע.
“באמת?”
“כן, כבר דיברנו על זה. הוא לא ידע עליי ועל גיטל. הוא חשב שאנחנו סתם חברות”, גמגמה, חיפשה את המילים הנכונות, “עכשיו הוא גילה שאנחנו קצת יותר מזה. הוא מבין”.
“אולי. את יודעת, אני חושבת שהוא מחבב אותך”, אמרה נילי.
אורפז חייכה בסקפטיות.
“נילי, גיטל... את יודעת. היא חברה שלי, בת זוג שלי. ודוריאן הוא יותר כמו אח”, היא הסבירה בפשטות, כמנסה לשכנע לא רק את נילי אלא גם את עצמה.
היא דיברה בביטחון ובעיקשות, אך נילי לא קנתה זאת.
“בסדר”, אמרה נילי וגלגלה את עיניה.
“לא, אל תעשי את זה. תגידי משהו ותגלגלי מולי עיניים”, רטנה אורפז, “תגידי מה שרצית להגיד”.
“בסדר. אני אוהבת אותך, ואני יודעת מה גיטל מרגישה כלפייך, אבל חשוב לי שלא תפגעי בה”, הסבירה נילי.
“למה שאני אפגע בה?” נילי שתקה ונעצה בחברתה מבט שופט. “אני לא אפגע בה!”
“אז בכנות, מה את מרגישה כלפי דוריאן?”
“מה זאת החקירה פתאום?” כעסה אורפז.
“אין סיבה להתעצבן, זו רק שאלה. אלא אם כן...”
“תראי, דוריאן הוא ידיד טוב שלי. שנינו גדלנו בקיבוץ, יש לנו חוויות דומות. שנינו איבדנו איבר בגוף שלנו כשגילינו את האמת על טקס האש”, הסבירה אורפז בנימה קולנית ועצבנית.
“אני מכירה טוב מאוד את הסיפור של שניכם”, הזכירה לה נילי, אך אורפז ידעה שאינה יודעת את כל הסיפור. היא לא סיפרה מה קרה בטרם חילץ אותה דובה מילק מהמפעל האסור בקיבוץ שלה. לכן נילי הסיטה את מבטה ואמרה: “אבל זו לא הייתה השאלה שלי”.
“מה הייתה השאלה?” היתממה אורפז.
“מה את מרגישה כלפיו?”
אורפז נאנחה.
“את עושה מהנשיקה הזו יותר ממה שהיא”. נילי המשיכה להביט בה בהמתנה לתשובה. “אני מוכנה לעשות הכול בשבילו, בסדר? הכול”, היא אמרה במהירות, ללא מחשבה.
נילי הבחינה בכנות דבריה של אורפז, לצד הבלבול שעל פניה והלחץ שניכר מהם.
“אבל דוריאן הוא לא גיטל. היא... היא באמת מבינה אותי. את זוכרת? היא עזרה לי מאוד להתמודד עם מה שעברתי שם, אחרי שאבא שלך חילץ אותי מהקיבוץ”, הזכירה לה.
“אני יודעת שגיטל חשובה לך, באמת. אני רואה. אבל זה מה שאת באמת מרגישה כלפיו?”
“כן. מה את מצפה שאגיד?”
אורפז לקחה נשימה עמוקה.
“אמרת לי פעם שיש לך משיכה לבנות וגם לבנים”.
“זה נכון, יש לי משיכה. פשוט קרה שהתאהבתי בעיקר בבנות”, השיבה אורפז וגיחכה לעצמה.
“אמרת לי שאת מתאהבת קודם בנפש. זה גם מה שסיבך אותך אז בקיבוץ, לא?” שאלה נילי.
אורפז הנהנה, נגעה בזרת החסרה ושאלה בפליאה:
“דובה סיפר לך על מה שקרה בקיבוץ? מה שקרה עם ראש הקיבוץ?”
“לא, גיטל סיפרה לי”, אמרה נילי בשקט.
אורפז נאנחה והנהנה.
“אז את מבינה למה... למה עדיף שזה יישאר כך? האמת לפעמים קשה, היא יכולה לפגוע”, הסבירה אורפז ונאנחה.
“מה שקרה בקיבוץ לא היה באשמתך. אסור שגיטל או דוריאן ייפגעו כמו שאת נפגעת”, אמרה נילי.
אורפז השפילה את מבטה, היא ידעה בליבה שנילי צדקה. פעולותיה בלבלו אפילו אותה. העבר שלה לא נותר מאחוריה, היא הרגישה שעדיין השפיע על החלטותיה לאורך הדרך.
“אני חושבת שהוא לא רק מחבב אותך, אורפז. הוא אוהב אותך”, הצהירה נילי.
“אני לא מבינה מה את מצפה לשמוע ממני”, אמרה אורפז שוב, הפעם בהיסוס.
“הוא נצמד אלייך ביום, וגם בלילה”, אמרה נילי וגיחכה. היא הביטה בדוריאן שישן על כתפה של אורפז. “הוא לא סתם בחר להצטרף אלינו למשימה, הוא עשה את זה בגללך, בעיקר בגללך. הוא אוהב אותך. גיטל אוהבת אותך. אל תזרעי בהם תקוות שווא. את חייבת להחליט”.
“אני כבר החלטתי. אמרתי לו, סיפרתי לו את האמת”.
“אז למה את מאפשרת לו...” נילי הצביעה על דוריאן.
אורפז נאנחה ונדה בראשה לשלילה.
“זה נראה מהצד כאילו את עדיין לא שלמה עם ההחלטה, כאילו את עדיין מתלבטת”, הסבירה נילי.
“תקשיבי, אני...” אורפז גמגמה בלחש.
היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כששמעו רעש חזק וחד מגג הרכב.
על גג הג’יפ קפצו שלושה אנשי פרא וייללו בקולות מאיימים. הם טלטלו את הרכב בכוח, והנהג נבהל. הג’יפ שלפניו נתקל בהתקפה דומה, התהפך וחסם את דרכם. הנהג נאלץ לבלום מייד את הרכב, וחשש שגורלם יהיה זהה. אנשי הפרא טלטלו את הרכב שוב ושוב. נילי, דוריאן ואורפז הועפו בכוח לדפנות הרכב, ודוריאן התעורר בבהלה.
הנהג שלף אקדח, דרך אותו וירה. לשמע קולות הירי הגיח איש פרא ושבר את זגוגית החלון כשנתקל בה בכוח. הנוכחים ברכב הופתעו מכך, והנהג המשיך לירות. איש פרא נשך אותו בעוצמה בצווארו. חלונות נוספים התנפצו, כשעוד ועוד אנשי פרא רצו לעברם. שני אנשי פרא משכו את הנהג החוצה. המורד שישב לצידו צעק לעבר השלושה שישבו מאחור:
“צאו מהרכב!”
הוא פרץ את הדלת ויצא אף הוא.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
תל־סתיו הייתה עיר גדולה, שהוסתרה בתוך יער המלח שבמחוז מזרח. המקום היה נמוך כבקעה, ושונה מערים אחרות במדינה. שינויי האקלים הנרחבים בכדור הארץ הובילו גם את האזור הזה לתקופות ארוכות של קור ולתקופות חמות, ולהתייבשות מהירה של כל האזור. בעבר הרחוק היה שם ים מלוח גדול שהלך ונעלם לאיטו. כשהיה בקיבוץ שמע קוֹנְלִי כי ים זה היה משאב טבעי חשוב, שהלך ודעך בגלל מנהיגי המדינה הישנה שזנחו אותו.
השמועה מספרת על משפחה מוסלמית דלת אמצעים שגרה שם בבדידות שנים רבות. במשפחה זו גדל נער צעיר, פצוע בידו ועצוב. הפצע הלך והחמיר. מדי יום היה מבקר באגם המלוח הקטן. אומנם לא יכול היה לשתות ממימיו, אך קיווה כי מי המלח ירפאו את הפצע ויבריאו את זרועו. לא כך היה.
הנער מצא זרע קטן של עץ בין חפציו הישנים של אביו, לאחר שנפטר ממחלה קשה. לזִכרו החליט הנער לשתול את הזרע באדמה המלוחה שלמרגלות האגם. הוא נשא תפילה לאם האדמה וביקש שיבואו ימים טובים יותר. האדמה הייתה צחיחה, ללא צמחייה ירוקה, ומעשה זה של הנער נראה למבוגרים טיפשי. למרבה הפלא תפילתו נענתה, ומהזרע הקטן צמח עץ גדול שגזעו הלבן עבה ומרקמו מתפורר, ועליו אדומים וזקורים. העץ ספח את מלחי האדמה ואת הנוזלים שבה, והתהדר בגובה של 700 מטרים, גבוה בהרבה מכל עץ אחר. מה שהיה קורה במשך שנים רבות של תהליך ביולוגי קרה באורח פלא בתוך שבעה ימים, עובדה שהוכיחה את קיומה של אם האדמה ואת כוחה העצום.
בימים הבאים בילה הנער רבות למרגלות העץ וגילה את סגולותיו המופלאות – לעץ שרף אדום כדם, שאותו מרח הנער על הפצע, וגילה כי הגליד ונעלם בתוך זמן קצר. הוא התפלל לאם האדמה והודה לה על הנס המופלא, הוכחה לקיומה ולכוחה האדיר. הוא כבר לא חש בודד, שכן ידע כי ישות חזקה נמצאת בקרבתו.
העץ פיזר זרעים נוספים, אשר נישאו ברוח וצנחו על האדמה. סביבו צמחו עשרות עצים נוספים, ובהמשך מאות, שהפכו את האגם ליער גדול – יער עצי המלח. שמועות רבות נפוצו על יער הפלאים הזה, וחולים רבים עלו לרגל למקום כדי להירפא. בעקבות התיישבותם של רבים מהם באזור נבנתה עיר גדולה במעבה היער, שנקראה תל־סתיו.
העיר הייתה מורכבת ממבנים שנבנו על גזעי העצים העבים. העצים היו כה חזקים וגבוהים, שיכלו לתמוך בבניינים רבי קומות. לכל עץ היה מראה ייחודי, והבחירה בעץ הפכה לטקס פולחני עבור התושבים – טקס המלח. על העץ שנבחר בנו את ביתם, וכחלק מהטקס ציפו אותו בגבישי מלח.
מקדש קול־רוח שכן על הר סמוך לעיר, ורבים הלכו לשם כדי להתפלל. במקדש התגוררה הרוח הסוערת – מנהיגת מסדר הרוחות. כל אדם שבחר לוותר על שמו כדי ללמוד ולהפוך לאיש רוח היה צריך להגיע למקדש ולעבור הכשרה שנמשכה שלוש שנים. לאחר מכן קיבלו החניכים הסמכה והתפזרו במקדשים ובקיבוצים.
למרגלות ההר שכן קיבוץ של חניכות שנקרא עין־הרים, ובו תחנת רכבת קיטור. מרבית משפחות האליטה מרחבי הערים במדינה, שרצו לבקר במקדש ולהתפלל, נסעו ברכבת וירדו ממנה בעין־הרים.
בחלוף הזמן ניכסה לעצמה היהדות החדשה את הסיפור, וקבעה כי נס עץ המלח קרה הודות לאם הרוח, ולא בגלל כוח אחר שהמוסלמים או הנוצרים האמינו בו. כך קרה שבשנים שנקפו הפכה העיר ליישוב של יהודים בלבד. מוסלמים שהאמינו באם האדמה או נוצרים שהאמינו באם המים סולקו משם או הוצאו להורג ברדיפה שנקראה “רדיפת הרוח”, בשנותיה הראשונות של המדינה החדשה.
תל־סתיו זכתה לכינוי “העיר הירוקה”. היא גדלה והיער שבקרבו חסתה כיסה את גבול המדינה במזרח. העיר נותרה בצביונה השקט והשלֵו, ללא מלחמות. היא הפכה למקום של ריפוי ושל אמונה.
באותה תקופה, לאחר איחוי הפלגים, אלה שמרדו בקרבת העיר חיו בשלווה, ותמכו בערכי שוויון וריפוי. למרות זאת, האידיאולוגיה שלהם כמורדים הייתה ונותרה אחת – ננקום בשלטון בכל אמצעי שעומד לרשותנו. עם הזמן, ככל שהאמונה של תושבי תל־סתיו התעצמה והם הפכו לקיצוניים ורדיקלים יותר, צֵיד המורדים בממשל הפך לספורט. וככל ששנאת תושבי העיר נהייתה מדממת יותר, כך גם התחזקה שנאתם של בני הפלג המזרחי לעיר ולתושביה.
הבית של משפחת מילק היה באזור המערבי של תל־סתיו. לא היה זה הבית הכי גדול והכי מפואר, אך נאה היה ומזמין. הוא נבנה על עץ מלח רחב וגבוה, ללא בתים נוספים עליו, ולכן המשפחה כינתה את העץ בשם “עץ מילק”. דוּבָּה מִילֶק, אבא של נילי, בנה אותו בשתי ידיו כשהייתה בת ארבע, כך סיפרה לקונלי אז, בקיבוץ עין־נחלים.
דובה היה איש של עבודה. הוא אהב לבנות דברים מאז היה ילד צעיר שצפה באביו הנגר ולמד ממנו את רזי המקצוע. הוא ספג את היצירתיות הרבה שלו ואת אהבתו לבנייה. רק שנים לאחר מכן זכר שגם דברים שנהרסו, כמו משפחה או אהבת בת, אפשר לבנות מחדש ולשקם. מה שמנע ממנו לעשות זאת קודם לכן היה תאוותו לשנאה ולנקמה – החול זוכר. תחושת האהבה נגזלה ממנו, וכל מה שנותר היה ריקנות עמוקה שהובילה אותו לבחור במסלול שעתיד היה לשנות את חייו ואת חייה של בתו.
באותו לילה סוער ורועם אזל המזון ולמשפחה לא היה מה לאכול. טינה, אימה של נילי, ביקשה מדובה לצאת אל עין הסערה ולבקש קצת אוכל מהשכנים שהתגוררו על עצים נוספים לא רחוק מביתם. הוא יצא בגשם הסוער והותיר את נילי ואת אימה לבדן. הוא עבר בית אחר בית, עץ אחר עץ, שכן אחר שכן. הוא נשא עימו סכין ציידים גדולה לצורך ביטחונו, הסליק אותה בנדן חגורתו מתחת לחולצתו הארוכה ולמעיל החום הארוך שהסתיר את פניו והגן עליו מפני הגשם הכבד.
נילי ואימה רעדו מקור בביתן, והמתינו בקוצר רוח לשובו של דובה. טינה הייתה אישה נמוכה, שערה הארוך שמנוני ומעט מתולתל, ומבנה גופה רזה וכחוש. היא לבשה מכנסיים צמודים ובלויים וחולצה חומה קרועה. לחייה היו סמוקות ויפות מראה, ועיניה כחולות כעיני בתה.
בבית העץ שלהם היה הריהוט דל, עשוי בעבודת יד. על אחד הקירות היה תלוי הדיוקן של נבון, אחיה של נילי, ונר זיכרון עגום בתוך בית זכוכית דלק לזִכרו. התריסים נפתחו בעוצמה מפאת הרוח החזקה ששרקה, והחריקות נשמעו בכל הבית בעוצמה. טינה מיהרה להגיף את התריסים כדי שגשם לא יחדור ויציף את המטבח.
נילי הייתה אז רק בת שש, שערה ארוך וכהה, והיא נהגה ללבוש שמלות קטנות ובהירות. היא הכירה רק את גבולות העיר תל־סתיו, ולא ידעה דבר פרט לעצים הגבוהים והלבנים של העיר, אשר הקיפו את ביתה מכל הכיוונים.
“מתי אבא יחזור?” שאלה את טינה בקול חרישי.
אימה חייכה אליה בזמן שפרסה על השולחן מפה לבנה גדולה ונקייה, שעליה רקמה יפה של יער – עצים גדולים בצבעים שונים. טינה הניפה את המפה באוויר, ונילי הצליחה לראות את פניה דרכה.
“בקרוב”, השיבה לה ויישרה את קמטי הבד.
נילי חייכה אליה בחזרה.
טינה הניחה על השולחן נר דולק שהאיר טוב יותר את חלל החדר, אך לפתע נכנס אור גדול מבעד לחלונות שבקדמת הבית. ברק גדול וכחול הפציע בשמיים. נילי התקרבה לאימה וחיבקה את רגלה. הן שמעו את התהודה של כמה רעמים עזים שבאו בזה אחר זה.
“אין ממה לפחד”, אמרה טינה, התכופפה וחיבקה את נילי, “זה בסך הכול רעם”.
נילי הנהנה ואמרה:
“אבל זה מפחיד”.
טינה חייכה וליטפה את פניה הקרות של בתה.
“נכון. הברק מאיר את השמיים ומראה לנו את הטוב שיש גם בחושך, והרעם הוא תזכורת למי שאחראי לזה. כוח גדול הוא דבר מפחיד, אין ספק”.
“אימא, אני רעבה”, רטנה נילי בעייפות בעודה רועדת מקור.
טינה התכופפה וליטפה את שערה, הניחה על כתפיה של נילי את השמיכה הדקה שהייתה מונחת על כיסא העץ, ועזרה לה להתעטף בה.
“אני יודעת, גם אני. אבא הלך לחפש לנו אוכל. אני בטוחה שהוא יחזור ויביא לנו משהו טעים ומשביע”.
טינה שבה לעמוד על רגליה וחזרה לעיסוקיה. על פניה של נילי עלתה הבעה חמודה שאפיינה אותה כאשר ספק חלחל לתוכה – היא נשכה את שפתה בשיניה, הרגל שזנחה כשהתבגרה, כדי לא לחשוף את חששותיה.
טינה התקרבה שוב לנילי ונגעה בלחייה הימנית.
“מה היית רוצה שאבא יביא לך?”
“תפוח”, השיבה נילי ללא מחשבה נוספת.
“באיזה צבע?”
“אדום”, אמרה בחיוך, וטינה חייכה גם כן. “אני הכי אוהבת תפוחים אדומים”, אמרה לה בלהט, והצמידה את כפות ידיה זו לזו. “ואם אבא לא ימצא אוכל?” שאלה נילי בדאגה.
טינה הנידה בראשה לשלילה.
“הוא ימצא אוכל, את תראי. אבא אוהב אותך, הוא יהיה מוכן לעשות הכול בשבילך. גם במחיר...”
דבריה נקטעו על ידי דפיקה על דלת העץ. השתיים הביטו בדלת בדממה. לו היה זה דובה, הוא היה נכנס בלי לדפוק. הן תהו מי עומד על מפתן דלתן בשעה כזו ובליל סערה. כאשר הנקישות הלכו והתחזקו שמעה נילי את נשימותיה הקצרות של אימה, והבינה שמשהו אינו כשורה.
“מתוקה, לכי לחדר שלך. תסתתרי שם”, אמרה טינה בלחש, ונילי הביטה בה בפליאה. “בבקשה, נילי. תעשי מה שאימא אומרת”, המשיכה אימה, וליטפה את פניה בעדינות, “ותשמרי על שקט.”
נילי הנהנה ומיהרה לחדרה. היא סגרה את דלת העץ בזמן שברקים האירו את החדר, ומיהרה להתחבא מכווצת בפינה מתחת למיטה, עדיין עטופה בשמיכה שטינה נתנה לה. היא ניסתה להקשיב למה שקורה בחדר הסמוך.
טינה הייתה אישה חכמה והיא הרגישה בסכנה. היא שלפה סכין מהמטבח והחביאה אותה מאחורי גבה, לקחה נשימה עמוקה, התקרבה לדלת ופתחה אותה. על סף הדלת עמדו שלושה לוחמי צי”ח מיחידת “תופת”, ואחד נוסף נשאר לשמור בחוץ. היא לא הצליחה לראות את פניהם עד אשר נצנץ ברק נוסף בשמיים, מבעד לצמרות העצים. סמל היחידה היה תפור על מדיהם, והם עמדו מולה ספוגים במים מכף רגלם ועד ראשם. נשקיהם היו דרוכים.
טינה הביטה בהם ביראה. היא לא רצתה שיראו זאת, וניסתה לשמור על קור רוח.
“ערב טוב, מה רצונכם?” שאלה במהירות, והידקה את אחיזתה בסכין.
“גברתי, יורד עלינו גשם”, אמר אחד מהם, ג’ינג’י גבוה ומצולק בפניו.
הוא גיחך כאילו אמר בדיחה מצחיקה. טינה נותרה במבט רציני. היא חסמה את הכניסה בזרועה הפנויה, ידה השנייה עדיין החביאה את הסכין מאחורי גבה. הוא דחף אותה הצידה ונכנס במהירות, כאילו קיבל הזמנה, והשניים הנוספים נכנסו בעקבותיו והצטרפו אליו.
“מה אתם עושים? לא קיבלתם הזמנה להיכנס”, אמרה טינה בכעס.
הם חלפו על פניה בהתעלמות מדבריה. היא חשפה את הסכין והניפה אותה לכיוונם. רעידות קלות עברו בידיה, היא לא הייתה בטוחה בעצמה.
“אני דורשת שתצאו מכאן”, אמרה בקול רם.
טינה הייתה רגילה לראות את לוחמי היחידה בעיר, אך הם לא הרבו להיכנס לבתים פרטיים ללא הזמנה. היא הבינה שמשהו אינו כשורה וחשבה כי אולי אלה לוחמים שערקו מיחידתם בליל הסער.
השלושה הביטו בה. טינה חשדה שהם זוממים דבר מה והרגישה לא בנוח. הם צחקו. הג’ינג’י הרים את מבטו, דרך את נשקו ואמר בפנים מאיימות:
“לסרב לבקשתו של לוחם צי”ח זו עבירה על החוק. אי־ציות והעלבה זו עבירה שדינה מוות”.
“אתה לא מפחיד אותי. זה הבית שלי, ואתם לא רצויים כאן. אני עומדת על כך שתצאו עכשיו!”
הג’ינג’י הביט בה כבוחן את עמידותה ואת ביטחונה בעצמה, וכשראה כי היא רועדת, חייך אליה. הלוחמים האחרים פנו לחטט בבית. הם פתחו את הארונות ואת המזווה בחיפוש אחר דבר מאכל.
“מה אתם עושים? באיזו רשות?” שאלה טינה בקול וניסתה למנוע מאחד מהם לפתוח את הארון שהיה תלוי מימינה על הקיר. הוא חתך אותה בזרועה בסכין שאחז בידו, ובידו האחרת סטר לה בחוזקה. טינה נפלה על הרצפה בבהלה, הסכין נשמטה מידיה. היא התנשפה בפחד וצעקה מכאב.
נילי שמעה את המהומה מהחדר הסמוך והחליטה לצאת ממחבואה ולצותת. היא התקרבה לאט לדלת חדרה והקשיבה בשתיקה מוחלטת, ליבה פעם בחוזקה.
“היי, ככה את מארחת בבית שלך?” שאל הג’ינג’י, והושיט לה יד.
הוא ציפה לתגובה נינוחה אך טינה כעסה וסירבה לקבל את עזרתו. היא קמה בכוחות עצמה בעודה מצמידה את ידה המדממת ללחייה האדומה והצורבת.
“אני לא מארחת אתכם כאן. אתם לא רצויים ואני דורשת שתעזבו עכשיו!” אמרה בנחישות שלא היה בה כדי לאיים על השלושה. היא לחצה שוב את ידה על הלחי שצרבה.
“אני מתנצל, גברתי, אבל לא נלך. אנחנו צריכים מחסה ואוכל. ככל הנראה הלילה נלון כאן”, סינן והצמיד את נשקו לחזהו.
טינה הביטה בו בכעס, והנידה בראשה לשלילה.
“זה יקרה ברשותך או בהתנגדותך, אבל אין לך כוח למנוע את זה מאיתנו”, הסביר.
הוא התקרב לעברה לאט, וחריקת צעדיו נשמעה היטב למרות קולות הסערה.
כשנשמע רעם נוסף נבהלה נילי, הלכה לאחור והרצפה חרקה מתחת לרגליה. היא קפאה במקום. הרעש היה חזק דיו והלוחמים שמעו. הם הביטו זה בזה, ואז הפנו את מבטיהם אל פנים הבית.
“יש כאן עוד מישהו?” תהה הג’ינג’י ושב להביט בטינה.
טינה פחדה שמא יגלו את נילי בחדרה. היא ניסתה להסוות את פחדה, אזרה עוז ואמרה:
“כן, בעלי ישן בחדר השני”.
הג’ינג’י חייך אליה וסימן לשניים האחרים לסרוק את הבית.
“לא!” אמרה, כשראתה אותם מתקרבים לחדרי השינה, אך הג’ינג’י כיוון לעברה את הרובה שלו במבט קודר.
אחד הלוחמים נכנס לחדר של נילי, רובה דרוך בידיו ומוכן לירות, אך כל שראה היו מיטה, ארון, צעצועים ישנים, מלוכלכים וקרועים, ספרי ילדים בלויים ונר דולק שזהר באור רך. הוא התקרב אל הנר שהעיד על כך שיש מישהו נוסף בחדר.
“צאו החוצה”, לחש.
הוא הביט במיטה, התכופף בבת אחת וכיוון את נשקו, אך לא ראה דבר. הוא קם על רגליו והמשיך להביט סביב. כאשר כמעט התכוון לוותר הבחין בארון הבגדים, שאחת מדלתותיו לא הייתה סגורה עד הסוף. הוא היה בטוח שמישהו מתחבא שם, וחיוך זדוני עלה על פניו. הוא הלך לעברו לאט ובשקט, וכשפתח את הארון גילה לאכזבתו רק בגדים קטנים. לא הסתתר שם איש. הלוחם מיהר לצאת מהחדר וסגר אחריו את הדלת, שמאחוריה התחבאה נילי, עיניה עצומות בפחד. ידה הימנית רעדה על הפה שלה, והיא התאמצה לא להוציא הגה.
הלוחם חזר למטבח.
“אין שם אף אחד”, דיווח, “כנראה יש לה ילדה”.
“יותר נכון, ילד”, תיקן הג’ינג’י כשהביט בדיוקן המצויר של נבון על הקיר, “וילד יפה... נראה עסיסי”. הוא ראה גם את הנר למרגלות הדיוקן, והבין כי הילד כבר איננו.
“מצאתם אוכל?” שאל הג’ינג’י בעודו אוחז בכוח בטינה.
היא ניסתה להתנגד אך הוא כפת אותה וכיוון לעברה את הרובה שלו.
“לא אדוני, הבית ריק לחלוטין”, השיב אחד מהם.
הג’ינג’י התעצבן ובחן את טינה מלמעלה למטה. היא ניסתה להקרין ביטחון. לפתע דחף אותה לשולחן, הרים כיסא ושבר אותו בכוח לגורמים בצעקות. הלוחמים הביטו בו, וטינה הסיטה את שערה הארוך הצידה כדי שתוכל אף היא להביט בפניו הכועסות.
“אין אוכל, אין תנור עצים. קפוא כאן כמו בקבר”, אמר הג’ינג’י וחיבק את עצמו בניסיון להתחמם.
“נוכל לבדוק בבית אחר, בטוח יהיו לנו שם תנאים טובים יותר”, הציע אחד הלוחמים.
“אולי...” אמר הג’ינג’י כשהצליח לנשום עמוק ולהירגע, אך לא גרע עין מטינה.
“אני קפוא ורעב מדי בשביל לעבור למקום אחר. אנחנו צריכים להתחמם ולאכול”.
בעודו מדבר הביט בטינה בתאווה, והתקרב לעברה עוד יותר. ככל שהתקרב היא צעדה לאחור ונשימתה הפכה כבדה. היא הביטה בסכין החיתוך שנותרה על הרצפה.
“קודם נתחמם ואז נאכל”, אמר הג’ינג’י והסב את מבטו לטינה.
טינה הבינה את כוונתו ונשימתה נעתקה. האם כך יסתיימו חייה, כמזון לחיילים? הג’ינג’י שתפס בידה של טינה, והיא צעקה ושרטה את פניו. הוא הסיט את מבטו הצידה ונגע בטיפות הדם שזלגו מהפצע. היא רצה לעבר הסכין, התכופפה ותפסה בה, והניפה אותה לעברו. הלוחמים האחרים כיוונו לעברה את נשקיהם ודרכו אותם.
“את קרבית, אני אוהב את זה”, התגרה הג’ינג’י, ונתן לה אגרוף שהעיף אותה על השולחן. הסכין נשמטה מידה שוב והיא צעקה בכאב.
נילי פתחה את דלת חדרה והציצה מבעד לחרך. היא ראתה ושמעה את המתרחש במטבח. טינה ניסתה להתנגד אך שני הלוחמים אחזו בידיה ומנעו ממנה לזוז.
“את כועסת... ואת חמה....” אמר הג’ינג’י כשליטף את פניה.
היא הביטה בו בכעס, התנשפה והתחננה לרחמיו. הוא הסיר בכוח את מכנסיה.
“בבקשה, לא, אל תעשה את זה”, אמרה שוב ושוב.
השלושה היו אטומים, חסרי אמפתיה. הם לא ראו את סבלה, לא שמעו את תחנוניה ולא אמרו מילה בעודם מבצעים בה את זממם. היא הייתה עבורם לא יותר מחתיכת בשר שבה יכלו לעשות כרצונם.
נילי ראתה את אימה נאבקת בהם לשווא, ושמעה את זעקותיה. טינה שכבה על השולחן חסרת אונים, ללא יכולת לזוז, וצרחה ללא הרף, אך קולה נבלע בין הרעמים החזקים.
נילי פקחה את עיניה, פחד השתלט עליה. היה זה סיוט רע במיוחד, מסוג החלומות שחזרו ורדפו אותה ללא הרף. היא הייתה מבועתת, כאילו חוותה מחדש את המאורע ששינה את חייה וצילק את נפשה. היה זה זיכרון ילדות מכונן שרדף אותה ולא הרפה, זיכרון שהביא עימו תחושות של אימה, אי־אמון וחוסר ביטחון בזרים. לפעמים תהתה מה היה קורה לולא התרחש הלילה ההוא, אילו אימה הייתה עדיין בחיים.
נילי הייתה שרועה על רגליה של אורפז בג’יפ צבאי משוריין של המורדים. הם נסעו כחלק משיירת ג’יפים שנעה על כביש תלול באזור המדברי של מישור הבקעה, אי שם בקצה מחוז מערב, בדרכם צפונה. השמש החלה לשקוע, והשמיים נצבעו בגוונים של אדום עז, כמעט ללא עננים. רוח נשבה בעוז, וגלי קור הקיץ של החולות הורגשו. נילי ידעה – ליל הסער מתקרב.
אורפז הייתה נערה בת חמש עשרה, חגיגות יום הולדתה קרבו. היא הייתה קטנה מנילי בשנתיים, וקצוות משערה השחור האסוף בצמה מאחורי אוזנה השמאלית נשמטו על פניה. חגורת מותניה הייתה מעוטרת בשתי סכינים מחוברות שיצרו חצי עיגול. עיניה היו צהובות־ירוקות, וחסרה לה זרת בידה השמאלית.
נילי התיישרה והתיישבה לצד אורפז, שפשפה את עיניה הכחולות בחוזקה וסידרה את שערה האדום־חום. לעיתים, בנסיעות ארוכות, היו נרדמות זו לצד זו ומגלות ששערותיהן הסתבכו אלו באלו. הפעם הניחה נילי את ראשה על רגליה של אורפז, וזו ליטפה את פניה הרועדות של חברתה בעת שנתה.
אורפז הביטה בנילי בהבנה.
“שוב חלמת?” נילי הנהנה. “גם אני חלמתי חלום רע קודם”, המשיכה אורפז, והסיטה את מבטה לעבר דוריאן. ראשו נשען על כתפה והוא נחר בקולי קולות.
דוריאן היה צעיר גבוה בן שבע עשרה, שערו הכהה הארוך היה אסוף בלולאה מאחורי ראשו. פניו היו לא מגולחות, והוא לבש את מדי המורדים, כמו יתר החבורה.
החריקות מהג’יפ נמהלו בקולות הרוח ששרקה מחוץ לחלון.
“את מבינה כמה אני סובלת?” שאלה אורפז.
נילי חייכה, נהנתה מהמחזה. היא התמתחה בעליזות.
“כל כך רע לך?” שאלה.
באותו רגע נשמעה שוב נחירה חזקה, ואורפז פערה את עיניה.
“כן”, ענתה בהחלטיות, ליטפה את שערו של דוריאן וחייכה בחום.
“הוא דווקא חמוד כשהוא ישן”, אמרה נילי, “וגם כשהוא ער”, ניסתה לרמוז.
אורפז הביטה בה במבט מבוהל ומהוסס.
“כן, מדהים כמה קולות הוא מוציא בשינה שלו, אבל כשהוא ער הוא לא מדבר אפילו מילה אחת”, השיבה אורפז כאילו גילתה תגלית מרהיבה.
“אז... שמעתי שכמעט הייתה ביניכם נשיקה”, אמרה נילי באמצע פיהוק.
אורפז הביטה מעלה, ספק ניסתה לעכל את השאלה ספק התעלמה. היא חזרה והביטה בנילי במבוכה.
“ממי שמעת את זה?” חקרה.
“שמעתי. זה נכון?” חיוך רחב נישא על פניה של נילי.
“כן. זו סתם הייתה טעות”, השיבה אורפז בביטחון והפנתה את מבטה אל דוריאן. “באמת לא קרה כלום”, הצטדקה, “באמת...” ניסתה לשכנע.
“באמת?”
“כן, כבר דיברנו על זה. הוא לא ידע עליי ועל גיטל. הוא חשב שאנחנו סתם חברות”, גמגמה, חיפשה את המילים הנכונות, “עכשיו הוא גילה שאנחנו קצת יותר מזה. הוא מבין”.
“אולי. את יודעת, אני חושבת שהוא מחבב אותך”, אמרה נילי.
אורפז חייכה בסקפטיות.
“נילי, גיטל... את יודעת. היא חברה שלי, בת זוג שלי. ודוריאן הוא יותר כמו אח”, היא הסבירה בפשטות, כמנסה לשכנע לא רק את נילי אלא גם את עצמה.
היא דיברה בביטחון ובעיקשות, אך נילי לא קנתה זאת.
“בסדר”, אמרה נילי וגלגלה את עיניה.
“לא, אל תעשי את זה. תגידי משהו ותגלגלי מולי עיניים”, רטנה אורפז, “תגידי מה שרצית להגיד”.
“בסדר. אני אוהבת אותך, ואני יודעת מה גיטל מרגישה כלפייך, אבל חשוב לי שלא תפגעי בה”, הסבירה נילי.
“למה שאני אפגע בה?” נילי שתקה ונעצה בחברתה מבט שופט. “אני לא אפגע בה!”
“אז בכנות, מה את מרגישה כלפי דוריאן?”
“מה זאת החקירה פתאום?” כעסה אורפז.
“אין סיבה להתעצבן, זו רק שאלה. אלא אם כן...”
“תראי, דוריאן הוא ידיד טוב שלי. שנינו גדלנו בקיבוץ, יש לנו חוויות דומות. שנינו איבדנו איבר בגוף שלנו כשגילינו את האמת על טקס האש”, הסבירה אורפז בנימה קולנית ועצבנית.
“אני מכירה טוב מאוד את הסיפור של שניכם”, הזכירה לה נילי, אך אורפז ידעה שאינה יודעת את כל הסיפור. היא לא סיפרה מה קרה בטרם חילץ אותה דובה מילק מהמפעל האסור בקיבוץ שלה. לכן נילי הסיטה את מבטה ואמרה: “אבל זו לא הייתה השאלה שלי”.
“מה הייתה השאלה?” היתממה אורפז.
“מה את מרגישה כלפיו?”
אורפז נאנחה.
“את עושה מהנשיקה הזו יותר ממה שהיא”. נילי המשיכה להביט בה בהמתנה לתשובה. “אני מוכנה לעשות הכול בשבילו, בסדר? הכול”, היא אמרה במהירות, ללא מחשבה.
נילי הבחינה בכנות דבריה של אורפז, לצד הבלבול שעל פניה והלחץ שניכר מהם.
“אבל דוריאן הוא לא גיטל. היא... היא באמת מבינה אותי. את זוכרת? היא עזרה לי מאוד להתמודד עם מה שעברתי שם, אחרי שאבא שלך חילץ אותי מהקיבוץ”, הזכירה לה.
“אני יודעת שגיטל חשובה לך, באמת. אני רואה. אבל זה מה שאת באמת מרגישה כלפיו?”
“כן. מה את מצפה שאגיד?”
אורפז לקחה נשימה עמוקה.
“אמרת לי פעם שיש לך משיכה לבנות וגם לבנים”.
“זה נכון, יש לי משיכה. פשוט קרה שהתאהבתי בעיקר בבנות”, השיבה אורפז וגיחכה לעצמה.
“אמרת לי שאת מתאהבת קודם בנפש. זה גם מה שסיבך אותך אז בקיבוץ, לא?” שאלה נילי.
אורפז הנהנה, נגעה בזרת החסרה ושאלה בפליאה:
“דובה סיפר לך על מה שקרה בקיבוץ? מה שקרה עם ראש הקיבוץ?”
“לא, גיטל סיפרה לי”, אמרה נילי בשקט.
אורפז נאנחה והנהנה.
“אז את מבינה למה... למה עדיף שזה יישאר כך? האמת לפעמים קשה, היא יכולה לפגוע”, הסבירה אורפז ונאנחה.
“מה שקרה בקיבוץ לא היה באשמתך. אסור שגיטל או דוריאן ייפגעו כמו שאת נפגעת”, אמרה נילי.
אורפז השפילה את מבטה, היא ידעה בליבה שנילי צדקה. פעולותיה בלבלו אפילו אותה. העבר שלה לא נותר מאחוריה, היא הרגישה שעדיין השפיע על החלטותיה לאורך הדרך.
“אני חושבת שהוא לא רק מחבב אותך, אורפז. הוא אוהב אותך”, הצהירה נילי.
“אני לא מבינה מה את מצפה לשמוע ממני”, אמרה אורפז שוב, הפעם בהיסוס.
“הוא נצמד אלייך ביום, וגם בלילה”, אמרה נילי וגיחכה. היא הביטה בדוריאן שישן על כתפה של אורפז. “הוא לא סתם בחר להצטרף אלינו למשימה, הוא עשה את זה בגללך, בעיקר בגללך. הוא אוהב אותך. גיטל אוהבת אותך. אל תזרעי בהם תקוות שווא. את חייבת להחליט”.
“אני כבר החלטתי. אמרתי לו, סיפרתי לו את האמת”.
“אז למה את מאפשרת לו...” נילי הצביעה על דוריאן.
אורפז נאנחה ונדה בראשה לשלילה.
“זה נראה מהצד כאילו את עדיין לא שלמה עם ההחלטה, כאילו את עדיין מתלבטת”, הסבירה נילי.
“תקשיבי, אני...” אורפז גמגמה בלחש.
היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כששמעו רעש חזק וחד מגג הרכב.
על גג הג’יפ קפצו שלושה אנשי פרא וייללו בקולות מאיימים. הם טלטלו את הרכב בכוח, והנהג נבהל. הג’יפ שלפניו נתקל בהתקפה דומה, התהפך וחסם את דרכם. הנהג נאלץ לבלום מייד את הרכב, וחשש שגורלם יהיה זהה. אנשי הפרא טלטלו את הרכב שוב ושוב. נילי, דוריאן ואורפז הועפו בכוח לדפנות הרכב, ודוריאן התעורר בבהלה.
הנהג שלף אקדח, דרך אותו וירה. לשמע קולות הירי הגיח איש פרא ושבר את זגוגית החלון כשנתקל בה בכוח. הנוכחים ברכב הופתעו מכך, והנהג המשיך לירות. איש פרא נשך אותו בעוצמה בצווארו. חלונות נוספים התנפצו, כשעוד ועוד אנשי פרא רצו לעברם. שני אנשי פרא משכו את הנהג החוצה. המורד שישב לצידו צעק לעבר השלושה שישבו מאחור:
“צאו מהרכב!”
הוא פרץ את הדלת ויצא אף הוא.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
