אהבת הפסיכואנליזה

הקדמה

למה אתה מתבונן בי מבעד הווילון הלבן?

לא קראתי אחריך, לא ביקשתי ממך להביט בי

מבעד הווילון הלבן. מדוע הוא מסתיר את פניך ממני?

למה איני יכול לראות את פניך מבעד הווילון הלבן?

אל תתבונן בי מבעד הווילון הלבן! לא קראתי אחריך.

לא ביקשתי אותך. מבעד עפעפיים עצומים אני רואה

איך אתה מתבונן בי, כשהתבוננת מבעד הווילון הלבן.

אפשיל את הווילון הלבן הצידה ואראה את פניך,

ואתה לא תראה את פניי. למה איני יכול

להפשיל את הווילון הלבן הצידה?

מדוע הוא מסתיר את פניך ממני?

וסילי קנדינסקי, "המבט"¹

ספר זה הוא מעשה פסיפס המורכב מפעולת סיכום ומפעולת התחלה. זהו אוסף מאמרים והרצאות, שנכתבו בשנים האחרונות שבהן ניסיתי לארגן ולמסור את מה שניתן ללמוד מן הפסיכואנליזה. אלו הן נקודות מבט שונות על הפסיכואנליזה מתחומי תרבות שונים, ובעיקר מאי–הנחת הגלום בהם; נקודות מבט מצטלבות, שבעזרתן אני מנסה לטוות מעין רשת, שתלכוד גבישים של משמעות ותצביע על החורים שמתוכם נמלט כל מה שנמצא מחוץ למשמעות.

עבורי זוהי תעודת מעבר, שבאמצעותה אני מנסה להעביר ידע מן התיאוריה והפרקטיקה וגם לעורר שאלות למחשבה אצל אנליזנטים (מטופלים) ואחרים הרוצים לדעת על עצמם ועל החיים. זוהי תעודת מעבר בכמה רמות. ראשית, אמצעי למסירה של פֵרות הֲבנתי לאלה השואלים את השאלות ומוכנים לעבור בשביליה המפותלים של הפסיכואנליזה, מעין מדריך מסע או מורה דרך. שנית, מעבר במובן של "פאס" (passe), אותו תהליך שהִבְנָה לאקאן בצומת המעבר מעמדה של אנליזנט לעמדה של אנליטיקאי. זהו צומת שבו האנליזנט מעיד על האנליזה שלו בדרך המנסה לתרום משהו חדש לידע הפסיכואנליטי. אמנם הפאס במקורו הוא עדות על אנליזה, ובספר זה לא תמצאו עדות ישירה על האנליזה שלי, אבל מי שמשכיל לקרוא בין השורות ימצא לא מעט תובנות והתלבטויות הקשורות בקליניקה (גם בקליניקה שלי).

חשוב להדגיש פעם אחר פעם שהפסיכואנליזה לא צמחה מתוך הפילוסופיה ולא נולדה באוניברסיטה. הפסיכואנליזה צמחה בקליניקה. הנשים ההיסטריות הן שלימדו את פרויד, הן שהובילו אותו לניסוח הנחותיו בדבר קיומו של הלא–מודע בכך שסיפרו לו על כאביהן ועל חרדותיהן, בכך שהציגו לפניו את הסימפטומים הגופניים שלהן והראו לו את ההבדל בין אינסטינקט ביולוגי לבין דחף, בין האנטומיה לבין הגוף האנושי, הבנוי בהתאם להשקעה הליבידינלית, לארוטיזציה שלו. לאקאן, לעומתו, התחיל את בנייתה של התיאוריה שלו, את חזרתו לפרויד, מתוך מפגש עם פסיכוטים. הוא היה פסיכיאטר ועבד בבית חולים פסיכיאטרי, ואת התיזה שלו כתב (ב–1932) על אישה פסיכוטית שאותה כינה Aimée - "אהובה". הפסיכואנליזה אינה תיאוריה ואינה השקפת עולם. היא סוג של אתיקה (אופן התייחסות של הסובייקט לעולם) השונה מכל אתיקה אחרת. אפשר להתווכח אם היא מדע, אך אין ספק שהיא קיימת בזכות המדע. אפשר לקרוא לה המדע של הייחודי, של הפרטיקולרי, שכן היא עוסקת באמת הייחודית של הסובייקט. לאקאן קרא לה "המדע המשוער של הסובייקט". כל זאת בניגוד לתיאורטיקנים השואפים לאוניברסליזציה, לקפד לסובייקט את ראשו. אף אחד לא ישאל על האיווי (désir) של התיאורטיקן או אפילו של האמן, לעומת זאת את הידע הפסיכואנליטי אי–אפשר להפריד מהאיווי של הפסיכואנליטיקאי. על כך אומר לאקאן בסמינר ה–XI, ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה:

האנליזה אינה עוסקת בגילוי מאפיין דיפרנציאלי של התיאוריה כמקרה פרטי של השפה, ואינה מסבירה בדרך זו מדוע הבת שלך שותקת. הנקודה היא לגרום לה [לבת] לדבר. ... אפשר לומר שמדובר, בסופו של דבר, בהתגברות על מחסום השתיקה. ... הסימפטום הוא קודם כל השתיקה בסובייקט המדבר המשוער, אם הוא נרפא משתיקתו, כמובן. אבל זה אינו אומר לנו דבר על הסיבה לכך שהתחיל לדבר.²

חשוב לזכור שהעיקר בפסיכואנליזה אינו השפה, אלא מה שחסר בה, מה שנופל ממנה; הפסיכואנליזה אינה עוד היבט של התרבות, שהרי היא מתייחסת לאי–הנחת שבתרבות.

ביטויי התרבות והאמנות משמשים כדוגמאות, כמקרים פרטיים, כדי להסביר באמצעותם את המושגים הפסיכואנליטיים. בין הפסיכואנליזה לבין האמנות אין יחסים סימטריים: באמצעות האמנות אפשר ללמוד על הפסיכואנליזה ולא להפך, וודאי שלא בצורה ישירה ופשטנית. על פי לאקאן: "יצירות האמנות, יותר משהן משקפות את היצירות הפסיכולוגיות, הן מולידות אותן". כשתופשים את לאקאן כפילוסוף, סטרוקטורליסט או פוסט–סטרוקטורליסט, בוחרים לדבר על הפסיכואנליזה במונחים של שני שדות - הדמיוני והסמלי - ומתעלמים מהשדה החשוב וההכרחי של הממשי (כשם שהפסיכואנליטיקאים האמריקאים בחרו להתעלם מדחף המוות). הפסיכואנליזה הנה אתיקה של הממשי; אי–אפשר לנתק את הממשי מהפסיכואנליזה כדרך שעושים התיאורטיקנים והפילוסופים.

מחקר פסיכואנליטי אינו מחקר מדעי, פילוסופי או אפילו פסיכולוגי. כשאנו בוחנים את מושג האני, אין זו עוד בדיקה פילוסופית אף כי יש בה מן הפילוסופיה, אלא זהו מחקר המביא בחשבון את הסובייקט החוקר. זו הקליניקה, וזו האתיקה. זהו מחקר שמטרתו לא רק לאסוף אינפורמציה או ידע, אלא גם לגלות משהו על האמת ועל הסיבה, וזאת בדרך שתביא לשינוי. זה נכון הן לגבי הפרקטיקה והן לגבי הלמידה.

מושג הקליניקה, כפי שהתייחס אליו לאקאן, אינו מכוון רק לטיפול במטופלים, שכן עליו גם להובילנו לחשוב מחדש על הקליניקה שלנו, כלומר על הטיפול שלנו ועל המעבר שלנו מעמדתנו כאנליזנטים למקום של אנליטיקאים וגם על עמדתנו ביחסי ההעברה עם האנליזנטים שלנו. נראה לי כי נוח לנו לשכוח את כוונתו של לאקאן ולהסתפק בעניין האינטלקטואלי שבפסיכואנליזה, שהרי יש פיתוי רב להישאר בחסות המוגנת של העמדה האינטלקטואלית (המקום של המבט שאינו מובט) ולא לנסות להבין את ההשלכות של הפרקטיקה על האנליטיקאי עצמו, ההשלכה ביחס למקומי כאנליטיקאי אך גם ביחס לחיי. מחשבה מעין זו עשויה להיות מעוררת ומערערת.

כל אדם חושב או סובל, הבא לאנליזה משום ש"משהו לא הולך לו בחיים", "משהו לא בסדר", והוא מרגיש תסכול, חוסר סיפוק ובלבול, ולפיכך רוצה לדעת את הסיבה לכך ואף לשנות את חייו, שואל שתי שאלות: "מי אני" ו"למה אני סובל". הפסיכואנליזה מקווה שעל ידי חקירת השאלה "מי אני" ימצא האדם תשובות אחרות לשאלה "איך עליי לחיות כדי לסבול פחות".

יש הבדל בין סקרנות לגבי הידע הפסיכואנליטי לבין חקירה מתוך תחושה שגורלנו תלוי בפריצת דרך חדשה באשר לידע זה. בדרך כלל כשמתחילים לשאול שאלות, מוצאים תשובות אמיתיות, אולם קשה לעמוד מול התשובה האמיתית משום שהיא דורשת שינוי עמדה. לפיכך רבים נוטים להקיפה בקפסולה אינטלקטואלית: "זה מאוד מעניין. אני רוצה ללמוד עוד". יש בכך התענגות רבה. השאלה היא מהו המניע העומד מאחורי אותה חקירה. אני מאמינה שאדם הבא למקום פסיכואנליטי מעוניין לדעת, גם אם אינו מודע לכך, בעיקר אמת הנוגעת לו עצמו - אני מכנה זאת "ידע חי" או ידע "ארוטי", ולא "ידע אינטלקטואלי". יש בו רעב של חוסר סיפוק מהקיים, רצון ליתר עומק בחוויה הסובייקטיבית. הכוונה מאחורי החקירה היא החשובה, היא המניע העומד גם בבסיס יצירת הסימפטום כמו בבסיס כל יצירה אחרת. אם נתעורר אל הידע שהחקירה הפסיכואנליטית חושפת בפנינו, נבין שבמקרים רבים אנו מקדישים את מרב האנרגיה שלנו לשימור הקיים ולהתענגות הפתולוגית נגד עצמנו ונגד החיים.

פליני מתאר בסרטו רומא חשיפה של קטקומבות תת–קרקעיות. כשהחוקרים האירו את חשכת המערות, הם גילו ציורי קיר מרהיבים ביופיים, ולאחר שנוקו ותועדו, הוזמן גם הציבור לראות את הציורים. אחרי זמן מה הבינו החוקרים שככל שהמקום מואר יותר, כך הולכים ונעלמים ציורי הקיר. האם אכן נהרסים ציורי הקיר? האם ניתן בכלל לומר כי הציורים קיימים ללא המבט המאיר אותם? כמו הלא–מודע, נראה שהציורים נוכחים שם בין ההופעה להיעלמות, וכך מקבלים מובן.

מאז תום לימודיי אני מנסה לשלוח אלומות אור זמניות מזוויות שונות אל ציורי הקיר כדי שיוכלו להתגלות ולהיעלם לסירוגין. כך אני מנסה למצוא את דרכי בשיח של לאקאן ובעזרתו בשיח של פרויד, ולשם כך אני נעזרת במורי דרך במלוא מובן המילה: ז'אק–אלאן מילר, קולט סולר, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים.

המטופלים היו והנם מוריי החשובים ביותר, ולהם אני מודה בראש ובראשונה. אולם הם אינם היחידים. הפסיכואנליזה היא בבחינת אגודה שיתופית. כל אנליטיקאי זקוק לקהילת עבודה, לחבר נאמנים אשר ילווה אותו בדרך הקשה והמורכבת שבחר ללכת בה. חבר הנאמנים בונה שרשרת מסירה, שבה כל אחד משפיע או מושפע: חברים לדרך שהעניקו לי את הרעוּת, הידע, התמיכה והאהבה וכן את סיעור המוחות המתמיד המאפשרים את האומץ להעז, לחקור ולכתוב.

אני מודה לרבקה ורשבסקי, גבריאל דהאן, לאנשי "המקום הפרוידיאני ביפו" - ליאורה גודר, מונה זופניק, אבי ריבניצקי ושלמה ליבר; וכן לסוזאנה הולר, שהנחתה אותי בפענוח הראשוני של התיאוריה הלאקאניאנית, ולמורים ולחברים ב"הקבוצה הישראלית של האסכולה האירופאית לפסיכואנליזה" (GIEP), והרשימה ארוכה.

גלגולו הראשון של הספר וההשראה לו מקורם ב"המקום הפרוידיאני ביפו", מקום שפעל בשנים 1991-1996. "המקום הפרוידיאני" נתן מרחב לכל השאלות והתוצאות של הגילויים הפסיכואנליטיים. מטרת "המקום" הייתה להיות מעורב במסירה של ידע פסיכואנליטי, לחקור את הקשרים בין פסיכואנליזה לבין תחומי ידע אחרים ולהכניס את השיח והאתיקה האנליטיים לתרבות הישראלית.

אני מודה לאבי ריבניצקי ובני גלייטמן על קריאתם הקפדנית ועל הערותיהם המאירות, ליצחק בנימיני ועידן צבעוני שסייעו בידי בהוצאת הספר ולשרית בלונדר על עריכת הלשון. ברצוני להודות לאמנים: משה גרשוני, מיכל רובנר וציבי גבע, שאפשרו לי בנדיבותם להשתמש בעבודותיהם.

מבוא

הפסיכואנליזה והשפה - היכרות עם לאקאן

תרצה אתר, משוררת, בתו של נתן אלתרמן, שספק נפלה ספק קפצה אל מותה דרך החלון, כותבת:

המילים לעולם אינן טועות.

הן אומרות בעצמן: "טעות, סליחה".

רק בהן צועקים: "אני אילמת".

רק בהן מתייפחים: "אני

לא בוכה!".

שירים 77/76: "דם וזמן"

בהיפוך הזה, המופיע בשיר, בין המילים המשקרות והאמירה האמיתית אמקד את המפגש הראשוני עם הפסיכואנליזה. כאשר נאמר בכותרת "היכרות עם לאקאן", מיד עולות שאלות אחדות. להכיר את מי? מה פירוש להכיר? לאקאן אמר - אני פרוידיאני. הוא דיבר על "החזרה לפרויד", חזרה אל מה שהודחק מן המשמעות הראשונית והרדיקלית שהייתה לתגלית הפסיכואנליטית של פרויד. פרויד, כשהוזמן לראשונה לארצות–הברית עם יונג, אמר ליונג בעודם על סיפון האנייה: "הם לא יודעים שאנחנו מביאים להם את הבֶר".

מנקודת מבטו של לאקאן, כל עבודתו של פרויד דוללה ואולפה על ידי הדור השני שבא אחרי פרויד, ולכן הפכה לנוחה לעיכול ולהתקבלות בחברה; כלומר ניטל עוקצן של התגליות הגדולות והמהפכניות שלו, והכשרת האנליטיקאים הפכה להיות ממוסדת ואוטוריטטיבית. על פי לאקאן, מושגיו של פרויד איבדו את משמעותם עקב פרשנות רדוקטיבית ונוקשה. מטרתו של לאקאן הייתה להפיח רוח חיים בפסיכואנליזה. מכאן שיש לדבר לא על היכרות עם לאקאן אלא על הכרה בלאקאן או על הכרה בפרויד באמצעות לאקאן. כל זאת באמצעות הארות והתבוננויות על מספר מושגים והשלכותיהם.

לא ניתן לקרוא את לאקאן כשם שקוראים כל תיאוריה אחרת. הלימוד דורש מורה, מאמץ רב ושפע של רצון ועקשנות, ובתהליך הלמידה הכרחי ללמוד מקורות רבים שעליהם הוא נשען בקריאתו את פרויד - סוקרטס, הגל, היידגר, סארטר, בלשנות, פילוסופיה של המדע, סטרוקטורליזם ועוד. ואולי הדבר החשוב מכול הוא שמהלך הלמידה של הפסיכואנליזה דורש להשאיר את האיווי לידע פתוח. כדי להכיר בלאקאן צריך, אם כן, להכיר קודם כול באיווי ובמגבלות הידע.

מהן מגבלות הידע? האם אוכל לספר לכם מה אני יודעת על לאקאן? אם אספר, ייתכן שלא תכירו את לאקאן, אלא תכירו אותי. אנו עוסקים אפוא ברמות של ידע, במובן של רמה מודעת של האני ורמה לא–מודעת של הסובייקט המופיעה כגורם לא צפוי ומפתיע בתוך הרמה המודעת.

האני והסובייקט

אבחנה מרכזית בפסיכואנליזה היא בין האני (האגו) המכיל את זהותנו לבין הסובייקט, הזר לנו. כמו הלא–מודע, גם הסובייקט מופיע ונעלם באופן לא צפוי, ואנו יודעים עליו רק בדיעבד. האני, על פי לאקאן, הוא השתקפותנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים, בבחינת מערכת של הזדהויות שלנו עם אנשים, דעות, אמונות. הסובייקט מנוכר מהאני והנו אפקט של הלא–מודע. הפסיכואנליזה מנסה ללכת מעבר לניכור ולאפשר לסובייקט להופיע. לאקאן טוען כי בפסיכואנליזה "כשאנו מדברים, אין אנו יודעים מה שאנחנו אומרים". כל זאת מכיוון שכשאנו מדברים, הלא–מודע משתתף בדיבור ואף הופך לעתים על פניה את כוונתנו המודעת. כלומר אנו מדברים על הכלי היחידי של הפסיכואנליזה, על השפה, שאותה כינתה Anna Q, מהמטופלות הראשונות של פרויד, Talking cure (הריפוי המדבר או הריפוי בדיבור).

קיים הבדל אֶתִי בין הפסיכואנליזה לבין מודלים אחרים, רפואיים ומחקריים, בהתייחסות לשפה. כשאדם מגיע לקליניקה, לכל קליניקה שהיא, והוא אומר, למשל, "אני שיכור". הפסיכיאטר או החוקר עשויים לשאול במקרה כזה, ממתי? כמה כוסות אתה שותה ביום? וכדומה; הם יתייחסו אל העובדה בשפה כעובדה של מציאות. הפסיכואנליטיקאי ישאל - מי אמר לך? או, תאמר על כך עוד. הוא יתייחס, במיוחד אם הוא לאקאניאני, לאמירה של הסובייקט, לעצם הניסוח של הסבל שלו, שהרי כל טיפול כולל את המטפל והמטופל, אבל קיים גם גורם שלישי - השפה. בפסיכואנליזה מדברים, ותוך כדי כך הסימפטום אמור להשתנות, כך שאפשר להסיק באופן לוגי שיש קשר בין דיבור לסימפטום. קיימת הומוגניות בין הלא–מודע לבין הדיבור. לאקאן מבדיל, בעקבות פרדיננד דה סוסור, בין שפה (langage) לדיבור (parole), ומראה כיצד ניתן באמצעות השפה, שהיא הכלי היחידי של הפסיכואנליטיקאי, לשנות משהו שלא נמצא בדיבור של המטופל (כמו הסימפטומים למשל).

להכיר את לאקאן, אם כן, כרוך בתהליך של גילוי, באותו מובן שבו הגילוי הוא כל מה שאיננו יודעים, כלומר גילוי השאלה. כשאנו דנים בשאלת ההיכרות, אנחנו נכנסים להבחנה בין הממד הסמלי לממד הדמיוני, הבחנה שנעשתה על ידי לאקאן עוד בתחילת שנות ה–50. מכאן שהיכרות עם לאקאן פירושה להיכנס לממד הדמיוני המצוי בתחומו של האני, כלומר לחלק של האני הבנוי מהזדהויות ומפנטזיות.

הפסיכואנליזה אינה עובדת אפוא לפי מערכת של נורמות, אלא מתייחסת בכובד ראש לשפה. באמצעות השפה היא מנסה להביא את האדם לראות מצד אחד את המבנה הכללי המתנה את כל תגובותיו והחלטותיו בחיים, ומצד שני לראות את מה שמייחד אותו, את חד–פעמיותו. האנליזה מתייחסת אל המובן (sense) או אל המשמעות (signification), היא מנסה לסדר מחדש את המובן של החיים, והדיבור הוא האמצעי לכך. אי–אפשר לאמת את הדיבור עם הוכחות מטריאליות, מציאותיות. אפשר לאמתו רק על ידי דיבור אחר של אותו סובייקט, כלומר לבדוק את מידת הקוהרנטיות שלו ואת עקביותו. המציאות, שאותה סורקים באמצעות השפה, היא השפה עצמה. כלומר האמת, שאני מדברת עליה, היא האמת של המשמעות ולא של הדבר עצמו, של האובייקט המציאותי. כשמדברים בקליניקה, ואני מקווה שגם מקשיבים, מנסים בעזרת הדיבור לשנות משהו במבנה של הסובייקט.

האובייקט

מעצם העובדה שמדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך הוא נעלם ברמה של המציאות, של הדבר עצמו. לאחר מכן אם אנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהא דומה למה שדיברנו או קראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לאקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר". אנו מדברים על מה שלא קיים מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים. מבחינה זו של מחיקת הדבר על ידי המילה, קשור הממד הסמלי לחֶסֶר, והדבר מיוצג על ידי החסר שלו. זהו אופן ההתייחסות שמכונה על ידי פרויד - סירוס.

קשר חברתי

צריך להבחין בין המשמעות המילונית של השפה לבין המשמעות של הכוונה. המטפל שואל: "מה אתה מתכוון לומר?" למשל, כשאדם אומר שהוא מדוכא. זו המילה השגורה ביותר בקרב האנשים הבאים לטיפול. נתנו לה אפילו שם חיבה - "יכִּי". היום זה "אִין" להיות "בדיכי", אך במילה דיכאון עצמה אין כל רמז לגבי המשמעות. כשאדם מתלונן על דיכאון, למה הוא מתכוון? הוא צריך להוסיף על כך דבר מה נוסף. ישנה, אם כן, כוונה מודעת, ולצִדה יחד, תמיד, כוונה שאינה מודעת. המטפל מתייחס לשפת המטופל כאל שפה זרה, ומתחת למסמן דיכאון הוא מעמיד את הנעלם - אתX. מטפל שכבר יודע על דיכאון מתוך לימוד ומתוך ניסיונו עם מטופלים רבים שסבלו מדיכאון הוא למעשה מטפל שאינו מקשיב, שכן המילה הופכת אצלו לאובייקט שמשמעותו מקובעת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*