נקמת דם

פרולוג

מקום לא ידוע

ממקום עומדו במרפסת המבנה השקיף שאריף גאזל, ראש ארגון הג'יאהד האסלאמי, כשמבטו משוטט מטה. תחתיו, ברחבה, הוקם אוהל רחב ממדים. יריעות הבד הצבעוניות חוזקו, ומנורות עגולות נתלו על המוטות העליונים של האוהל, כשאליהן מצטרפות מחרוזות בעלות אבנים בשלל צבעים שהיו נראות יפות יותר כשקרן השמש פגעה בהן.

שאריף הסתכל מטה, מבטו הנודד מתעכב על בתו, שהייתה לבושה בבגד מסורתי שיועד לטקס אירוסיה. הוא ראה את האושר שבעיניה, שמח על החלטתו לקחת את הסיכון ולערוך את האירוסין, על אף היותו נרדף. ישראל חיסלה את מיטב פעיליו של הג'יאהד האסלאמי, אבל הוא, העומד בראש, שעל פיו יישק דבר, עוד ישיב לארגון את כבודו האבוד.

*** 

"חדר פיקוד, כאן נשר. מחכה לאור ירוק".

"כאן חדר פיקוד. יש אור ירוק".

הוא שומע את האישור ולוחץ על הכפתור שאצבעו הונחה עליו כל הערב בדריכות. טיל בעל ראש נפץ ביולוגי רב עוצמה הופעל מרחוק ויצא לדרכו, חורץ את גורלם של מרבית הנוכחים בחגיגת אירוסי בתו של גאזל.

***

הידיעה על חיסולו של שאריף גאזל, אחד מהמבוקשים שבארגוני הטרור האסלאמיים ומי שניצב בעשירייה הפותחת ברשימת הצייד של האינטרפול, התפשטה ברחבי העולם, גוררת סיקורים תקשורתיים רבים.

האצבע המאשימה, כמו תמיד, הופנתה לעבר ישראל. וכמו תמיד, מצידה של זו לא הייתה כל תגובה. דממה תקשורתית מלאה.

הבעת פניו של ראש הממשלה יאיר רוזן שישב בחדר הפיקוד יחד עם בכירים נוספים, נותרה חתומה.

רגע אחרי שאנשיו הודיעו לו שאירעה תקלה בעת טעינת הטילים, וכך שוגר טיל מדוייק ומכוון מטרה - אך בעל יכולות גבוהות פי כמה, חלחלה בו התובנה. הפיצוץ שיועד להיות מבוקר, יצא מכלל שליטה. לא רק שאריף גאזיל חוסל. רוב בני משפחתו ואורחיו נמצאו ללא רוח חיים, והיתר נפצעו קשה מאוד.

יאיר רוזן הבין. באותו יום, הורה לגדוע חיים של רבים נוספים, חפים מפשע. ועד כמה שהיה בו צער על התוצאה, רוזן לא הפסיק להזכיר לעצמו כי הצעד הזה היה הכרחי. החיסול נעשה מתוך שיקול דעת. תגובה ישירה למאבקם של פעילי הג'יאהד האסלאמי.

חייהם ודמם של אזרחי מדינת ישראל אינם הפקר. שאריף גאזל היה צריך לדעת את זה מוקדם יותר.

***

ינואר 2020, רצועת עזה

הוא השתעל בחוזקה, מנסה לנשום בין חרחור לחרחור. הזמן החולף לא היטיב עימו. עור פניו הלך ונעשה דק, כמעט שקוף. אחיו נכנס לחדר והוא ניסה להתיישב, מרגיש בכאב המפלח את גופו ונשכב בחזרה.

"מוסטפה!" נזעק בילאל, אחיו הצעיר.

"אני מצטער שגם אני עוזב אותך".

"אתה לא יכול לדבר ככה!"

"אתה צעיר, אבל אתה חייב להיות חזק. תצא מכאן, זה כל מה שאני מבקש. תקיים את זה?!"

"מוסטפה!".

"תבטיח לי שתעזוב את המקום הארור הזה. אני לא רוצה שתישאר כאן. אתה עדין מדי בשביל המקום הזה".

"אבל אתה..."

"בילאל, אני בטוח שתנצור את זכרוני בליבך. אני לא צריך יותר מזה", הרגיע אותו מוסטפה, ושיעול אימתני נוסף פרץ מגרונו. הוא ירק ליחה מעורבת בדם, גורם לאחיו להיחרד. לא מסוגל לחשוב שאחיו הגיע למצב הזה רק משום שהצוות הרפואי, שהודרך על ידי רופאים ישראליים, סבל ממחסור בציוד ובחיסוני קורונה.

"מוסטפה!" הוא זעק כשהלה החל מחרחר, עורו מתחיל להכחיל. הוא לא ידע מה לעשות מלבד להביט בחיי אחיו שכמו זלגו מול עיניו.

הגופה נקברה במהירות. עוד קורבן למגפת הקורונה. עוד נקודה שחורה לישראל, האשמה נוספת על אי מתן עזרה מספקת לתושבי עזה.

עוד סיבה לבכירי ממשלת הרשות הפלסטינית להכפיש ולגנות את המדינה הקטנה.

בילאל עשה כל מה שיכל כדי לצאת מהמקום הארור שלקח ממנו את היקר לו מכול. הדבר היחיד שרצה היה להתרחק, לברוח. לברוח מההרס שהקיף אותו, מהנחשלות שעטפה את רחובות עזה.

ומה שעזר לו לפרוק את כאבו היה, יותר מכל, היצירה, האומנות.

כך נולדו שלוש היצירות.

אובדן.

כאב.

מוות.

***

דצמבר 2020, אנגליה

גלריית 'טייט מודרן' המתנשאת על הגדה הדרומית של התמזה, המתה אדם. המוזיאון שנחשב בעיני חובבי התרבות העולמיים כגלריה המובילה בלונדון לתצוגות בינלאומיות מודרניות, הכיל תצוגות משתנות מפעם לפעם.

גם עתה שקק המוזיאון חיים. שלוש היצירות שניצבו בגאון זו לצד זו, בתערוכה המתחלפת שניצבה עתה בקומת הביניים ששימשה למעבר בין הבניין החדש בן עשר הקומות שנבנה בצמוד לבניין הישן - משכו אליהן תיירים רבים.

סיורי התיירים נמשכו לאורך כל שעות היום, ואנשי הקבוצה של משמרת הבוקר נאלצו להתקדם, עוזבים בצער את היצירה האהובה.

שלושת הציורים היוו יצירה בהמשכים, כזו שמספרת סיפור. הסיפור שלהם היה עצוב, עצוב מדי.

הוא סופר בכנות, בלי חומות או מסיכות. כאב פשוט שמסופר על ידי ציור, בלי גינונים מיותרים.

הציורים הפכו למקור הכנסה נוסף ומשמעותי למוזיאון. הם העלו את כמות הביקורים והפכו את הציורים לתרנגולת שמטילה ביצי זהב.

לכן, כשבבוקר בהיר התגלה שהציורים נעלמו, היו אנשי המוזיאון יותר מזועמים. ההנהלה התכנסה בדחיפות. הערך הסנטימנטלי היה רב. אך יוקרתו של המוזיאון עמדה על כף המאזניים. אם ספינת הדגל של האמנות המודרנית הפכה לבלתי מאובטחת מספיק, כל יוקרתו של המוזיאון מוטלת אפוא בספק. מול כשל אבטחתי שכזה, אמנים לא ימהרו להציג בה את יצירותיהם.

איש לא הבין איך הצליחו הפורצים להערים על אבטחת המוזיאון ולשדוד את יצירות האומנות שעוררו עניין רב כל כך.

אך שלושה מהמאבטחים שהחל מאותו בוקר נעדרו ממקום עבודתם, גרמו לחשדות להתמקד בהם.

ההפתעה הבאה חיכתה לאנשי מוזיאון טייט מעבר לפינה. היצירה הראשונה מתוך השלישיה, נמצאה בחלק אחר של היבשת האירופית, רחוקה ובודדה מאחיותיה — שתי היצירות הנוספות שסייעו להרכיב את היצירה כולה.

היצירה הגנובה הובילה את חובבי וציידי האמנות לחיפוש נרחב אחר שלושת חלקיה, שפתחו במסע חוצה גבולות.

***

יוני 2022, ספרד

"הרשו לי להציג בפניכם את היצירה הבאה, הראשונה מבין שלושת הציורים של האמן המפורסם אֶמיריֶה אֵלוֹנְסוֹ. מחיר הפתיחה הוא עשרים מיליון דולר".

הדריכות באולם הוכיחה כי לאורך כל המכירה הפומבית המתינו הנוכחים אך לרגע הזה. איש לא רצה להפסיד את ההזדמנות להניח את ידו על היצירה הנכספת.

"עשרים ושתיים", נשמעה ההצעה הראשונה, וההצעה השנייה לא איחרה להגיע — "עשרים וחמש".

וזו הייתה רק ההתחלה.

"שלושים".

"ארבעים וחמישה מיליון". זינק המחיר בבת אחת.

הנוכחים הביטו זה בזה בעצבנות, לא מוכנים לוותר על היצירה שתחרות בלתי רשמית הוכרזה עליה. הם היו מוכנים לעשות כל שניתן כדי לשים את ידיהם על החלק הראשון של היצירה המפורדת משני חלקיה הגולים, השדודים.

המספרים זינקו, מטפסים מעלה בסולם הערך הכספי, מגיעים עד לסכום המכובד של מאה ועשרים מיליון דולר.

"נמכר!" הכריז מנחה המכירה.

הקונה, לבוש בטוקסידו מהוקצע ומסיכת בד על אפו ופיו, קלט את מבטי השטנה על המחיר שהעלה, גורם לשאר המשתתפים להישאר מאחור.

***

"היא אצלך?"

"אצלי. מה עכשיו?"

"עכשיו תעביר אותה למעגן בארצות הברית, משם היא תגיע לתחנה הבאה שלה. תוודא שההעברה אל המעגן מתבצעת כראוי", כינה האיש את מקום המסתור בשם קוד.

"כן, אדוני".

1

ירייה אחת מדויקת. זה כל מה שהיה צריך כדי שראש הממשלה יצנח ארצה, חסר חיים.

מאבטחיו, שעמדו קרוב אליו, רכנו לכיוונו במהירות, מנסים לבצע בו פעולות החייאה, אך ללא הועיל.

ברגע אחד הפך המקום למערבולת אדירה של אנשי ביטחון והצלה המתנגשים זה בזה בבעתה. כלל הכוחות האזרחיים והביטחוניים קיבלו בקשר 'קוד אדום' בדרגה הגבוהה ביותר, אך הם לא יכלו להיכנס בשום פנים אל הזירה, שנותרה סטרילית. בתוך רגע אחד מאז שהקוד האדום נשלח - הופיע על המסכים של אנשי יחידת האבטחה של ראש הממשלה הקוד "001" שמשמעו איפוס מלא של זירת האסון בשל איום על אישיות מספר אחת. במילים ברורות יותר, המשמעות הייתה: "נְעל הרמטית".

אנשי הביטחון איגפו את הבית מבפנים ומבחוץ, מונעים מכל הנוכחים בו לצאת. התרחיש הגרוע ביותר של היחידה לאבטחת אישים, קם לתחייה.

רק עשר דקות לאחר מיפוי השטח וספירה שֵמית מדוקדקת של הנוכחים, הובהלו למקום אמבולנסים שרק אחד מהם מיהר לשעוט ביללת צופרים מחרישת אוזניים אל בית החולים.

צוותי יחידת הטראומה וחדר המיון המתינו דרוכים. אך עד שהאמבולנס הגיע, התברר כי כבר הצורך בחדר הטראומה התייתר. במפתיע, האמבולנס נכנס לבית החולים בדממה, בלי יבבות צופר מחרישות אוזניים.

מותו של ראש הממשלה נקבע באמבולנס, כשהוא בדרכו לבית החולים.

***

מקום לא ידוע

"לא שמעת על דרכים מנומסות יותר להגיע לאנשים?"

"בוא נאמר, שלוּ הייתי משתמש בהן, לא היית כאן עכשיו", אמר האיש, מורה לפקודו שהביא לו את מבוקשו לצאת. "אני צריך שתעזור לי", הוא פנה ישר לעניין.

"במה אדם כמוך צריך עזרה?"

"תתפלא, אבל בימינו כל אחד צריך עזרה מדי פעם".

"ומה אם אסרב?"

"אני לא חושב שאתה במצב של משא ומתן, אלא אם אתה רוצה שאודיע לרשויות שאתה נמצא איתי כרגע. לדעתי, שנינו נסכים שזה יהיה צעד טיפשי מאוד מצידך, בטח כשאני מציע לך את הכול על מגש של כסף".

"מה אני אמור לעשות אחרי זה? איפה אני מניח את המטען שלך?"

"המטען יישלח לנקודת המפגש ומשם - תעביר אותו אליי".

"ומתי אקבל את החלק שלי בעסקה?"

"מייד אחרי שהמטען יהיה בחזקתך".

"סגרנו".

***

נובמבר 2022, ישראל

התכונה ב"מוזיאון לתרבות המזרח התיכון" בירושלים, הייתה רבה. סדרנים בטוקסידו התהלכו בין המעברים, ידיהם אוחזות בבקבוקי יין מתיישנים שנשמרו לאירועים מיוחדים. אירוע הפתיחה של המוזיאון - בהחלט היה אחד מהם.

הנברשות היוקרתיות וקריסטלי הזכוכית שהשתלשלו מהן הוברקו, והמקום כולו הוצף באור צהבהב, בהיר, שהשרה את התחושה שבעליו של המוזיאון רצה לשדר. יוקרה.

קוביות הזכוכית בעלות המנגנונים החכמים שנועדו למנוע פריצה והגנו על חפצי האומנות הייחודים, זכו גם הן לניקוי על מנת שיבהקו במלוא זוהרן לקראת הפתיחה, ועמודי השיש השחורים שעליהם עמדו המוצגים הוחלקו שוב ושוב בידי העובדים.

שני עמודים נמוכים ומוזהבים הועמדו על יד בימת האולם המרכזי, שיועד הן לתצוגות בימי שגרה והן למכירות פומביות מיוחדות המעוררות עניין. וסרט אדום נמתח בין שני העמודים המוזהבים, ממתין לשעתו בסבלנות.

יחידת האבטחה התפזרה במוזיאון, אנשיה מבצעים סריקה נוספת, אחרונה וקריטית, לפני שיוכנס למקום האזרח מספר אחת של מדינת ישראל. ראש הממשלה.

*** 

הרכב נעצר קרוב מאוד לבניין המוזיאון.

"דורון?"

"כן, אדוני". הגיב דורון לראש הממשלה.

"הסנאטור סול ארצ'ר כבר הגיע?" שאל יאיר בעוד עיניו מתכווצות מעט.

"הגיע, אדוני. הוא עתיד להיכנס למוזיאון בכל רגע. המשלחת הדיפלומטית שהגיעה יחד איתו תיכנס מייד אחריו. יהיה קשה לפספס את זה".

"מצוין". אמר יאיר רוזן, ראש הממשלה, בעודו מתרווח על מושבו שברכב השרד הממשלתי.

דורון שישב מאחוריו, שתק, ויאיר ניצל את שתיקתו כדי להמשיך. "אני ארצה להיכנס מייד אחריו. זה ייצור לחבר'ה שלך בעיה?"

"לא תהיה שום בעיה. אני אעדכן אותם לעשות סריקה נוספת לאחר שהמשלחת תיכנס, ומייד אחר כך נצטרף אליהם".

יאיר הנהן, מאשר את דבריו ומניח לשתיקה להשתרר כשהם ממתינים לזמן שיחלוף.

כעבור רבע שעה, זמזום קל הניע את דורון ממקומו. קולו של שחר, אחראי הבט"ש (הביטחון השוטף) שביצע את הבדיקה האחרונה מטעם היחידה, הדהד באוזנייה: "השטח נקי. אפשר להיכנס".

"זה הסימן שלנו", התנער דורון והתרומם, פונה לפתוח את דלת הרכב.

"דורון". נשמע מאחוריו קולו של ראש הממשלה.

"כן?"

"אני סומך עליך שהכול יתנהל כשורה", אמר יאיר. רצינות תהומית משתקפת מעיניו.

דורון הסיט את מבטו מהדלת אל יאיר, עיניהם נפגשו לרגע ארוך. לא קל להיות ראש הממשלה של המדינה הקטנה והמסוכסכת ביותר עם מרבית אזרחי שכנותיה במזרח התיכון. אפילו הסכמי השלום שנחתמו עם שכנות קרובות ורחוקות לא הפיגו את העויינות הטבעית, והשנאה מבית היוצר של הארגונים האסלאמיסטים רק ליבתה את העויינות לגבהים חדשים, והקמטים שנוצרו על יד עיניו של יאיר, מעידים על כך היטב.

דורון הישיר מבט ליאיר, מנסה לשדר את מירב הביטחון. "יהיה בסדר גמור, אדוני, אנחנו איתך".

הבזקי המצלמות המתעדות את הרגע, היו האות לכניסתו ההדורה של ראש הממשלה ופמלייתו לאירוע חנוכתו מחדש של המוזיאון לתרבות המזרח התיכון.

לואיס ורון, בעליו האמיד של המוזיאון, מיהר לעזוב בלחיצת יד חמה את האורחים שאת פניהם קיבל — ולאחר קידה קלה של התנצלות קיבל את רשותם להתקדם לעבר התכונה שנוצרה בקדמת האולם. הוא היטיב את חליפתו, יישר את העניבה הלוחצת ופסע בצעדים מהירים כדי ללחוץ את ידו של ראש הממשלה.

"לואיס! טוב לראותך!" קרא לעברו יאיר מרחוק, שמח על ההזדמנות להיחלץ ממטר הקופצים עליו מרגע שנכנס.

"ראש הממשלה, כבוד לפגוש אותך". התקדם לואיס לעברו, כשהכל מפנים לו דרך ביראת כבוד. יאיר חולץ סופית מההמולה שהלחיצה את מאבטחיו מעט - למרות הבידוק הביטחוני ההדוק שבוצע לכל אחד מהנוכחים, ופילס את דרכו ביד מושטת לכיוונו של לואיס ורון, שנענה לו בלחיצת יד איתנה.

"מקום יפה הרמת פה", טפח יאיר על שכמו בעודם צועדים יחד באולם שבו נכחו נציגים מעשרות מדינות בעולם. "כחובב אמנות ותרבות לא יזיק לי ולזוגתי לקיים כאן סיור אישי ולשזוף מקרוב את המוצגים".

"אני אשמח מ..."

"אדוני ראש הממשלה!" נשמעה קריאה מאחוריהם, קוטעת את דבריו של לואיס ומסיטה את תשומת ליבו של יאיר. שגריר מיניסוטה בישראל מלווה באיש משרד החוץ, ביקש לנצל את ההזדמנות לתמונה נוספת עם ראש הממשלה.

"אני מניח, אדוני, שאראה אותך אחר כך", אמר לואיס, פוטר את ראש הממשלה מנוכחותו ומניח לו להמשיך ליהנות מהאירוע הנוצץ.

"בהחלט, לואיס, תודה". הספיק יאיר להפטיר לפני שאי-מי נוסף פתח עמו בשיחה קצרה. עיניו העיפו עוד מבט קצר על גבו של לואיס שהתרחק, ורק אז התפנה לסובביו.

אט אט פחת הלחץ בטבעת הקרובה לראש הממשלה, וכעבור כמה דקות החלו עיניו של יאיר תרות בחוסר מנוחה בחלל האולם הגדול, מחפשות את סול, הסנאטור האמריקאי.

עד מהרה איתר אותו, יוצר איתו קשר עין, ושניהם החלו מתקדמים זה לעבר זה.

"שלום אדוני".

"שלום גם לך, סול", השיב יאיר.

שניהם הרגישו את המתיחות שבאוויר, ושניהם ידעו בדיוק למה סול כאן.

"תרצה שנדבר לפני הטקס, או אחריו?" שאל סול כשזוויות פיו החלו להימתח באופן זחוח.

"בוא לא נעכיר לעצמנו את האווירה. נשאיר את השיחה בינינו לסוף". ענה יאיר ישירות.

"אוקי, יש לנו את כל הערב..." הרים סול את ידיו כנכנע והחל מתרחק מהמקום.

"קרה משהו?" נשמע קולו המתעניין של דורון שעמד סמוך אליו.

"לא משהו מיוחד", הגיב יאיר באהדה בלתי מוסתרת לצֵל שליווהו לאורך כל הערב, "רק עניין מדיני חשוב".

"רק", גיחך דורון.

"יום יבוא ותבין".

"יש דברים שאני מעדיף לא להבין כלל", החזיר דורון את הכדור למגרש של יאיר.

יאיר, שדורון היה צמוד לגבו כל העת, הסתובב כעת, מבטו היוקד השתהה וחתך את דורון מלמעלה למטה. "יש דברים שגם אם לא רוצים להבין, מבינים", אמר, ואז החל לפסוע, מותיר את דורון לחשוב על כך.

לואיס ורון, המיליארדר האמריקאי שיזם בעצמו את בניית המוזיאון, התהלך במקום, סורק את יצירתו בסיפוק וחוכך את כפיו בהנאה.

"אדוני", נשמע קול מאחורי לואיס. הלה הסתובב, מגלה מאחוריו את ראש מערך האבטחה של ראש הממשלה.

"כן?" ענה, מבע תמה על פניו.

"אשמח אם תוכל להתלוות אליי לרגע".

"בשמחה".

הם פנו לעבר הכניסה, צופים בעמדות הבידוק שהוצבו שם מבעוד מועד, מאכלסות בתוכן מאבטחים חמורי סבר.

שניהם עצרו במרחק מה משם, מישירים מבט זה אל זה. "דיברתי עם המאבטחים שלך", אמר דורון, ראש מערך האבטחה החדש של ראש הממשלה.

"יש איזו שהיא בעיה?" תהה לואיס.

"לא. הם בחורים טובים, ממלאים אחר פקודות. פניתי אליך כיוון שהבנתי מהם שהנפקת עוד כמה כרטיסי כניסה, לאורחים נוספים".

"בהחלט, המוזיאון הוא שלי. אתה לא חושב שזה אבסורד שאצטרך לקבל אישור על מי שנכנס לכאן?!"

דורון חשק שיניים, מכנס את כל הסבלנות שיש בתוכו לנוכח האיש שחושב שכסף יכול לקנות בעבורו את כל העולם. "מיסטר ורון, תן לי בבקשה לומר לך משהו". פנה אליו דורון בנימוס ולואיס הנהן בראשו, מסמן לו שהוא מקשיב.

"אדוני, כשפנית אל משרד ראש הממשלה וביקשת באופן אישי שראש הממשלה יכבד בנוכחותו את טקס הפתיחה, המשרד כיבד את ההזמנה ונענה לה בחיוב".

לואיס הקשיב לדבריו וגבותיו התרוממו בחוסר הבנה לנוכח הדברים שאמר דורון, אף שתוכנם היה ברור לו כשמש. אך דורון המשיך, "מה שהיית צריך לקחת בחשבון זה שיחד עם זאת שעצם הגעתו של ראש הממשלה מזניקה את המוניטין שלך, ושל המוזיאון, במקביל - הגעתו גם עולה לך באבטחה כבדה. ולכן, אענה לשאלתך בפשטות, כן, אתה בהחלט צריך לקבל ממני אישור עבור כל מי שנכנס לכאן היום". סיים דורון את דבריו באופן שלא משתמע לשתי פנים.

"אני מבין". המהם לואיס. "בסדר גמור, מה אתה צריך ממני?"

"רשימה שמית מלאה של האנשים שלהם נתת כרטיסי גישה, שנריץ עליהם בדיקה מהירה", אמר דורון, מתאמץ לשמור על שלוות הנפש שלו לאור העובדה שהרשימה נסגרה כבר שבועיים וחצי קודם לכן. למרבה המזל, בבדיקה כפולה שערך מול המאבטחים של לואיס, נודע לו כי הללו לא עמדו בקריטריון הבסיסי של הפרוטוקול לאבטחת אישים. את המידע הוא ביקש לאמת - ובעיקר לעמת - מול המיליונר המעופף. הוא חשק שיניים, מנסה לכלוא את עצביו. לא התאימו לו הפתעות של הדקה התשעים.

"בסדר גמור. אוציא לך את הרשימה".

"מצוין, אני ממתין". אמר דורון, משלב את ידיו ומשדר ללואיס שהוא מצפה שהדברים ייעשו מייד.

"אתה מתכוון שאתה צריך אותה ממש עכשיו?" תהה לואיס, עיניו מתרחבות.

'אלא מה?!' חשב דורון לעצמו, מתפלא שהצליח לשמור על סבלנותו עד עתה. "כן, ממש עכשיו", הוא אמר, מוסיף חיוך מזויף. "כמה שיותר מהר, יהיה מצוין. אני מודה לך. אני הולך להצטרף לאנשיי, תקרא לי כשהרשימה תהיה בידך?" הוא אמר, מסיים בסימן שאלה. אך לו וגם ללואיס היה ברור שמדובר בסימן קריאה, שחור על גבי לבן. לואיס הנהן, ודורון, שראה שהבהיר את הדברים, סב על עקביו, מותיר את לואיס לבצע את הוראותיו.

הוא החל מתרחק משם, משחרר את הידוק הקשירה של עניבתו שהייתה חלק מחליפת המאבטח, מאפשר לעצמו לנשום ביתר קלות.

הוא עדיין לא האמין שכרגע הוא משמש ראש יחידת האבטחה של ראש הממשלה. הוא גם לא האמין שזו החלופה היחידה שהציעו לו אחרי שהושעה מהמוסד. כאילו שזו התכלית המקסימלית של חייו, לדבר במתק לאנשים שלא מפעילים יתר על המידה את הקופסה שבמוחם, ותוך כדי כך בטוחים שהעולם מונח בכף ידם, או נכון יותר בכיס המזומנים שלהם, שבאמצעותו כל הבעיות נפתרות.

הוא שחרר אנחה קלה, מתקדם לעבר פקודיו, אנשי האבטחה של ראש הממשלה. מקבל מהם עדכונים וסטטוסים של הסריקות האחרונות לפני הפתיחה הגדולה שעומדת לפניהם.

*** 

כעבור שעה קלה מכניסת האורחים, החליט לואיס, בעליו של המוזיאון, שהוא רוצה להותיר חותם ולהפוך את אירוע הפתיחה של המוזיאון לבלתי נשכח.

הנוכחים נכנסו למוזיאון, מובלים היישר אל הרמת הכוסית שבאולם המרכזי, מביטים מבולבלים בנעשה. הם ציפו לסיור בין המוצגים, לא להתגודדות חסרת טעם באולם רב משתתפים מייד בתחילת האירוע.

"לואיס, מה זה?! זה לא היה בלו"ז!" קרב אליו דורון, קולו עצבני.

"אתה ביקשת לדעת מתי תהיה גזירת הסרט ונתתי לך שעה, נכון?"

"אבל אתה לא עומד בלוח הזמנים! סוכם שהסיור יתחיל עכשיו".

"אבל החלטתי לשנות את זה. או שאתה רוצה לומר שגם לעשות את זה אין לי זכות?" שלח בו לואיס מבט מלא רוגז ודורון חשק שיניים. "אני צריך שתאמר לי במדויק: מה עוד שינית בלו"ז?"

"הסיורים יתקיימו אחר כך, הקדמתי את המכירה הפומבית".

"אבל המבקרים עדיין לא ראו את העתיקות! לפי מה הם יחליטו איזה פריט לקנות?"

"אל תדאג לזה. ביקשת שאצמד ללו"ז שהכנת וזה מה שאני עושה. זה יהיה אפילו קצר יותר מהסיורים, מה שאומר שתוכל להסתלק מכאן מהר ולנשום לרווחה מפקעת הלחצים שאתה משרה עליי".

דורון עזב את המקום ללא תגובה ושב אל ראש הממשלה שהמתין לשמוע על השינויים שאירעו בלו"ז.

"מה העניין?"

"הם יקדימו את גזירת הסרט, אבל קודם לכן תתבצע המכירה הפומבית".

"מכירה לפני שרואים את המוצגים?" הרים יאיר גבה. "אל תשאל, זה לואיס, אני אפילו לא מתאמץ להבין".

הנוכחים עודכנו בשינויים והחלו תופסים את מקומותיהם ברחבי האולם. שורת טאבלטים הונחה בפתח האולם, כשעל ידה ניצב מארח שהנחה את המוזמנים ליטול אחד מהמכשירים ולדפדף בקטלוג הפריטים שיועמדו למכירה הפומבית הקרבה. דורון דאג לאבטחה מהירה, בכך שערך סריקה נוספת של אולם המכירות הפומביות, וכשסיים, לא נותר לעמוד כמאבטח רגיל, אלא התיישב סמוך ליאיר, סורק את המשתתפים, מתערה כאחד האורחים, כדי לכבד את המעמד ואת המארח.

"מכירה פומבית מלמדת הרבה על אופי האדם", לחש יאיר.

"למה אתה חושב כך?" השיב דורון בלחישה משלו.

"אתה רואה מי לחוץ, מי שאנן, מה רמת החשיבות של הפריט בעבור המשתתף. הם רק חושבים שיש להם פני פוקר. בפועל הם חשופים לחלוטין".

"אתה לא רוצה לנצל את העובדה שאתה מצליח לקרוא את האנשים ולרכוש משהו?"

"לא... זה לא בשבילי. אני לא מבין בכל הדברים האלה, לא בשביל זה נהייתי ראש ממשלה. לא כדי להוציא כסף על יצירות אומנות שיהיו תלויות על הקיר והנכדים שלי ימכרו אותם לאחר שאמות. אני לא רואה בזה פואנטה".

"וגם", הוסיף אחרי דקת מחשבה, "אין טעם לרכוש כלום ממיליארדר בכזה סדר גודל. כולם יגידו שהמכירה הייתה מוטה לטובתי, שסגרו איתי דיל מוקדם, ו... לא חסר מה לטפול עליי", דורון הנהן בהבנה והמכירה התחילה.

*** 

ראש הממשלה נהנה מכל רגע. הוא בחן מי משתתף יותר ומי פחות, ונהנה עוד יותר מהיעדרן של מצלמות המאפשרות לרוכשים מרוחקים להשתתף במכירה הפומבית. אילו היו באולם כאלה, מחצית מהאורחים המכובדים שכדי לפגוש אותם הגיע ולכבודם הוזמן, לא היו טורחים להגיע מחו"ל או לפחות לשלוח נציגים מטעמם. מחיר הפריט שעמד למכירה הועלה על ידי אחד המשתתפים ואחרי רגע ארוך של שקט ושתי קריאות של מנחה המכירה, העלה משתתף נוסף את המחיר. "אתה יודע מי זה?" לחש יאיר באוזנו.

דורון צמצם את עיניו, סוקר את האיש שישב במקומו, מלא סיפוק כשהקריאה השלישית והמכרעת נאמרה על הסכום שנקב בו, מכריזה שזכה בפריט שרצה.

"הוא מהמשלחת הדיפלומטית של סול".

"את זה אני יודע!" השיב יאיר לחישה רמה. "התכוונתי לזהות שלו".

"שמו ראיין. הוא סוחר עתיקות מקליפורניה".

"מעניין... הוא מזכיר לי מישהו".

"אני צריך לדאוג?"

"לעולם לא. אולי הראש שלי מדמיין".

"אני מטיל בכך ספק".

"גם אני טועה לפעמים, זה יכול לקרות".

"כל בן אנוש טועה. זו המשמעות של להיות אנושי".

"אתה חושב?" שאל יאיר כשמחיאות כפיים נשמעו לאחר שיצירת אמנות נוספת הוצגה לעיני הקהל.

"אני מאמין בזה, לא רק חושב", ענה דורון. "ממה הם מתלהבים כל כך?!" הוא לא הבין כשראה שמחיאות הכפיים עדיין לא תמו.

יצירת האמנות שהוצגה לפניהם לא הייתה מיוחדת, לפחות לדעתו. ולא הייתה יפה, גם כן לדעתו. בוודאי שלא הייתה זולה, כך שלא משנה כמה ניסה להבין את התלהבות האנשים, הוא פשוט לא הצליח.

"זו אובדן".

"זו מה?"

"אובדן". נקב יאיר בשם היצירה. "כך נקראת היצירה. היא חלק מסדרה של שלוש יצירות אמנות שיצר אמן בשם אֶמיריֶה אֵלוֹנְסוֹ".

"אלונסו? הוא ספרדי?"

"לא בדיוק. זה שם בדוי. במקור, היצירה הייתה בבעלות פלסטינאית".

"אוקי, מה מיוחד בהן?"

"במבט חטוף הן נראות סתם כמו ציור פשוט, אבל הסיפור שמאחורי האמן משפיע על התמונה וזה מה שעושה אותה חשובה ומבוקשת".

"משהו בסגנון של: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'?"

"פחות או יותר", השיב יאיר, משועשע מההשוואה של דורון.

"איפה שאר היצירות? אמרת שיש שלוש".

"נעלמו, כל חובבי האומנות המושבעים מחפשים אחריהן. זה נהיה מרוץ".

"איך מכונות יתר היצירות?"

ראש הממשלה השיב כדרכו, כמו מרצה מלומד. "הראשונה היא 'אובדן' שמוצגת כאן, השנייה היא..." נקטע יאיר כשאחד מפקודיו של דורון הגיש לו את מכשיר הטלפון. "הבן הצעיר על הקו", הודיע, מותיר את הטלפון בידיו של יאיר.

יאיר נאנח לרגע, עונה לשיחה, מקשיב לבנו ואז משיב: "אני מצטער לירן", הוא נקב בשמו של בנו. "אבל זה לא אפשרי".

בנו של ראש הממשלה ככל הנראה לא ממש היה מרוצה מהתשובה, והשיב בכמה מילים משלו. השיחה הסתיימה כעבור כמה שניות.

דורון לא שאל דבר. זה לא מקומו.

"קשה להיות אבא וראש ממשלה יחד", פלט יאיר.

"כן? תצטרך לספר לי על זה כי אין לי מושג על שני הדברים".

"כשתהיה אבא תבין שלא כל מה שאתה רוצה לתת אתה יכול לתת, ולא כל מה שאתה יכול לתת אתה רוצה לתת".

"איכשהו במקום להבין יותר, נהייתי מבולבל קצת מהמשפט שלך", הוא אמר, ויאיר צחק. "כשתהיה אבא נדבר".

"בעזרת השם".

מחיאות כפיים נשמעו לאחר שהיצירה האחרונה והנחשקת ביותר נמכרה בסכום עתק של מעל שלש מאות מיליון דולרים, ואז יאיר הוסיף, "תזמין אותי לברית?"

"כבר החלטת שיהיה לי בן?" התרעם דורון, גורם ליאיר לצחוק שוב. "זה לא בידיים שלי, זה רק אצל ההוא שלמעלה", קרץ בעינו, משיב את הטלפון למאבטח שקרב אליהם.

"אז מה תעשה עם הבן שלך?" התעניין דורון.

"הוא לא יקבל את מה שהוא רוצה, אף על פי שאני יכול לתת לו".

"אני מאחל לך שתגדל אותם בנחת עוד שנים ארוכות".

"אמן. זו ברכה חשובה בימים האלה".

דורון עמד לומר דבר נוסף כשקולו של לואיס ורון נשמע: "אשמח לכבד את ראש הממשלה, יאיר רוזן, לחנוך את המוזיאון לתרבות במזרח התיכון - בגזירת הסרט".

ראש הממשלה נעמד ופסע לעבר הבימה, שני מאבטחים מלווים אותו עד למקום בו נמתח הסרט, לא מתקדמים מעבר, שומרים את צעדיו כצל.

ראש הממשלה לחץ את ידו של לואיס ושניהם חייכו למצלמות שתיעדו את הרגע, מנציחות אותו.

דורון השגיח על הנעשה מהכניסה לאולם המרכזי, שומר על קשר עין סדיר עם המאבטחים. בדיוק כשהחליט לצאת ולעשות סיבוב במתחם, לבדוק שהכול כשורה, זמזם לפתע הנייד בכיסו. הוא פנה הצידה, נעמד בשטח המת של המצלמות.

באולם, הסתובב ראש הממשלה לעבר הסרט האדום כשלואיס מגיש לו את המספריים הטקסיות, המוזהבות. יאיר פתח אותן וחתך את הסרט.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו ויאיר הסתובב אל הקהל. שנייה אחר כך הרעיד רעש עז את האולם ויאיר קרס ארצה. קליע פגע בו, ננעץ בליבו. לא הועילו נהלי האבטחה, ולא האפוד המשוכלל בטכנולוגיית ננו ייחודית.

הדם שפרץ מהאפוד לא הותיר מקום לספק, אבל המאבטחים התאמצו בכל זאת. אחד מהנוכחים בקהל צעד קדימה, מעדכן אותם שהוא חובש, מבקש מהם רשות לטפל בו, מורה להם להרחיק את האנשים כמה שיותר.

דורון, ששמע את הרעש שהתקשר במוחו אוטומטית עם קול ירייה, פרץ אל האולם המרכזי בריצת אמוק. לנגד עיניו הוא רואה את ראש הממשלה שוכב על הקרקע, פצוע אנושות, כשאחד מהאורחים מטפל בו ומבצע בו ניסיונות החייאה.

"מה מצבו?" הוא רכן על ידו.

הוא הניד בראשו לשלילה, מבהיר את המצב.

"מישהו חייג לאמבולנס?" הוא הרים את ראשו, מפנה את שאלתו למאבטחיו.

"כן, אמורים להגיע בכל רגע". ענה אחד מפקודיו.

כעבור מספר דקות נכנסו לאולם שני פרמדיקים עם אלונקה. האורח ודורון עזרו להם להרים את ראש הממשלה אף שהבינו שאין בכך תועלת. הדופק היה חלש ברמה קיצונית, גורם לפסימיות להשתלט.

הם ידעו. הוא לא יגיע חי לבית החולים.

יאיר הועלה לאמבולנס שהחל לדהור לעבר בית החולים ביללות מחרישות אוזניים.

דורון נשאר בשטח. מרים טלפונים למי שצריך, מעדכן בהתפתחויות במקביל להוראות שהמשיך לירות על פקודיו בשטף, בעל פה ובכתב, מורה להם לחסום את כל היציאות. קוד אדום הבהב על מסכיהם של פקודיו, מתחלף מדי פעם לקוד 001. וכל סוכן ביחידה לאבטחת אישים הבין מה המשמעות.

דורון לא האמין למזלו הרע. ראש הממשלה נהרג במשמרת שלו.