מחבואים

אני נוהגת במכונית לבנה. בשום אופן לא אדומה או ירוקה זוהרת, כמו המכוניות של אבא, שקנה לבקשתי והסיע אותי בהן לבית הספר. הוא, או הנהג שלו, מה זה משנה.
אני נוסעת למקום הבא. כאן, הייתי כבר שבועיים ואבא אמר שזה יותר מידי. שאסור לי להתעכב יותר משבוע-עשרה ימים במקום אחד.
כרגיל, חבל לי לעזוב. נעים כאן ויש רחוב ראשי עם חנויות די נורמליות. קניתי חולצה וחצאית חדשות וגם כמה תחתונים להמשך. אם יכולתי להעמיס עוד בתיק, הייתי קונה את הנעליים האלו, עם העקב הגבוה כמו שאמא שלי הולכת. או הלכה, מה זה משנה.

למדנו, אחי ואני, לנהוג במכוניות מכל מיני סוגים, כבר כשהיינו בני אחת עשרה. אחי קטן ממני בשנתיים והתחנן שלא להמתין עד שיהיה בדיוק ובאמת, כמה חודשים לפני יום ההולדת שלו, אבא כבר נתן הוראה לסמואל הנהג, להתחיל ללמד גם את אדם. הוא ידע, אבא, שנצטרך את הידע הזה. לא ידע מתי ובטח קיווה שלא יקרה, אבל קרה.
אדם לא הספיק להשתמש בידע הזה. כשבאו ההם, הוא הלך מיד אחרי אבא ועוד לפני אמא.