הקיפוד

חלק ראשון

פרק ראשון

התחלה

לגוסטב באוואר מעולם לא נודע אם נולד בשנת 1906 או בשנת 1907, אך ידע שהצלצול האחרון של פעמוני השנה החדשה בישר את לידתו. הוא יצא לעולם בצווחה גדולה, שהזעיקה את אביו וולף שהמתין בחדר הסמוך, בבית האיכרים הישן. המיילדת קיבלה את וולף בחיוך רחב ובישרה לו כי נולד לו בן בריא, והצווחה רק מעידה על אנרגיות גדולות הטמונות בגוף הקטן. היא נתנה לוולף לנתק את חבל הטבור שקשר את התינוק אל אימו ולהניח אותו על חזה של האם להנקה הראשונה.

אשתו פאולינה שכבה על גבה בעיניים עייפות, כואבות ומאושרות. היא הובילה את פי התינוק אל שדה, והניחה יד מיוזעת על זרועו של בעלה.

לזוג המאושר לא היה זמן רב לחלוק את אושרם. השחר התקרב והיה צורך לחלוב את הפרות ולהאביס את הבהמות הגועות. משפחותיהם של וולף ופאולינה התגוררו מזה דורות בכפר הגרמני, שטלץ. הם התקיימו מחקלאות, שהתבססה בעיקר על גידול בהמות לבשר וחלב וגידולי תבואה, והורישו את מורשתם ואהבתם לילדיהם אחריהם.

ילדותו ונעוריו של גוסטב עברו עליו בשגרה אופיינית לכל ילדי הכפרים. לימודים בבית ספר יסודי, אחד לשלושה כפרים, ולאחריו לימודים בבית ספר תיכון אזורי.

גוסטב היה תלמיד מצטיין. בנוסף לתכונותיו הפיזיות הבולטות – הוא היה גבוה, נאה ובהיר, עם עיניים כחולות – ניחן בשכל ישר ומוח חריף. הוא הוקפץ כיתה, ואת לימודיו התיכוניים סיים בשנתו השבע עשרה.

"אז מה התוכניות שלנו לגבי הילד?" שאלה פאולינה את בעלה באחד מימי ראשון, לאחר ביקור החובה בכנסייה.

"מה השאלה?" השיב וולף. "המשק מחכה לו. את יודעת שאני לא עומד בעומס, והפועל הצ'כי לא מספיק לי".

את המשק קיבל וולף מאביו, שהעביר את הבעלות בו לבנו לאחר שנכנע לעומס השנים. המשק כלל שתים עשרה פרות חולבות ושטחי חקלאות, שבהם גידלה המשפחה תבואות ותפוחי אדמה.

"אז מה?" שאלה פאולינה בתמיהה, "אתה רוצה שגם הבן המוכשר שלנו יקום כל יום בבוקר מוקדם לחלוב את הפרות, וילך איתן לישון כשהשמש יורדת? לא חבל?"

וולף ידע שהיא צודקת, אבל לא ויתר. "תראי מה קרה לכל הצעירים מהכפרים שעזבו וגויסו למלחמה, ולא חזרו ממנה. דווקא אלה שנשארו בכפרים קיבלו את הגנת הממשלה אחרי שהוכרו כספקי מזון לצבא והצילו את עצמם".

"כמה שנים עוד המלחמה הארורה הזאת תרדוף אותנו?" השיבה פאולינה לבעלה, מניחה יד עדינה על זרועו. "כבר עברו שנים מאז שהיא הסתיימה. צריך להסתכל אל העתיד".

הדיון המשפחתי לא הסתיים שם, אך באחת הפעמים שבהן עלה בדיון עתידו הקרוב הפתיע גוסטב את הוריו. "כן, אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה," אמר להם.

ליבו של וולף נחצה. הוא היה גאה בבנו והכיר בכישרונותיו, אך התקשה לוותר על חלומו לראות את בנו ממשיך את המורשת המשפחתית. לבסוף הבין כי הצדק עם אשתו והביע את הסכמתו.

"מה אתה רוצה ללמוד?" שאלו ההורים.

גוסטב הרים את עיניו הבהירות וענה בגאווה:"חקלאות".

אביו חיבק אותו אל חזהו ואמר:"ידעתי שתרצה להמשיך את מסורת המשפחה".

וולף, פאולינה וגוסטב החלו בחיפוש אחר אוניברסיטה מתאימה. ההחלטה לא הייתה קשה. כל מי שהתייעצו עימו המליץ על אוניברסיטת הוהנהיים, שנוסדה בשנת 1818 בעיר שטוטגרט וקנתה לה שם בפקולטה המעולה לאגרונומיה שהייתה בתחומה.

מיד עם סיום לימודיו התיכוניים נפרד גוסטב ממשפחתו וחבריו ונסע לשטוטגרט. במסגרת תוכניות האוניברסיטה לשלב סטודנטים מהפריפריה קיבל חדר במעונות הסטודנטים.

גוסטב אהב את הלימודים והלימודים אהבו אותו. הוא היה תלמיד שקדן והרחיב כל העת את ידיעותיו במקצועות האגרונומיה השונים, ובנוסף אף טיפח קשרים עם חבריו ללימודים, שחיבבו את הבחור המרשים שהגיע מהכפר הנידח.

בשנת הלימודים השלישית והאחרונה הוזמן גוסטב על ידי שותפו לחדר לפגישת חברים בחדרו של סטודנט אחר במעונות. גוסטב התלבט אם להישאר בחדרו ולהתקדם בכתיבת עבודת הגמר בנושא "מחזור הזרעים בזריעת תפוחי אדמה" או להצטרף לחברו. שכנועי חברו גברו והוא הצטרף למפגש, שבו השתתפו שבעה סטודנטים, שנהנו מבירה ונקניקיות שהוגשו על ידי המארח. לקראת סיום הפגישה רוויית בירה וצחוקים ביקש המארח לומר כמה משפטים.

"שמחתי לארח אתכם, ובהזדמנות זו אני רוצה לשתף אתכם בכמה מחשבות. החלטנו להקים תנועת צעירים נאציונליסטית, שתפעל למחיקת הסכם ורסאי המביש שהטיל חרפה על גרמניה, גזל ממנה חלק מאדמותיה והטיל עליה מגבלות שונות, וכן לפעול להחזרת מעמדה של גרמניה כמדינה מובילה בעולם. אשמח מאוד אם תצטרפו לפעילות שלנו".

גוסטב שמע את הדברים, אך היה מוטרד באותה עת בעבודת הגמר המצפה לו. הוא נפרד מחבריו ומיהר לביתו, אך במקום להמשיך בכתיבת המחקר נפל הלום בירה על מיטתו ונרדם לשעות ארוכות.

עם סיום הלימודים נערך טקס שאליו הוזמנו הורי הבוגרים. וולף ופאולינה ביקשו מאחד השכנים שידאג להאכיל ולחלוב את הפרות ועזבו, לראשונה בחייהם, את הכפר למשך לילה שלם.

נרגשים וגאים ישבו באודיטוריום המפואר של האוניברסיטה ושמעו את דיקן הפקולטה מעניק לבנם את התואר "אגרונום מצטיין".

יום לאחר הטקס, ולאחר שנפרד לשלום מהוריו, הוזמן גוסטב ללשכת הרקטור, שהציע לו להצטרף כאגרונום במשרד החקלאות הראשי בברלין ונתן לו כמה ימים לשקול את ההצעה המחמיאה.

פרק שני

הטמפלרים

ימים אחדים לאחר טקס הסיום פתח גוסטב את העיתון "נאציונל סוציליסטן ג'ורנל", ובאחד העמודים ראה את המודעה הבאה:

"לאגודת המושבות הטמפלריות בפלשתינה דרוש אגרונום ראשי. תנאים טובים למועמד המתאים".

בכפר של גוסטב לא שמעו על פלשתינה, אבל משהו במודעה משך את ליבו. אולי המסתורין במודעה ואולי התואר המכובד, "אגרונום ראשי". הוא פנה לספריית האוניברסיטה ושם מצא, להפתעתו, חומר רב על הטמפלרים.

הוא גילה כי באמצע המאה התשע העשרה, כומר בשם כריסטופר הופמן הקים בעיר וירטמברג בדרום גרמניה תנועה דתית שמטרתה לקדם את התגלותו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה על ידי יישוב ארץ הקודש. התנועה רכשה מאמינים רבים, וייסדה לאורך השנים יישובים אחדים במקומות שונים בפלשתינה.

החומר הרב שקרא על אודות הטמפלרים שבה את ליבו. בסופו של אותו שבוע נפגש עם הוריו להתייעץ איתם על המשרה המוצעת. הוריו ידעו על המחיר שישלמו על הפרידה מבנם, אבל גם ידעו כי לא יעמדו בדרכו של בנם ונתנו לו את ברכת הדרך.

עם הסכמת ההורים התייצב במשרד הרקטור, הודה לו על ההצעה המחמיאה וסיפר כי בדעתו לנסוע לפלשתינה ולעבוד עם הטמפלרים. הרקטור שיבח אותו על תוכניתו, סיפר לו על הערכתו לטמפלרים וצירף לו המלצה חמה.

לא עברו ימים רבים וגוסטב קיבל מכתב מאגודת הטמפלרים, ובו הודעה לקונית על קבלתו לעבודה.

ימים אחדים לפני הנסיעה לפלשתינה הוזמן גוסטב למשרד הרקטור. "מישהו מחכה לך," אמרה לו המזכירה. הוא הופנה לחדר סמוך ושם פגש גבר גבה קומה, בעל כתפיים רחבות ופנים מרובעות, ששידרו איתנות ונחרצות. הוא הזמין את גוסטב לשבת ומסר לו כרטיס ביקור שעליו נכתב:

זיגמונד שטיינווסר

המשרד לאינפורמציה ומודיעין.

"שמענו על נסיעתך לפלשתינה לעבוד אצל הטמפלרים ואנו מברכים אותך על כך," פתח זיגמונד שטיינווסר את דבריו, ללא דברי מבוא וגינונים. "הנסיעה שלך חשובה לנו. בשנת 1916 חתמו אנגליה וצרפת על הסכם "סייקס פיקו", שחילק את השליטה במזרח התיכון בין שתי המעצמות. השליטה בפלשתינה לפי ההסכם הזה הועברה לאנגליה. למרות ששתי המעצמות לא התחשבו בגרמניה, הרי לגרמניה היה תמיד עניין בפלשתינה והוא התחזק לאחרונה בגרמניה המתחדשת. בעבודתך אתה אמור לבקר במקומות שונים בארץ ומן הסתם תראה ותשמע דברים הקשורים למנדט הבריטי ולחיים בפלשתינה. כל אלה חשובים לנו ואנחנו רוצים להיות שותפים לכל הנעשה שם. את האינפורמציה שתאסוף תוכל להעביר אלי ישירות או באמצעות ראש הקהילה הטמפלרית. הוא אדם ירא שמיים, אזרח נאמן ופטריוט גרמני".

זיגמונד התרומם מכיסאו, לחץ את יד ושל גוסטב באיתנות ויצא מהחדר, תוך שהוא מבחין בהנהון הסכמה קל בסנטרו של גוסטב.

*
גוסטב נסע בדרך הארוכה אל מרסיי בצרפת, ומשם הפליג באונייה לביירות וממנה נסע באוטובוס מקרטע לחיפה. שם מצא תחבורה אל בית לחם הגלילית, היישוב הצפוני ביותר שהקימו הטמפלרים בפלשתינה. המתיישבים הטמפלרים הקימו את היישוב עוד במאה התשע עשרה, ועל מנת לייחד אותו מבית לחם המקורית, מקום הולדתו של המשיח, הוסיפו ליישוב הגלילי את ייחודו הגאוגרפי.

גוסטב אהב מאוד את שראו עיניו. היה זה יישוב קטן, עם בתים שנבנו מאבנים מרובעות, שונים מאוד מבתי האיכרים בכפר הולדתו, שנבנו מעץ עם גגות רעפים משופעים. האיכרים הטמפלרים התפרנסו בעיקר מחקלאות ובתיהם היו מוקפים במטעי שקדים, שזיפים ועצי תפוח, שבעת הגיעו של גוסטב ליישוב היו בשיא פריחתם. במרכז הכפר ניצבה כנסייה בנויה מאבן, שהרשימה בצניעותה ושימשה את האיכרים בכפר, ואת תושבי הכפר וולדהיים, יישוב טמפלרי סמוך, אשר גם בו ביקר גוסטב במסע ההיכרות הראשון עם יישובי הטמפלרים.

מהגליל נסע גוסטב דרומה אל שרונה, הישוב הטמפלרי הגדול בפלשתינה, שנמצא כמה קילומטרים מזרחית לעיר המחוז הגדולה, יפו. הטמפלרים הקימו את שרונה סביב נחל איילון, על שטחים נרחבים שרכשו מאפנדים ערבים, והקימו שם יישוב לתפארת שמנה כ-300 תושבים. בדרך למרכז המושבה חצה גוסטב כרמים, מטעי זיתים ושדות תבואה. גוסטב התרשם מצורת היישוב, שנבנה בצורת צלב ובתיו בתי אבן. כל בית ובית היה מוקף בגינות פרחים צבעוניים ולידם גינות ירקות לצריכה ביתית, שילוב של ירוק ופורח שיצר פסיפס שובה עין ומרענן לב. במרחק ניכר מהבתים ניצבו הרפתות, שסיפקו חלב לאיכרים לתצרוכת ביתית ולתעשיית הגבינות העשירה שהתפתחה ביישוב.

גוסטב חייך לעצמו. בכפר הולדתו היו הרפתות צמודות לבתי האיכרים. בגלל תנאי החורף הקשים בגרמניה היו הפרות סגורות ברפתות לאורך כל תקופת החורף הארוך והאפור, ועל מנת לאפשר גישה אל הרפתות גם בתנאי אקלים קשים הן נבנו בצמוד לבתים, וזאת במחיר הריחות החריפים שהיו חלק מתרבות החיים של האיכרים. רק עם בוא האביב הוצאו הפרות למרעה והאיכרים התפנו לנקות ולאוורר את הרפתות.

בסוף אחת משורות הבתים ראה גוסטב מבנה אבן גבוה ובחזיתו שורות ארוכות של חביות מעץ. זה היה יקב המושבה, שהיינות המעולים שיוצרו בו זכו לביקוש גדול בכל רחבי אירופה.

רואים שאין פה שלג וסערות חורף, הרהר גוסטב, מחייך אל השמיים הכחולים. הוא מיהר לסיים את התרשמותו המקדימה מהכפר ולפנות לבית אבן שניצב צמוד לכנסיית היישוב, ואשר שימש כבניין הנהלה מרכזי ליישובי הטמפלרים. לאחר הכניסה הקשתית, בחדר סגפני, ישבה אישה חמורת סבר וחמורת לבוש, שביס בצבע לבן כיסה את ראשה, חולצה אפורה ארוכת שרוולים כיסתה את זרועותיה ואת צווארה אל מעלה ראשה הכפוף. בשפתיים חשוקות בירכה לשלום את האורח ואמרה, "אתה בטח האגרונום. המנהל מחכה לך".

חדר המנהל היה קטן וצנוע. במרכזו ניצב שולחן מעץ ושישה כיסאות עץ פשוטים סביבו. המנהל התגלה כגבר גבה קומה, עטור בזקן לבן שירד על חזהו ובטנו, לבוש במעיל שחור ועל צווארו שרשרת כסף עטורה בצלב גדול.

ראש הכפר התרומם בחיוך רחב. "שמי יוהאן שמלצר," אמר. הוא לחץ את יד האורח והזמין אותו לשבת על אחד מכיסאות העץ. "חיכינו לך," הוסיף. הוא נטל כד חרס שניצב במרכז השולחן ומזג ממנו מים לשני ספלים תואמים. "ומזגתם מים בששון," התפייט מול האורח. הוא שמט את משקפי המצבט אל קצה אפו ופנה אל גוסטב, "ברוך הבא לשרונה. אנחנו ויישובי הטמפלרים האחרים מתפרנסים בהתאם לאמונתנו מיגיע כפיים ובעיקר מחקלאות. יש לנו פרדסים, כרמים, מטעי עצי פרי שונים, שדות תבואה, תעשיית גבינות יקב, וגידולי ירקות. האיכרים שלנו מספקים את כל תצרוכת המזון העצמית ומייצאים חלק גדול מהתוצרת לגרמניה, שם המאמינים שלנו רואים כזכות גדולה לאכול מיבולי ארץ הקודש. אבל אין צורך להרבות במילים, עוד תספיק לראות וללמוד הרבה. בוא, אראה לך את חדר העבודה שלך ואת מקום מגוריך, הנמצאים באחד הבניינים הסמוכים".

גוסטב התקבל על ידי האיכרים הטמפלרים בזרועות פתוחות. הוא הביא לחקלאים את הידע המעודכן שרכש בלימודי החקלאות באוניברסיטת הוהנהיים, הדריך אותם על שיפורים בתורת מחזור הזרעים, בניית חממות חורף, שיפור איכות הייצוא החקלאי ובעוד נושאים, שהקלו על חייהם ושיפרו את הכנסתם.

גוסטב נהנה מעבודתו עם אנשים שעבודתם הייתה אמונתם, והעבודה ברפת, הדיש בשדות ושאר העבודות החקלאיות ביטאו את הגשמת ייעודם עלי אדמות.

השתלבותו והנאתו בעבודה לא הקטינו את געגועיו להוריו, שנשארו בכפר הגרמני הרחוק. הוא שמר על קשר עם הוריו באמצעות מכתב שבועי ששלח להם בכל מוצאי שבת, ובו תיאר את פלשתינה, את כפר הטמפלרים ואת חייו שלו. מכתבי התשובה של אימו עשו דרך זוחלת משטלץ בגרמניה ועד שרונה בפלשתינה במשך כשלושה שבועות. היא הייתה שולחת לו מכתב מדי מספר ימים, שרובו הוקדש למצבו הרפואי של האב, למצב המשק וגעגועיה לבנה היחיד. על עצמה המעיטה לכתוב אולם ידעה לשרבב בכל מכתב דרישת שלום חמה מאביו.

באחד הימים התקבל שדר במכשיר הטלגרף, שנמצא בחדר המזכירות של הכפר. המזכירה חמורת הסבר הבחינה כי השדר מיועד לגוסטב. היא הזעיקה אותו מביתו והראתה לו את ההודעה, שנשלחה מאימו. היא כתבה שאביו לקה בהתקף לב. הוא שהה כל הלילה ברפת בניסיון לעזור לפרה שהתקשתה להמליט. השכם בבוקר חזר לביתו עייף וחיוור פנים. הוא הספיק לקבל מאשתו כוס תה חם, ולפני שלגם ממנו לגימה אחת צנח ראשו אל חזהו. מותו נקבע על ידי רופא הכפר. גוסטב ההמום ביקש מהמזכירה כי תשלח מברק תשובה לאימו, ובו הודיע לה כי יבוא אליה בהקדם.

ראש הכפר העמיד לרשות גוסטב את הכרכרה ששימשה את תושבי הכפר, ואחד החברים הסיע אותו לנמל יפו, לספינה שהפליגה באותו לילה למרסיי בצרפת. ארבעה ימים נמשכה ההפלגה, ואחריה היטלטל בין רכבות מאחרות ומתעכבות. לאחר שלושה ימים נוספים הגיע לכפרו, ישר לזרועותיה הדואבות והמתגעגעות של אימו.

למחרת התקיימה תפילת האשכבה בכנסייה הכפרית הקטנה, שאליה באו כל תושבי הכפר וחברים שבאו ממקומות שונים בגרמניה, לחלוק עימם את צערם.

לאחר ההלוויה התיישב עם אימו וסיפר לה כי החליט לעזוב את פלשתינה ולחזור לכפר כדי לעזור לה בניהול המשק.

"שלא תעז!" נזעקה אימו. "אבא היה גאה בעבודה שלך ובשליחות שלך, ולא היה רוצה לדעת שבגללו חזרת לכפר לחלוב פרות. אני החלטתי להקטין את הרפת לשמונה פרות ולהמשיך לנהל את המשק ביחד עם הפועל הצ'כי, ואתה תחזור לפלשתינה לפי מצוותו של אביך".

גוסטב חזר לפלשתינה ולשרונה, משלב את עבודתו שאהב עם דאגתו וגעגועיו לאימו.