ארוחת שבת

אורי

ערב שישי. הבית שקט. הטלפון במצב רטט. נשכב במיטה במכנסיים קצרים ובגופייה, מדפדף בעיתוני סוף השבוע. מדחיק מחשבות מטרידות. מנסה לנמנם עד לארוחה המשפחתית. אני אוהב את השעה הזאת, טרם המפגש. ריח מרק האפונה של רותי עולה באפי, מציף זיכרונות. זה אותו המרק שאימא לימדה אותה להכין. אותו בית, אותו מטבח. אנחנו גרים בַּבית שהיה בית הוריי ברחוב התמר. רוב הבתים עדיין עומדים על תילם, בחצרות עצי נוי, עצי חושחש, לימונים ואזדרכת אחת זקנה, עוד מנוקדת כולה בפרחים סגולים.

רבים מהשכנים הם חברי ילדותי שחזרו, כמונו, לגור בבתי הוריהם. חזרו לבית שממנו יצאנו לחיים. הטלפון רוטט לצידי על הסדין.

מחכה לראות את המכונית של רוני ונטע במעלה הרחוב. שומע קולות ילדים משחקים כדורגל, ונזכר במשחקי הסטנגה ששיחקנו משני עברי הרחוב, מביט על הגינה המתחילה ללבלב. כמה אני משקיע בה. משקה ושר לפרחים, קורא לאמנון ולתמר, אורי ורותי, וצוהל למראה כל פרח חדש.

חייל בחופשה חוצה את הכביש ואליי חוזרות התמונות מהביקורים של מיכה, אחי הבכור.

* 

אחי נהג להופיע בקצה הרחוב ולקרוא בקול הבס, "בוא ילד, נעזור לאימא". הייתי רץ אליו, מאושר, קופץ על גבו. "כיף שבאת", ושנינו היינו רצים למטבח להכין את הסלט של מיכה, לזלול בערבוביה גפילטע פיש, פלפל ממולא גבינה ואת סלט הפלא.

רטט הטלפון לא חדל להפריע. אני שולח יד כדי לענות בלי לדעת מה להגיד. מהסס. סוגר. חוזר פנימה. מהמטבח מגיע צליל קרקוש הכלים של רותי.

עוד מעט הם יבואו לארוחת השבת. אני חסר שקט, אך נכנע לחום הבית.

אני נגרר לחדר האמבטיה, שוטף פנים, מסתרק. עדייו שומר את המסרק הישן, אותו מסרק שקיבלנו ביום הגיוס. מסרק שכמה מאיתנו ויתרו עליו במשך השנים כי כבר לא נותר מה להבריש. לובש חולצת נקייה, הולך לסלון, מתיישב בכורסה מעור שהבאנו מהקיבוץ וצורת גופי הטבועה בה מחכה.

רותי ואני יחד כבר ארבעים וחמש שנה. ילדים שהפכו לסבא וסבתא. רותי עדיין יפה כמו ביום הראשון שנכנסה לבית הזה. אימא הביטה בה ואמרה, "שיינע מיידלע הביא הילד". אבא חייך, קרץ קריצה שהייתה שמורה אצלו למצבים מיוחדים. 

* 

עכשיו היא עסוקה במטבח. היא אוהבת את המטבח שלה. סירי נחושת מבריקים שקנינו בטיול בפרובנס תלויים על הקיר, מעל התנור. כפות צבעוניות שנצבעו על ידה תלויות לאורך הכיור. תנור כפרי שבחרה אחרי ימים של חיפושים ומקרר תמיד מלא כל טוב. אני נלחם בסערה שלא מניחה לי. הייתי רוצה להיוועץ איתה, תמיד היינו אנשי סוד. הפעם נחסמתי ולא נכון שהיא תהיה המצילה שלי. 

* 

שנים הייתי המציל שלה, האיש שיודע להרים אותה מהתהומות של עצמה. עכשיו שאני זקוק לעזרה, מרגיש שאסור לי לבקש אותה ממנה. מביט סביב הבית שלנו, רק היא שייכת לכאן.

צפצוף המכונית של רוני מעיר אותי. אני מחכה שעילי יקפוץ לזרועותיי, להריח את צווארו, להרגיש שיכור מריח הילדוּת.

איך אפשר לוותר על זה?

צלצול בדלת מקפיץ אותי מהכורסה. אני רץ לדלת הכניסה.

"סבא, התגעגעתי". נשיקה רטובה על הלחי. ברגע הפכתי לאבא של נטע ועידן ולסבא של עילי. נטע לבושה בשמלת תכלת רחבה, מנסה להסתיר השמנה ;שערה אסוף בקוקו שהופך את מראה לצעיר. היא דומה לרותי בפנים. בסנטר ובגוון הירוק בעיניים. ההיריון שהיא מסתירה מאיתנו מוסיף לה חן הבא לידי ביטוי בנשיות רכה, כזאת שאני אוהב.

רוני לובש מכנסי ברמודה כחולים, חולצה לבנה המבליטה שרירים, נועל נעלי התעמלות תואמות. אני רואה דוגמן לציבור אנשי ההיי טק שאני פוגש בהליכות בטיילת: כולם נראים מאותו פס ייצור. ועכשיו גם רוני משדר ביטחון יודע־כול המאפיין את הקבוצה הזאת.

עילי, באוברול פסים כחול־לבן, נעלי התעמלות קטנות, מזכיר לי את עידן, הילד הקטן שהיה איתנו בשליחות באמריקה. עילי, כמה אני מחכה לו כל השבוע, לנשק את האף הכפתורי שלו ולהתגלגל איתו על השטיח. להיות שוב ילד לשעה קלה.

עידן יורד מהקומה השנייה. כבר שנים שזאת הממלכה שלו. נעולה בפנינו. שם הוא צולל שעות לענייני המחשבים שלו. הוא לבוש במכנסי התעמלות, חולצת טריקו אדומה, יחף כמו תמיד. ילד קטן שהפך לגבר, מגדל זקנקן קוצני וכבר לא מחפש לבלות עם אבא.

מתכונן לקראת הדוקטורט שלו ומחפש עצות במקומות אחרים. נדמה שהוא כועס עליי, לפעמים אני חושב שהוא החליט להתרחק מאיתנו, למצוא דרך משלו הרחק מזיכרונות הילדות. הייתי רוצה שנמצא דרך להיות אינטימיים יותר. שימצא את הדרך אליי. מאז שבנה לו את הממלכה שלו, הוא התנתק, בוחר במה לשתף, אבל מציב חומה.

אני נשכב על הרצפה, מרים את עילי על רגליי ושר לו את שיר האווירון, משתולל איתו על השטיח שהשארנו עוד מבית הוריי. שטיח פרסי דהוי המשמר את זיכרונות ילדותי.

כמה בניינים מקוביות בנינו עליו. כמה כוסות שתייה טפטפנו על הפרחים השזורים בו, כמה גלגלונים התגלגלנו לאורכו.

כל כך הרבה סיפורי אלף לילה ולילה היה מיכה, אחי, מספר לי כשראשי על ברכיו ושנינו טסים על השטיח המעופף לארץ הסודית.

נטע מחייכת אליי. "נחמד לפגוש אותך בשישי בבית".

"למה?"

"עוד תבין". היא רצה למטבח ומציעה לרותי עזרה.

אני מנסה לפענח את התגובה המשונה שלה. אולי ההורמונים של ההיריון מתפרצים ומתגרים בי. אולי היא חוזרת אל כעסיה הישנים. הבת האהובה והמפונקת שלי משתנה לי פתאום.

עידן ורוני על הספה מדברים בשפה שאני לא מבין, רק דור אחד מפריד בינינו ונראה כמו עולם שלם. הם מחוברים למחשבים ניידים, מדברים על סייבר, דלתא, גיימינג, ואני עוד חולם על קדרים באים במגרש של התנועה ועל סטנגה בכביש מתחת לבית, על מחבואי לילה וחמור ארוך, וקולות של אימהות שנשמעים מהמרפסות:

"אורי, הביתה, כבר מאוחר".

"גילי, השיעורים מחכים".

"מיקי, מתקרר האוכל".

עכשיו הדור הצעיר שלי לבד מול המסכים. חלומות על אקזיט בראש מלא ולב ריק. חולמים על לימודים במדינות אחרות שמהם לא יחזרו ועסוקים ברווחי הון. סבא היה משתגע, מילא לא קיבוץ, אבל אמריקה? להתחבר לקפיטליסטים האלו?

מהמטבח המלא בריחות המאכלים, עשן המרק וקולות הצלייה, נשמע קולה של רותי. "חבריה, עוד מעט האוכל מוכן. כולם לשולחן".

המפה עם רקמת הצלבים שרותי רקמה בערבים בקיבוץ, כשאני נותרתי בתורנות צבאית, מכסה את השולחן. עליה הסרוויס שרכשנו באמלפי באחד מטיולי העבר, אותו סרוויס שרותי הרגישה שהיא לא יכולה בלעדיו, עם הלימונים המצוירים על כל חלקיו, כאילו מפיץ ריח עץ לימון בחדר. לא נותן לשכוח את הימים הנהדרים ההם. רותי ונטע ממלאות את השולחן במאכלים שהופכים את ארוחת השבת לתענוג משפחתי. אני מאושר בערב הזה. כל משפחתי סביבי, הסערה במוחי נרגעת.

מתיישב במקומי הקבוע בראש השולחן. עילי תמיד יושב לצידי, שאעזור לו לאכול. כשהיא מסיימת להביא את כל המאכלים, רותי מתיישבת מצידי השני. היא כל הזמן בתנועה בין השולחן והמטבח. עידן יושב לצידה. לאורך כל הארוחה מחמיא לה על התבשילים. רוני מתיישב לצידו של עידן, משגיח שלא יסתבך עם האוכל. מולי באופן חריג מתיישבת נטע, לא מורידה ממני את העיינים, מחייכת חיוך קטן שהופך למבט כועס. אני מתעלם ממנה. לא רוצה לפגוע באווירת שישי האהובה עליי, מנסה לפענח מה הרגיז אותה הפעם.

אני מניח לעילי בצלחת שניצל, המאכל האהוב עליו, חותך אותו לחתיכות קטנות, והוא מתנפל כאילו לא אכל שבוע. "סבתא זה הכי טעים בעולם", הוא אומר והיא מחייכת חיוך של אושר כאילו שומעת את זה לראשונה.

"חמוד, תאכל".

על השולחן תפוחי האדמה בטעם מדורה, סלט קצוץ דק, מרק אפונה הצובע את השולחן בירוק, וכמובן, סלט האנדיב הסודי של רותי.

נטע אוכלת ושותקת. משהו מטריד אותה. הילדה הקטנה שלי מתמודדת עם היריון שני. אולי קשה לה יותר או שמלווים אותה פחדים. היא כבר לא משתפת את רגשותיה איתנו. יש לה את רוני. האבא השומר קיבל את עמדת הצופה.

מחובר לכל הטעמים, לכל צלחת, לכל אחד מהיושבים סביב השולחן, אני יודע מראש איזה טעם יש לכל מאכל, איזה תפוח אדמה ימלא את הצלחת שלי ואיזה לפתן נהדר ימתיק לי את הארוחה. כאן אני אורי מהתנועה, מהקיבוץ, בן הזוג של רותי, אבא של נטע ועידו, סבא של עילי, אוהב, דואג, מחויב.

הטלפון שוב רוטט ואני הולך לכוננית שבסלון, פותח את המגירה, מניח את הנייד וחוזר לשולחן האוכל. אני מסתכל על רותי שמכירה כל שנוי שחל בי, כל הבעת פנים שלי וכל מבט.

הכרנו בגיל שש־עשרה בתנועת הנוער. יום אחד הגיע מיכה הביתה מהקיבוץ, חיבק אותי ובקול מצווה אמר, "קדימה ילד, אתה כבר בן שלוש־עשרה, בדיוק הזמן להצטרף לתנועת השומר הצעיר.

החופש הגדול הגיע. שיחקנו כדורסל בקן. יום אחד נעמדה בשולי המגרש נערה צעירה לבושה במכנסיים כחולים־קצרים עם גומי צמוד לשוקיה שהבליטו יופי רגליה. לגופה חולצה רקומה ולרגליה נעליי התעמלות גבוהות. את שערה הבלונדיני אספה בשתי צמות נוסח בילבי. היא צפתה בנו כמה דקות ואז שאלה בביטחון, "אפשר להצטרף?"

גדי הסתכל עליה, חייך ושאל, "את לא רואה שזה משחק בנים?"

"למה רק של בנים, תנסה אותי".

"את מהתנועה?" הוא ניסה להרחיק אותה.

"חדשה, גדוד להבות".

"והקשר שלך לכדור-סל?"

"אני אוהבת את המשחק הזה".

זאת רותי הבת־בן. משחקת איתנו כדורסל, אלופה בריצה. במכנסיים קצרים עם גומי ובחולצה כחולה שהשרוך הלבן בה פרום תמיד, והיא מעבירה בנו זרמים שלא הכרנו. ערב אחד, אחרי הפעולה, אזרתי אומץ, ניגשתי אליה מפוחד והצעתי ללוות אותה הביתה. "אנחנו הולכים לאותו כיוון". היא הסתכלה עליי, חייכה, "ומה תעשה עם האופניים? תשאיר אותם בקן".

"למה? תעלי על הרמה וארכיב אותך עד הבית".

היא הסתכלה על האופניים, בדקה את הרמה ואמרה, "בוא ניסע".

לאורך כל הדרך ביקשה שנתחלף. היא זו שתרכב ואני אהיה על הרמה.

כשהסכמתי עשתה סיבובים באלכסון בעודה צוחקת בקולי קולות. "שיחקת אותה. אופני ראלי ספורט. הייתי מתה שיהיו לי כאלה".

"מבטיח לתת לך סיבוב אחרי כל פעולה".

היא חיכתה שאסיים את הפעולה עם החניכים שלי. הייתי משחרר את האופניים מגזע עץ הצפצפה שאליו היו קשורים בשרשרת ובמנעול כבד. אבי לא הפסיק להזהיר אותי שאלו אופניים יקרים, ובלי הדוד מאמריקה יכולתי רק לחלום עליהם. קפצתי על המושב ודהרתי אליה. היא הייתה קופצת על הרמה, "למה אנחנו מחכים? הביתה". הייתי עולה, נזהר שלא להפיל אותה מהאופניים, מנפנף לחברים ומתחיל לדווש, נשען על גבה.

ערב אחד, כשהגענו אליה הביתה, חייכה את החיוך הממזרי שלה. "למה שלא תלווה אותי לחדר המדרגות? פוחדת מחושך."

העמדתי את אופניי ליד עץ הדקל שבכניסה. שוב נעלתי אותם בשרשרת ומנעול.

הלכנו בשביל המוביל אל חדר המדרגות. שיחי הבוגנוויליה פרחו כמו להבות אש בחושך. חדר המדרגות היה חשוך ורק הנחושת של תיבות הדואר הבהיקה בחשכה. קולות נשמעו מדירות השכנים, והיא תפסה את ידי. עוד לא התרגלתי לחושך וכבר הרגשתי את שפתיה מחפשות את שלי ;נצמדתי אל גופה בבלבול. היא נישקה אותי. לחצתי על הכפתור המדליק את האור.

"ממה נבהלת? אני זאת שפוחדת מחושך".

"מהכול".

"זה נורא?"

"זה נפלא".

היא נתנה לי עוד נשיקה על הלחי ורצה במעלה המדרגות הביתה.

רכבתי את כל דרך חזרה בזיגזג ובלילה לא נרדמתי. רצתי להביט במראה לבדוק אם נשאר סימן על השפתיים והלחי. העברתי יד חמה על פי, להרגיש שוב את הטעם החדש. הרחתי את גופי בחיפוש אחר ריח גופה. ליקקתי את שפתיי למצוא שאריות נשיקה ראשונה. עבר בי רטט בלתי מוכר. כמו ניצן של פרח נבט בי רגש חדש. 

* 

"תפסיק לחלום ותחזור אלינו, אבא", אומרת נטע וקורעת אותי מהזיכרונות.

"אני תמיד איתכם, גם אם חולם".

"בטוח?"

"יש לך ספק?"

היא מחייכת חיוך מסתורי.

רותי רצה למטבח. לא ייאמן איך היא הפכה לסבתא מצטיינת, מתחשק לי לחבק אותה. היא מערימה בצלחת שלי את הסלט הקצוץ שאני כל כך אוהב. קורצת אליי ולוחשת, "זה בשבילך, שמרתי מהילדים".

אני מסתכל עליה ושולח נשיקה. "תמיד ידעת מה אני אוהב". היא מלטפת אותי ורצה למטבח.

אני עוקב אחריה במבט, הרי הזיכרונות שלנו כתובים באותו ספר ובאותם אלבומים. אני קשור אליה. מבינים בלי מילים, יודעים מתי לוותר ומתי להתעקש, ולמודי מלחמות ושביתות נשק. כשהיא חוזרת עם צלוחיות גלידת וניל ושוקולד, אני ממלא את פי בכפית ועוד אחת, וכמו בסרט ישן עולות תמונות מול עיניי. 

* 

שני ילדים בני שש־עשרה מטיילים שלובי ידיים על הטיילת בחוף הים, מרגישים כאילו אנחנו לפחות בני עשרים. פתאום רותי עוזבת אותי ואני מתקרב אליה. מנסה להבין מה מהפנט אותה.

"יש להם גלידה כמו באמריקה?"

"אז מה, גם לנו יש גלידה שלנו".

"רוצה לטעום אותה, נרגיש כמו הזוג האמריקאי מהסרט 'זוהר בדשא'".

אני מחפש בכיסים, אוסף גרוש לגרוש, ולא בטוח שזה אפילו יספיק לגביע אחד.

רותי הופכת את הכיסים ומוצאת עוד כמה גרושים. מחייכת למוכר ומבקשת, "אפשר גביע מהמכונה?"

"יש מספיק כסף, ילדים?"

"בטח", היא מחייכת אליו, "אם יחסר נביא לך מחר, מבטיחה".

הוא לוחץ על הידית וגלידת וניל לבנה ממלאת את הגביע. רותי חוטפת אותו, ומלקקת כאילו לא טעמה גלידה בחייה. הפנים שלה הופכים לבנים, היא מגישה לי את הגביע. "תטעם, אנחנו באמריקה", ומנשקת אותי עם שפתיים שטעם הוניל ממלא אותן."אני אוהב אותך", בורח לי מפה מלא גלידה. 

*

הטלפון רוטט במגירה. למה הבאתי אותו לסלון? אני לא מעז לקום ולהשקיט אותו. המכשיר הקטן הזה נעשה לחומר נפץ. רותי ניגשת למגירה, לוחצת על מתג הכיבוי. קורצת לי וחוזרת לשולחן.

נטע מבקשת רגע שקט מכולנו. שולחת מבט חם אל רוני, מחבקת את עילי, ומודיעה, "בטח תשמחו לשמוע, לא נמתח אותך יותר אימא עם כל השאלות המביכות, ניחשת נכון, אנחנו מחכים לאחות לעילי".

"ידעתי", קופצת רותי בקריאת שמחה ומייד רצה לנשק את כולם. עידן צועק, "תשתדלי שאכיר אותה לפני שאסע מכאן", ואני מביא בקבוק משובח ממקרר היין, פותח, מוזג ומברך. "איזה אושר, נטע, עוד נכדה למלכודת הדבש הזאת, הסבתאות".

אנחנו גומרים את בקבוק היין ורותי מנשקת אותי. "הלו סבא, חיי מין פוריים יש לנו, כל שלוש שנים נכד".

אני מסתכל על רותי. ציניות נשארה קו ההגנה שלה. ככה אני אוהב אותה.

אני מסתכל על נטע. "נרגעת ילדה?"

עילי משחק ברכבת החשמלית על השטיח. כולם סיימו לאכול. אני מוזג עוד יין לכוסות ומקווה שהערב הזה לא ייגמר.