בתקופה סוערת בחיי, המלווה הרוחני שלי (לא ידעתי אז מה זה) היה לאונרד כהן. המילים והמוסיקה שלו נגעו בפחדים שלי מפרידות, משינוי, מסופיות. לא הבנתי שהפחד הגדול ביותר שהוא כותב עליו, המפלצת, ה"בוגי מן" שלו, זה המוות. זה היה מחוץ לתחום התפיסה שלי. בהמשך לאותה תקופה סוערת, עקב מחלה קשה של בן משפחה, קראתי את ספרה של דר' קובלר רוס "המוות חשוב לחיים" — ונרעשתי. המוות חשוב לחיים? הרי למדנו להדחיק פחדים, לא לתת להם מקום שמא נשקע בהם וניחלש. לכן לא דברנו על מחלות קשות, למחלת הסרטן קראו בלחש "המחלה" ובוודאי שלא הזכרנו את המוות. בתום לימודי הליווי הרוחני הבנתי שלאונרד כהן ביטא את הפחד הגדול מכולם, המשותף למרבית בני האדם: ה"בוגי מן" שלי ושל כולנו - המוות והפחד מחוסר השליטה שלנו בו, מהסופיות שלו.
איך חיים לצד הפחד הגדול ביותר? האם אפשר לחיות כך ודווקא להתחזק? עם השאלות האלו ליוויתי אנשים בדרכם לסוף חייהם בהוספיס, במחלקות סיעודיות, ובבתי אבות. והם שאלו לעיתים: מה עושים? פשוט מחכים עד שהמוות יגיע? התשובה היתה שחיים. חיים בדרך אל המוות.
אבל איך חיים? איך מתמודדים? כל אחד בדרכו? האם יש בכלל כללים להתנהלות מול המרכיב הוודאי ביותר בחיי אדם? האם יש בכלל דרך אחת "נכונה" לעמוד מול פני המוות?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
