דור בחרדה

הקדמה

לגדול על מאדים

נניח שכאשר הבת הראשונה שלכם היתה בת עשר, מיליארדר בעל חזון שלא פגשתם מימיכם היה בוחר בה להצטרף להתיישבות האנושית הקבועה הראשונה במאדים. הישגיה בלימודים – בתוספת ניתוח הגנום שלה, שאינכם זוכרים שנתתם את הסכמתכם לביצועו – אחראים לבחירה בה. ללא ידיעתכם, היא נרשמה למשימה מפני שהיא אוהבת את החלל החיצון, וחוץ מזה, כל החברות שלה נרשמו. היא מתחננת שתרשו לה לנסוע.

לפני שאתם אומרים לא, אתם מסכימים לברר פרטים נוספים. מתברר לכם שהסיבה לכך שמגייסים ילדים היא שהם מסתגלים טוב יותר ממבוגרים לתנאים יוצאי הדופן במאדים, במיוחד לכבידה הנמוכה. אם ילדים יעברו את ההתבגרות המינית והגדילה הקשורה בה במאדים, גופם יותאם לחיים בכוכב הלכת הזה דרך קבע, בניגוד למתיישבים שמגיעים אליו כמבוגרים. זאת לפחות התיאוריה. לא ידוע אם ילדים שהסתגלו לחיים במאדים יוכלו לחזור לכדור הארץ.

אתם מוצאים סיבות נוספות לפחד. ראשית, הקרינה. החי והצומח על פני כדור הארץ התפתחו תחת השריון המגן של המגנטוספרה, שחוסמת או מסיטה את רוב הרוח הסולארית, הקרניים הקוסמיות ושאר זרמי חלקיקים מזיקים שמפגיזים את כוכב הלכת שלנו. למאדים אין שריון כזה, כך שהרבה יותר יונים עתידים לטווח את הדנ"א בכל תא בגופה של הבת שלכם. הוגי הפרויקט בנו שריוני מגן עבור המתיישבים במאדים על בסיס מחקרים שנעשו באסטרונאוטים מבוגרים, המצויים בסיכון קצת יותר גבוה ללקות בסרטן לאחר שהות של שנה בחלל.¹ אבל ילדים מצויים בסיכון גבוה אפילו יותר, מאחר שהתאים בגופם מתפתחים ומתגוונים במהירות רבה יותר והם עתידים לחוות שיעורים גבוהים יותר של נזק תאי. האם המתכננים הביאו זאת בחשבון? האם הם ערכו מחקרים כלשהם בתחום של בטיחות ילדים? למיטב ידיעתכם, לא.

שנית, עניין הכבידה. זה עידן ועידנים מִיטבָה האבולוציה את המבנה של כל יצור ויצור לכוח הכבידה על פני כוכב הלכת המסוים שלנו. למן הלידה ואילך, העצמות, המִפרקים, השרירים ומערכת כלי הדם של כל יצור ויצור מתפתחים בתגובה לכוח הכבידה החד־כיווני הבלתי משתנה. לְסילוק הקבוע הזה מן המשוואה נודעת השפעה מקיפה על גופינו. השרירים של אסטרונאוטים בוגרים שהעבירו חודשים בתנאי חוסר כבידה בחלל נחלשים, עצמותיהם מאבדות מצפיפותן. נוזלי הגוף שלהם מצטברים באזורים שהם אינם אמורים להצטבר בהם, כגון חלל המוח, עובדה שמגבירה את הלחץ על גלגלי העיניים ומשנה את צורתם.² במאדים יש כבידה, אך שיעורה הוא 38% בלבד מן הכבידה שילד היה חווה על פני כדור הארץ. ילדים שיגדלו בסביבת הכבידה הנמוכה על מאדים יימצאו בסיכון גבוה לפיתוח מומים בגולגולת, בלב, בעיניים ובמוח. האם המתכננים הביאו בחשבון את הפגיעוּת המסוימת הזאת של ילדים? למיטב ידיעתכם, לא.

אז, האם תרשו לה לנסוע?

ברור שלא. אתם קולטים שמדובר ברעיון מטורף לגמרי – לשלוח ילדים למאדים כך שייתכן שלעולם לא יחזרו לכדור הארץ. איזו סיבה יכולה להיות להורים להרשות זאת? החברה מאחורי הפרויקט נחפזת לתקוע יתד במאדים לפני שכל חברה מתחרה תוכל לעשות זאת. נראה שראשיה אינם מבינים דבר בהתפתחות ילדים ואין להם שום עניין בבטיחותם. גרוע מזה: החברה אינה זקוקה להוכחת אישור ההורים. די בכך שילדה תסמן בתיבה שקיבלה מהוריה אישור שתוכל להתעופף למאדים.

אף חברה בעולם לא תיקח ילדים ותסכן אותם ללא הסכמתנו, שכן היא עתידה להתמודד עם תביעות ענק בשל אחריותה. נכון?

במפנה האלף יצרו חברות טכנולוגיה הממוקמות לאורך החוף המערבי של ארצות הברית אוסף מוצרים משני־עולם שניצלו את צמיחתה המהירה של רשת האינטרנט. האוויר היה רווי אופטימיות טכנית; המוצרים האלה הקלו את החיים ומילאו אותם בהנאה וביצרניות. חלק מהם עזרו לאנשים להתחבר ולתקשר, ולכן היה נדמה שהם עתידים להיטיב עם מספרן הגדל והולך של הדמוקרטיות המנצות בעולם. נפילתו לא מזמן של מסך הברזל הצטיירה כשחר של עידן חדש. מייסדי החברות האלה נתפסו כגיבורים, גאונים ונדבנים גלובליים שבדומה לפרומתאוס הביאו לאנושות את מתנות האלים.

אבל תעשיית הטכנולוגיה לא שינתה את חייהם של מבוגרים בלבד. היא החלה לשנות גם את חיי הילדים. ילדים ומתבגרים צפו שעות רבות בטלוויזיה כבר משנות ה־50, אבל הטכנולוגיות החדשות היו הרבה יותר ניידות, ניתנות להתאמה אישית וכובשות מכל מה שקדם להן. הורים גילו את האמת הזאת בשלב מוקדם, כפי שגיליתי אני ב־2008, כשבני בן השנתיים רכש עד מהרה שליטה בממשק הנגיעה והחלקת האצבע על מסך האייפון הראשון שלי. הורים רבים התמלאו הקלה כשהתברר להם שיש ביכולתם של טלפונים חכמים או טבלטים להעסיק ילד בהנאה במשך שעות. האם היה זה בטוח? איש לא ידע, אך מאחר שכולם עשו זאת, כולם פשוט הניחו שזה כנראה בסדר.

אבל החברות לא ערכו כמעט כל מחקר על ההשפעות שיש למוצריהן על בריאות הנפש של ילדים ומתבגרים, והן לא חלקו שום נתונים עם חוקרים שבדקו את השפעותיהם הבריאותיות. כשניצבו בפני עדויות גוברות והולכות לכך שהמוצרים שלהן מזיקים לאנשים צעירים, הן פנו לרוב להכחשות, הסברים עמומים ומסעות יחסי ציבור.³ העברייניות הגרועות ביותר היו חברות ששאפו למקסם "התעסקות במכשיר" באמצעות שימוש בטריקים פסיכולוגיים שנועדו למשוך אנשים צעירים להמשיך להקליק. הן תפסו ילדים בשלבי התפתחות פגיעים, כשמוחותיהם היו שקועים בתהליך מהיר של חיווט־מחדש בתגובה לגירוי הנקלט. נמנו עמן חברות הרשתות החברתיות, שהנזק הרב ביותר מצדן נגרם לבנות, וחברות משחקי וידיאו ואתרי פורנוגרפיה, שנעצו את קרסיהן עמוק בנפשם של בנים.⁴ החברות האלה ייצרו שטף אדיר של תוכן ממכר שנכנס מבעד לעיניהם ולאוזניהם של הילדים ותפס את מקומם של המשחק הפיזי והחִברוּת האישיים, ובכך חיווטוּ מחדש את הילדוּת ושינו את ההתפתחות האנושית בקנה מידה שקשה לתאר. התקופה האינטנסיבית ביותר של החיווּט־מחדש הזה התרחשה בשנים 2015-2010, אך הסיפור שאספר נפתח בעלייתה של ההורוּת החששנית והמגוננת יתר על המידה בשנות ה־80 של המאה ה־20 ונמשך לאורך מגפת הקורונה ועד ימינו אלה.

אילו מגבלות משפטיות הטלנו על חברות הטכנולוגיה האלה עד כה? בארצות הברית, שבסופו של דבר קבעה את הנורמות לרוב שאר המדינות, האיסור העיקרי הוא החוק הפדרלי להגנת פרטיות ילדים ברשת (COPPA), שנחקק ב־1998. הוא דורש כי ילדים עד גיל 13 יקבלו את אישור הוריהם לפני שיוכלו להתקשר בחוזה עם חברה (תנאי השירות) באופן שימסור את פרטיהם ויוותר על חלק מזכויותיהם עם פתיחת חשבון. חוק זה קבע את 13 כגיל אפקטיבי של "בגרות אינטרנטית" מסיבות שלא היה להן כמעט שום קשר לבטיחות ילדים או לבריאותם הנפשית.⁵ אבל נוסח החוק אינו דורש מחברות לוודא את הגיל; כל עוד ילד או ילדה מסמנים בתיבה שהם גדולים מספיק (או מזינים את תאריך הלידה המזויף הנדרש לפתיחת חשבון), הם יכולים להיכנס כמעט לכל מקום באינטרנט ללא ידיעת הוריהם. למעשה, 40% מהילדים האמריקאים מתחת לגיל 13 פתחו חשבונות אינסטגרם,⁶ אבל החוקים הפדרליים לא עודכנו מאז 1998. (בריטניה, לעומת זאת, נקטה כמה צעדים ראשוניים וכמוה גם כמה ממדינות ארצות הברית.⁷)

כמה מהחברות האלה מתנהגות כמו תעשיות הטבק והסיגריות האלקטרוניות, שעיצבו את מוצריהן כך שיהיו ממכרים מאוד ואז עקפו את החוקים המגבילים את השיווק לקטינים. אנחנו יכולים להשוות אותן גם לחברות הנפט שנאבקו באיסור על השימוש בבנזין המכיל עופרת. באמצע המאה ה־20 החלו להצטבר ראיות לכך שמאות אלפי הטונות של עופרת שנפלטות לאוויר מדי שנה בעקבות נהיגה בארצות הברית לבדה פוגעות בהתפתחות המוחית של עשרות מיליוני ילדים, פוגמות בהתפתחותם הקוגניטיבית ומגבירות את שיעורי ההתנהגות האָ־סוציאלית. ואף על פי כן, חברות הנפט המשיכו להפיק, לשווק ולמכור אותו.⁸

מובן שיש הבדל עצום בין חברות הרשתות החברתיות הגדולות בימינו ולמשל חברות הטבק הגדולות של אמצע המאה ה־20: חברות הרשתות החברתיות מייצרות מוצרים שמועילים למבוגרים, עוזרים להם למצוא מידע, עבודות, חברים, אהבה ומין; מייעלות את הקניות ואת ההתארגנות הפוליטית; ומקלות את החיים באלף דרכים שונות. רובנו נשמח לחיות בעולם שאין בו טבק, אבל הרשתות החברתיות הן רבות ערך ממנו, מועילות ממנו ואפילו אהובות ממנו על מבוגרים לאין שיעור. יש מבוגרים שסובלים מהתמכרות לרשתות החברתיות ושאר פעילויות מקוונות, אבל כמו במקרה של טבק, אלכוהול או הימורים, ככלל, אנחנו משאירים בידיהם את היכולת לקבל את החלטותיהם בעצמם.

מה שאי־אפשר לומר על קטינים. בשעה שחלקי המוח הנוהים אחר גמול מתבגרים בשלב מוקדם יותר, האונה המצחית – הממלאת תפקיד חיוני בשליטה העצמית, בדחיית סיפוקים ובעמידה בפיתויים – אינה מגיעה למלוא יכולתה אלא באמצע שנות ה־20 לחיינו, וילדים בגיל טרום־ההתבגרות מצויים בשלב פגיע במיוחד בהתפתחותם. עם כניסתם לתקופת ההתבגרות המינית, הם לא פעם חסרי ביטחון מבחינה חברתית, נוטים להתנדנד לכאן ולשם תחת לחץ חברתי וקלים לפיתוי לכל פעילות שנדמה שמזמנת להם תיקוף חברתי. איננו מאפשרים לילדים בגילי טרום־ההתבגרות לקנות טבק או אלכוהול או להיכנס לבתי קזינו. מחירי השימוש ברשתות החברתיות גבוהים במיוחד בקרב מתבגרים, בהשוואה למבוגרים, ואילו הגמולים הטמונים בשימוש בהן מינימליים. יש לתת לילדים לגדול תחילה על פני כדור הארץ לפני ששולחים אותם למאדים.

ספר זה מציג את הסיפור על מה שקרה לדור שנולד אחרי 1995,‏⁹ המכונה על פי רוב דור ה-Z, הדור שבא לאחר דור ה-Y או המילניאלים (מי שנולדו בין 1981 עד 1995). יש אנשי שיווק שמספרים לנו שדור ה-Z נגמר בסביבות שנת הלידה 2010 ומציעים את השם דור האלפא לילדים שנולדו לאחר מכן, אבל אני איני סבור שלדור ה-Z – הדור החרד – יהיה תאריך סיום לפני שנשנה את תנאי הילדוּת שעושים אנשים צעירים לחרדים כל כך.¹⁰

בזכות עבודתה החלוצית של הפסיכולוגית החברתית ג'ין טוונג', אנחנו יודעים שמה שמחולל הבדלים בין דורות מרחיק אל מעבר לאירועים שילדים חווים (כגון מלחמות ושפל כלכלי) וכולל שינויים בטכנולוגיות שהשתמשו בהן כילדים (רדיו, ולאחריו טלוויזיה, מחשב אישי, האינטרנט, אייפון).¹¹ החברים המבוגרים ביותר בדור ה-Z נכנסו לגיל ההתבגרות בסביבות 2009, בתקופה שבה התלכדו יחד כמה טרנדים טכנולוגיים: ההתפשטות המהירה של רוחבי־פס מהירים בשנות ה־2000, השקת אייפון ב־2007 והעידן החדש של רשתות חברתיות המתאפיינות בוויראליות קיצונית. האחרון שבהם יצא לדרך ב־2009 עם הופעת כפתורי ה"לייק" וה"ציוץ מחדש" (או "שיתוף"), ששינו את הדינמיקה החברתית של העולם המקוון מן היסוד. לפני 2009, הרשתות החברתיות היו הדרך היעילה ביותר להתעדכן בקורותיהם של החברים, ומאחר שהתאפיינו בפחות אפשרויות של משוב מיידי והדהוד, הן ייצרו הרבה פחות מן הרעילוּת שאנחנו רואים כיום.¹²

טרנד רביעי החל כעבור שנים ספורות בלבד ופגע בבנות הרבה יותר מבנים: התפוצה הגדלה והולכת של פרסום תמונות עצמיות לאחר שהטלפונים החכמים הוסיפו מצלמות הפונות לחזית (2010) ופייסבוק רכשה את אינסטגרם (2012) בצעד שהקפיץ את הפופולריות שלה. גורמים אלה הגדילו במידה רבה מאוד את מספר המתבגרים המפרסמים תצלומים וסרטונים ערוכים בקפידה של חייהם כך שעיניהם של בני גילם ושל זרים יוכלו לא רק לשזוף אותם, אלא גם לשפוט אותם.

דור ה-Z נעשה לדור הראשון בהיסטוריה שעובר את גיל ההתבגרות כשבכיסו מונח שער מילוט מפני האנשים בסביבתו אל יקום חלופי שהוא מרגש, ממכר, לא יציב וכפי שאראה, בלתי הולם לילדים ולמתבגרים. הצלחה חברתית ביקום הזה דרשה מהם להקדיש חלק גדול מתודעתם – באופן בלתי פוסק – לניהול מה שהיה למותג המקוון שלהם עצמם. דבר זה היה עכשיו נחוץ כדי לזכות בקבלה מצד בני גילם, שהיא החמצן של גיל ההתבגרות, ולהימנע מביוש (שיימינג) במרחב המקוון, שהוא הסיוט של גיל ההתבגרות. בני הנוער של דור ה-Z נשאבו להקדשת שעות רבות ביום לגלילה בים הפוסטים המבריקים והמאושרים של חברים, מכרים ומשפיענים רחוקים. הם צפו בכמויות הולכות וגדלות של סרטונים מתוצרת משתמשים ושל בידור לצפייה ישירה שהוצעו להם באמצעות פונקציות הצגה/השמעה אוטומטית ואלגוריתמים שנועדו להשאיר אותם ברשת המקוונת זמן רב ככל האפשר. הם הקדישו הרבה פחות זמן למשחק עם חברים ובני משפחה, שיחה איתם, נגיעה בהם או אפילו יצירת קשר עין עמם, ובכך הקטינו את השתתפותם בהתנהגויות חברתיות מגולמות בגוף החיוניות להתפתחות אנושית תקינה.

בני דור ה-Z הם אפוא המשתתפים הניסיוניים בתהליך גדילה והתבגרות מסוג חדש ורדיקלי, הרחק מאינטראקציות העולם האמיתי של קהילות קטנות שבהן התפתחו בני האדם. קִראו לכך החיווט מחדש של הילדוּת. הם מעין הדור הראשון שגדל על מאדים.

החיווּט הגדול מחדש אינו מתחיל ונגמר בשינויים בטכנולוגיות שמעצבות את ימיהם של ילדים ואת תודעתם. יש כאן קו עלילה נוסף: התנועה שוחרת הטוב והרת האסון לעבר גוננות יתר על ילדים והגבלת האוטונומיה שלהם בעולם האמיתי. ילדים זקוקים לשפע רב של משחק חופשי כדי לפרוח. מדובר בציווי שנתמך בראיות מוצקות בקרב כל מיני היונקים. האתגרים והמכשולים בקנה מידה קטן המתעוררים במהלך המשחק הם מעין חיסון שמכין ילדים להתמודדות עם אתגרים גדולים הרבה יותר בהמשך. אבל בגלל אוסף שלם של סיבות היסטוריות וסוציולוגיות, המשחק החופשי החל להצטמצם בשנות ה־80 של המאה ה־20 והצטמצמותו התעצמה בשנות ה־90. מבוגרים בארצות הברית, בבריטניה ובקנדה החלו לאמץ בצורה הולכת וגוברת את העמדה שלפיה אם יניחו לילד לצאת החוצה ללא השגחה, הוא ימשוך חוטפים ותוקפים מיניים. משחק לא מפוקח בחוץ הלך והתמעט במקביל לעליית תפוצתו של המחשב האישי כמקום מזמין יותר לבילוי זמן פנוי.^*

אני מציע שנראה בשנות ה־80 של המאה ה־20 את תחילתו של המעבר מ"ילדוּת המבוססת על משחק" ל"ילדוּת המבוססת על טלפון", מעבר שהושלם רק באמצע שנות העשרה של המאה הנוכחית, כשלרוב המתבגרים היה טלפון חכם משלהם. אני משתמש במונח "מבוססת־טלפון" במובנו הרחב הכולל את כל המכשירים האלקטרוניים האישיים המחוברים לאינטרנט הגודשים את זמנם של צעירים ובהם מחשבים ניידים, טבלטים, קונסולות משחקי וידיאו המחוברות לאינטרנט וחשוב מכול, טלפונים חכמים המצוידים במיליוני אפליקציות.

כשאני מתייחס למונח "ילדוּת" המבוססת על משחק או מבוססת על טלפון, גם אז אני משתמש במובנו הרחב. בלשוני הוא מקיף הן ילדים והן מתבגרים (במקום לכתוב "ילדוּת והתבגרות המבוססות על טלפון"). פסיכולוגים התפתחותיים נוטים לסמן את המעבר מילדוּת להתבגרות על בסיס תחילתה של ההתבגרות המינית, אך מאחר שההתבגרות המינית מגיעה בגילים שונים אצל ילדים שונים, ומאחר שגיל תחילתה הולך ופוחת בעשורים האחרונים, אין זה נכון עוד להשוות את גיל ההתבגרות לגיל העשרה.¹³ כך יחולק הגיל לקטגוריות בהמשך הספר:

■ ילדים: 0 עד 12.

■ מתבגרים: 10 עד 20.

■ בני עשרה: 13 עד 19.

■ קטינים: כל מי שמתחת לגיל 18. לפעמים אשתמש לשם כך גם במילה "ילדים" מאחר שהיא נשמעת פחות רשמית וטכנית מ"קטינים".

החפיפה בין ילדים למתבגרים מכוּונת: ילדים בני 12-10 מצויים במקום שבין ילדוּת לגיל ההתבגרוּת – לא לחינם הם מכונים לפעמים tweens, על משקל between (בין לבין; התקופה הזאת גם מכונה גיל ההתבגרות המוקדם). הם עדיין מלאי משחקיוּת כילדים קטנים יותר אך הם מתחילים לפתח את המורכבויות החברתיות והפסיכולוגיות של מתבגרים.

במהלך המעבר מילדוּת המבוססת על משחק לילדוּת המבוססת על טלפון, ילדים ומתבגרים רבים שמחו מאוד להישאר בבית ולשחק ברשת, אך בתוך כך הם איבדו את החשיפה לחוויות חברתיות וגופניות מאתגרות שכל היונקים הצעירים זקוקים להן כדי לפתח יכולות בסיסיות, להתגבר על פחדי ילדוּת מולדים ולהתכונן להסתמך פחות על הוריהם. אינטראקציות וירטואליות עם בני קבוצת השווים בגיל אינן מפצות במלואן על החסך הזה בהתנסויות. יתר על כן, מי שזמן המשחק וחיי החברה שלהם עברו לרשת מצאו את עצמם משוטטים יותר ויותר במרחבים למבוגרים, צורכים תוכן למבוגרים ונמצאים באינטראקציות עם מבוגרים בדרכים שהן לא פעם מזיקות לקטינים. כך שבו־בזמן שהורים פעלו לסלק את הסיכון והחופש בעולם האמיתי, בדרך כלל הם העניקו, לא פעם בבלי דעת, עצמאות מלאה בעולם הווירטואלי, במידת מה משום שרובם התקשו להבין מה מתרחש בו, לא כל שכן לדעת מה להגביל ואיך להגביל אותו.

טענתי העיקרית בספר זה היא ששתי המגמות האלה – גוננות יתר בעולם האמיתי וגוננות חסר בעולם הווירטואלי – הן הסיבות העיקריות לכך שילדים שנולדו לאחר 1995 נעשו לדור החרד.

כמה הערות בנוגע למינוח. כשאני מדבר על "העולם האמיתי" אני מתייחס למערכות יחסים ואינטראקציות חברתיות בעלות ארבעה מאפיינים המלווים אותן באופן טיפוסי מיליוני שנים:

1. הן מגולמות בגוף (embodied), כלומר, אנחנו משתמשים בגופינו כדי לתקשר, אנחנו מודעים לגופיהם של אחרים ואנחנו מגיבים לגופיהם של אחרים ברמה המודעת והלא מודעת כאחת.

2. הן סינכרוניות, כלומר, הן מתרחשות בו־זמנית ומלוּוות ברמזים עדינים בנוגע לעיתוי ולעשיית דברים לפי התור.

3. הן כרוכות בראש ובראשונה בתקשורת של אחד־מול־אחד או אחד־מול־אחדים, כאשר רק אינטראקציה אחת מתרחשת בכל רגע נתון.

4. הן מתרחשות בתוך קהילות שמונהג בהן רף כניסה ויציאה גבוה, כך שיש לאנשים מוטיבציה גבוהה להשקיע במערכות יחסים ולתקן קרעים כשאלה מתגלעים.

לעומת זאת, כשאני מדבר על "העולם הווירטואלי" אני מתייחס למערכות יחסים ואינטראקציות המתאפיינות בארבעה מאפיינים המלווים אותן באופן טיפוסי זה כמה עשרות שנים בלבד:

1. הן מנותקות או נפרדות מהגוף (disembodied), כלומר, לא נחוץ בהן גוף, נחוצה רק שפה. השותפים יכולים להיות (ולמעשה כבר הנם) צורות של בינה מלאכותית.

2. הן א־סינכרוניות מאוד, מתרחשות באמצעות פוסטים ותגובות המבוססים על טקסט. (שיחת וידיאו היא משהו שונה; היא סינכרונית.)

3. הן כרוכות במספר משמעותי של תקשורות אחד־מול־רבים תוך שידור אל קהל פוטנציאלי גדול מאוד. אינטראקציות מרובות עשויות להתרחש במקביל.

4. הן מתרחשות בתוך קהילות שמונהג בהן רף כניסה ויציאה נמוך, כך שאנשים יכולים לחסום זה את זה או פשוט לפרוש כשאינם מרוצים. הקהילות נוטות להיות קצרות חיים ומערכות היחסים לא פעם בנות חילוף.

בפועל, ארבעת הקווים מיטשטשים. המשפחה שלי היא עולם אמיתי מאוד, אף על פי שאנחנו משתמשים בפייסטיים ומתכתבים בהודעות טקסט ובדואר האלקטרוני כדי לשמור על קשר. לעומת זאת, מערכת יחסים בין שני מדענים במאה ה־18, שהכירו זה את זה רק מחילופי מכתבים היתה קרובה יותר למערכת יחסים וירטואלית. גורם המפתח הוא המחויבות הנדרשת לשם כך שמערכות יחסים יתפקדו. כשאנשים גדלים בקהילה שהם אינם יכולים לברוח ממנה בקלות, הם עושים את מה שעשו אבותינו במשך מיליוני שנים: הם לומדים איך לנהל מערכות יחסים ואיך להתנהל ולנהל את רגשותיהם באופן שמערכות היחסים היקרות האלה ימשיכו להתקיים. אין ספק כי יש קהילות מקוונות רבות שמצאו דרכים לייצר מחויבות בין־אישית ותחושת שייכות חזקות, אבל ככלל, כאשר ילדים גדלים ברשתות מרובות ומשתנות תמידית, שהם אינם צריכים להשתמש בהן בשמותיהם האמיתיים ויש להם יכולת לפרוש מהן בלחיצת כפתור, יש סבירות נמוכה יותר לכך שילמדו כישורים מהסוג הזה.

לספר ארבעה חלקים. הם מסבירים את מגמות בריאות הנפש בקרב מתבגרים מאז 2010 (חלק 1); את טבעה של הילדוּת ואיך הרסנו אותה (חלק 2); את הנזקים הנגרמים כתוצאה מילדוּת מבוססת־טלפונים (חלק 3); ומה שעלינו לעשות כדי להפוך את הנזק במשפחותינו, בבתי הספר שלנו ובחברות שאנחנו חיים בהן (חלק 4). השינוי אפשרי, אם נוכל לפעול יחד.

בחלק 1 יש פרק יחיד שמציג את העובדות באשר להידרדרות בבריאות הנפש והשלוֹמוּת בקרב בני נוער במאה ה־21 ומראה את מידת ההרסניות של המעבר החפוז לילדוּת המבוססת־טלפון. ההידרדרות בבריאות הנפש ניכרת בעלייה חדה בשיעורי החרדה, הדיכאון והפגיעה העצמית החל בתחילת שנות העשרה של המאה הנוכחית, שפגעו בבנות בצורה הקשה ביותר. אצל בנים, הסיפור מורכב יותר. העליות לא פעם קטנות יותר (למעט שיעורי ההתאבדות), ולפעמים הן מתחילות מעט מוקדם יותר.

חלק 2 מספק את סיפור הרקע. שורשי משבר בריאות הנפש של שנות העשרה של המאה ה־21 נעוצים בפחד ובגוננות היתר ההוריים שהלכו ותפחו בשנות ה־90. אני מראה כיצד טלפונים חכמים, בלוויית גוננות יתר, פעלו כמין "חוסמי חוויות" שהקשו על ילדים ומתבגרים לרכוש את החוויות החברתיות המגולמות־בגוף שהם זקוקים להן יותר מכול, החל במשחק הטומן בחובו סיכונים וחניכה תרבותית וכלה בטקסי מעבר והתקשרויות רומנטיות.

בחלק 3 אני מציג נתוני מחקר שמראים שילדוּת מבוססת־טלפון משבשת את התפתחות הילד בדרכים רבות. אני מתאר ארבעה נזקים יסודיים: מחסור בשינה, חסך חברתי, קיטוע הקשב והתמכרות. לאחר מכן אני ממקד את המבט בבנות^** כדי להראות שלא זו בלבד שהשימוש במדיה חברתית מקיים מִתאם עם מחלות נפש, אלא שהוא גורם להן, ואני מציג את הראיות האמפיריות המראות דרכים רבות שבהן זה נעשה. אני מסביר כיצד בנים מגיעים למצב של בריאות נפשית ירודה באמצעות נתיב שונה במקצת. אני מראה כיצד החיווט־מחדש של הילדוּת תורם לשיעורים הולכים וגדלים של "כישלון בהמראה" – כישלון בביצוע המעבר מהתבגרות לבגרות והאחריויות המתקשרות אליה. אני סוגר את חלק 3 בהרהורים על האופן שבו חיים המבוססים על טלפון משנים את כולנו – ילדים, מתבגרים ומבוגרים – בכך שהם "משפילים" אותנו במונחים של מה שאני יכול לתאר רק כממד רוחני. אני דן בשש פרקטיקות רוחניות עתיקות שיכולות לעזור לכולנו לחיות טוב יותר היום.

בחלק 4 אני פורש בפני הקוראים את מה שביכולתנו – ומחובתנו – לעשות עכשיו. אני משיא עצות, על בסיס המחקר, בנוגע למה שחברות טכנולוגיה, ממשלות, בתי ספר והורים יכולים לעשות כדי להיחלץ מתוך אוסף שלם של "בעיות פעולה קולקטיביות". אלה מלכודות שמדעני חברה חקרו לעומק והן מתאפיינות בכך שפעולה אינדיבידואלית במסגרתן כרוכה במחירים גבוהים, אבל אם אנשים יכולים לתאם ביניהם ולפעול במשותף, הם יכולים לבחור ביתר קלות פעולות שייטיבו עם כולם בטווח הארוך.

כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק, שמלמד קורסים לתואר הראשון ולתארים מתקדמים ומרצה בהרבה בתי ספר תיכוניים ומכללות, גיליתי שיש לבני דור ה-Z כמה חוזקות גדולות שיעזרו להם להניע שינוי חיובי. הראשונה היא שהם אינם חיים בהכחשה. הם רוצים להתחזק ולהיעשות בריאים יותר ורובם פתוחים לדרכים חדשות לקיים בהן אינטראקציות. החוזקה השנייה היא שהם רוצים לחולל שינוי מערכתי כדי ליצור עולם צודק ואכפתי יותר, והם מיומנים בלהתארגן כדי לעשות זאת (כן, תוך שימוש ברשתות החברתיות). במהלך השנה האחרונה לערך שמעתי על מספר הולך וגדל של אנשים צעירים שמגלים עניין בדרכים שבהן תעשיית הטכנולוגיה מנצלת אותם. ההתארגנות שלהם וחדשנותם יאפשרו להם למצוא פתרונות חדשים מעבר לאלה שאני מציע בספר זה ולהביאם לידי מימוש.

המשך הפרק זמין בספר המלא