The One הכל קורה עבורך

פתח דבר

בנובמבר 2008, בשעת אחר צוהריים קסומה, מצאתי את עצמי במרפסת שקטה באוהי שבקרבת לוס אנג'לס. השמש נטתה לשקוע, צובעת בגוני ורוד מרהיבים את ההרים שמסביב, תופעה יומית שהפכה את הרגע הזה למרגש במיוחד.

ישבתי שם, בצידו האחד של השולחן. בצידו השני ישבה ביירון קייטי, קורנת אור של חוכמה, ענווה ואהבה. באותם רגעים מופלאים היא הייתה עבורי הכי קרובה למה שיכולתי לתאר כ'מורה רוחנית מוארת'.

לימיני ישב דרור לשם, מנהל הפיתוח העסקי של קואוצ'ינג אינטראקטיב. יחד הצגנו לפני קייטי את החזון שלנו: להפוך את הספרים שלה, את ה'עבודה', לתוכנית אינטראקטיבית שתגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם. היינו חדורי אמונה שיש בידינו להפוך את השיטה שפיתחה לנגישה, באמצעות האינטרנט.

התבוננתי בה, לרגעים חשתי כמהלך על ענן. הנה אני יושב מול ביירון קייטי, האישה עם הנוכחות המלאכית משהו, קורנת יופי קסום ושובה לב. איזו זכות, הרהרתי.

הרגע שהכל השתנה

בעודי מתאר לה את התוכנית שלנו, קמה לפתע קייטי ממקומה, התיישבה לצידי ולקחה את ידי. דמעות החלו זולגות מעיניה, והן הלכו והיו לבכי עמוק ורם שהדהד והרעיד את האוויר במרפסת השקטה. לרגע חשתי מבולבל, נבוך וחסר שקט. האם אמרתי משהו שפגע בה? האם עשיתי טעות כלשהי? דרור ואני החלפנו בינינו מבטים מודאגים. היססתי, האם עליי לומר משהו?

קייטי הרימה את ראשה, נתנה מבט עמוק אל תוך עיניי ואמרה, "דורון, חיכיתי לך כל חיי. אתה האחד שיביא אותי למיליונים בעולם".

מילים שייחרטו לעד בזיכרוני.

מילותיה היכו בי בעוצמה שכמותה לא ידעתי. הרגשתי את כובד האחריות על כתפיי, את משקלן של הציפיות. פחד הציף אותי. האם אוכל לעמוד בציפיות שלה? האם יש בכוחי להגשים את חלומותיה הגדולים?

נשמתי נשימה עמוקה, הבטתי בה ואמרתי, "קייטי, את האחת. את כתבת את הספרים, את עומדת על הבמות, את מובילה את השיטה. אני רק אעזור לך להגביר את ההשפעה שלך בעולם".

"דורון", היא השיבה, "הכל קורה עבורך – לא לך".

היה זה משפט ששינה את חיי.

כשהחיים מעמידים אותך לפתע במבחן: 7.10.23

"הכל קורה עבורך – לא לך".

המשפט הזה הפך למנטרה יומיומית שלי.

במשך שנים חלקתי אותו עם אחרים, כמעט מדי יום.

ואז הגיע ה- 7.10.2023, ושוב השתנו חיי מן הקצה אל הקצה.

כשאחי האהוב אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, ובנו היקר ניצן נרצחו, המילים האלה נתקעו בגרון שלי, חנקו אותי. הייתי מוכן לתת הכל כדי להחזיר את אופיר וניצן לחיים.

לא יכולתי לעכל את המחשבה שאירוע נורא שכזה יכול להיות מפתח עבור מישהו, בוודאי ובוודאי שלא עבורי, שברגע חרב עליי עולמי.

ככל שהימים נקפו הבחנתי שאט אט מתרקמת אנרגיה חדשה בתוכי, במסדרונות גופי ונשמתי. הייתה זו האנרגיה של אופיר, כאילו הוא היה לעוד בן אדם בתוכי, חלק ממני. הייתי לאדם טוב יותר, שלם יותר, עמוק יותר. כך גם האישה של חייו, ורד, כך גם ילדיו, אמי, אחיי.

היום, 18 חודשים אחרי, אני מבין משהו עמוק יותר: אין בידיי (או בידי מישהו...) לשנות את מה שקרה. מנגד, אני יכול לבחור כיצד להתמודד עם המציאות, עם האירועים נוטפי הכאב.

האנרגיה של אופיר וניצן שוכנת בתוכי, בת בית בליבי. היא מחזקת אותי ומעצימה את השפעתי בעולם. ההתמודדות עם האובדן הבלתי נתפש הזה מלמדת אותי שיעור עמוק על כוחותיו של האדם ועל היכולת שלנו לצמוח, גם מתוך החושך העמוק והשחור משחור, כמו גם על כוחה של האחדות, שמחברת את כולנו בחיבוק חם ומנחם.

המסע הזה לימד אותי שכל אחד, בדרכו הייחודית, הוא 'האחד'.

You Are The One

האחד שבא להגשים את הפוטנציאל שלו.

האחד שבא להביא אור, נתינה או השראה לעולם.

האחד שבוחר לקחת אחריות על החיים שלו.

האחד שבוחר בעצמו בכל רגע ורגע מחדש.

המפגש המכונן עם ביירון קייטי הוליד את הקורס You Are The One. הרעיון מאחוריו פשוט אך עמוק: כל אחד מאיתנו הוא 'האחד', לא רק עבור עצמו, אלא גם עבור העולם סביבו.

אנחנו נוטים לחפש תשובות בחוץ, באנשים אחרים, באירועים, בספרים, אצל מטפלים, מתקשרים ועוד. האמת היא שהתשובות כולן נמצאות בתוכנו. כפי שקייטי לימדה אותי, כל מה שאנחנו צריכים כבר קיים בתוכנו.

החיים כמסע של צמיחה

כולנו מתמודדים עם אתגרים: בזוגיות, בהורות, בבריאות, בכסף, בקריירה, בכל תחום. ההבדל אינו באתגרים עצמם, אלא בכלים שיש לנו להתמודד איתם. כשיש לנו את הכלים הנכונים ואנחנו בוחרים לעבוד עימם, אנו יכולים לקחת אחריות במקום להיות קורבנות, לשאוף לצמוח במקום להאשים.

כך, במקום לשאול "למה זה קורה לי?" נוכל לשאול "מה זה מלמד אותי?"

במקום לחפש אשמים ואחרים שפגעו בנו, נוכל לקחת אחריות ולהבין את החלקים בתוכנו שיצרו את האתגרים. במקום לראות מכשולים, נוכל לראות הזדמנויות והתנסויות.

ההזמנה

הספר הזה הוא הזמנה.

הזמנה לגלות את הייעוד שלכם, את השליחות שלכם, את המתנה הייחודית שרק אתם יכולים להביא לעולם, שהרי כל אחד מאיתנו הוא 'האחד'. כשנחיה מתוך ההבנה הזו, נוכל להפוך כל אתגר להזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

זכרו את המילים של קייטי, "הכל קורה עבורך, לא לך".

המשפט הזה הוא מתנה שאני רוצה לחלוק איתכם באהבה רבה.

אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע משותף של גילוי עצמי והגשמה, ולגלות בין דפי הספר הזה את ה'אחד' שאתם.

דורון אמיתי ליבשטיין

פרק ראשון

מערכת ההפעלה החדשה BeDoing

"הכל קורה עבורך – במסע של צמיחה"

יש רגעים בחיים שנראים לנו כמו תקלות, כמו טעויות במסלול. לעיתים חולפות שנים עד שאנו מסוגלים להתבונן לאחור בעיניים רכות יותר ולהבין, זה קרה עבורנו, לא לנו. לא כדי לפגוע, אלא כדי להעיר. לא כדי לשבור, אלא כדי להזכיר.

ההבנה הזו לא הייתה ברורה לי בתחילת הדרך.

הייתי "דורון ממיקרוסופט", מחזיק כרטיס ביקור, בטוח שאני יודע מי אני. לא ידעתי אז שהשאלות שיצופו, מי אני? לאן אני הולך? הן לא תקלות במערכת. הן היו קריאת השדרוג הראשונה למערכת ההפעלה האמיתית שלי.

ברגעים שבהם נדמה היה לי שהכול מתפרק, הבנתי שזו מערכת ההפעלה הישנה שמבקשת להשתדרג. הבנתי עד כמה הייתי מנותק מנוכחות. עד כמה היה שם הכל מלבד תנועה של להקשיב ו...לצמוח.

שנת 1993, שעת בוקר מוקדמת. אני עומד מול המראה במשרדי במיקרוסופט ישראל.

האור הרך של השחר משתקף בחליפה השחורה המחויטת הראשונה שלי, והפנים שמביטות בי בחזרה הן של בחור צעיר בן 24, מלא שאיפות ותשוקה להצליח. העניבה הכחולה מהודקת סביב צווארי כמו שריון מגן, מעין הגנה מפני העולם החיצון, סמל למי שחשבתי שאני צריך להיות כעובד מיקרוסופט. זה היה קוד הלבוש, זה גם היה הקוד שדרכו הגדרתי את עצמי.

"דורון ממיקרוסופט", כך קראו לי, כך הצגתי את עצמי. מיקרוסופט לא הייתה רק מקום עבודה, היא הייתה שם המשפחה השני שלי, הזהות שעטיתי על עצמי בגאווה. בכל פגישה, בכל כנס, כרטיס הביקור שלי היה התג שסימן את מקומי בעולם. הייתי בטוח שאני יודע מי אני, אך שכחתי מי אני באמת מאחורי התדמית.

חלפו כמה שנים עד שמשהו התחיל להשתנות. אולי היה זה האור שהשתנה, אולי הייתה זו העייפות שהצטברה בעיניים שלי, שנראו פתאום מבוגרות בהרבה מגילן. אולי זה השיער שנשר או קוצר הנשימה והלחץ, כל כך הרבה לחץ. לרגע, ההשתקפות במראה הפכה לזרה. מי באמת היה האדם שהביט בי בחזרה? מי אתה, דורון ממיקרוסופט?

בכל תרבות, בכל דת, בכל פילוסופיה, במזרח ובמערב, השאלה 'מי אני?' עומדת במרכז החיפוש האנושי. היא נקודת הכניסה לעולם ההתפתחות האישית, אבל היא גם הרבה יותר מזה. השאלה הזו ממשיכה ללוות אותנו לאורך כל המסע, לאורך כל החיים. ככל שאנחנו מעמיקים בה, ככל שאנחנו מכירים את עצמנו טוב יותר, כך אנחנו יכולים להתפתח, לצמוח ולגדול.

במשך שנים ארוכות חיפשתי את התשובה לשאלה הזו בכל מקום אפשרי. בתארים שצברתי, בהישגים שהשגתי, בתפקידים שמילאתי. הייתי כמו ארכאולוג שחופר אחר אוצר נסתר, רק כדי לגלות שבכל פעם שאני חושב שמצאתי תשובה, היא חומקת מבין אצבעותיי.

החיים שלנו מורכבים מאינספור תפקידים, כמו מחזה תיאטרון אין-סופי שבו אנחנו השחקנים הראשיים. בבוקר אני מנהל בכיר, לובש חליפה ועניבה, מקבל החלטות שמשפיעות על מיליוני דולרים. בצוהריים אני יועץ לחברות סטארט-אפ, מנסה לעזור ליזמים צעירים להגשים את החלום שלהם. אחר הצוהריים אני אבא, נהג ההסעות של הבנות שלי, מסיע לחוגים, לחברים, לפעילויות. בערב אני בן זוג, מנסה להיות נוכח ותומך במערכת היחסים שלי.

משתתפת באחת הסדנאות שלי, מנהלת בכירה בחברת הייטק, פרצה בבכי כשדיברה על התפקידים שהיא ממלאת. "אני כל כך עייפה מלהיות כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים", היא אמרה. "איפה אני בתוך כל זה?".

המילים שלה נגעו בנקודה עמוקה. כולנו מחליפים תפקידים כמו שחקן תיאטרון שמחליף תלבושות: מסכה אחת יורדת והשנייה עולה. לכל תפקיד יש את התלבושת שלו, השפה שלו, ההתנהגות המצופה שלו. השאלה היא, מי אנחנו באמת מתחת לכל המסכות האלה?

במהלך השנים, דרך עבודה עם אלפי אנשים בסדנאות ובמפגשים, זיהיתי ארבע טעויות נפוצות שאנשים עושים כשהם מנסים להגדיר את עצמם. כל אחת מהן היא מלכודת שמרחיקה אותנו מהתשובה האמיתית לשאלה "מי אני?"

הטעות הראשונה והנפוצה ביותר היא להאמין שאנחנו מה שאנחנו עושים. באחת הסדנאות, מנכ"ל מצליח של חברת סטארט-אפ שיתף איך הוא איבד את עצמו לחלוטין כשהסטארט-אפ שלו נכשל ונסגר. "הייתי המנכ"ל המצליח, המוביל, המנהיג", הוא סיפר בקול רועד, "ופתאום, כשזה נעלם, לא ידעתי מי אני יותר".

נזכרתי בעצמי בימי מיקרוסופט. בכל בוקר הייתי מתעורר בתחושת דחיפות, עם הצורך להוכיח את עצמי, להשיג עוד, להיות יותר. הייתי 'דורון ממיקרוסופט', ואחר כך 'דורון הסטארטאפיסט' ואחר כך 'דורון, המנטור של המנטורים'. תמיד הגדרתי את עצמי דרך מה שעשיתי, דרך התפקיד שמילאתי.

הטעות השנייה היא להאמין שאנחנו מה שאחרים חושבים עלינו. אישה אחת בסדנה סיפרה איך משפט אחד של המורה שלה בכיתה ד', "את לא טובה בחשבון", עיצב את כל הקריירה שלה. במשך שלושים שנה היא נמנעה מכל תפקיד שדרש מיומנויות חשבונאיות ומכל מה שקשור בכסף, עד שיום אחד גילתה שהיא דווקא מצוינת במספרים ויודעת לעשות כסף.

ידיים שמאליות

אבא שלי, גדעון ליבשטיין, היה אומן. כל מה שהוא היה עושה בידיים יצא מדהים: ציורים, פסלים, סנדלים, גינה וכל עבודות הבית, מחשמל ועד אינסטלציה. לידו, היו לי 'ידיים שמאליות', כך גם הוא היה קורא לי. בכל דבר כמעט הייתי מבקש את עזרתו. רק לאחר שנפטר הבנתי שאני יודע לעשות כמעט הכל לבד. אני פשוט האמנתי למה שחשבו עליי.

אנחנו הולכים לאסטרולוגים, לנומרולוגים, ליועצים ומתקשרים בחיפוש אחר הגדרה חיצונית. אבל כל אחד נותן תשובה אחרת, כי מה שאחרים רואים בנו, משקף יותר את עולמם הפנימי מאשר את מי שאנחנו באמת. כל שני אנשים ייתנו לנו תשובה אחרת לשאלה מי אנחנו. כל החיים נחפש את התשובה לשאלה הזו, ונחווה בלבול כי שוב ושוב נקבל תשובה אחרת שקשורה, כאמור, יותר לאדם שנמצא מולנו מאשר לנו. להאמין למה שאחרים חושבים עלינו זה לא מי שאני באמת, אלא משהו שקיים בהם ומשתקף לאחרים דרכי.

הטעות השלישית קשורה במחשבות שלנו על עצמנו. אני ממליץ לכם לא להאמין למחשבות שלכם על עצמכם. ביירון קייטי אומרת שהמחשבות שלנו גורמות לכל הסבל בעולם. מנהל בכיר בסדנה שלי שיתף, "כשטעיתי בהחלטה עסקית, המחשבות שלי היו אכזריות יותר מכל מתחרה או מבקר חיצוני. במשך שבועות לא יכולתי לישון בלילה, מאשים את עצמי, מקטין את עצמי". המחשבות שלנו תמיד מקטינות ומגבילות אותנו. אנחנו יותר גדולים וחזקים מהמחשבות שלנו.

אני ראיתי לנגד עיניי מאות טעויות עסקיות שעשיתי בבחירת שותפים למיזמים, בין היתר בגלל תמימות ונאיביות בקבלת החלטות. נוכחתי בדיבור הפנימי הקשוח שלי כלפי עצמי, במחשבות הכי לא מפרגנות, הכי מורידות. לכן לחשוב שאני זה מה שאני חושב על עצמי, הופך אותי לקטן בהרבה ממי שאני באמת.

זה מוביל אותי לטעות הרביעית והאחרונה. כשאנחנו מגדירים את עצמנו דרך מה שאנחנו רוצים להיות, אנחנו יוצרים פער מתמיד בין המציאות לבין הפוטנציאל. זה היה הסיפור שלי במיקרוסופט. רציתי להיות מנהל בטירוף. שיגעתי את מנכ"ל מיקרוסופט דאז, אריה סקופ, בבקשות חוזרות ונשנות, "הייתי מפקד בצה"ל", הזכרתי לו בכל הזדמנות, "אני חייב להתקדם". ככל שרציתי יותר, כך הוא התנגד יותר.

ב-1996 הגיע הרגע שחיכיתי לו. אריה הגיע אליי נרגש ובישר שמקימים את חטיבת האינטרנט. "אני רוצה להציע לך לנהל אותה", הוא אמר. הלב שלי דפק בפראות. השאלה הראשונה שלי חשפה את כל המוגבלות בתפישה שלי, "כמה אנשים אני הולך לנהל?"

"יהיה לך עובד אחד", הוא ענה. הרגשתי אכזבה עמוקה. ביקשתי יום לחשוב על זה, להתייעץ, לישון על זה לילה. כשחזרתי למוחרת עם תשובה חיובית, אריה הודיע לי שכבר הציע את התפקיד לגיל מור, המקביל הטכני שלי. תסכול גדול הציף אותי. התחלתי לחפש הזדמנויות מחוץ לחברה, לא האמנתי שתהיה לי עוד הזדמנות במיקרוסופט.

למרות זאת נתנו לי הזדמנות ונכנסנו לתחרות של חודשיים על התפקיד. ראיונות, מצגות, תוכניות עסקיות. בסופו של דבר גיל קיבל את התפקיד. הרגשתי מובס. אם הייתי אומר מייד כן, חשבתי לעצמי, כנראה לא הייתה בכלל תחרות.

ואז החיים לימדו אותי שיעור מדהים. ארבעה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי מנהל את חטיבת המוצרים. לאחר שמונה חודשים ניהלתי את חטיבת השיווק, ואחר כך את חברת MSN. בשיא הקריירה שלי במיקרוסופט ניהלתי באירופה ארבע חטיבות ו-4,000 עובדים.

כל תפקיד שלקחתי על עצמי במיקרוסופט היה הצלחה, לכן כל הזמן הוסיפו לי משימות, תפקידים ומחלקות. הגדלתי את התפקידים שלי בעצמי, ואז נתנו לי את המינוי הרשמי.

הלקח היה עמוק: הבנתי שאני ממנה למנהל את מי שכבר מתנהג, חושב ומרגיש כמו מנהל, לא את מי שרק רוצה להיות מנהל. לרצות זה לא מספיק. עד אז הייתי Wannabe, מישהו שרוצה להיות משהו, במקום פשוט להיות מי שאני רוצה להיות. יש הבדל בין מי שמתנהג כמו מנהל לבין מי שמתנהג כמו מי שרוצה להיות מנהל.

מערכת הפעלה אנושית: גשר בין טכנולוגיה להתפתחות אישית

*המשך הפרק זמין בספר המלא*