פסע

שַׂכִי

בפעם הראשונה ששַׂכִי עלה במעלית, גם זלר היה איתו שם. הוא כמובן עוד לא ידע שקוראים לו ככה. כנראה הוא עצם עיניים לרגע או החוויר קצת, כי זלר חייך אליו חיוך משרה ביטחון ואמר לו, "זה כמו טיסה, המעלית הזאת. מתרגלים." ושכי, שהיה לחוץ לקראת הריאיון, חייך אליו בחזרה. מאז, בכל פעם שעלה במעלית, שכי חשב שככה בטח ירגיש כשסוף סוף יטוס, עם הלחץ הזה באוזניים והסרעפת שמרחפת רגע באוויר לפני ששאר הגוף מדביק אותה, ושהמעלית הזו היא הכי קרוב לשמיים שהגיע.

לפני שנתיים נגלה אליו עץ הדעת. זה קרה בשירותים של הישיבה, מכל המקומות. שכי התגנב לאחד התאים עם הטלפון החכם שקנה ותוך כמה דקות נמלא פליאה והתפעמות – כל השפע הזה באמת קיים? – שהתחלפו בתחושה המרירה שרימו אותו – כל השפע הזה באמת קיים, אבל הסתירו אותו ממנו. משם הוא התקדם לחטאים אחרים. קטנים, זניחים, מהנים: שירת נשים. דילוג על נטילת ידיים. אף בת קול לא יצאה לנזוף בו, ושום ענן לא המטיר עליו אש וגופרית, גם כשהמשיך למתוח את החבל יותר ויותר, מגלה איזה טעם מתוק של חטא יש לסיגריות בשבת.

הישיבה העיפה אותו אל העולם שבחוץ במכה אחת חדה, ואילו הוא מפריש אותה ממנו עד היום במנות קטנות, מזיע אותה החוצה מצווה אחר מצווה. הוא שכר דירה קטנה ולא משופצת עם יוצא בשאלה נוסף, על הגבול שבין תל אביב לגבעתיים. יש לו שם טלוויזיה, ואיזו הנאה זו לצפות בה אחרי צפייה גנובה במסך הקטן של הנייד. כשעוד היה בישיבה, המעוירר שלהם נהג לעבור בבוקר עם בוקסה בין החדרים. תמיד אותו השיר, בקולי קולות – "כי הרבית טוב אליי". שכי למד לתעב כל תו ותו בו. עכשיו הוא קם בכל יום עם שיר אחר לבחירתו. ההעדפה הנוכחית שלו היא ראפ. הוא סיים בהצלחה קורס QA בן שמונה־עשר שבועות שהותאם במיוחד ליוצאים בשאלה, והיום הוא הגבר היחיד בטרוג'יקס שמסתובב עם לחיים חלקות. הזקנים סובבים אותו בכל מקום: של חוטבי עצים, מטאליסטים, מסוגננים או בני שבוע. רק הוא מתגלח מדי יום, זוכר טוב מדי את היום שבו הוריד את הזקן, את ההתרגשות והיראה שנלוו לצעד הזה, וכמה בהירים וחדשים נראו הפנים שלו מתחתיו. הוא היה מעדיף למות שבע פעמים ולא לגדל את הזקן בחזרה.

ביום הראשון שלו בטרוג'יקס הצמידו אותו לסשה מ־QA שערך לו סיבוב היכרות בחברה ועבר איתו על האינבוקס שלו תוך הסברים מונוטוניים על נהלי העבודה, את מי לכתב באילו מיילים, "והכי חשוב," אמר בקול של מישהו שכבר חזר על אותו משפט יותר מדי פעמים, "זה לזכור – 'אם זה לא כתוב, זה לא קרה'. תדאג שהכול יהיה לך מתועד." הוא הסיר את משקפיו והישיר מבט אל עיניו של שכי. "שלא יהיו לך פדיחות." שכי הנהן. הוא לא הולך לפשל. בישיבה, זכר, העניינים התנהלו אחרת. תקיעת כף פה, קריצה שם. אבל הוא כבר לא שם. סשה הרכיב חזרה את משקפיו. "אוקיי, גמרנו עם התכתובות. עכשיו אנחנו הולכים להריץ בדיקת רגרסיה. אתה יודע מה זה?" "בטח," מיהר שכי לענות. הוא ישב לצידו, דרוך לענות לשאלות שסשה ירה כלפיו מדי פעם באותו קול משועמם. הלחץ והפחד להיכשל בלשונו, גרמו לכפות ידיו להזיע על אף המזגן והוא ניגב אותן על המכנסיים שלבש, בלי שסשה יבחין. כל ישותו זעקה סיגריה. הוא קפץ כשחש טפיחה קלה על גבו וראה את פניו של זלר מעליו.

"איך הולך לך פה בינתיים, שכי?"

"ברוך השם," שכי חייך אליו.

"תגיד, נדמה לי או שראיתי עליך קופסה של נקסט קודם?"

"לא טעית." הוא ראה בזווית העין את סשה שהמתין לו בחוסר סבלנות, אבל זלר היה בכיר יותר. ושכי כל כך רצה סיגריה.

"סוף סוף עוד מעשן בטרוג'יקס!" אמר זלר. "מאז שארז ממרקטינג עזב, לא נשאר לי עם מי לעשן. כולם פה אימצו אורח חיים בריא, אפילו סשינקה שלנו התחיל להכין כל מיני שייקים ירוקים במטבח, פחד אלוהים איך הכיור נראה אחרי זה." סשה התעלם ממנו, וזלר אמר לשכי, "אז יאללה, ירדנו לעשן?"

שכי הביט בחלונות הגדולים. זה היה יום בהיר, ורצועת ים תכולה הביטה בו חזרה ממרחק. "אי אפשר פשוט לפתוח חלון?" הוא שאל ומייד חשש שעשה איזו פדיחה שתכף יגלה את פשרה, אבל זלר פלט צחוק טוב לב ואמר, "בוא'נה, אתה גזור! אתה יודע מה יקרה אם יפתחו חלון בקומה הזאת?" שכי הניד את ראשו, וזלר הסביר, "קודם כול, בגובה כזה, דברים יכולים לעוף מהרוח ולפגוע באנשים בקומה או מתחת לבניין, וגם הדלתות יכולות להיטרק כל כך חזק שזכוכיות פה ישברו. טלי מ־HR, אתה כבר מכיר אותה, נכון? אז היא הסבירה לי פעם משהו על המיזוג, שזה מקלקל את בקרת האקלים של הקומה. לא משנה, זה נראה לי די זניח. אבל גם, נראה לי, כדי שלא יבואו לאף אחד רעיונות לא טובים."

"רעיונות לא טובים?"

"אני יודע? להעיף עובדים מעצבנים. סתם, אני צוחק. בכל מקרה, תראה את החלון, אין לו אפילו ידית פנימית."

"אבל מה אם תהיה שריפה בבניין?"

"אם תהיה שריפה, אז בכלל אסור להכניס אוויר מבחוץ. זה הכי גרוע. טוב, יאללה, אתה בא?"

שכי הפנה מבט שואל אל סשה, שהנהן בחוסר סבלנות. "לך, נמשיך אחרי זה מאיפה שהפסקנו."

"להביא לך משהו מלמטה?" שאל שכי, אבל סשה כבר הרכיב את האוזניות שלו וסובב את גבו אליו, שקוע כולו במחשב.

"בחור טוב, סשה," אמר זלר כשעמדו שניהם בכניסה לבניין, ושכי גילה כמה הוא נהנה לעמוד ככה, בלב ההמולה של המכוניות ונחיל בני האדם, לשאוף פיח ולנשוף עשן, בלי לשאת על כתפיו את האחריות לייצג מגזר שלם. מעכשיו הוא מייצג רק את עצמו. "אל תתרגש יותר מדי מהאדישות שלו. הוא קצת טיפוס בהתחלה, אבל הוא יכניס אותך לעניינים הכי יסודי שאפשר."

"ואיך אביגדור?" שלב הריאיון אצל הבעלים נחרט אצל שכי כמלחיץ מכולם.

"אביגדור? אחלה גבר. קצת קריזיונר, אבל בפנים יש לו לב גדול," אמר זלר, ושכי חשב שאולי לזלר יש דעה טובה על אנשים פשוט כי הם נוטים לאהוב אותו. "הוא היה בקבע עד לפני שש שנים, אביגדור. סגן אלוף," אמר זלר, "וקצת אחרי שהוא יצא לאזרחות, הוא החליט לפתוח את טרוג'יקס. איש עם ביצים מפלדה מחושלת."

שכי הרגיש שפניו מאדימות.

"סליחה על השפה," אמר זלר, ושכי מיהר לומר, "זה בסדר. לגמרי."

"גם אשתי באה מבית דתי," אמר זלר. "אבל הם מהציונות הדתית, אז נראה לי שזה היה מעבר קצת פחות קשה משלך. בשנים הראשונות אחרי שהתחתנו, היינו עושים אצל המשפחה שלה שבת פעם בחודש. בהתחלה זה נראה לי משוגע, אבל אני חייב להודות שעם הזמן קצת למדתי ליהנות מזה. לסופי השבוע אצלם היה קצב אחר לגמרי."

"זה נכון," אמר שכי. הוא שם לב שזלר דיבר בלשון עבר על הביקורים המשפחתיים, אבל לא העז לשאול למה.

"אז מה," שאל זלר. "אתה יודע יידיש?"

שכי חייך. "איך קען אַ ביסל ייִדיש. אנחנו ליטאים, החסידים יודעים לדבר יותר שוטף."

"תכלס. ואתה מתגעגע לעולם הזה לפעמים?"

שכי שאף מהסיגריה שלו מלוא הריאות. "אני מתגעגע למשפחה שלי," אמר בשקט.

העיניים של זלר היו טובות. "משפחה גדולה?"

"שמונה אחים ואחיות."

"וואו. אז מתי נפגשת איתם בפעם האחרונה?"

"לא יודע... שנה ומשהו, נראה לי."

"קשוח."

"כן."

"לאשתי יש בסך הכול חמישה אחים. הייתה לה עוד אחות שמתה ממחלה בגיל צעיר – ממה שהבנתי, היא לא הייתה מאה אחוז. אז כשהתחלנו לדבר על חתונה ומשפחה, מוריה... מור אמרה לי, 'תקשיב, אני יודעת מה זה לגדול בבית מלא ילדים, אז חשוב לי שתדע כבר עכשיו – אני לא רוצה יותר מילד אחד, וזה לא משהו שהולך להשתנות.' ככה היא אמרה, והסכמתי. והיום באמת יש לנו בת אחת. יולי." הוא ביטא את השם באהבה גדולה. "היא בת חמש. ומה איתך?" שאל את שכי. "יש לך בת זוג, בן זוג, משהו?"

השאלה גרמה לשכי להשתוקק לסיגריה חדשה, אבל הוא חיכה לאות מזלר. הם כבר בילו מספיק זמן מחוץ למשרד. "היו לי שני שידוכים שלא צלחו כשעוד למדתי בישיבה," אמר. "אבל מאז שעזבתי – לא."

"טוב, אתה יודע איך אומרים, מעכשיו העולם הוא הצדפה שלך. תגיד, למה שלא תבוא אלינו לכפר סבא פעם לארוחת שישי, מה אתה אומר? מור יודעת לבשל סוף. היא תכין לכבודך ארוחה, מה שתרצה – בשרי או חלבי – אליפות."

"באמת תודה, זלר. ממש יפה שחשבת עליי. אבל זה בסדר, היא לא צריכה להתאמץ במיוחד בשבילי. אני לא אוכל כשר," אמר בשמץ של גאווה, "וחוץ מזה, אין לי איך להגיע לכפר סבא בסוף השבוע."

"שטויות. אני אבוא לאסוף אותך. תפנה לך איזה ערב שישי בזמן הקרוב."

ערבי שישי של שכי כבר היו פנויים למשעי. השותף שלו לדירה נהג לבלות את השבת אצל ההורים, ואף על פי שלא התיידדו, הבית היה שקט להחריד בלעדיו. את הימים האלה הקדיש שכי בעיקר ללימוד קורסים אונליין לשיפור האנגלית, לצפייה בסדרות ללא כתוביות מאותה הסיבה בדיוק, ולניסויים קולינריים מוצלחים למחצה. לפעמים היה מדמיין את הוריו ואחיו מסֵבים אל שולחן השבת בדירתם בבני ברק. בדמיונו, שתודלק על ידי הבדידות, פינת האוכל זהרה באור נגוהות, השולחן היה עמוס לעייפה במגוון תבשילים רב וטעים מכפי שהיה באמת אי פעם, והסועדים – קרובים זה לזה בגוף ובלב.

"אם ככה, אני אשמח," אמר לזלר. "מאוד אשמח."

זלר טפח על כתפו. "גם אנחנו. יאללה, עלִינו?"

שכי חיכה להזמנה באותו סוף שבוע, ובזה שאחריו. הוא עקב בעיניו אחרי זלר כשזה חצה את החלל המשותף וחייך או קרץ לו, ובינתיים חשב מה יביא איתו לסעודה – קינוח קנוי או איזו קערה יפה לסלט? אולי גם מתנה קטנה לילדה, יולי? אבל זלר שכח או אולי התחרט על עצם ההצעה, כי הוא לא הזכיר יותר את העניין.

עוד ירידה במעלית עם זלר. ועוד אחת. עוד סיגריה משותפת. עוד פעם האוזניים נסתמות כשהמעלית עולה חזרה לקומה שלהם ומשתחררות ברגע שהיא מתמקמת והדלתות נפתחות. העשן ששכי שואף בכל הפסקה כזו ממלא את גופו בחמימות ובתחושת ביטחון. השיחות עם זלר – בנועם, ובמידע חשוב על החברה.

"הכול עוד לגמרי באוויר, כן?" זלר אמר, "אבל שמעתי שאביגדור בודק היתכנות לפתוח סניף של טרוג'יקס בחוף המזרחי. יש שם כמה חבר'ה – שועלים רציניים – שרק מחכים לקדם אותנו אצל האורתודוקסים שם."

"החוף המזרחי?" שאל שכי, וזלר אמר, "נו, ניו יורק, ג'רזי. גם קונטיקט. הרבה יהודים."

"מגניב," אמר שכי.

זלר חייך. "אתה יכול להיות אחלה חיבור שלנו שם."

"מה זאת אומרת?"

"רגל בדלת, נו."

שכי בלע קצת עשן והתחיל להשתעל, וזלר חיכה בסבלנות עד שיירגע. "תבוא, תציג את עצמך, תדבר איתם, תזרוק כמה מילים ביידיש. אולי תתארח לאיזה קידוש אצלם. Butter them up, מה שנקרא. ואז אני ואיילה ממרקטינג כבר ניקח את זה משם."

כמה זמן זלר מסתובב עם הרעיון הזה בראש? שכי הרגיש גל קטן של חרדה חולף בתוכו. "אבל האנגלית שלי עוד לא מספיק טובה." אמר.

"וואו, שתהיה בריא, שכי. מישהו כבר אמר לך שאתה חרא בלמכור את עצמך?" שאל זלר. המבט שלו היה ידידותי. "כאילו, בוא. סיפרת לי שאתה חולם לנסוע לחוץ לארץ אני לא יודע כמה שנים, ועכשיו יש לך פה הזדמנות ענקית, אם כל הכוכבים יסתדרו בשבילך כמו שצריך. יש לך בעיה עם זה?"

שכי נתן למילים לשקוע. חו"ל. ניו יורק. חיבור. הוא הניח לחיוך להתפשט על פניו, רחב כל כך עד שלחייו כמעט כאבו. "לא. אין לי שום בעיה עם זה," אמר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*