המרגלים הצעירים 5 - המשימה מנהטן

הנְחיל 

משימות ריגול לא דומות בכלל למה שרואים בסרטי ריגול. קהיר היה צריך רק להסתכל במראה כדי לדעת את זה. הוא עמד לצאת למשימה הראשונה שלו בשם בדוי ועם סיפור כיסוי, ובמקום ללבוש טוקסידו או סתם חליפה מחויטת, הוא לבש תחפושת של דבורה. התחפושת היתה סרבל מרופד שלובשים מעל טייטס שחורים, ובהחלט לא היתה מחויטת.

"זה לוחץ לי למטה," הוא התלונן ומשך באזור התחתון של התחפושת.

"זה הדבר הכי טוב שהצלחנו להשיג בהתראה קצרה כל כך," ענה פריז, שלבש תחפושת זהה ומרח עכשיו על הפרצוף פסים שחורים וצהובים. "בכל מה שקשור לריגול, נוחות תמיד תהיה חשובה פחות מהצורך להתמזג בקהל."

"אולי," ענה קהיר. "אבל ממש עכשיו, החלק של הישבן והתפר התחתון מתמזגים לי בתחתונים."

פריז צחק. זה היה בעיניו סימן טוב, שקהיר מסוגל להתבדח רגע לפני המשימה הרשמית הראשונה שלו. רוב האנשים היו מן הסתם מתוחים מדי לבדיחות בנסיבות כאלה. "ברוך הבא לאֵם־אַיי־6," הוא אמר. "העבודה כאן כל כך זוהרת."

הם היו בוונציה שבאיטליה, מפני ששירות המודיעין החשאי שמע שעלול לקרות משהו חמור בהפגנה נגד משבר האקלים שתוכננה להתקיים בכיכר סַן מַרקוֹ. ההפגנה היתה יוזמה של קבוצת נוער למען איכות הסביבה, שנודעה בשם "הנְחיל", והחברים בה אכן התלבשו בכל פעולות המחאה שלהם כמו נחיל של דבורים.

"מוכן?" שאל פריז ברגע שסיים למרוח את האיפור על פניו.

קהיר הינהן, משך שוב בתחפושת ואמר, "קדימה, בוא נתחיל לזמזם."

זאת היתה הפעם הראשונה שהם ביקרו בוונציה, והם ידעו שהם עלולים ללכת לאיבוד בקלות כי העיר פרושה על פני יותר ממאה אִיים קטנים, אבל הם קיבלו עזרה בזמן שניווטו בין כל הסמטאות והגשרים המבלבלים. ברגע שיצאו מדירת המִסתוֹר שלהם הם שמעו זמזום רועש, שנשמע כאילו נחיל שלם של דבורים השתלט על העיר.

"מה זה הרעש הזה?" שאל קהיר.

"זה רעש של ווּבוּזֵֵלָה," ענה פריז.

"אתה מתכוון לצפצפות האלה מפלסטיק שאוהדים צופרים בהם במשחקי כדורגל?"

"חברי הנחיל צופרים תמיד בוובוזלות כשהם בדרך להפגנות," הסביר פריז. "אנחנו רק צריכים להקשיב וללכת אחריהם."

"זה מאוד עוזר," אמר קהיר. "מעצבן, אבל עוזר."

בזמן שהם מיהרו להצטרף אל חברי הנחיל, שאר אנשי הצוות כבר ניצבו בעמדות שלהם בכיכר סן מרקו, שבאיטלקית נקראת פְּיָאצָה סן מרקו. סידני וברוקלין עמדו ליד עמדות הבידוק הביטחוני שדרכן היו כל המפגינים אמורים להיכנס, ורִיוֹ ומוֹנְטי עמדו מאחורי הבמה ושמו עין על הדוברים שהיו אמורים לנאום בהפגנה.

קאט היתה האלפא, וזה אומר שמרגע שהמבצע יצא לדרך, היא זאת שקיבלה את כל ההחלטות. היא הוצבה על מרפסת התצפית שבראש מגדל השעון הפונה אל הכיכר. ארבע מאות שנה לפני כן, זה המקום שבו גָלילֵאוֹ השקיף על השמים בטלסקופ החדש שהמציא וגילה שיש סֵדר ביקום. עכשיו זה המקום שבו עמדה מרגלת בת ארבע־עשרה והשקיפה על ים של מפגינים, בתקווה לגלות אילו מהם עלולים לאיים על שלומם של האחרים.

"בדיקת קשר, אחת, שתיים, שלוש," היא אמרה לתוך המיקרופון שהיה חבוי בצווארון המעיל שלה. "מישהו שומע אותי?"

"קיבלתי, עבוֹר," ענתה סידני.

"שומעים מצוין," הוסיפה ברוקלין.

"הכול טוב," אמרה מונטי.

"גם אצלי," ענה ריו.

קאט חיכתה רגע, ואז הוסיפה, "פריז, קהיר, אתם בטְווח שמיעה?"

"את צריכה לדבר יותר חזק," אמר קהיר, וניסה לגבור בקולו על הרעש שסביבם. "מאוד רועש כאן."

הוא ופריז הצטרפו ממש עכשיו לעשרות מפגינים לבושים כמו דבורים, שהקימו מהומה שלמה בזמן שצעדו ברחובות העיר. חוץ מהצפירות של הוובוזלות היו גם מפגינים שהִכו בתופים, ואחרים צעקו בקולי־קולות "בֵּי־אָ־טְריס! בֵּי־אָ־טְריס!" לכבוד המנהיגה שלהם.

"אנחנו על גשר רִיאַלְטוֹ, חוצים את התעלה הגדולה," אמר פריז, והרים את קולו. "נראה שנגיע לסן מרקו בעוד עשר דקות בערך."

"מה איתךָ, אמא?" שאלה קאט. "אני יודעת שאתה לא יכול לענות ישירות, אבל אם אתה שומע אותנו, תשאל איזו שאלה כדי שנדע."

אמא היה אחד משני המבוגרים שפיקחו על הצוות. האם־איי־6 הצליח להחדיר אותו לחדר הבקרה המשוכלל של ונציה. המקום היה סודי ביותר, וגם קצת שנוי במחלוקת, מפני שזה המקום שבו הרשויות המקומיות של העיר השתמשו במערכת של חיישנים, מצלמות אבטחה ומכשירי עיקוב על טלפונים ניידים כדי לפקח על כל אדם שמבקר בעיר. אם האיטלקים היו מגלים שסוכן בריטי מנהל מכאן מבצע הם היו משתוללים מרוב כעס, ולכן היה אסור שאמא ייצור קשר ישיר עם שאר חברי הצוות. במקום זאת הוא פנה אל שוטר שעמד לידו ושאל, "דוֹבֶה אִיל בּאניוֹ?"

"ברצינות?" שאלה סידני וצחקה. "זה הדבר הכי טוב שהצלחת לחשוב עליו?"

"את יודעת מה זה אומר, נכון?" שאלה קאט.

"בטח," ענתה סידני. "זה אומר, 'איפה השירותים?'"

"נכון, אבל זה גם אומר שמערכת הקשר פועלת כמו שצריך ושכולם בעמדות שלהם," אמרה קאט. "וזה אומר: יש אור ירוק למבצע. צאו לדרך!"

אלה המילים שהאלפא בכל מבצע היה צריך תמיד להגיד בתחילת כל פעולה של המרגלים הצעירים — צוות ניסיוני של שישה סוכנים חשאיים, נערים ונערות בני אחת־עשרה עד שש־עשרה, ששירות המודיעין החשאי הבריטי שלח למשימות שבהן מבוגרים עלולים לבלוט מדי.

"מדהים שזה עדיין עושה לי צמרמורת," אמרה ברוקלין. "בכל פעם מחדש."

קאט, שהיתה שקטה וביישנית מטבעה, זכתה לשמש בתפקיד האלפא בכמה משימות חשובות במיוחד שהצוות ביצע. היא הופתעה לגלות עד כמה היא נהנית מהתפקיד. "הכול מתקדם יפה וההפגנה תתחיל בעוד עשרים ושלוש דקות," היא אמרה בנימה סמכותית. "אז תפקחו עיניים ותהיו ערוכים לכל דבר. זאת לא משימה רגילה."

"יכול להיות שאת מתכוונת לזה שהפעם אנחנו אמורים לחפש זומבים?" שאל ריו.

במערכת הקשר נשמעו צחקוקים.

"לא רק זומבים," ענתה קאט. "אני אסתפק בערפדים, טורפי אדם או כל יצורים מתים־חיים שאתם עלולים להיתקל בהם. אנחנו פורשׂים כאן רשת רחבה."

וזאת היתה הבעיה במשימה הזאת. הם לא באמת ידעו מה הם מחפשים.

חמישה ימים קודם לכן אנשי האם־איי־6 קלטו חלק מהודעה שנשלחה בין שני ארגוני פשע בקָזַחסְטָן ובטורקיה, וההודעה דיברה על פיגוע בכיכר סן מרקו שיבוצע בתאריך הזה בידי... המתים המְהַלכים.

אלה המילים המפורשות שנאמרו בהודעה.

בנסיבות רגילות החוקרים של הארגון הבריטי אולי לא היו מקדישים לכך תשומת לב רבה, אבל ההפגנה תוכננה להתקיים בזמן שכל מנהיגי העולם יבואו לוונציה לוועידת האקלים של האו"ם, שנועדה להתכנס מעבר לתעלת ג'וּדֵקָה באי שנקרא סַן ג'וֹרג'וֹ מאג'וֹרֶה.

האיוּם נשמע כמו בדיחה, אבל היה אסור להתעלם ממנו.

"המתים המהלכים?" שאל אמא כשהבוסית שלו הטילה את המשימה על הצוות. "את מדברת ברצינות? מה זה בכלל אומר?"

"יש כמה אפשרויות," השיבה טְרוּ, אחת מבין מעט מאוד בכירים בשירות המודיעין החשאי שבכלל ידעו על קיומם של המרגלים הצעירים. "זה יכול להיות קוד, או הודעה שהשתבשה איכשהו בתרגום מקָזָחית לאנגלית, או עדוּת ראשונה לזה שזומבים עומדים להשתלט על העולם. ובכל אחד מהמקרים האלה, נצטרך שיהיה שם מישהו שיבדוק מה קורה."

המרגלים הצעירים נבחרו להיות אותו "מישהו" משתי סיבות. קודם כול, ההפגנה היתה יוזמה של צעירים ונועדה לצעירים, ולכן היה להם קל להתמזג ברקע. שנית, סיפור הכיסוי הרשמי של הצוות היה שהם תלמידים שקיבלו מִלגָה ללמוד ב"מרכז לחֵקר ולניטוּר האטמוספירה", תחנה לחיזוי מזג האוויר בסקוטלנד, שהיתה למעשה המטֶה של פעילות חשאית ביותר של האם־איי־6. "החווה", כמו שהתחנה כונתה בדרך כלל, קידמה מוּדעוּת לשינויים באקלים, וכך קרה שמונטי וריו הצליחו להגיע אל אֲחוֹרֵי הבמה יחד עם שאר הדוברים.

"ווֹסֶה אֶסטָה נֶרווֹזָה?" שאל ריו את בֵּיאטריס סַנטוֹס, הפעילה בת השש־עשרה שהיתה אמורה להיות הנואמת העיקרית בהפגנה.

היא חייכה והופתעה לשמוע מישהו מדבר בפורטוגלית, שפת אִמה.

"אוּם פּוֹאוּקוֹ," ענתה והודתה שכן, היא קצת מתוחה. "ווֹסֶה אֶ בְּרזילֵיירוֹ?"

"אֵאוּ סוֹאוּ קָריוֹקָה," הוא ענה, ובכך אישר שכן, הוא מברזיל והוא בא מהעיר ריוֹ דֶה זָ'ניירוֹ.

עיניה ניצתו והיא קרנה באושר. "גם אני!" היא אמרה, בפורטוגלית כמובן.

אמנם קאט היתה האלפא, אבל המשימה החשובה ביותר היתה של ריו. הוא היה אמור להתקרב אל ביאטריס ולהשגיח עליה, כי היה די ברור שהיא תהיה המטרה העיקרית לכל התקפה אפשרית. ריו ממש התרגש לקראת המשימה הזאת. לא רק שהוא כמעט אף פעם לא זכה לקבל אחריות גדולה כל כך, הוא גם ממש העריץ את ביאטריס. בזמן שהם דיברו הוא התקשה להתרכז מרוב התרגשות.

"רָפָאֵל," הוא אמר, מציג את עצמו בשם הכיסוי שלו. "אבל את מוזמנת לקרוא לי רָאפָה."

"אני ביאטריס," היא ענתה.

הוא צחק. "כן, אני חושב ששמעתי את זה באיזה מקום."

הקריאות "בי־א־טריס! בי־א־טריס!" הידהדו מהקהל, והיא כיווצה את פניה במבוכה.

"זה בטח נפלא בשבילך," הוא אמר. "אנשים קוראים את השם שלך בכזאת התלהבות."

"זה תורם למטרה," היא אמרה. "אבל אני לא כל כך אוהבת את תשומת הלב."

"באמת?" הוא שאל בהפתעה. "ממש חבל, כי את מקבלת המון תשומת לב."

במהלך קצת יותר משנתיים נהפכה ביאטריס מנערה אלמונית ומודאגת לפעילה למען האקלים שמפורסמת בכל העולם. מה שהתחיל בתור מחאה של נערה אחת מחוץ לבניין הקונגרס הלאומי של ברזיל גדל לארגון בינלאומי עם חברים בתשעים ושבע מדינות. רשמית היא היתה המנהלת של "חֶבר התלמידים הבינלאומי להגנה על יערות הגשם", אבל בקרב תומכיה המושבעים היא היתה ידועה בעיקר בכינוי "מלכת הדבורים", כי שם הקיצור שלה — בִּי — פירושו "דבורה" באנגלית.

"ובכל זאת," הוסיף ריו ואמר, "אין לך סיבה להיות מתוחה כשאת צריכה לנאום מול קהל של אנשים שכל כך אוהבים אותך."

"אני לא באמת מודאגת מהנאום בפְּיאצָה," היא אמרה. "אבל יש אנשים מעבר לתעלה שלא כל כך אוהבים אותי. חשוב שאני לא אעשה שום טעות שעלולה לתת להם תירוץ להתעלם מהטענות שלי."

בסוף הנאום ביאטריס היתה אמורה לחצות את הלָגוּנה בשַׁיִט בן חמש דקות בסירה עד לאי סן ג'ורג'ו מאג'ורֶה, כדי שתוכל לנאום באוזני מנהיגי העולם שבאו לוועידת האקלים של האו"ם. שם יהיו בקהל שלה אנשים רציניים ומפחידים למדי, כמו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה.

"איך את מצליחה להישאר רגועה כשאת צריכה לדבר עם אנשים כאלה?" שאל אותה ריו.

"אני חושבת על הדבורים."

"על המעריצים שמתחפשים לדבורים וצועקים את השם שלך?"

"לא," היא ענתה. "על החרקים המעופפים שמַאֲביקים שליש מהמזון שאנחנו אוכלים. בלי הדבורים אין דרך להאכיל את העולם. כשאני חושבת עליהן אני נזכרת שגם יצור ממש קטן עדיין יכול להיות חשוב מאוד."

ריו העלה על פניו חיוך מקסים ואמר, "את תהיי מדהימה."

היא הרימה את שתי כפות ידיה ושילבה את האצבעות למזל.

בינתיים הקהל המשיך למלא את הפיאצה.

"למקרה שלא שמתם לב, עם כל הרעש האדיר הזה, הנחיל הגיע כרגע לעמדת הבידוק מספר אחת," הודיעה סידני לחברי הצוות.

סביב הכיכר הוצבו גדרות, כך שכל מי שרצה להיכנס אליה היה צריך לעבור בסדרה של גלאֵי מתכות וגם לעבור בדיקה ידנית של שוטרים במעילים שחורים שעל גבם נכתב POLIZIA — משטרה.

"אני אפילו רואה את הדבורים הקטנות שלנו," אמרה סידני ברגע שאיתרה בעיניה את פריז ואת קהיר, שנכנסו לאזור הבדיקות הידניות. "דבורה מספר אחת ודבורה מספר שתיים."

"אל תשכחי לצלם את שניהם," אמרה קאט.

"כדי לתעד את המבצע?" שאלה ברוקלין.

"לא, כדי שנוכל בעתיד להציק להם עם התמונות המביכות האלה."

"אין כמוך, קאט," אמרה סידני וצילמה כמה תמונות. "את תמיד מתכננת כמה צעדים קדימה."

"שתיכן ממש מצחיקות," ענה פריז. "וחוץ מזה, יחסית לכל השאר אני חושב שאנחנו דווקא נראים לא רע."

"תמשיך למכור לעצמך את השקר הזה," אמרה סידני. "אבל יכול להיות שאתה מתבלבל וחושב שאנחנו עדיין במזרח התיכון, כמו במשימה הקודמת."

"למה?" שאל פריז בבלבול.

"כי אתה מספר לעצמך סיפורי אלף ולילה," היא התבדחה, ושוב נשמעו צחוקים במערכת הקשר.

"אין ספק שהפסדת בוויכוח," אמר ריו.

"טוב, זה מספיק," אמרה מונטי, שעד עכשיו צחקה יחד איתם. "נהדר שיש לנו מצב רוח טוב, אבל המשימה הזאת חשובה. אנחנו צריכים להתרכז." מונטי היתה המבוגרת השנייה בצוות. היא היתה מנהלת החווה ועמדה עכשיו מאחורי הבמה יחד עם ההורים והיועצים שבאו ללוות את הדוברים בהפגנה.

"ועכשיו בלי צחוקים, אני חושבת שאולי היה עדיף שכולנו נלבש תחפושות," אמרה ברוקלין. "ככה יכולנו להתמזג יותר בקלות."

"למה?"

"יש כאן המון אנשים עם תחפושות," היא ענתה. "חוץ מהדבורים יש אנשים שהתחפשו לבעלי חיים בסכנת הכחדה או לגיבורי־על שפועלים למען איכות הסביבה, ויש אפילו כמה שעטו על הראש מסֵכות קרטון עם הפנים של מנהיגי העולם. בעמדת הבידוק השנייה ממש נדמה שיש כאן מסיבה של האלוֹוין. השוטרים מנסים עכשיו לחשוב מה לעשות עם שני אנשי עופות מפחידים שדוחפים כדור גדול בצורת גלובוס."

"מה הבעיה עם זה?" שאלה סידני.

"הוא גדול מדי ולא עובר בגלאי המתכות," היא ענתה.

"איך בכלל נראים 'אנשי עופות מפחידים'?" שאל קהיר.

"הם באו עם גלימות שחורות, כובעים שחורים, מגפיים של אופנוענים, ויש להם מסכות לבנות עם עיניים גדולות ועגולות ומקור ארוך."

"אלה לא אנשי עופות," אמר פריז. "אלה רופאי מגֵפה."

"מה?" שאלה ברוקלין.

"בימי הביניים, רופאים התלבשו ככה כשהם טיפלו באנשים שחלו במגפה," אמר פריז. "הם מילאו את המקור בעשבים ובפרחים כדי לסלק את הריח הנורא כי הם חשבו שאנשים נדבקים במגפה בגלל הריח."

"אולי הם לא אנשי עופות, אבל המסכות שלהם עדיין מפחידות נורא," ענתה ברוקלין.

"זה מה שגם האנשים בימי הביניים חשבו," השיב פריז. "הם נבהלו כשראו רופא כזה מגיע לשכונה שלהם, כי הם הבינו שמישהו לידם חולה במגפה ובטוח ימות. הרופאים האלה היו ממש כמו מלאך המוות."

לרגע השתררה שתיקה, ואז קאט אמרה, "המתים המהלכים!"