אנדראו

עמדתי בסלון ביתו ואמרתי לו, אני מבינה שאתה לא יכול לראות אותי יותר, אבל אתה לא יכול לשלוח אותי ככה לרחוב. והוא אמר, אני לא שולח אותך לרחוב, יש לך בית. כן, אמרתי, אבל כבר שתיתי הבוקר, וכשארד למטה אולי אלך עד הקפה בפינה ואשתה בירה ועוד בירה, ואחר כך אחצה את הרחוב בזיגזג ומכונית תעיף אותי אל הכביש.

הרעיון הזה כנראה הבהיל אותו. הוא ניגש אל שולחן הכתיבה, כתב משהו והושיט לי פתק. זה שם של פסיכיאטר, ידיד טוב שלי, איש מאוד חביב, הוא יעזור לך להיפטר מהאלכוהול. הסתכלתי בו עוד רגע, נתתי עוד מבט בחלון הגדול המשקיף למרחב הפתוח ובפס הים הכחול באופק, תחבתי את הפתק לתיק והלכתי לכיוון הדלת. אנדראו ליווה אותי כמו תמיד, וכשעמד בפתח אמר, תשמרי על עצמך, תשמרי על העצמאות שלך.

האור בחדר המדרגות כבה. ירדתי במעלית, הדפתי את דלת הכניסה לבניין ויצאתי לחצר. היה אביב, פרחי אמנון ותמר עוד פרחו בפינת הנוי, הדשא היה ירוק וגזום. ירדתי במדרגות החצר, אחזתי במעקה, והמשכתי בשביל האבנים המוביל אל המדרכה. הלכתי צמודה לגדר, חוששת להיתקל באבן מדרכה פגומה, פוחדת שאמעד ואפול. ידי שנאחזה בעלי השיחים שלאורך הגדרות התמלאה בנוזל ירוק דביק, גל של חום תקף אותי, אחרי כן בחילה וסחרחורת.

חציתי את הכביש בזהירות וישבתי על ספסל בתחנת האוטובוס מול הכיכר הקטנה. תנועת המכוניות החגה סביב הכיכר הגבירה את הסחרחורת. עצרתי מונית. ביקשתי מהנהג שייסע במתינות ויאט בסיבובים.

בבית לא היה איש. פשטתי את בגדיי ונכנסתי לחדר האמבטיה, הראש מוטה אל האסלה, כיווץ מעל הבטן, נוזל חמוץ מילא את הפה ונפלט באחת. שטפתי את הפה והסנטר בהרבה מים וסבון, שטפתי את הלכלוך באסלה. אחר כך עמדתי במקלחת תחת המים הקרים. כשיצאתי הנחתי מגבת על המיטה הזוגית ונשכבתי, מנסה לנשום עמוק ולא לחשוב הרבה. רוח קרירה נשבה בעד החלון. משכתי את השמיכה וכיסיתי את עצמי. אם רק אצליח לא לחשוב עליו ולא לחשוב על כלום, אולי אירדם ולא ארגיש יותר שום דבר.

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי כך במיטה בין הכריות ושמיכת הפוך שהיתה פעם של אימי, שמיכה עטופה בציפה לבנה רכוסה בכפתורי בד שחוקים. עיניי נעצמו ונפקחו חליפות עד ששקעתי בתרדמה עמוקה.

אחר כך התעוררתי, שלחתי יד אל השידה וגיששתי אחר המשקפיים. הבית היה שקט. המשכתי לשכב, עקבתי אחר אלומת האור המסתננת דרך חרכי התריס ורסיסי האבק המרקדים לאורכה. כשהתעייפתי והסרתי את המשקפיים ראיתי רק הבהקים לבנים, פסים בהירים על הקיר שממול לחלון וצללים שנפלו על השמיכה והדגישו את עובייה. עצמתי שוב את עיניי וחשבתי כמה קל היה אילו יכולתי לשקוע לתוך השמיכה כמו לתוך חול. לשקוע ולא להיות עוד.

1

כשמאיה היתה בת חמש וירדה לראשונה לבדה לחצר נתקפתי בפחד שלא הכרתי.

עמדתי במרפסת ועקבתי אחריה. פתאום אחזה בי בהלה, היא תצא אל המדרכה ותחצה את הכביש, יקרה אסון.

ירדתי מהר למטה. היא עמדה בשקט ליד השיחים, השער היה סגור. כשראתה אותי חייכה אליי ואני לא הבנתי מה הבהיל אותי כל כך.

חשבתי שהפחד יעבור עם הזמן, כשתגדל, אבל זה לא קרה. להפך, הפחד רק הלך וגבר.

כל עוד היתה קטנה ליוויתי אותה לכל מקום, לבית הספר ובחזרה, לחוגים, לבתי החברות, אפילו עד פתח הדירה של חברה שגרה בבניין שלנו. אך כשמאיה היתה בת תשע היא ביקשה שאניח לה ללכת לבד ורק אחרי חודשים של תחנונים ולחצים של יואב, שחררתי את אחיזתי. מכאן והלאה החיים הפכו לציפייה חרדה למאיה. הבטתי בשעון ללא הרף: מתי היא מסיימת את הלימודים, מתי היא חוזרת משיעור פסנתר, כמה זמן היא מתעכבת בחנות, עד איזו שעה נמשכת המסיבה. אם איחרה לשוב, הייתי רצה חסרת נשימה לחפש אחריה. ולפעמים היו עוברות במוחי מחשבות נוראות כל כך, עד שלא היה בי כוח להמתין, הייתי הולכת אל בית הספר, עומדת מאחורי הגדר עד שהופיעה בחצר, או שהייתי מגיעה אל אולם הספורט בתירוץ שעליי לשוחח עם המדריך. קשים מכול היו טיולי סוף השנה. מאיה היתה פורצת בבכי ואומרת, כל ההורים מרשים — למה את לא מרשה? לבסוף הייתי נכנעת, ובזמן שנעדרה מהבית הסתובבתי בתוך סיוט מתמשך ובלילה לא עצמתי עין.

תהיתי אם יש עוד אימהות שמרגישות כמוני. שאלתי את אריאלה מהבית ממול, שבנה למד עם מאיה, אם גם היא פוחדת כל כך.

פעם לא ישנתי בלילות, היא אמרה, הייתי רואה את דניאל תלוי בין שמיים וארץ, היא הושיטה את ידה לעבר העצים שבקצה הרחוב, הנה שם, מעל לצמרות הדקלים בגינה.

ועכשיו?

איכשהו הפחד נרגע, היא אמרה.

ואני לא הבנתי איך אפשר.

מאיה היתה כבר בת חמש־עשרה כשנסעה לפסטיבל מוזיקה ביפו עם חברים, קבענו שבסוף הערב ניפגש בבית של אימי ומשם ניסע יחד הביתה. השעה היתה אחת־עשרה בלילה והיא עוד לא חזרה. הרגשתי אש שורפת בפרקי הידיים. כשהבטתי בכפות ידיי, הן נראו לי כמו שני דגים מדממים והתחלתי להזיע בכל הגוף. כנראה התעלפתי לכמה שניות. כשפקחתי את עיניי אמרתי שאני חייבת ללכת למשטרה לברר, אבל אין לי אומץ ללכת לבד.

אימי הביטה בי בדאגה ואמרה, את לא יכולה להמשיך ככה. צריך אולי להתייעץ עם מישהו.

זאת היתה אחת הפעמים הבודדות שאימי ממש הביטה בי.

למחרת סיפרתי על זה ליואב וביקשתי שיתעניין. כן, את צריכה להתייעץ, אמר בנימה מהורהרת. אחרי כמה ימים נתן לי שם ומספר טלפון של פסיכולוגית שחבר המליץ עליה.

הפסיכולוגית גרה לא רחוק מביתה של אימי, ליד שדרות ח"ן. כשנפתחה הדלת ראיתי אישה מבוגרת, דומה לאחת השכנות של אימי. הלכתי אחריה במסדרון ארוך. על הקיר היו תלויים תצלומים משפחתיים, מהמטבח עלה ריח מרק עוף, והחדר היה חשוך מעט. היא התיישבה מצידו האחד של שולחן, סימנה לי לשבת מצידו השני ושאלה מה הביא אותי אליה. אחרי שהקשיבה לי, אמרה, הבעיה שלך היא שאת רוצה לשלוט במשפחה. לא היה צל של היסוס בדבריה.

איך את יודעת? שאלתי.

יש לי הרבה מאוד ניסיון, הסתכלי על התעודות. רק אז שמתי לב שעל הקיר, לצד המדפים עם תיקיות הקרטון בשחור־לבן, היתה תלויה שורה של תעודות ממוסגרות.

חיכיתי שהשעה תיגמר, שילמתי וברחתי.

הלכתי לאורך השדרה תחת עצי הפיקוס הגדולים. היה חול המועד סוכות, האדמה היתה לחה מהגשם הראשון שירד בלילה, האוויר היה צונן ומלא בריחם הטוב של עלים רטובים. בחצר אחת ראיתי סוכה קטנה דחוקה בין החניה לגדר, עצרתי והתבוננתי בה וחשבתי על הסוכה שבנינו יחד כל ילדי הבניין כשהיינו קטנים ועל אימי שהכינה לי מגש עם ארוחת ערב לסוכה, ולקינוח צלוחית עם חצי אפרסק מקופסת שימורים מיובאת, שוחה במי סירופ שקופים. היא צחקה ואמרה, הילדים יחשבו שזאת ביצה רכה ענקית. ידעתי שאימי לא בבית באותה שעה, אבל היה מוזר לעבור קרוב כל כך ולא לעלות אליה. רציתי לראות אותה צוחקת, נדמה היה לי שאם תצחק אליי, ייעלם הפחד, אלא שהיא כבר מזמן לא צוחקת כמו פעם, בחגים, כשאורחים היו באים אלינו.

המשכתי עד הנביאים ופניתי שמאלה לכיוון שאול המלך. לא מיהרתי לשום מקום. שלושה חודשים קודם לכן סגרו את הסטודיו שעבדתי בו כמה שנים, אבל לא הייתי מודאגת בעניין העבודה, מה שהדאיג אותי היה מה שקורה לי עם מאיה.

הלכתי לאט ושאלתי את עצמי, למה התכוונה הפסיכולוגית כשאמרה שאני רוצה לשלוט במשפחה?

המשכתי ללכת ומצאתי את עצמי חוצה את הרחבה המוארת שלפני המוזיאון. כשהגעתי לפסל של הנרי מור, החלקתי בידי על ברכה של האישה הגדולה, שהיתה חמה למגע, ובאותו רגע ראיתי את דיוויד. הייתי בטוחה שזה הוא, אף שהתקדם אל הקופה וראיתי רק את הגב שלו. התלתלים הכהים, מכנסי הקורדרוי הכחולים והרגל שמשך קצת. עצרתי וחשבתי מה יקרה אם אתקרב אליו. אולי רק יגיד שהיה נעים לראות אותי וייעלם.

ראיתי אותו נכנס, רצתי לקופה, קניתי כרטיס ונכנסתי מהר. הוא עלה במעלה המשופע, יכולתי לראות את צדודיתו, דיוויד, דיוויד יפה התואר.

כשקראתי בשמו, הסב את ראשו אליי ושמח, אבל הפנים שלו היו עייפות. הוא כרך את זרועו סביב כתפי ואמר, בואי נרד לקפה. הוא שאל איך אני מסתדרת מאז שסגרו את הסטודיו, שאל אם אני עדיין נשואה, אחז את כפות ידיי, נשק את קצות האצבעות ואמר, לא שכחתי אותך, אל תחשבי ששכחתי.

מה עם רותי, שאלתי. עם רותי זה נגמר, הוא אמר וחייך חיוך עגום. לא שאלתי עוד, רק אמרתי, אתה נראה קצת שונה, והוא שתק. שתינו קפה. הוא שאל אם אפשר לטלפן אליי, נתתי לו את המספר בבית, שוב אחז בידיי, היו לו ידיים חמות וחזקות והיה לי נעים שהוא אוחז ככה את הידיים שלי. כשעמדנו להיפרד אמר שיצלצל אליי כי יש לו פרויקט מעניין להציע לי, אבל לא האמנתי שיטלפן.

בערב מאיה התכוננה לצאת. היא מרחה אודם על שפתיה והברישה שוב ושוב את השיער. היו לה נצנוצים בעיניים. שאלתי אם היא יוצאת עם חבר. אספר לך מחר, היא לקחה את התיק ויצאה. כשהגיעה השעה שתיים בלילה ומאיה עוד לא חזרה, החלה הבעירה בפרקי הידיים ונדמה היה לי שהפעם השרֵפה חזקה יותר מתמיד. משכתי את יואב לאמבטיה, לא הדלקתי אור, אמרתי שאני לא יכולה יותר, לא יכולה, אי אפשר שיוציאו אותי להורג בכל לילה מחדש, צריך אולי להכניס אותי לבלומנטל. לא ידעתי על מה אני מדברת, רק זכרתי שאימי היתה בוכה ואומרת שאם ארגיז אותה, עוד ייקחו אותה לבלומנטל, ואני חזרתי על דבריה כי לא היו לי מילים אחרות. פתחתי את ברז המים הקרים בכיור ונתתי למים לזרום על הידיים אבל המים לא עזרו, האש המשיכה לאכּל מבפנים. יואב שאל מה היה אצל הפסיכולוגית. אמרתי שהיה נורא, שהחדר היה חשוך, שעמד בו ריח של מרק שהתבשל במטבח, ומה שהיה לה לומר הוא שאני רוצה לשלוט במשפחה. אמרתי שאצטרך למצוא מישהו אחר, אולי פסיכולוג, אולי גבר יהיה יותר מתאים. למחרת יואב קיבל המלצה נוספת — פרופ' הנגבי, פסיכולוג ידוע מאוד, אבל לפרופ' הנגבי לא היה מקום בלוח הזמנים, הוא זה שנתן ליואב את השם של אנדראו.

עד היום אני שומרת את הפתק שנתן לי יואב:

ד"ר אנדראו ורטהיים

רח' הברושים 8

26 באוקטובר

בשעה שתיים

לא ידעתי על אנדראו דבר, רק הנחתי שהוא לא יליד הארץ, על פי השם, והשם מצא חן בעיניי מאוד. אהבתי אנשים שבאו מעבר לים. כשהייתי צעירה אהבתי אנשים שבאו מאירופה. בכלל, שמות של אנשים שבאו ממקומות רחוקים עוררו בי התרגשות, כמו פרופ' רוברטו ויינר, שמו של ידיד מבוגר של יואב, שעלה מארגנטינה.

השם אנדראו ורטהיים הזכיר לי את שמו של הידיד הזה, ואולי לכן ראיתי אותו בדמיוני, גבר מבוגר מדרום אמריקה. רק קיוויתי שאין לו מבטא כבד מדי. טלפנתי אליו והיה לו קול עמוק, לא ממש מבוגר ובלי מבטא. אני לא זוכרת מה אמרתי לו, אני זוכרת שהוא אמר, את לא צריכה שהבעל שלך יסיע אותך, אם את לא נוהגת, בואי במונית.

2

נפגשנו כעבור שבוע, הגעתי לרחוב שלא הכרתי, בנייה חדשה בצפון העיר. כשיצאתי מהמונית עצרתי לפני הבניין והסתכלתי. נראה לי שזה עתה סיימו לבנות אותו ודאגו לדשא ירוק ולעץ זית גדול שהגיעו ממשתלה. לצד מדרגות האבן המובילות אל דלת הכניסה, בפינת נוי, בין חלוקי נחל לבנים וכד חרס שהונח באלכסון, נשתלו פרחי בשמת ובגוניה, הכול לפי צו האופנה האחרון. מעבר לכביש השתרע מגרש ריק, ורחוק באופק, הים.

קומה שלישית בבקשה, שמעתי את קולו, כשלחצתי על כפתור ליד שמו. מבואה רחבה, כולה מראות ושיש מבהיק, מעלית מצופה מראות ולוחות נירוסטה. עמדתי מול דלתו וצלצלתי בפעמון.

הדלת נפתחה ואנדראו עמד לפניי. גבוה, לבוש בחולצה לבנה מגוהצת היטב מעל מכנסיים כהים, עיניים כחולות אפורות מאחורי משקפיים עגולים במסגרת מוזהבת וקווצת שיער חלק בהיר יורדת כגל על מצחו. הוא מרכין מעט את גופו ומחייך, לוחץ את ידי ואני הולכת אחריו. אנחנו חוצים את הסלון, הוא עוצר לפני דלת חדר העבודה ומסמן לי להיכנס.

אור שמש חודר בעד חלון מערבי, שתי כורסאות עור חומות מסודרות זו מול זו על שטיח פרסי ישן. אני עומדת ומתבוננת בהבזקי האור על השטיח ועל מדפי הספרים. מימין על הקיר רפרודוקציה ממוסגרת של קלימט, גבו העירום של גבר החובק אישה, ידיה הלבנות סביב צווארו, קני סוף ועלווה ירוקה מסוככים עליהם, סלסולי זהב, עלי זהב.

אנדראו אומר, שבי בבקשה.

אני שוקעת בכורסה שלצד התמונה ומביטה על האיש המתיישב מולי. הוא מישיר את מבטו אליי, מביט אל תוך עיניי הפקוחות, ואני משהה אותן ומשפילה אותן ושוב מתבוננת בו. באור הבהיר אני רואה חוטי כסף בשערו הזהוב וקמטים קטנים סביב עיניו הממשיכות להביט בי, אך חדוּת מבטן מתעמעמת והן כבר נחות עליי בשקט.

אנדראו לא שאל למה באתי. כנראה אמרתי לו בטלפון, או שיואב הסביר לו.

הוא דיבר על האופן שבו יתנהלו הפגישות, על כך שזה המקום שבו אוכל לספר על עצמי, שהחיים שלו הם מחוץ לטיפול ולכן אין לפנות אליו בשאלות אישיות. אמר שהפגישה אורכת ארבעים וחמש דקות בדיוק, אבל אפשר לטלפן תמיד. ועוד אמר: הדברים שייאמרו כאן הם לפעמים כמו אש ביער, לכן צריך לגדור אותם בחומת אבנים כדי שהאש לא תפרוץ ותכלה את העצים.

הבטתי ברפרודוקציה והבטתי בו, יושב נינוח, נשען לאחור, שולח זוג רגליים ארוכות משוכלות לפנים, מניח את משקפיו ליד ספר פתוח על שולחן נמוך שלצידו, ושוב לוקח אותם, ומעביר בעדינות את אצבעו סביב המסגרת העגולה, פניו בהירות ומעגלים של זהב מקיפים אותן, ולרגע אחד נדמָה שכל הקיר מאחוריו זהב.

המשכתי להביט בו ובמה שהקיף אותו במאמץ להבין מי הוא ולמה אני אומרת בליבי שהמקום מוכר כל כך, כאילו הגעתי לבית שהיה פעם שלי.

אנדראו שאל שאלות פשוטות — בת כמה אני, במה אני עוסקת, איפה למדתי. הוא היה מופתע מאוד כשסיפרתי שלמדתי בבצלאל, משהו לא הסתדר לו, הוא הביט בי שוב ושוב ולבסוף אמר, את לא נראית כמו אחת מבצלאל, אני מכיר אומנים, הם אחרים.

הבגדים?

לא רק הבגדים — כל ההתנהלות שלך.

לא הבנתי למה הוא מתכוון, אמרתי שאני לא יודעת איך נראים אומנים, שאף פעם לא חשבתי שאני אומנית. אני מציירת דוגמאות לשטיחים, ועל פי הדוגמאות האלה אורגים שטיחים. עד לא מזמן עבדתי בבית מלאכה מסודר, אבל כרגע אין לי עבודה, סגרו את המקום. זה היה מקום טוב, אהבתי את העבודה, אבל תמיד חששתי מדוגמה חדשה, לפעמים לא יכולתי לישון בלילה מרוב חשש.

יש לך אולי תצלומים של העבודות שלך?

הנהנתי.

אשמח לראות אותם.

אחר כך הציץ בשעון, הבנתי שהפגישה הסתיימה. כשקמנו הוא הסתכל בי מקרוב ושאל אם אני רואה טוב בשתי העיניים. זה סיפור לא פשוט, השבתי. אם כך, ספרי לי על זה בפעם הבאה.

הוא פתח יומן וקבע פגישה לעוד שלושה ימים.

כל הדרך חזרה חשבתי על ציור הזהב. נדמה היה לי שאם אמצא אותו בספר ואוכל להתבונן בו היטב ולאורך זמן, אולי יתגלה לי משהו על האיש שישב מולי והודיע שאין לפנות אליו בשאלות אישיות.

ארון הספרים בסלון שלנו לא היה ארון ספרים של ממש. בחלקו התחתון נשמר אוסף של אלף תקליטים שיואב קנה במחירי חיסול אצל סם גודי בניו יורק, דויטשה גרמופון בעיקר, שלא היינו מסוגלים להיפרד מהם למרות העובדה שעבר זמנם. במרכז ניצבו שורות של דיסקים, מעליהם ה"ז'ורנלים" — חוברות בנושא עיצוב פנים, ובמדפים הגבוהים ספרי אומנות ואומנות שימושית, ספרי צילום ובהם תצלומי עצים, גנים, פרפרים, ציפורים, קונכיות ורק ספרי קריאה אחדים. במדף העליון כרכי תנ"ך קסוטו של יואב מהתיכון ולצידם כתבי ארלוזורוב וכתבי כצנלסון, שאיכשהו הגיעו אלינו ואיש מעולם לא פתח.

למאיה היו בחדרה ספרים משלה, ליואב ספרי המדע המקצועיים שלו בחדרו, ועוד ספרים רבים במשרדו במעבדה שבה עבד, אני הייתי מביטה בתמונות.

אישה של ז'ורנלים, כך היה יואב מכנה אותי.

חיפשתי בין הספרים במדפים הגבוהים ולא מצאתי ספר ציורים של קלימט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*