גלגול מחילות

השופט בורוכוב עקף את הממתינים בתור להיכנס לבית המשפט המחוזי בתל אביב, התעלם מהקריאות: "סליחה", "אדוני, מה קורה פה?" והגיע פנים אל פנים מול איש האבטחה שעמד בפתח, וסקר אותו מכף רגל עד ראש, לא מחמיץ את מכנסי החאקי הקצרים, החולצה הקמוטה, העניבה השחורה השמוטה לצד. "אפשר לעזור לך?", שאל בנימוס. בורוכוב ניסה לדחוק אותו הצידה. המאבטח אחז בו בחוזקה. "אתה לא רואה מי אני?" שאל בורוכוב בתקיפות. "אני רואה מי אתה ומה?". בורוכוב ניסה לשלוף ארנק מן הכיס האחורי של המכנסיים וגילה שהכיס ריק. הוא מיהר, השעה הייתה 8:30, אסור לו להחמיץ את הדיון שנקבע לשעה 8:30. הוא ידע שהנשיאה מחפשת אותו ושאיחור לדיון יגדיש את הסאה. "יגדיש את הסאה", חזר על המילים במוחו. מילים שיפוטיות, חד משמעיות, כאלה שנהג לשבץ בפסקי הדין הבנויים לתלפיות שכתב. "בנויים לתלפיות", חזר על המילים במוחו, "להגדיש את הסאה, בנויים לתלפיות", וכאב הראש שהלם ברקותיו החל להירגע וכדי לסלקו לגמרי לחש: "מעבר לספק סביר".