סודות מעבר לדלת

1944-1942

חביבה

הם נפגשו במסיבה בבסיס סטלה מאריס. ראשה היה סחרחר עליה עוד לפני שראתה אותו.

"קוראים לי אריק, ומה שמך?" שאל בקול רשמי־משהו חייל גבוה בעל רעמת שיער שאטנית.

אף על פי שבושה וצניעות מעולם לא היו מסימני ההיכר שלה, חביבה הסמיקה וחשה חום בכל גופה. איך זה שמכל החיילים, החייל הכי יפה במסיבה ניגש דווקא אליה, תהתה.

"קוראים לי חביבה," השיבה בקול רועד מהתרגשות, וחשה שהיא חייבת לומר דבר־מה נוסף, להבטיח שיישאר לידה, אך לשונה כמו התייבשה.

אריק הודה שהוא לא רקדן כל כך טוב והוסיף שאם זה לא מפריע לה, הוא מזמין אותה לרקוד ואלס לצלילי "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס שאך החלו להתנגן. חביבה ריחפה בעננים, חשה זרמים בכל גופה. מפלי אנרגיה והתרגשות שטפו את עורקיה, והיה חשוב לה באותו רגע רק דבר אחד: שהריקוד לא ייפסק. אריק אמנם היה מהוסס בתנועות רגליו, אבל אחיזתו הבוטחת בכתפה, וכף ידה הנתונה בידו השנייה, גרמו לה להרגיש שהוא יהיה הבחור שלה.

כשהסתיים הריקוד, חזרה חביבה למציאות ולבשה מחדש את חליפת הביטחון העצמי. כשניגש אליה חייל אחר והזמין אותה לרקוד נענתה ברצון, ודאגה שלא יתרחקו מטווח הראייה של אריק, שעמד והביט בהם. היא אף ביצעה תנועות ריקוד מוגזמות מעט כדי למשוך את תשומת לבו ולגרום לו לקנא.

לאחר הריקוד הוכרזה הפסקה, וחביבה הגבירה צעדיה בכיוונו של אריק, כדי שייגשו יחד לשולחן השתייה. אריק ניצל את ההזדמנות והציע לחביבה לצאת למרפסת לשאוף אוויר צח. פיצוצי האש שהלמו בלבה היו כה חזקים, עד כי שכחה את המיץ והעוגיות על השולחן, וחששה שמא הדבר יתפרש בעיניו כהתלהבות.

היא לא זכרה על מה דיברו, ואולי בכלל לא דיברו, סיפרה לאילנה בדרך חזרה הביתה. היא זכרה רק שאותם פיצוצי אש פסקו בהדרגה, אבל כשאחז בידה למשך דקות ארוכות וביקש את כתובתה, כמעט הפסיקה לנשום.

אריק החנה את הג'יפ הצבאי בשביל העפר ליד בית הוריה של חביבה בכפר החוף. מאז קיבלה את מכתבו, ספרה את הימים ולאחר מכן את השעות עד בואו. אביה של חביבה יצא לקראתו ברגע ששמע את מנוע הג'יפ נכבה. חביבה היתה נבוכה מול אביה, ולכן רק לחצה את ידו של אריק, אף שהשתוקקה לפחות לחבקו.

את הכניסה לבית מילא ריח השטרודל הממולא בריבת תפוזים שהכינה אמה החורגת ושזה עתה הוצא מסיר הפלא. הם התיישבו סביב שולחן המטבח, ואחרי ששתו תה מכוסות החרסינה המעוטרות פרחים ורודים ואדומים - אלה שיועדו לאורחים או אירועים מיוחדים - וטעמו מהמאפה, אריק נשאל על ידי אביה כמה שאלות: היכן אתה גר ומה עושים הוריך ומה אתה עושה בצבא. חביבה חשבה שהן מעצבנות, אבל אריק סיפר בסבלנות על תפקידו בבריגדה כקצין, ועל כך שבקרוב יסיים את חופשתו בארץ ויחזור לשרת באיטליה.

לאחר שמילא את חובות הנימוסים, הציע לחביבה שתראה לו את הכפר. חביבה קפצה על הרעיון והובילה אותו מיד לאזור הפרדסים, כדי להימנע ממפגשים עם תושבי הכפר, שגם הם בוודאי ישאלו שאלות מעצבנות. היא רצתה להבטיח שאריק יהיה רק שלה.

לאחר שחלפו על פני פרדס הלימונים של יהושע, הגיעו לפרדס התפוזים. אריק עצר ליד אחד העצים וניסה לקטוף תפוז בתנועת משיכה. חביבה חייכה והציעה ללמד אותו איך לקטוף בקלות ללא מזמרה: "בידך האחת תאחז בגבעול קרוב לפרי, ובשנייה תסובב את התפוז כמה פעמים עד שהוא יתנתק." לאחר שקטף בהתאם לשיטה החדשה שזה עתה למד, הוא חרץ חור בקליפה, קילף והגיש לה את הפלח הראשון.

בקבוקוני הפרי התפוצצו בין שיניה, וטעם חמצמץ גרם לה להעוות את פניה ולומר, "אוי, חמוץ." אריק שאל אם מותר לו להמתיק את החמיצות, ולפני שזכה בתשובה, נשק לה על שפתיה. חביבה התמסרה. תחושת חום החלה מיד ממלאת את עורקיה, וסומק צבע את פניה ואת צווארה.

רק לאחר דקתיים, כשפניו כמעט מוחצות את פניה והאוויר בקושי חודר לאפה, עשתה הפסקת נשימה קלה, אך מיד התחרטה.

אריק הרפה ושאל את עצמו אם מיהר מדי, ואולי הגזים, אך פניה השמחות שידרו לו שעבר את המבחן האינטימי הראשון בהצלחה. משכך, קירב אליו בביטחון את כף ידה ושילב את אצבעותיה באצבעותיו. הם צעדו כך לאורך שבילי התפוזים. מדי פעם עצרו לנשיקה נוספת, עד שלקראת סוף פרדס האשכוליות, בחלקו המרוחק מן הכפר, אחז אריק במותניה לחיבוק צמוד וארוך.

הסתיו כבר החל מפנה את מקומו לחורף, ורוחות קרות עודדו את הזוג החדש להתחיל לצעוד חזרה. "את קרה," אמר אריק כשחש בעור הברווז בזרועותיה, וניסה לחממן בתנועות יד מהירות, מעלה ומטה, מכתפיה אל כפות ידיה.

"אבל הלב שלי חם," השיבה, ולעצמה אמרה, לא רק חם, ממש רותח.

לפגישה הבאה הגיע אריק בג'יפ צבאי, ולקח את חביבה לתל אביב. כל הדרך התקשתה להוריד ממנו את מבטה, וכאשר הגניב לעברה מבטים בעודו מתרכז בנהיגה, לא הפסיקה להסמיק. במהלך הנסיעה סיפרה על לימודיה בבית הספר למסחר, על הצטיינותה בשפות ועל התלבטותה אם להתגייס לפלמ"ח או לחיל הנשים. אריק הקשיב קשב רב ולא הביע את דעתו.

כשהגיעו לבית הקפה, בחרו את השולחן הקטן במרפסת הפונה לים. אריק הזמין גלידת שוקו וניל וחביבה ביקשה וניל בלבד. גביעי הזכוכית הונחו על גבי מפת הפלסטיק, כולה משבצות כחול ולבן. בין כפית אחת לשנייה הצליבו ידיים תחת השולחן וליטפו זה את זה. עורקיה של חביבה שוב הזרימו דם חם. כשסיימו את הגלידה, יצאו בכיוון הים וצעדו לאורך החוף במשך שעה ארוכה, שבמהלכה העלה אריק רעיון - אולי במקום לנסוע מחר לקחת מסמך מסוים מהבסיס בחיפה, ייסע לשם עוד הערב, וכך יוכלו להיות מחר עוד כמה שעות יחד. חביבה שמחה מאוד על ההזדמנות למפגש נוסף לפני חזרתו של אריק לאיטליה בעוד ימים אחדים, ואף הציעה להתלוות אליו לחיפה, עם עצירה בכפר החוף, רק להודיע לבני משפחתה שלא ידאגו לה.

החושך כבר ירד על העיר כשהם הגיעו לבסיס. חביבה זכרה את הכניסה למקום עוד מהמסיבה, אך זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפה למבנה כולו ולאזור מגורי החיילים. כשנכנסו לצריף הארוך, אריק הצביע בידו לעבר החדרון שלו. היו בו שתי מיטות ברזל, שולחן קטן וכיור. לכל שורת החדרונים היו שני חדרי שירותים, אחד ליד השני, בקצה האחד של השורה, ובקצה השני היתה מקלחת.

הביכה את חביבה המחשבה שאם תצטרך לשירותים, ייתכן שתעמוד בתור עם חיילים נוספים. אריק הבין את אי־הנוחות שלה ומשך אותה בידו לטייל במדשאות הבסיס. לאחר מכן ביקש שתישאר בחדרו, ויצא לחדר האוכל להביא לחם עם גבינה וריבה. חביבה לא אכלה שעות רבות, אולם לא היתה מסוגלת להכניס משהו לפיה. היא היתה רעבה רק לנוכחותו ולמגע ידיו של אריק.

לאחר ששכנע אותה לאכול מעט בכל זאת, סגר את דלת החדרון, ליטף את פניה, נשק לה והצמיד אותה לגופו בחיבוק מתמשך. חביבה הרגישה את הדופק הולם בכל גופה.

לפנות בוקר, כאשר התעוררה חבוקה בידיו, לא זכרה שפשטה את בגדיה, אבל הבינה שבלילה חוותה לראשונה בחייה התגלות אלוהית.

יומיים לפני חזרתו לאיטליה, בעודה יושבת בסלון, נדמה היה לה לפתע ששמעה את מנוע הג'יפ בשביל הסמוך לביתם. מיד דילגה בסקרנות החוצה. ממרחק־מה קלטה את דמותו הגבוהה במדי הצבא, ופתחה בריצה לקראתו. אריק פתח את זרועותיו ועטף אותה בחיבוק. זרמי החום רטטו בכל עורקיה.

"אני לא מאמינה שאתה כאן, הופתעתי כל כך!" אמרה כשפיה יבש מהתרגשות.

"כל הדרך חלמתי על הרגע הזה." אריק השתהה רגע והוסיף, "את מעניקה לי אור ושמחה."

כשצעדו לתוך הבית סיפר לה שהגיע להיפרד לקראת נסיעתו לאיטליה, והציע לה להצטרף אליו לביקור פרידה מבני משפחתו. חביבה הסכימה לכול, ובלבד שתשהה במחיצתו. כעבור כמה דקות, לאחר שהחליפה את בגדיה לבגדים ייצוגיים יותר, מצאו עצמם שניהם בדרכם לבית משפחתו במושבה רחובות.

לאחר היכרות עם הוריו ושתי אחיותיו הופנתה תשומת הלב לחביבה, שנהנתה מכך וסיפרה על הצלחותיה בבית הספר למסחר. היא רצתה בכל מאודה להרשים את משפחתו של אריק, שיעריצו אותה, שיאהבו אותה, אבל שתי אחיותיו של אריק התלחשו ביניהן ולא חייכו לעברה אפילו פעם אחת. אריק, שהיה ער למתרחש, ניסה לקטוע את דבריה של חביבה ולעבור לדבר על נושא אחר, אך היא לא חשה בכך והמשיכה בשלה: "לפני שבוע נבחרתי לנציגת התלמידים בוועד המורים, שזה נחשב מאוד יוקרתי. נראה לי שזה מפני שבכל הבחינות אני מוציאה מעל תשעים ותמיד אני בין השלושה הראשונים בכיתה."

בדרך חזרה לכפר החוף, אריק הבין שהוא מאוהב בה, והתנהגותן של אחיותיו הגדולות העכירה את מצב רוחו. מילדות נהג לשמוע בקולן ובעצתן; הן אלו שגידלו אותו ותמכו בו וטיפחו אותו, והוא היה למקור גאוותן, במיוחד לאחר שקיבל את דרגות הקצונה. הוא חש את תגובותיהן אל חביבה מטפסות מבטנו אל צווארו כנמלים שמנסות לעקוץ אותו ולעצור את תנועותיו. לאחר שתיקה ארוכה שבה נלחם בנמלים המדומות, חזרו זרמי האהבה לשטוף את הווייתו.

כאשר היו במחצית הדרך חזרה, חביבה סיפרה שהשבוע התגייסו כמה מבנות כיתתה לחיל הנשים ושגם היא חושבת להירשם, אפילו בימים הקרובים.

"לא התלבטת בין חיל הנשים לפלמ"ח?"

"התלבטתי, אבל החלטתי שבחיל הנשים אוכל להועיל יותר בגלל הידע שלי בשפות."

אריק הנהן. הוא מסר לה את הכתובת שאליה תוכל לשלוח לו מכתבים כחייל בבריגדה באיטליה, וביקש שהיא תכתוב ראשונה, כדי שידע לאיזו כתובת להשיב לה.

תחושת הפרפרים בבטנה של חביבה החלה להתגבר ככל שקלטה שהפרידה ביניהם נעשית אמיתית. מה יקרה לקשר שלהם? תהתה. איך היא תבטיח שהוא לא ישכח אותה? שלא יתאהב פתאום במישהי באיטליה? נכון שגם היא תתגייס בקרוב, כמו כל בני גילה, אבל היה בכך רק מעט כדי להקל את עוצמת החששות.

כשהגיעו לכפר נשארו לשבת בג'יפ, אוחזים ידיים, מתלטפים, מתחבקים, מסרבים להיפרד. לאחר שהחשיך ורוחות חזקות החלו לנשב, הציע אריק שייסעו לחיפה, ולמחרת יחזיר אותה מוקדם בבוקר. חביבה נענתה להצעה בנשיקות קטנות וכיסתה בהן את מצחו ולחייו. כשנשיקותיה הגיעו לצוואר, הניע את הג'יפ והחלו לדהור לחיפה. חביבה עצמה את עיניה ודמיינה את הלילה המחכה להם.

אריק, אהוב שלי

כמו שביקשת, אני כותבת ראשונה. אני כותבת אליך ממצרים, מהבסיס של חיל הנשים. קיבלתי מדים - חצאית, חולצה וז'קט מבד די דוקרני. מזל שקיבלנו גם מכנסיים ארוכים בגלל הרוחות והחול. אין הרבה גשמים, אף על פי שחורף עכשיו, אבל סופות החול מספיק חזקות לחדור לתוך האוהלים שלנו וגם לתוך האוכל, שזה ממש לא נעים ולא טעים. באוהל אנחנו גרות שמונה בנות. די נחמדות.

העבודה שלי לא קשה: אני מתרגמת מסמכים לא מסובכים מאנגלית ואיטלקית. קיבלתי דיו בצבעים שחור, כחול וירוק, כדי לסמן ולהדגיש דברים שונים שהתבקשתי להבליט. את המסמכים אני מצמידה יחד - מסמך מקורי ומסמך מתורגם - כדי שלא יבלבלו ושלא תהיינה טעויות, ומעבירה למפקדת שלי.

כל יום לפני השינה אני חושבת עלינו ונזכרת בלילות שלנו. זה מה שמחזיק אותי כאן, עם הגעגועים.

מחכה לשמוע ממך בחזרה,

אוהבת מאוד,

שלך, חביבה

חביבה שלי,

כבר שלושה שבועות מאז חזרתי לאיטליה, ובכל יום ניגשתי למשרד הדואר, עד שסוף־סוף הגיע מכתבך. אנחנו עובדים עם הסוכנות היהודית, ויותר מזה אני לא יכול לפרט. איטליה יפה, החורף כאן קר מאוד, ואנחנו מנסים להתחמם עם פרימוסים, ובמקומות שיש משרדים מסודרים, יש גם אח שבוערים בה גזעי עצים. השלג על ההרים יפה מאוד, אבל אני מעדיף את השמש שלנו.

בעוד חודש וחצי אגיע הביתה לחופשה, ואני מאוד מקווה שגם את תוכלי להגיע לחופשה באותו זמן. נזכרתי בטיולים שלנו בכפר ובפרדסים, ובתצפית היפה מאזור הבסיס שלי בחיפה לכיוון הים, ובנסיעות לתל אביב, ליד החוף, והבנתי שעוד לא שטנו בירקון. אז בחופשה הבאה אני מבטיח לך שנשוט בירקון.

אגב, מזמן רציתי לשאול אותך, למה את מזמינה תמיד רק גלידת וניל? את בכלל לא אוהבת שוקולד?

מתגעגע מאוד ומחכה לחבק אותך בזרועותי, אריק

אריק שלי,

היום סידרתי את חבילת המכתבים שקיבלתי ממך מאז התגייסתי לצבא. קראתי כמה מהם שוב ושמתי לב שעוד מעט אנחנו שנתיים יחד. היית מאמין?

לפעמים אני מרגישה שזה לא יכול להיות, כאילו הכרנו רק לא מזמן. ולפעמים אני מרגישה שאנחנו כל החיים יחד. טוב, הגזמתי קצת. אני סופרת את הזמן מהמסיבה שבה נפגשנו. אז בחופשה הבאה נציין את השנתיים בגלידה. כן, אני אוהבת רק וניל, או פירות. לא אוהבת גלידת שוקולד.

מתגעגעת מאוד לחיבוקים שלך, חביבה

חביבה אהובתי,

לאחרונה עובדים כאן קשה מאוד, וגם אני לא שמתי לב שאנחנו כמעט שנתיים יחד. טוב שהזכרת לי. אבל מה שאת לא צריכה להזכיר לי הוא שאני מאוד אוהב אותך. ואני רוצה להתחתן איתך ושיהיו לנו הרבה ילדים.

חביבה, פתאום קוראים לי למשהו דחוף ואני חייב לסיים.

התינשאי לי?

אני רציני.

אריק

אריק שלי,

התרגשתי לקרוא את הצעת הנישואים. אני אוהבת אותך מאוד, אבל יש לי תוכניות להתקדם בעולם המסחר, להקים עסק משלי... ולכן אסכים להתחתן איתך רק אם תבטיח שאתה תטפל בילדים, ואתה תכין להם אוכל, ואתה תעשה קניות ותסדר את הבית.

אם אתה מסכים, אני מתחתנת איתך.

מחכה לתשובתך ולחיבוקים שלך.

חביבה

אריק שלי,

לא סתם אני כותבת לך לפני שהשבת לי. קיבלתי מכתב מהאחיות שלך, שהגיע לאבא שלי בכפר החוף והוא העביר אותו אלי. מזל שהוא שם מעטפה בתוך מעטפה ולא פתח וקרא. אני מבינה שסיפרת להן שאתה רוצה להתחתן איתי, ואולי גם שהצעת לי נישואים, אז הן כתבו לי דברים נוראים: שאני לא מתאימה לך, שאני לא מתאימה למשפחה שלכם, ושאם לא אסרב הן תעצורנה את החתונה. חצי דף שכולו משפטים כאלה.

אני לא מבינה, הן קובעות בשבילך? אתה שואל אותן בכל דבר? תענה לי מהר, כי ממש חשוב לי לדעת. וגם רציתי להודיע לך שפגשתי בחור נחמד, שהבטיח לי בחופשה הבאה לקחת אותי על האופנוע שלו לחמישה ימים לטייל בסוריה. אם לא תגיע לחופשה, אני אסע איתו.

חביבה אהובתי,

אל תעשי לי את זה. אני אוהב אותך, אני מוכן לכל התנאים שכתבת. אני רוצה להתחתן איתך. בבקשה, בבקשה אל תיסעי עם הבחור הזה לסוריה. תחכי לי. אני לא יודע מתי תהיה החופשה הבאה שלי. אני אנסה להתאים אותה לחופשה שלך. אני באמת אנסה. את חייבת להאמין לי. בבקשה, בבקשה תחכי לי.

אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך,

אריק

אילנה, חברתי היחידה והאהובה,

אני זקוקה לעזרתך. לפני כחודשיים היה נדמה לי שהמחזור החודשי מאחר. מאז שאני במצרים, בבסיס, הימים כל כך דומים אחד לשני, והפסקתי להקפיד לזכור מתי אני צריכה לקבל. בהתחלה הייתי בטוחה שזה מקרי ותכף יסתדר, אבל אחר כך התחילו להופיע קצת בחילות והרגשתי נפיחות בחזה, ואפילו כאב אם נגעתי או נתקלתי במשהו. את הבחילות הרגעתי עם תה ועוגיות יבשות, ואחרי כשלושה שבועות זה השתפר.

דווקא עם החזה קרה ההפך; הוא המשיך לגדול, ועכשיו אני כבר בטוחה שאני בהיריון. אני לא בטוחה באיזה חודש, אבל לפי החישוב שעשיתי מההתכתבויות עם אריק, והזיכרון של איך שהרגשתי בכל מכתב, סביר שאני כבר בחודש החמישי או השישי.

פעם סיפרת לי שהשכנה מול בית הורייך היא רופאת ילדים. את יכולה לשאול אותה מה אני צריכה לעשות? אבל מהר־מהר, כי עוד מעט כבר לא אוכל להסתיר וכולם יראו את הבטן וידעו. חוץ ממך אף אחד לא יודע וגם לא ידע. אני לא מתכוונת לספר לאף אחד, לא למשפחה ולא לאריק, ואני מבקשת ממך שגם את תשמרי על הסוד שלי.

תבטיחי לי, אילנה. זה חשוב.

חביבה, חברתי היקרה,

הייתי לבד בבית כשהגיע המכתב. מזל שהורי לא היו ושאלו שאלות, כי רואים את החותמת של פלשתינה על המעטפה וברור שהמכתב נשלח ממדינה אחרת. תודה שצירפת תמונה. את נראית נהדר, ורואים שיש לך לחיים שמנמנות, כמו שלא היו לך אף פעם.

כששמעתי את רעש המפתח בדירה ממול קיוויתי שד"ר פקלמן הגיעה הביתה. חיכיתי כמה דקות שתתארגן ודפקתי על דלתה. היא היתה לבד, וזאת היתה הזדמנות בשבילי להתחיל לברר אצלה, לפני שבני משפחה אחרים ייכנסו. זה חשוב, כי אצלנו בבניין אין סודות, כולם יודעים הכול על כולם. בהתחלה היא לא הבינה מה אני שואלת אותה. היא חשבה שאני שואלת על עצמי אבל מתביישת לספר לה. אחרי שהשתכנעה שהשאלות הן באמת בשביל חברה שלי, היא שאלה באיזה חודש את, וכשאמרתי שאת חושבת שחמישי או שישי, היא הנהנה, חשבה רגע ואמרה שזה חודש מתקדם וחייבים ללדת את הילד.

הסברתי לה שאת רוצה שאף אחד לא ידע, ואז היא עיקמה קצת את הפרצוף ושתקה רגע. לא הבנתי את התגובה שלה, אבל הכי חשוב שבסוף היא אמרה שהיא תבדוק עם גינקולוג שהוא חבר שלה מבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים.

אני יודעת שאת רוצה את התשובה מהר, אז אני שולחת לך את המכתב עוד היום, וברגע שהרופאה תחזור אלי עם תשובה, אכתוב לך. מבטיחה!

שלך, אילנה

שלום, חביבה,

אני מקווה שאת מרגישה טוב.

עברו שבועיים מהמכתב הקודם שלי, ובאמת שניסיתי להיות הכי מהירה שאני יכולה, אבל רק הרגע קיבלתי את התשובה. החבר הגינקולוג של ד"ר פקלמן, שקוראים לו ד"ר שכטר, מסר שיש סידור מיוחד לבנות בהיריון שאינן נשואות, וכבר איחרו את הזמן לביצוע הפלה, אבל לא יכולות לגדל את הילד - למסור את התינוק לאימוץ.

הן גרות בבית ויצ"ו בירושלים, מסוף ההיריון ועד הלידה, וכשמתחילים הצירים הן צריכות להגיע מיד לבית החולים הדסה הר הצופים, למחלקת יולדות. אבל כל זה רק אם הן לא רוצות לגדל את הילד. אולי זאת שאלה קצת מוגזמת, אבל אנחנו חברות... מדוע את לא רוצה לספר לאריק? אולי תתחתנו ותגדלו יחד את התינוק?

מובן שפעלתי לפי בקשתך, וכל מה שבדקתי היה לגבי נשים שלא רוצות לגדל את התינוק, אבל לא סיפרת לי מהן התוכניות שלך. תכתבי לי מה את רוצה לעשות, ואז אולי אצליח לאסוף יותר פרטים. אני ממהרת לדואר לשלוח את המכתב.

אה, רציתי לספר לך שנראה לי שד"ר פקלמן היתה ממש נלהבת לעזור לך. היא שאלה עלייך קצת, על המוצא שלך, ואם את בריאה. אולי היא דואגת כבר לתינוק. יפה מאוד מצדה.

שלך, אילנה

אילנה, חברתי הטובה ביותר,

מה הייתי עושה בלעדייך? אני כבר לא יכולה להישאר בצבא וחייבת להגיע לישראל. אני חושבת שאסע להתגורר בירושלים בבית ויצ"ו, כי אני לא יכולה להיראות בכפר עם בטן כל כך גדולה. אני מבינה שעוד בנות כמוני נמצאות שם. אני מקווה שאקבל מהן הדרכה מה לעשות. אבל קודם אסע לבית החולים הר הצופים ואחפש שם את ד"ר שכטר. אגיד לו שאני הבחורה שד"ר פקלמן דיברה איתו עליה.

אני כבר אורזת את הדברים שלי ומתכננת את החזרה לארץ. אכתוב לך כשאדע עוד פרטים. אני חושבת שמנמל חיפה אסע ברכבת ישר לירושלים, ובתחנה אשאל איך להגיע לבית החולים.

על השאלה שלך לגבי אריק - אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להתחתן איתו. פגשתי בחור אחר שהציע לי טיול לסוריה על אופנוע, והוא גורם לי לפרפרים בבטן, ואריק כבר מזמן לא.

את זוכרת שהכול סוד ואני לא מספרת שום דבר לאף אחד? לכן, גם לא אחפש חברים או קרובים ללון אצלם.

אל תשכחי, רק את יודעת את הסוד שלי.

תודה על הכול, חביבה

המשך הפרק זמין בספר המלא