המכתב
25/05/1967
.....
ואת ליזה, איך אינך רואה את המלכודת נסגרת? סביב משפחתך, סביב ילדייך?
הייתכן כי פעם נוספת ישלמו ילדים את מחיר הצדקנות של הוריהם?
ישנה אפשרות אחרת. אפשרות לאפשרות לשנות את מה שכאילו נגזר מראש.
נתתי את ההוראות המתאימות, הפקדתי את הסכומים הנחוצים, כל מה שעליכם לעשות הוא להגיע לשדה התעופה שלכם, לזהות את עצמכם ולעלות לטיסה הראשונה היוצאת לגרמניה. חמישה כרטיסים מחכים לכם שם, כל שעליכם לעשות הוא למלא את פרטי הטיסה. גם כאן הסדרתי את מה שנחוץ (תתפלאי לדעת כמה מצפון מעיק יכול לשנות כללים נוקשים) - חוסר של דרכון, אשרה או מסמך אחר לא ימנעו מכם הפעם את האפשרות לחמוק ולהינצל.
אני, הנס, פונה אליך – ליזה, מבקש, אבל אני לא לבד. באוזני ליבי אני שומע את קולו של אחי. אני רוצה להאמין ליזה, כי קולו של אביך עובר עכשיו גם אליך, חודר לאוזנייך וליבך, מבקש, מתחנן כי תצילי את נפשך, את משפחתך.
ויתכן, יתכן שאישך לא יכול לעזוב את שדה הקרב, אולי משהו אחר מונע ממנו (וממך) לחזור לכאן? אני יודע כי לא תעזבי אותו.
ליבי כבד עלי כאשר אני כותב זאת, אבל בשעה כזו, צריך לדבוק בעיקר, לחרוק שיניים ולהציל את מה שניתן. קחי את הילדים ליזה! הביאי אותם לשדה התעופה, אמרי להם כי זו פרידה קצרה, רק לכמה ימים, עד שתחלוף הסכנה, את יכולה להבטיח להם שאת ואברם תצטרפו תוך זמן קצר. שקרים גרועים מאלו נאמרו לילדים כדי להמתיק עבורם את המציאות. כאן אני אטפל בהם, אני אדאג לכל מחסורם, לחינוכם והשכלתם, אני דודם.
אנחנו יכולים להציל אותם, כן ליזה, הפעם נפעל כמשפחה.
אני מקווה שילדייך בריאים, שלא גויסו לשמש בשר תותחים צעיר, מגן תמים לכוחות הנסוגים "להתארגנות מחדש". וגם אם כך נחרץ לגבי הגדולים, ברור לי שהילד הצעיר לא יכול לשמש לשום מטרה נתעבת שכזו, לפי כל חשבון הוא צעיר מדי. גורלו תלוי אך ורק בך ובהחלטתך. חשבי לרגע מה עלול להיות גורלו, זכרי את גורלן של נעמי וגבריאלה. אותו אנחנו יכולים להציל. לגבי ילדך הקטן אינני מבקש ליזה, בשמה ובזכרה של כל משפחתנו האומללה אני תובע ממך – שלחי אלי את הילד. אל תבזבזי יותר זמן, קחי את הילד וסעי לשדה התעופה.
את הילד הזה חייבים להציל!
שלך הנס
נעמי
רביעי עד מוצאי שבת , סוף עונת הרחצה
רביעי
אם יום אחד לא אמצא, לא אשב מאחורי השולחן שלי בהנהלת החשבונות, וגם לא אהיה בחדר שלנו, החברים ידעו איפה למצוא אותי, במקרה שלי לא יהיו שאלות והתלבטויות – החברים ילכו חמורי סבר לבריכה וימשו אותי מהמים.
סתיו עכשיו, זו התקופה שבה בריכת השחייה נסגרת לחברים כדי לחזור ולהפוך לנחלתי הפרטית. המים הולכים ומתקררים וכך גם האוויר בחוץ, ואני ממשיכה לשחות. אצות מתחילות להצטבר על הדפנות הכחולות, אבק שוקע לקרקעית הלבנה וצובע אותה בחום, ואני ממשיכה לשחות. אני אמשיך לשחות עד שיגיעו סערות החורף.
משלימה חמישים בריכות, נעטפת בחלוק הבריכה הישן ומדוושת הביתה. הבית ריק, מיכה בטח יצא לסיבוב בשדות. המכתב מחכה לי, מונח במרכז השולחן. אני עומדת מעל השולחן מביטה בבולים, בקלסתרים חמורי סבר. מתכופפת כדי לקרוא באותיות הקטנות. מכתב מחו"ל, מארגנטינה, מעטפה לבנה, קשיחה. הנמען הוא אבא, ולפי הספח המודבק למעטפה זה דואר רשום. בדואר שלנו לא מדקדקים בקטנות, מסרו למיכה את המכתב במקום להטריח את אבא, יש יתרונות לקהילה הקטנה.
אני נכנסת למקלחת, מתחת לזרם השורף אני פושטת את בגד-הים, עומדת בשקט ומרגישה בחום החוזר וחודר לגוף, ממיס את הנוקשות של שרירי הרגליים, מרכך את הכתפיים והזרועות. אחר כך מתנגבת ביסודיות, לובשת את חלוק הבית הרך, נוטעת את רגליי בנעלי הבית החמימות, נוטלת את העיתון, את המכתב, כוס מים קרים ויוצאת לדשא. אני מתמקמת בכיסא הנוח שלי, מטה את המשקל לאחור ונשכבת, מביטה בצמרת הירוקה שנפרשת מעל, גבוה ורחב, זוכרת את שתיל הפקאן הקטן שמיכה שתל ביום שעברנו לדירת הוותיקים שלנו.
לרוב אני משתהה קצת לפני שאני מתחילה לעלעל בעיתון (ולהתעצבן). אני עוצמת את עיני, נושמת לאיטי, שותה, נותנת לרוח הקלילה לחדור מתחת לחלוק וללטף ביד צוננת את הלחות של ירכי. היום אני מתחילה מהמכתב, מנסה לפענח את חותמת בית הדואר (פווארטו מדרין), את תאריך המשלוח (יותר משבועיים), שם השולח אינו מוכר לי (אולי לאבא?). הופכת את המעטפה, מנסה לפתוח את המעטפה בלי לקרוע אותה, שמא נצטרך לה בהמשך. לאט, אני מושכת את הכיסוי המשולש, מפרידה את שוליו מהמעטפה. שני דפים במעטפה, מקופלים אחד לצד השני, מודפסים על ניר עבה ומשובח, חותמת מוזהבת מוטבעת בראש כל דף. מוציאה את הראשון, פורשת אותו, מכתב רשמי בעליל, אבל בשפה לא מוכרת, ספרדית כנראה. המכתב השני באנגלית, מתחילה לקרוא ולפענח, מקווה שהאנגלית הבסיסית שלמדתי פעם, שידעתי די טוב בעצם, נשמרה לי.
15 באוקטובר 1995
לכבוד: אברם שורש או צאצאיו החוקיים
מאת: עורך דין ונוטריון דוקטור אנטוניו אלברטו קמינה דה לה פנה
אדונים נכבדים שלום רב,
הנדון: עיזבון (ירושה?) של המנוח ליאון שטיין
גם אתה ליאון... מצטרף לרשימה. כל מוות חדש מחזיר אותי אל המתים הישנים שלי. פותח את דלתות חדר הזיכרון שבראשי, שולח אותי למפגש קצר עם המתים שלי. בכל ביקור החדר משתנה קצת, יש כאלו שזזים אחורה, לאפלולית, יש כאלו שחוזרים לאור, משנים מידותיהם. ויש את אלו שתמיד יהיו שם, ליד הפתח, מחכים לי: אמא מימין, מרסל משמאל, מאחורי מרסל - יוסי, יורם ויואב, - צעירים תמיד - עד כאב. חיים ואלברט – הגננים שלי, בחייהם ובזיכרון לא נפרדו. גם מלכיאל נמצא שם ופרח בידו, ופנינה בשמלת עבודתה הנצחית. מאחור, ברקע, כמו מחכים שאקרא להם, מורים, חברים מבוגרים... תבנית נוף מולדתי.
ועכשיו גם אתה ליאון. ברוך הבא לחדר, אולי כאן תוכל להשלים ולהתפייס עם אמא. כן אמא, אמרת פעם שדם סמיך ממים, תנסי להשלים איתו. בחייך! מה שהיה או לא היה, תנסי לפני שאגיע, אין לי יותר כוח לכל הכאב הזה.
כמנהל הרשמי של ירושתו של סניור ליאון שטיין, עלי להודיע לכבודו בצער רב על פטירתו של סניור שטיין בתאריך 10 לאוקטובר 1995 בשעה 15:00 לפי שעונינו.
בהתאם למה שנמסר לי על ידי המנוח, אתה ובני ביתך הנכם שארי הבשר היחידים שלו שנותרו בחיים (מהיכרותי אותו, ידוע לי שאמו נפטרה לפני שנים בסידני אוסטרליה).
המנוח שהיה איש מוכר ואהוב בקהילה הקטנה של פווארטו פירמידס (השוכנת בחצי האי וולדז), מצא את מותו על סיפונה של ה"איריס", כאשר הדריך קבוצת חוקרים בהפלגת תצפית בקרב הלוויתנים המחזרים.
לפי דוח הרופא, מותו נגרם כתוצאה משבץ מוחי שגרם לאיבוד הכרה מהיר ומוות ללא ייסורים תוך מספר דקות.
בהתאם לצווצבע ורד, נשרפה גופתו ואפרו פוזר אתמול בטקס מרגש מסיפון האיריס למימי המפרץ. כל רכושו של מר שטיין מסתכם בספינה איריס בה גר וממנה התפרנס. המנוח הנכבד ציווה את הספינה לאגודה העוסקת בשימור והגנה על לווייתנים המגיעים לאזורנו על מנת להתרבות, ואם לא יתקבל ערעור על תוקף הצוואה בתוך 90 יום, כך יעשה (אני שמח שהצלחתי ביחד עם מספר ידידים מהאגודה לשכנעו ולשנות את בקשתו הראשונית של מר שטיין שהייתה להטביע את הספינה ביחד עם אפרו).
המנוח ביקש כי חפצים בעלי אופי משפחתי / אישיים יועברו לכבודו.
בהקשר זה המנוח ציין במפורש מספר חפצים:
• אלבום תמונות ישן
• אוגדן המכיל מספר מכתבים.
אוסיף לחבילה את המשקפת הגדולה שהייתה תלויה תמיד על צווארו מרגע צאתו לים ועד שובו לנמל הקטן. ככל הידוע לי, ליאון מעולם לא נראה בים ללא המשקפת הזו, תלויה על צווארו או צמודה לעיניו.
על מנת שאוכל לבצע משימה חשובה זו, אבקשך ליצור איתי קשר, לכתובת השולח, על מנת לאשר את משלוח החבילה המוכנה למשלוח במשרדי.
אדוני הנכבד, את מכתבי זה הרשה לי לסיים בנימה אישית. היכרותי עם סניור שטיין התחילה לפני כעשרים שנה, עת הגיע לאזורינו בספינה הקטנה, והחליט להשתקע כאן. לא עבר זמן רב וסניור שטיין ביסס את מעמדו כמוביל תיירים אחראי, ישר דרך, שקול, מנומס וקר רוח. מסור לאורחיו אך נאמן בראש וראשונה ללוויתנים ולהגנה עליהם. פעמים רבות הפלגתי איתו, והאהבה שחש כלפי היצורים הענקים הדביקה את כל הסובבים, גם אותי. דווקא הוא, אדם שהגיע אילנו מאירופה, חיבר אותי ועוד תושבים רבים לאוצר הטבע המופלא ששוחה במימי המפרץ שלנו. עם השנים, בפעילותינו באגודה להגנת היונק הימי הגדול, התקרבנו, ואני מקווה שסניור שטיין ראה בי ידיד. לא פעם ניסיתי להבין מה הניע אותו לחצות את האוקיינוס? לבדו, מאירופה לחופי דרום אמריקה, עד לחופים של חצי האי וולדז, ומה גרם לו להשתקע ולהטיל עוגן דווקא כאן. מר שטיין היה איש שיחה נעים, אך על נושא זה סרב לדבר. אני חש צורך לספר לך (ובאמצעותך אולי לשאר בני משפחתו) על האיש שהייתה לי זכות גדולה להכיר. ה"ברון של הלוויתנים" היה אהוב ומוערך על ידי כל מי שפגש בו, יפה תואר, נעים הליכות, ישר וצנוע. בדרכו הסבלנית, המתמידה, קידם את המחקר וגם את התיירות העממית והפך רבים לידידי הלוויתנים ולשגרירים של רצון טוב עבורם בקרב שוכני יבשה.
אני, ורבים נוספים מלווים את לכתו בצער רב, ומודים לאל הטוב על שהייתה לנו הזכות להיות במחיצתו ולהיחשף דרכו ליופיו של האדם והטבע. איש מופת היה, ככזה ייזכר ואף יונצח קרוב לוודאי באופן שיאפשר לזכרו ללוות אותנו בהמשך.
שלך בכבוד רב
עו"ד דוקטור אנטוניו אלברטו קמינה דה לה פנה
אני מתלבטת.
מה לספר לאבא? האם יזכור את ליאון? כאשר אני מזכירה אדם כלשהו והוא אינו מזהה את השם, הוא מתנצל במבוכה, תולה את האשמה בגילו, ומנסה בעזרתי לטוות מחדש את חוטי הזיכרון. רק לעיתים רחוקות עולה הדבר בידנו, וכיום רשימת הבלתי מזוהים כבר גדולה מרשימת המוכרים.
וליאון בכלל מהצד של אמא.
אמא.
אמא ולאון.
אמא והאמא של לאון, האחות שלה שלא ידענו על קיומה.
ומה אבא ידע על זה?
אמא ואבא.
מה אני באמת יודעת על שני האנשים האלו, ההורים שלי. גבר ואשה המודדים את דבריהם, מחוברים בקשר סמוי שגם ילדיהם לא יכולים לפענח, להבין או לחדור. קשר של מבטים שקטים, מבטים המוחלפים ללא מילים, במקום מילים.
שלום מספר שהוא בנה אוטו ויוכבד אומרת לו שהוא עובד מסודר כמו אבא שלו.
הם מחליפים מבט.
אני מספרת שבלילה שמעתי את הבכי של התנים, וחשבתי שיש שם בטח תן קטן, תן תינוק שקר לו, אולי נביא אותו לגן שלנו?
מבט.
ואחרי זה אמא תסביר לי מדוע הרעיון שלי לא ניתן למימוש, ואבא ילווה את ההסבר במבטו, מוודא שהפנמתי את המסר המעשי.
שלום מספר שסבא של דני בא לביקור, הוא הגיע מחוץ לארץ, הוא מתלבש כמו עירוני, ויש לו כיפה וזקן של אלוהים.
מבט, אבא שם את כפו על כתפיה הנאנחות, עיניה נעצמות לרגע.
שלום לא שאל למה אין לנו משפחה, גם אני לא.
לפעמים, בעיקר כאשר ילדי מתערבלים מסביבי בהמולה חסרת סבלנות, אחד נכנס לדברי אחיו, מבקשים תשובות, מקשים, מתווכחים, רבים, אני נזכרת בכאב במשפחה בה גדלתי, משפחה בלי הרבה דיבורים.
היה שקט, שקט שעבר במבטים מאמא לאבא, מבלי לערב אותנו. כשהם היו מקשיבים לרדיו הקטן, לחדשות הרציניות, לשמות ולסיפורים שיוצאים מהקופסה עם העין הירוקה. אמא פתאום השמיעה אנחה, ניגשה לאבא והשעינה את ראשה על כתפו. הוא חיבק אותה, לחש משהו באוזנה וחייך אלינו, הכול בסדר.
זיכרונות ראשונים: אני ילדה בגן הילדים. אנחנו יוצאים לטיולים בחצר הקיבוץ, כולם מאירים את פניהם מעלינו כאשר אנו עוברים בשביל בחבורה מצייצת, המבוגרים שנעמדים בעוברינו, מחליקים יד מחוספסת על תלתלינו,
- של מי אתה ילד?
- אני לא ילד, אני ילדה!
- נו שויין.
- זאת המיידל'ה של אברם וליזה, שיינה מיידל'ה.
- אני לא מיידל'ה, אני נעעעעמי!
- נו שויין.
ויש את המוזרים, חלקם מפחידים. הכי אני אוהבת את לנצ'ן, היא חמודה, אישה קטנה בלי גיל, היא עובדת במטבח ויוצאת להאכיל את החתולים שמסתובבים שם, יושבת על ארגז קטן, שרה להם שירים בשפה מוזרה, כאשר הם מתקבצים סביבה, היא מדברת אליהם, וגם אלינו, בשפה לא מובנת, מתבוננת בנו אבל לא ממש רואה אותנו.
ויש את גוטצשקה, איש מפחיד, גופו גרמי ורזה, כאילו נשבר וחובר מחדש, קולו עמום, לא מובן, כאילו גרונו חנוק ממשהו. הוא נוהג בצעקות עמומות בעגלה הרתומה לחמור זקן. גוטצשקה מביא את האוכל החם מהמטבח לבתי הילדים. כאשר הוא מגיע, הוא עוצר בצעקה חנוקה את החמור (שעוצר ממילא במקום הקבוע), מצלצל בפעמון קטן וקורא לנו בקולו החנוק לבוא לקחת את האוכל. התורנים יוצאים בשקט, המטפלת מלווה אותם, הם מקבלים ממנו את מגשי האוכל בחשש (תיזהרו זה חם, הוא מבקש בקולו החנוק), מגישים את הסיר כדי שיצוק לתוכו את המרק (להחזיק בשתי צדדים, שלא יישפך טיפה) ונסוגים חזרה פנימה, לבית הילדים.
- אבא.
- מה נעמי?
- למה גוטצשקה מדבר כל כך מוזר?
- יש לו בעיה בגרון.
- יש לו פצע?
- כן חמודה, מהמלחמה.
- אז למה הוא לא הולך לרופא?
- הוא פגש רופא.
- את דוקטור שייבר?
- לא חמודה, זה היה רופא אחר...
ויש את הבריכה. לא ברור לי איך ומתי הפכה הבריכה למקום שלי? למקום שבו אני נמצאת רק עם עצמי. כילדים הלכנו בקיץ לבריכה. הבריכה ההיא, הישנה, הייתה בריכת בטון פתוחה לאגירת מי השקיה, מלבן מבוטן שקוע באדמה שצינור עבה וחלוד מזרים אליו מים. לבריכה הזו נמלטו חברי הקיבוץ מהחום המעיק שנדחס לצריפים הקטנים. את חלקת האדמה הצרה שליד הבריכה שתלו דשא, ועצי אזדרכת צעירים כבר החלו לתת צל. ילדי בית הספר הצעירים היו מגיעים לבריכה בשעות הבוקר בקבוצות, פושטים את בגדי היום יום ולובשים בגד רחצה מבד גס וגומי של תחתונים, ולאחר מכן מקבלים ברוב טקס את הקופסה. הקופסה (קופסת שימורים גדולה שעברה הסבה למצוף במסגריית הקיבוץ) להטה לאחר שכיבה ממושכת בשמש. רק לאחר שהצמדנו את הקופסה לגב בשתי סרטי בד שנקשרו מקדימה, התקדמנו ונכנסנו למים. מי בפצצה, ומי בזהירות על סולם מתכת רועד, סולם בעל שלבים צרים שמכאיבים בכפות הרגליים וסופו נעלם במעמקי המים הירוקים.
מעלה יוסף היה קיבוץ מסודר, לכל דבר תוקן נוהל, ולכל עניין נקבעו כללים. סיגריות (מסריחות) קיבלו החברים בסדקית של אנריך, גפרורים במחסן של מניה, גומי לתחתונים במחסן בגדי ילדים, סוכר קפה ותה – באקונומיה, היה סדר בעולם הקטן הזה. כך גם לגבי שחיה.
ילדים החלו ללמוד לשחות "בלי קופסה" בכיתה ג', אחרי חג שבועות. בהתחלה "שחו" המתלמדים על הדשא, תרגלו את התנועות, ורק אחרי שהשביעו את רצונו של אריה המציל, הורשו להיכנס אחד אחד למים ולתרגל את הטכניקה תחת עינו הפקוחה וקולו הרועם. שלוש שנים נמשכו שעורי השחייה, בהם שחו הילדים בהשגחתו של אריה. בסיום כיתה ו' נערך "המבחן", על השחיינים הצעירים היה לשחות שלוש מאות מטר בזמן קצוב, ומשעשו כך, היו מקבלים מאריה תעודה המאשרת להם לשחות בבריכה בלי קופסה.
באחת השבתות הקייציות, ישבתי על שפת הבריכה, בועטת במים בחוסר סבלנות, מחכה שאחת הקופסאות תתפנה, אמא התקרבה אלי בשחייה, נשענה על הדופן והזמינה אותי בחיוך להצטרף אליה. קפצתי והיא תפסה אותי, רציתי לחבק אותה ולתת לה להשיט אותי על גבה, אך לאמא היו תכניות אחרות, היא השכיבה אותי על המים, תמכה בי ביד אחת מלמטה, ואמרה לי, עכשיו תשחי, תשחי כמוני. מתחתי את זרועותיי הקטנות קדימה ומשכתי, חד, חזק, כמו שאמא עושה כאשר היא חוצה את הבריכה בקווים ישרים. יופי, עודדה אותי אמא, עכשיו שימי לב לכפות הידיים, אל תפתחי אצבעות, וחזק גם ברגליים. תוך מספר דקות למדתי לשחות, וכך, לגאוותי, הייתי לילדה היחידה בבריכה שהעזה להיכנס בלי קופסה למים, כמובן רק כאשר אמא שוחה לידי.
קצת יותר גדולה, כיתה ב' או ג', אחר הצהריים מגיעה מבית הילדים, מוצאת את אמא יושבת בחוץ על הדשא, מנדיק משחק על השמיכה, ואמא רצינית, שפתיה חשוקות כמו עומדת להתפוצץ, אני נושקת לה בזהירות, ומתחילה לשחק עם מנדיק, אחרי רגע אמא מבשרת לי שהיא צריכה לדבר עם אבא (את זה כבר הבנתי), אני ממשיכה עם מנדיק, מפתה אותו לבוא איתי לעבר העץ, לנדנדה, הוא מתנדנד בהליכתו, מרים את ידיו, גואה בצחוק ושובה את ליבי. אני גונבת מבטים לעבר השביל (אבא בוא כבר), אבל בעיקר משגיחה על מנדיק, שלא ייפול לי ויתחיל לבכות, לא עכשיו. הנה אבא מופיע, מביט באמא, מזהה את המצב, נגש אלינו תחילה, מלטף את ראשי, מחבק ונושק למנדיק הצוהל, ומתנצל – אמא זקוקה לי, את תשחקי עם אחיך? (כן אבא, רק תלך כבר לאמא ותציל אותה לפני שתתפוצץ), הוא נגש אליה, מתיישב לידה ומנסה לקחת את ידה בידיו, לחבק את כתפיה, היא מתנערת בזעזוע, מרצה באוזניו בקדחתנות את מררתה, את עלבונה, מאגרפת את ידה כאילו לתפוס ולרכז בה את כל איוולתו של העולם, אחר כך היא חותכת את האוויר ביד סכין, פוסלת פתרונות שווא, שמות של חברים נשמעים לעיתים, מזכירות, אסיפה, ועדת חינוך, אבא מנסה להרגיע, אמא עוברת לשפה ההיא, מלאת גימלים ורשים, ואבא מקשיב בעברית.
כל הילדים חוץ ממני מחכים ליום שישי. יש עוגה, והדלקת נרות, ואנחנו לובשים בגדי חג, חולצה לבנה. לעיתים יש ימי הולדת ואז יש עוד עוגה, שהאמא של הילד יומולדת עושה. אחרי זה הולכים לחדרים של ההורים, ואני מבקשת בלב שכאשר אגיע לחדר שלהם, שאמא תחכה שם בשמלה הנקייה, ותקום לחבק אותי ולברך אותי בשבת שלום. כי אם אמצא את אבא יושב בחוץ, מנדיק לידו, אני כבר מכירה את ההמשך:
"אמאל'ה לא מרגישה כל כך טוב, אנחנו ניתן לה לנוח".
בפעמים שהתעקשתי לראות אותה, היא שכבה בפנים קפואות, עטופה עד צוואר בשמיכה, עיניה נעוצות בתקרה, מברכת אותי לשלום בקול מרוחק, כמעט מתכתי. בהמשך כבר וויתרתי, היינו מחכים עד ששלום יגיע, ישמע את הבשורה בפנים קפואות (אמאל'ה עוד פעם לא מרגישה טוב), ויוצאים בשקט למה שאבא הגדיר כטיול של ערב שבת ולמעשה היה הליכה של ארבעה חסרי בית, בשבילים ובגינות של הקיבוץ. מכל חלון עלו קולות של משפחות בהתוועדות צנועה, של ערב שבת. אנחנו עברנו בגנים, שומעים מאבא את הסיפור של כל גן, מי ניסר את הענף בעודו יושב עליו ומי ידע לעדר ערוגות יפות מכולם, ובחורף, כשקר, וגשום ובוץ, אבא לוקח אותנו לרפת, ושם אנחנו עוברים מסככה לסככה עד שלבסוף אנחנו מגיעים ליונקיה, בה אנו יכולים לשחק עם העגלים הקטנים. ואז כבר חושך, ואפשר לעלות לחדר האוכל. ובחדר האוכל אבא מתעקש להתנהג כאילו הכול בסדר, אבל אני יודעת שכולם רואים שבאנו בלי אמא, שכולם יודעים שאמא שוכבת עכשיו על המיטה, בלי לזוז בכלל בכלל, ורק לפעמים נוזלת לה דמעה מהעין, והיא אפילו לא מנגבת אותה. לעיתים, בשבת בבוקר, אמא כבר חוזרת אלינו, אבל לרוב ימשך ה "אמאל'ה לא מרגישה כל כך טוב" עד מוצאי שבת, או אז היא תקום בפנים קפואות מהמיטה, תיגש להתקלח, תחזור לעצמה ותחזור אלינו, ואנחנו, בזהירות מתבקשת, נראה לה שאנחנו בסדר, שהכול בסדר.
הזיכרונות נודדים כמה שנים אחורה: תקופת הגן מסתיימת, כאשר היום מגיע, מלבישות אותנו המטפלות אחרי ארוחת בוקר בחולצות לבנות (למרות שזה לא יום שישי), החלפת הבגדים אורכת זמן רב, פעם אחר פעם בודקות המטפלות שהחולצה נקייה, רכוסה נכון, מעבירות יד מתקנת על התסרוקת, מתאימות את זר האספרגוס על ראשנו. אני רצה כל הזמן לשירותים. כאשר קול האקורדיון מתקרב לגן, אנחנו יוצאים ומצטרפים לשיירה. בראש צועד דני עם האקורדיון, מנגן "חמש שנים על מיכאל", ו"הקיץ חלף, החום הגדול", אחריו גן כלנית, אחרי גן כלנית גן נרקיס, ואנחנו, גן שקד במאסף, הגננות והבוגרים בראש. את שיירת הגנים, הצועדת במרכז הדרך העולה ממתחם הגנים לגבעת בית הספר, מלווים חברי הקיבוץ בשוליים, פוסעים במהירות, לבושים בבגדי עבודתם, בנעליהם הגבהות. בקול שקט מסבירות החברות לחברים הפוסעים לידן מי הם הבוגרים ההולכים בסך ("זאת שהולכת ליד דבורה היא נעמי של אברם ועליזה").
מגיעים למגרש הדשא. מולנו, מצדו האחר של המגרש – בין תלמידי בית הספר ומוריו, אני מאתרת את שלום עומד עם בני כיתתו. לימיננו, מתגודדים חברי המשק, אני מזהה בהקלה את אמא ואבא, אמא כמו מחזיקה את ביטנה התפוחה בידה, מחייכת ושולחת לי נשיקת אויר, אבא מתבונן בי ואחר כך בשלום, ואחר כך בי, אני חושבת שהוא שמח. מול חברי המשק במה קטנה, עליה ממשיך דני לנגן, תוך שהוא מפציר בקהל להצטרף אליו בשירה. ובמרכז המגרש, באמצע הדרך בין ילדי הגנים לתלמידי בית הספר - שער קטן. שער התקוע באמצע הדשא, ללא גדר מצדדיו, ללא דלת, מקושט בכפות דקלים, אספרגוס וענפים משיח הרדוף. השער כאילו מהפנט אותי, אני מביטה בו ומרגישה נמלים קטנות של פחד הולכות לי בבטן. דני מפסיק את הנגינה, לבמה עולה דניאל'ה, מנהל בית הספר, איש רזה, על ראשו ערמת תלתלים עצומה ולעיניו הצוחקות משקפיים עבי עדשה. דבריו עולים ויורדים במתינות רכה, כאילו הוא מספר לחברי הקיבוץ העומדים מולו סיפור בשעת הקראה, ואכן לעיתים עולה פרץ צחוק קצר מהקהל המקשיב לדבריו. אני לא ממש מבינה, השער ממשיך לרתק את מבטי, אני מביטה בו ובשלום הניצב עם חבריו בצד השני. דניאל'ה מתחיל לדבר בקול חגיגי יותר ועל ידנו מתחילה התכונה, הבוגרים של גן כלנית צועדים קדימה עם המטפלת שלהם, דניאל'ה קורא בשמו של ילד הראשון, והמטפלת שולחת אותו לעבר השער, הוא עובר דרכו לקול מחיאות הכפיים של החברים וממשיך לשתי החברות הקולטות אותו בצד השני. אחרי גן כלנית, מגיע תורו של גן נרקיס. אחד אחרי השני עוברים הילדים עטורי הזר את השער המקושט, לבסוף חוזרת הגננת שלהם לבדה, ונבלעת בין ילדי הגן שנותרו. ברכה, הגננת שלי אוספת אותנו הבוגרים, ואנו צועדים קדימה. דניאל'ה קורא בשמי, ברכה, מחבקת אותי, מנשקת אותי על לחיי, מזדקפת, מניחה יד רכה על גבי והודפת אותי לעבר השער, אני הולכת ורגליי כמעט כושלות, אני מביטה לאחור, ברכה, מסמנת לי בידה להמשיך ולהתרחק ממנה, בעוד ידה השנייה מסלקת משהו מלחייה, אני ממשיכה להתקרב לשער, מזהה שהוא בנוי בעצם משני ברזלי זווית התקועים בדשא, אליהם נקשרו בחוט ברזל כפות התמרים וענפי הרדוף. אני פורצת קדימה, עוברת בריצה את השער ואז מכוונת את דרכי לעבר החברה שעומדת מולי בזרועות פתוחות. כאשר אני נעמדת לפניה, היא אומרת לי בחיוך "שלום נעמי, אני שרה, המורה שלך, ברוכה הבאה לכיתה א'". אחרי זה היא מסירה מעל ראשי את הזר, מצמידה ציפורן אדומה לצווארון החולצה ומעבירה אותי אחורה, שם קולטת אותי מרסל בחיבוק מרגיע וממיס ומציבה אותי בשורה בה כבר עומדים חברי לכיתה שעברו את השער לפני. עכשיו אני צופה בחברי לגן המסיימים לעבור בשער ולהצטרף לשורה, אני מסתכלת מאחורי גבי, מחפשת את שלום.
עכשיו חוזר דני ומנגן את "חמש שנים על מיכאל" ואנחנו בשורה, שרה מובילה, מרסל במאסף, צועדים לעבר קיר החברים הנפתח למעננו, עוברים ונכנסים לבית החדש שלנו. בערב אני חולקת עם אמא, אבא ושלום את החוויות ואת טבלת השוקולד שחיכתה לנו על המיטות החדשות.
- איך שרה?
- בסדר, רצינית כזאת.
- איך מרסל?
- טובה, אני אוהבת אותה.
- איך הכיתה?
- אני ישנה בחדר עם אביטל, אוסי ועמית.
- מה למדתם היום?
- שלום כיתה אלף.
- את אוהבת את בית ספר?
- לא יודעת, אם לא יהיה טוב אפשר לחזור לגן?
הבית בו גרנו היה מבנה עב קירות מרובה חדרים ואולמות קטנים. גרם מדרגות שטיפס לאורך הקיר הדרומי הוביל לגג, ככל שעלינו וטיפסנו לעבר הגג נתגלו ונפרשו לעיננו הצעירות המרחבים שמעבר לפרדסים המקיפים את הקיבוץ, מעבר לשדות המרוחקים, שם במרחק היו ערים ומושבים, ביום יפה יכולתי להבחין בקו החוף הכחול הנושק לפס דק של חולות זהובים.
המורה שרה התחלפה במורה זיוה שהתחלפה במורה חנה, עם כל אחת מהן היינו ישובים בכיתה בשעות הבוקר, לומדים את המקצועות שהתחלפו להם בשלווה – כתיבה, קריאה, חשבון, ידיעת הארץ, תורה. הלימודים שולבו בטיולים לימודיים ברחבי המשק ושדותיו, אספנו צמחים וסוגי אדמות, הבאנו לכיתה צבים שבלולים וזחלים, ערכנו תצפיות על צמחי החצב ועקבנו אחר פריחת ההדרים בפרדסים, גם בענפי המשק ביקרנו, עברנו בין המכונות ולמדנו את תפקידה של כל אחת מהן. בסיום שעות הלימודים היינו נוטשים את חדר הכיתה ויורדים לקומת הקרקע בה התרחשו החיים האמיתיים. באולם המרכזי של הבית הכולל שכן חדר אוכל שלנו, ובו שולחנות קטנים לשמונה ילדים. בהיקף מפוזרים היו חדרי שינה בה חיכו לנו המיטות שלנו אותן סידרנו כל בוקר, ליד כל מיטה ארונית בה שמרנו "דברים פרטיים" (הבנים - זכוכיות מגדלות אולרים ושטויות, הבנות – בובות וזהבים). היו גם חדר מקלחות וחדר ארונות, בהם חיכו לנו בגדים נקיים, לכל ילד תא ועליו שמו.
בהמשך נכנסו מורים נוספים לכיתה שלנו, שמות חדשים ניתנו למקצועות הנלמדים – גיאוגרפיה, אנגלית, ספרות, הסיורים במשק התמעטו, שיעורי הבית התרבו. ומרסל תמיד הייתה שם, מסדרת, דואגת, מלווה. מרסל השולטת בבית הילדים בתבונה, בחיוך. מרסל שאף ילד לא יכול היה לסרב לבקשותיה, במיוחד אם היא מבקשת בפעם השנייה ("פעם שלישית לא תהייה").
זיכרון: שעת צהריים, כיתה א' (אולי ב'). בית הילדים שקט, הילדים ישנים בשקט במיטות הקטנות שלהם, אני מתעוררת ונגשת לבקש כוס מים, המטפלות יושבות, שותות קפה ומעשנות, אני שומעת שברי שיחה, מאשימים, כעוסים. שמה של אמא מוזכר, "את הפיצויים שלה היא לא נותנת להביא לקיבוץ"... "הצדקנות הזו שלה"... "עד מתי"... "אבל היא בעצמה – נסעה לגרמניה בלי שום בעיות", הסתובבתי בשקט וחזרתי למיטה שלי.
אחר הצהריים, אני עם אמא ומנדיק הקטן בחדר של ההורים, בשכונת הצריפים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
