למה לא אמרתי לא

חלק ראשון

פגישה שכזאת

ביום שישי אחד, בשתיים בצהריים, קרה משהו שעמד לשנות לי את החיים לחלוטין, אבל אני, כמו תמיד, עדיין לא ידעתי כלום.

השכנה מלמעלה נכנסה ושאלה אם אוכל לעשות מחר בערב בייביסיטר לילדים: שלושה זאטוטים שמדי פעם ראיתי משחקים ברחוב — שני תאומים בהירי שיער בני ארבע בערך ואחותם בת השש, הרזה־כמו־מקל. בייביסיטר, זה הכול. אמרתי כן, מיד, למה לא? קצת כסף ובעיקר הרבה זמן להתכונן לעוד בחינה מתקרבת בחוג לעבודה סוציאלית.

כמה שעות שלוות בבית זר.

היה סוף פברואר, חורף קר, על הטיילת מול הים התנפצו גלים שהגיעו לגובה ארבעה מטרים ויותר. רסס מלוח ריחף באוויר ואף כלב לא הסתובב ברחובות. כשעליתי אליהם בערב פתח לי הבעל שמעולם לא דיברתי איתו קודם לכן, רק ראיתי אותו דוהר במורד המדרגות. הוא עמד מולי עם מפתחות הרכב ביד והרים גבות וכתפיים, שיהיה ברור שהוא מוכן כבר מזמן והעיכוב לא באשמתו — באשמת האישה כמובן. אני רק חייכתי אליו.

נכנסתי. הילדים ישנו, ומפתח החדר שלהם עלו נשימות רכות בשלושה קולות. התיישבתי בסלון. האישה יצאה מהשירותים ונחפזה אליי, עמדה מעליי, סידרה את השמלה שאיכשהו לא הסתדרה עם הגוף הסורר ומסרה לי כמה פרטים — את הרוב לא שמעתי. שמתי לב בעיקר לאינטונציה המתנצלת. היה להם טלפון נייד וחוץ מזה, מה כבר יכול לקרות? בחוץ הצליף ברד על החלונות, השעה היתה שבע והיא אמרה שהם יחזרו בסביבות אחת־עשרה. סרט, זהו, יהיה בסדר, להתראות.

קור דוקר העיר אותי, פקחתי עיניים ונחבטתי בחושך. לרגע קצר שכחתי איפה אני, אבל ברק מסנוור שהתפוצץ בחוץ הזכיר לי מיד. התרוממתי וחזרתי וישבתי על הספה.

כל הבית נעלם — הקירות, הרצפה, התקרה, הספרים שלי והשולחן. העלטה היתה עמוקה כמו בור זפת ואחרי כל ברק נעשתה כבדה וסמיכה יותר. עוד רגע ישבתי מכווצת עד שחיברתי חושך לקור והבנתי שמדובר בהפסקת חשמל, ואז קמתי וגיששתי את דרכי לחלון הפונה החוצה ואימצתי עיניים. בקושי רב ניתן היה להבחין בפנסי הרחוב, אבל הם דלקו. כך גם האור בקומה מתחתיי — הקומה שלי — והפנס בכניסה לבניין הפיץ הילה כתומה קטנה בתוך הגשם הצפוף. רק כאן, בדירה שלהם, משהו השתבש. הרוח צווחה במרזבים ותריסים נטרקו. פתאום נזכרתי בילדים ומיהרתי לשם, נתקלת ברהיטים שבדרך ונאחזת בהם.

על קצות אצבעות, נושכת שפתיים, נכנסתי לחדר והתיישבתי בקצה המיטה המשותפת של הבנים. הנשימות נותרו חרישיות ואחד מהם נחר מעט, נאנח, הסתובב על הצד וחזר לאותה נשימה שלווה (איזה ביטחון — שמישהו יהיה שם תמיד, שלא יעשו לך כלום). הנחתי קצות אצבעות על אחת הידיים, אומנם לא ידעתי בוודאות של מי היא, אבל כך או כך היא היתה חמימה ומזיעה קצת אפילו. שלושתם היו עטופים היטב בשמיכות, אבל כשיצאתי מהחדר ונגעתי במשקוף הדלת המתכתי, צרב הקור את היד כאילו להט — אי אפשר להישאר כך שעות. נזכרתי בשעון הקיר הגדול בסלון, גיששתי את דרכי אליו, נעמדתי על קצות האצבעות והצמדתי את הפנים אל הלוח העגול — השעה שמונה ועשרה, עוד שלוש שעות הם חוזרים. אין ברירה, אני חייבת להתקשר.

הבעל ענה לי, בקול מהוסה ומכווץ. אמרתי לו שאין חשמל ואני לא יודעת מה לעשות, הבית חשוך והולך ונהיה קר. הוא שאל, בלחישה, אם אני יודעת להתעסק בפיוזים, בחוטים: "הארון חשמל שלנו..." התחיל עוד לפני שעניתי, אבל אז נזכר מי עומד שם בצד השני, פלט נשיפה והתחרט: "רגע, תני לי שנייה, אני חוזר אלייך," וניתק. הורדתי את השפופרת אבל השארתי את היד עליה, היא היתה הקשר האחרון שנותר לי עם העולם החיצון, כמו לכודה בסופת שלגים מעבר לרכס הרים גבוה, והבעל הזה, הלחוץ, הוא הסיכוי האחרון להיחלץ.

הוא חזר אליי אחרי שתי דקות, מאושש הפעם, ושב ואימץ את הטון הגברי. הוא יצא מהאולם וסידר את העניינים: "דיברתי עם השכן," אמר, "נו... הנגר הזה, מלמעלה, לא משנה, הוא יבוא כבר, הוא יסדר את זה וגם אם לא, יש תנור עצים בסלון — הוא כבר ידע מה לעשות, עוד דקה הוא אצלך." הוא חייך בצד השני כשהוסיף ואמר שהכול בסדר ואין לי מה לדאוג. אחר כך חזר על זה שוב, מגלגל את המילים בסדר אחר וחושב עליהן, מחייך קצת פחות. גם אני חייכתי, אבל חוץ מתודה לא מצאתי מה להגיד והוא סגר.

נשארתי ליד הטלפון.

עדיין לא העזתי להיפרד מהשפופרת, שהיתה מחוברת לחוט, שחיבר אותי לבעל, לאישה, לאולם הקולנוע, לעולם — למקום שיש בו אור. הנחתי אותה על הכן אבל השארתי עליה יד. כל מיני פרצופים עלו והסתחררו מולי, פרצופי גברים. ניסיתי לדלות מהם את אותו אחד שעליו דיבר הבעל, נגר? מלמעלה? רק לפני חודש וחצי עברתי לכאן ולא היה לי מושג. הרמתי את היד מהשפופרת, ניגבתי את הזיעה בשמלה ואחזתי בה שוב.

עברו כמה דקות. מופע הרעמים, הברקים והרוח הלך ושכך, ואת מקומם תפס גשם כבד ויציב שהזרים בשאון מים רבים על הגגות ובתוך המרזבים. אני חיכיתי, עדיין עומדת וידי האחת על השפופרת שלי. לאט־לאט החלו העיניים להסתגל לחשיכה, למצוא בה סדקים. שוב הצלחתי להבחין בקווי המתאר של הבית — הכניסה למטבח, דלת השירותים הסגורה, אהיל בד תלוי ממש מעליי ומעליו התקרה שהלכה והתרחבה. דפיקה אחת בדלת, קצרה וחריפה, החרידה אותי עד שנזכרתי שאני מצפה לה בעצם ומיד נשמעו עוד שתיים, חזקות ממש, חסרות סבלנות.

ניתקתי מהשפופרת ומיהרתי אל הכניסה. מישהו שעדיין לא ראיתי לקח אחריות והחל לנהל, בדרכו הנחרצת, את העניינים.

פתחתי את הדלת והאור הסתער עליי. נדמה היה לי, לשבריר שנייה, שהאור ימיס את הקור, ואז הבחנתי בו. הוא היה מואר מגבו ואני ראיתי רק את קווי המתאר, את התחום החיצון של הגוף. איש גבוה ורזה, שבאחת מידיו אחז שק, מלא וכבד.

רגע נוסף עמדנו זה מול זה, אני אוחזת חזק בידית הדלת ומחכה שיגיד משהו, ראשון, והוא אוחז בשק. ראיתי שהוא סוקר אותי, מלמטה למעלה, והוא מלמל משהו לא ברור (הוא חייך כשדיבר, אבל בחושך, ומשום שלא הכרתי אותו עדיין, לא הצלחתי להבחין באיזה חיוך מדובר). לפתע עשה צעד ארוך קדימה ואני נבהלתי ופיניתי לו מקום, שיעבור, וכשחלף לידי, קרוב כמעט עד נגיעה, אפף אותי ריח כבד של אלכוהול. "החשמל אבוד..." אמר, נכנס והשליך את השק על הרצפה, בסמוך לשולחן שעליו עמד הטלפון (עדיין חייך כשדיבר ועדיין היה החיוך טמון בחושך ונותר לא פתור). "בדקתי את הארון בחוץ, יש קצר ואין מה לעשות עם זה עכשיו, אבל הבאתי עצים לתנור, תמיד יש לי בבית, אני — נגר..." והוא עצר, כאילו אצרו המילים האחרונות מסר שיש להרהר בו.

אני נותרתי עומדת, ידית הדלת בידי. משהו עצבן אותו פתאום והחיוך נעלם: "מה את עומדת ככה? תיכנסי ותסגרי את הדלת, אני כבר אדאג להכול."

אותו חשש שבו נפרדתי מהשפופרת ליווה אותי גם כשעזבתי את ידית הדלת. סגרתי אותה מאחוריי כשהקליק המתכתי, שמעיד שננעלה מעצמה, מהדהד עוד רגע באוויר החשוך. עשיתי כמה צעדים זהירים במסדרון ונעמדתי בפתח הסלון, כשהשק שלו מוטל לרגליי. הוא הדליק מצית, כרע מול תנור עצים שחור שממנו התרוממה ארובה ארוכה ונבלעה באפילת התקרה, פתח את דלת התנור שחרקה מעט, שלח הצידה יד מגששת, איתר עיתון שהיה מונח שם ומעך וקימט אותו בתנועות נמרצות. הפניתי מבט ואוזן בכיוון חדר הילדים. הוא הקים המון רעש, הרבה יותר מהנדרש, ונדמה היה שהוא עושה זאת בכוונה. התפללתי שיסיים עם זה מהר כי חששתי שיעיר אותם, והוא גיחך כמי שמבחין בכל מחשבה שחולפת אצלי, פלט אוויר בבוז, רכן קדימה והציץ לתוך התנור.

האור האדמדם שריצד על פניו שיווה לו מראה מתעתע. תחילה נראה כפתולוג חמור שמביט לתוך קרביו של חולה שנפח את נשמתו ולפתע, משום ששינה זווית, דמה לחיה רעה שזוממת לשלוף גורים רכים מתוך מאורה. עוד אני מביטה בו שב ופלט גיחוך מרושע: "מה את עומדת שם ככה? תעשי משהו, תביאי עצים מהשק, כמה קטנים ואחד גדול, יש שם גם אצטרובל אחד." והוא הדליק את נייר העיתון המקופל, השליך אותו לתוך התנור והושיט יד ארוכה לעברי ובעקבותיה מבט חד: "נו, גברת..." סינן, ואותו חיוך זאבי מהול בכל מילה שאמר, "היום?"

הפסקתי לנשום. צנחתי במהירות לכריעה וחיטטתי בידיים סומות ומזיעות בתוך השק, משתדלת לעשות הכול לפני שתתעורר בו איזו חמה שלא ניתן היה שלא להרגיש בה, רדומה עדיין, אבל מחכה. חיוך המפגש בדלת קפא ונתקע על פניי כמו מסכה, ולא עלה על דעתי לעטות הבעה אחרת. כל מאוויי היו לעשות כרצונו וכמה שיותר מהר.

ניגשתי אליו, ביד אחת אצטרובל ובשנייה כמה קרשים. הנחתי הכול לידו ורציתי לשוב ולסגת אבל הוא עצר אותי: "רגע, חכי, מה את בורחת? תדליקי כמה נרות שיהיה פה קצת אור," הוא השליך פנימה את האצטרובל והוסיף: "זה, הלהביור של אלוהים זה, הוא ברא אותו בחסדו, במיוחד בשביל להדליק תנורים." שוב נדמה היה שמעבר לדברים הברורים שאמר מסתתרת איזו תובנה גדולה שאין להבחין בה מיד, אבל צריך.

בדקות הבאות המשיך האיש־נגר להתעסק באש. להבה רוחשת נאחזה באצטרובל והוא הניח עליו קרש אחרי קרש. חום רך החל מתפשט בחדר, חום שגרם לי לרצות להתקרב אל התנור, שהפך למלכודת לחיות טיפשות. עשיתי צעד לאחור ואמרתי בשקט: "הילדים..." המילה נחלצה מפי עילגת ומאומצת, כמי ששכחה איך מדברים, והוא גיחך שוב, אבל בייאוש: "אולי תעזבי אותם כבר?" הוא הצביע למעלה בלי להביט. "הארובה..." אמר, "הארובה נכנסת לחדר שלהם ממש ליד התקרה, חם שם, אני אומר לך, הם ישנים, תפסיקי לנסות לברוח ובמקום זה תביאי כבר את הנרות."

האש השתוללה, משחררת גיצים וקולות נפץ. הארובה שאבה אוויר בעוצמה מלמעלה למטה והתנור רעד והפיץ חום עז. החדר סביבי התמלא בריח אלכוהול ועשן ששייטו באוויר ההולך ונדחס. שוב פגה סבלנותו והוא סינן בקול שדחק פנימי ניהל אותו מהפה אל החוץ: "בשק, בשק... הנרות בשק, נו, תביאי אותם כבר."

מיהרתי לסגת ולחטט בשק ומצאתי, ממש בתחתית, שני נרות, אך מאחר שלא מצאתי גפרורים ניגשתי אליו והושטתי לו אותם, שידליק עם המצית. הוא רק גיחך: "תדליקי אותם מהתנור, את יכולה להסתדר לבד..." הוא הפנה את מבטו מהאש ושוב, כמו בדלת, העביר עליי מבט ארוך: "את כבר ילדה גדולה, לא?"

חשבתי שיפנה לי מקום, אבל הוא לא זז, רק חזר והביט בלהבות, פניו מאדימות מהחום ההולך וגובר והצללים מרחפים על האף הישר, על הגרוגרת ועל עצמות הלחיים. עיניו השחורות פנו וצפו בי מתוך מאורת גבותיו וכל הזמן הזה חייך. גם לו נתקע אותו חיוך על הפנים.

בדופק הולם וגרון יבש התקרבתי אליו. נדחקתי בינו ובין דלת התנור והושטתי את שני הנרות אל האש. הרגשתי אותו מהצד, גוף קשה וחד, עצמות ושרירים. שקט מתוח נפל בינינו, יכולתי לשמוע אותו בולע רוק, הנרות נדלקו פתאום ואיתם כמעט נדלק גם שרוול הסוודר שלי. נרתעתי לאחור והוא פלט צחקוק קצר.

נסוגתי למטבח כשאני מסוככת ביד אחת על הנרות. ייצבתי אחד מהם על השיש שליד המקרר, חזרתי למסדרון והצצתי בו בזהירות. הוא כבר לא התעסק באש — הדליק לו סיגריה, ישב ישיבה מזרחית על הרצפה ועיניו מלוות אותי — כל הזמן אותו חיוך וריח האלכוהול מהול בעשן הסיגריה, מהול בשתיקה ובריחו שלו, גברי וחריף. ניגשתי עם הנר השני אל שולחן הטלפון וייצבתי גם אותו, הלהבה נרעדה לרגע קצר אבל הצליחה לשרוד.

השעון הגדול הראה שמונה וארבעים. בהיתי בלהבה הרוקדת. שוב שמעתי אותם נושמים שם בשקט, כאילו כלום לא קורה. בחוץ הפך הגשם לזרזיף דק, כמעט בלתי מורגש, אבל הרוח הלכה והתגברה והתריסים נחבטו במשקופים. מרחוק, מאחד הרחובות הקרובים לים, עלה קול חריקה צורמת, כאילו נקרע לוח פח ממקומו והרוח מטלטלת אותו הלוך ושוב. אז הרגשתי אותו לפתע מאחוריי, נושם לי ישר לתוך האוזן וידו האחת מקיפה אותי, אוחזת בי בבטן ומצמידה אותי בכוח אליו.

כל משקוף; כל הבהוב נר על הקיר; כל אלומת מכונית מגששת על התקרה, ילוו אותי עד יומי האחרון. האיש־נגר נותר צמוד אליי כמה שניות ולא זז, כאילו חיכה למשהו שלא קרה, למילה שלא נאמרה, ואז, בשתי תנועות אלימות, הרים את השמלה, הסיט את התחתונים שנקרעו, הסתרבל מאחוריי בנשימת חיה נעתקת וכמו חרב חדר לתוכי.

עמדתי קפואה, עם אותו חיוך מרוח ועצמתי עיניים, אולי זה לא באמת קורה?

הוא התאמץ מאחוריי וגנח, נחבט בי והזיע, ואני לא העזתי לזוז. ידו השמאלית ופינת השולחן לחצו לי על הבטן חזק כל כך עד שבקושי הצלחתי לנשום, וידו השנייה אחזה בכתפי וניווטה את גופי, גופי שלי שעבר לרשותו — את לא הולכת לשום מקום... ולרגע, פתאום, נפקחו עיניי, ולשבריר שנייה ראיתי זוג אישונים שחורים תקועים בי. הילדה הרזה־כמו־מקל עמדה שם ונעצה בי מבט פעור ואני — חיה עלובה, מאחור עושה בי האיש־נגר כרצונו ומולי הילדה הזאת — רואה. פינת השולחן שקעה לתוכי, איימה לבתק את עור הבטן, ועדיין לא העזתי לזוז או לדבר, וממש ברגע שבו ניתק מעליי בנחרת סיפוק והבל פיו המעושן והשתוי אפף אותי, שוב פקחתי עיניים — היא לא עמדה שם יותר.